יעקב מדן

 ייחודו ומגמתו של ספר שמואל כחטיבה עצמאית במסגרת ספרי הנביאים

במאמר זה ברצוננו לעמוד על מגמתו וייחודו של ספר שמואל במסגרת ספרי הנביאים הראשונים, שתפקידם כיחידה אחת, לתת לנו את קורות השכינה ועם ישראל מתקופת כיבוש הארץ והתנהלות עם ישראל בה, עד יום גלותם ממנה לאחר חורבן הבית.

מטרתנו לעמוד על משמעות הלוקה זו, שקבעה אותו כספר עצמאי. אך טרם כך ננסה לבאר, מדוע לכאורה היה מקום שלא לראותו כחטיבה נפרדת.

1.     הגמרא בב''ב, יד, ע''א אומרת, ששמואל כתב את ספר שמואל עד לסיפור מותו (המצוין פעמיים: בשמו''א, כ''ה, א; כ''ח, ג), ושמואל עצמו כתב אף את ספר שופטים. את המשכו של ספר שמואל, על פי הגמרא שם, כתבו נתן וגד. ונתן עצמו כתב אף את חלקו הראשון של ספר מלכים, וכמו שנראה מפסוקי פרקים א' וב' במלכים א'.

מהו איפוא הטעם לחלק את דברי שמואל באמצעם, וכן את דברי נתן, ולצרפם לספר אחד? ומדוע לא תהא החלוקה כבנביאים אחרונים, שקובצי נבואותיו של כל נביא מהווים ספר עצמאי, או לפחות חטיבה עצמאית, כבתרי עשר?

2.   החלוקה לשופטים, שמואל ומלכים, אינה עומדת לכאורה, במבחן, אף מנקודת המבט ההיסטורית. שהרי תקופת שלטון הפלישתים בארץ ישראל או בחלקים ממנה, תקופתו של שמשון, היא המסיימת (מבחינה כרונולוגית) את ספר שופטים (שופטים, י''ג-ט''ז), והיא עצמה תקופתו של ספר שמואל, בימיהם של עלי, שמואל, שאול ודוד. ובשני הספרים, המאבק עם הפלישתים הוא הרקע ההיסטורי לנאמר בהם.

3.     גם מבחינת המבנה הפנימי של העם ושל השלטון, ניתן לחלק את ספר שמואל בין ספרי שופטים ומלכים. עלי הוא שופט ממשיך לשמשון, ואולי פועל אף במקביל לו. והשווה: ''והוא שפט את ישראל עשרים שנה'' (שופטים, ט''ז, לא - לגבי שמשון) ל''והוא שפט את ישראל ארבעים שנה'' (שמו''א, ד', יח - לגבי עלי). ואף שמואל הוא שופט הממשיך לעלי - ''וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו'' (שמו''א, ז', טו).

אחרי שמואל מנהיגים את העם שאול ודוד כמלכים שבספר מלכים. ושוב השווה: ''בן שנה שאול במלכה ושתי שנים מלך על ישראל'' (שמו''א, י''ג, א), וכן: ''בן שלשים שנה דוד במלכו ארבעים שנה מלך'' (שמו''ב, ה', ד), לפסוקים המקבילים במלכים (מלב''א, י''ד, כא; ט''ו, י; כ''ב, מב; ועוד רבים. והשווה עוד לשמו''ב, כ''ב, נו). עדיפה הייתה איפוא חלוקה לשתי תקופות: שופטים (עד סוף כהונתו של שמואל), ומלכים (משאול ואילך). ומה טעם קובצו ארבעה מנהיגים אלו - עלי, שמואל, שאול ודוד (וכן איש בושת ואבשלום) -לספר עצמאי.

4.     פרק הזמן הנסקר בספר שמואל מחורבן שילה עד סוף ימי דוד הוא כחמישים ושלוש שנים [ספר שמואל פותח בחורבן שילה. עד חורבן נוב - שלוש עשרה שנים (משנה, זבחים, י''ד). ימי מלכות דוד - ארבעים שנה (שמו''ב, ה'); ודוד מלך בערך עם חורבן נוב], והוא זמן קצר מאוד יחסית לזמן הנסקר בספר שופטים (כשלוש מאות ושלושים שנה), ולזה שבספר מלכים (ארבע מאות ושלושים ושתיים שנה). ואף אם נוסיף לספר שמואל חלק מתקופת עלי, עדיין לא מצדיק פרק זמן כה קצר ספר עצמאי מנקודת מבט זו.

[אף שפרק הזמן הנסקר בספר יהושע קצר עוד יותר (כי''ד שנים), אין ספק ביכולתו להוות חטיבה עצמאית, בגלל הנושא הנידון בו - כיבוש הארץ. אך בספר שמואל חוזרת קושייתנו למקומה. ]

5.     גם מבחינת הפרטים הנידונים בספרים אלה, נראה לכאורה, שאין מקום לחלק את הספרים במקום שחולקו. פ''א משמו''א ממשיך בתיאור החג הנעשה בשילה מימים ימימה (שמו''א, א', ג), תיאור המסיים את ספר שופטים (שופטים, כ''א, יט: ''הנה חג לה' בשילה מימים ימימה''). ופ''א בספר מלכים מתקשר ישירות לשמו''ב, פרקים י''א-כ', פרקי חטא דוד ובת שבע ומרד אבשלום. השווה בעיקר מלכים א', א', ה: ''ואדניה בן חגית מתנשא לאמר... ויעש לו רכב ופרשים וחמשים איש רצים לפניו... וגם הוא טוב תאר מאד, ואותו ילדה אחרי אבשלום'', לשמו''ב, י''ד, כה: ''וכאבשלום לא היה איש יפה להלל'' (ולכך מתייחם ה''גם'' דלעיל) ולט''ו, א: ''ויהי מאחרי כן, ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמשים איש רצים לפניו''.

וכן השווה את אבישג לבת שבע, ואת סימן השאלה על המלכת בנה של בת שבע, שלמה, להמשך מלכותו של בועלה של בת שבע, דוד. וע''ע, מלכ''א, ב', כח. והשווה מלכ''א, ב', כז, לשמו''ב, ט''ו, כד, ועוד רבים. ואשר למות אדוניהו במלכ''א, ב', כה - עיין בשמו''ב, י''ב, ו, ועוד השווה שמו''ב, כ', א למלכ''א, י''ב, טז. וכן השווה בעיקר את תפקידו של נתן בחטא בת שבע לתפקידו בהמלכת שלמה.

(על בעיה אחרונה זו עמדו רבים, והביאם מ' גרסיאל במאמרו ''מאבק אדוניהו-שלמה על השלטון'', סיכם את דעותיהם, והסיק לבסוף, שמחבר ספר שמואל נמנע מלספר על המלכת שלמה, כיוון שהסתייג ממלכים הדוחים את מתנגדיהם ביד חזקה ואכזרית. מחבר מלכים לא ייחס חשיבות להתנהגותם זו של המלכים, ולכן הכניס לספרו את המלכת שלמה. ואולם אין דעתי מסכמת עם דעתו בזה. )

השראת שכינה בישראל - מלכותא דרקיעא

לדעתנו, יש לראות את חלוקתם של הספרים שופטים, שמואל ומלכים, כמקבילה לשלוש תקופות בתולדות השראת השכינה על עם ישראל, וממילא גם לשלוש תקופות השונות זו מזו והמיוחדות זו מזו בתולדות הנהגת עם ישראל ובתולדות עם ישראל עצמו.

 ונפרט מעט את דברינו. הנחתנו היא, שרוב חומשי התורה (ובמבט עמוק יותר ניתן לומר, כל התורה כולה) , כל ספרי הנביאים וחלק מספרי הכתובים, הם ביסודם ספרי הסטוריה, שבאו לתאר ולנתח מאורע מסוים, או קבוצת מאורעות שקרו בעבר. אך שלא כספרי הסטוריה רגילים, הסוקרים מאורעות בתולדות העמים הקשורים בעיקר בביטחון, יחסי חוץ, כלכלה, חברה ומשטר, פגעי טבע וכד', עוסק התנ''ך בתולדות השראת השכינה בעולם. ואכן, כשפסקה שכינה מישראל בתחילת ימי הבית השני, פסקה אף הנבואה ונחתם התנ''ך, כיוון שלא היה לו עוד מה לבשר. זהו אף טיבה של החלוקה הברורה בין חומשי התורה לספרי הנביאים והכתובים. כתיבת התורה הייתה בעת שהארון היה בתוך המחנה, ושכינה דיברה מגרונו של משה אל עם ישראל, והייתה תגובה מיידית שלה לכל שאלה בהלכה ולכל אתגר מוסרי שהוצב בפניה. דרגה זו הייתה שונה מזו המתוארת בספרי הנביאים שלאחר מות משה, וממילא ייחדה את התורה לעצמה. כיוצ''ב החילוק בין נביאים לכתובים - בדרגת גילוי השכינה שבהם; ובכתיבתם - ההבדל שבין נבואה לרוח ה ק ודש.

 (הערה: כך, ורק כך, ניתן להבין את העובדה, שהמקרא פסח לחלוטין על מאורעות ההיסטוריונים מייחסים להם חשיבות רבה מאד, כעלייתה ונפילתה של ממלכת החתים בתקופת התהוותו של עם ישראל, מערכת קרקר בימי אחאב, מלחמת עוזיהו ובעלי בריתו נגד תגלת פלאסר, ועוד, ומצד שני, מקדיש המקרא מקום נרחב ביותר למאורעות, שלהיסטוריונים נראו בעלי חשיבות שולית.

כך, ורק כך, ניתן לבאר את הסינון הגדול בפרטים ואת הסובייקטיביות הרבה, שהמקרא מתייחס בה למאורעות הסטוריים שונים. עיין למשל במגילת אסתר, שוודאי קשה להניח בה, שהמספר התכוון לתת לנו תמונה הסטורית מלאה על הרצון להשמיד את היהודים ועל הסיבות לחזרה מהחלטה זו, וכן במקומות רבים אחרים, ואף כאן התשובה היא: המקרא אינו מוצג לנו באספקלריה של הסטוריון מן השורה, אלא באספקלריה של נביא או בעל רוח הקודש, שהיה מוטרד רק משאלה אחת - מהי מידת גילוי השכינה והידברותה עם האדם ביחס למאורעות הסטוריים, ומהי השפעתם הרוחנית של מאורעות אלו. והדברים הוצגו מראש כמכוונים למטרה זו.

לולא שקצרה יריעתנו ויבש קולמוסנו, היינו מרחיבים ומפרטים. אך סמכנו על תבונתו של המעיין, ולא באנו אלא להעיר על כך).

ומכאן, למספר דוגמאות באשר לחלוקת הספרים, ונתחיל בתורה:

ספר בראשית מיוחד בכך, שהשכינה נגלית בו ליחידים בלבד. לעולם אין השכינה נגלית באותה תקופה לשניים. לכן, ''ויהי אחרי מות אברהם, ויברך א-להים את יצחק בנו'' (כ''ה, יא). לכן, משיוצא יעקב מבאר שבע לחרן ושכינה עמו (כ''ח, טו) 'נעלם' יצחק מן הסיפור ההסטורי, אף שחי במשך קרוב לששים שנים נוספות, ומת לאחר מכירת יוסף (עיין רש''י - כ''ח, ט). ומשנמכר יוסף למצרים ושכינה עמו (''ויהי ה' את יוסף'' - ל''ט, ב, ועוד), מסתלקת רוח הקודש מיעקב (עיין רש''י - מ''ה, כז, ועוד; השכינה שבה ליעקב בהתגלות בבאר שבע - פמ''ו - שאז נחשב יעקב למחובר עם יוסף, בהיוודע לו שעודו חי).

התגלות השכינה ליחידים בלבד, ובשום פנים ואופן לא לשניים כאחד או לרבים, היא שלב מיוחד ועצמאי במסגרת תולדות התגלותה. והמעבר מכאן לספר שמות, שעיקרו - השראת שכינה על עם שלם והידברות עימם, הוא מעבר חד וחריף ומהווה ציון דרך כה חשוב, עד שר' יצחק במדרשו (עיין רש''י - בראשית, א', א) העלה אפשרות לוותר בכלל על ספר בראשית ולהתחיל את התורה רק מן העולם שאנו מכירים היום, החל משמות, י''ב, א, תחילת היווצרות היחס בין השכינה לעם - המצווה הראשונה. ותחילתו של ספר שמות, החל מפרק א' - המעבר מיחידים לעם. באשר לחשיבות ההבדל בין התגלות העניין הא-לוהי ליחיד לבין התגלותו לרבים, עיין למשל ב''כוזרי'', לריה''ל, א', מז, שראה בתמורה זו סיבה להתחלה הדשה של ספירת הזמן וקביעת לוח תאריכים חדש (''ואז נגלתה הא-לוהות בקיבוץ ומאז נמנה המניין לפיהם''). וע''ע במהר''ל, נצח ישראל, פ''ג, ועוד.

המעבר מספר שמות לספר ויקרא, יש בו תמורה דומה במישור אחר. מרכזו של ספר שמות הוא מעמד הר סיני, ההתגלות המפורשת של השכינה, שכל מה שלפניה אינו אלא כמכין לה (עיין למשל, ג', יב; ו', ז; והשווה י''ד, לא, לי''ט, ט, ועוד רבים), וכל המצוות שלאחר המעמד אינן אלא פירוש לדברים שנאמרו במעמד עצמו. אך בין מאפייני המעמד - ''במשך היבל - המה יעלו בהר'' (י''ט, יג), מקום השכינה קדוש לשעתו בלבד, ואחר כך יכול לשמש למרעה בהמות. ההתגלות היא חד פעמית. וכאשר העם נמצא במצב מסוים, בלתי טבעי, וללא יכולת להמשיך להתקיים במצבו זה (''אל תגשו אל אשה'' - י''ט, טו, וע''ע דברים, ה', כ-כח).

ספר ויקרא, לא רק שאינו פותח תקופה הסטורית חדשה, אלא שפסוקו הראשון ממשיך את המשפט שבסוף ספר שמות, ושניהם מהווים יחידה תוכנית ותחבירית אחת. והשווה את שמות, מ', לד-לה, והמשכם בויקרא, א', א, לשמות, כ''ד, טז, שתוכן דומה מופיע שם במשפט אחד. אך מבחינת השראת השכינה, חלה התמורה בדיוק בתחילת ספר ויקרא, באמצע המשפט הנ''ל, המחולק בין שני הספרים, האש והענן שבמשכן (שמות, מ', לח, והשווה עוד לויקרא, ו', א-ו; ולט''ז, ב, יג) הם האש והענן שבהר סיני (שמות, י''ט, ט וטז; כ''ד, יז; ועוד) אך לא עוד כתופעה בודדת, אלא כהופעה קבועה בסדר חיים מלא של ''השכן אתם בתוך טמאתם'' (ויקרא, ט''ז, טז), גם לאחר ששבו לאוהליהם ולנשותיהם.

הנקודה שמתחיל בה ספר במדבר - הנסיעה מהר סיני לארץ ישראל. ולשם כך פוקדים את העם ועורכים אותו לפי מחנות ודגלים, לפי סדר הנסיעה, וכמבואר בבמדבר ב' (ועיין בי', י-כה). מסע בני ישראל הוא מסע השכינה. וזו נוסעת עמם ממקום למקום, והספר מסיים בסיכום מ''ב המסעות ושמונת המסעות העודפים (עיין רש''י, במדבר עכ''ו, יג; ודברים, י', ו), ובמה שכנגדם בארץ ישראל - מ''ב ערי הלויים, שש ערי המקלט, שילה וירושלים, שכל אלו - ערי השכינה. (השווה במדבר, ל''ג, לל''ה, א-ח). ובהקבלה זו מובע, שעיקר המסעות - מסעות השכינה.

ניתן איפוא לסכם את חלוקתה של התורה לפי חומשים על פי העיקרון הבא: כרבים מספרי המחשבה היהודית וכן בחז''ל מדובר על התפשטות הקדושה בשלושה מישורים: האדם, הזמן והמקום. לשון אחרת - עולם, שנה, נפש, וכך קיימות לנו דרגות קדושה - באדם (עם ישראל, לוויים, כוהנים, כוהן גדול), בזמן (חול המועד, חגים, יום הכיפורים, שבתות) ובמקום (ארץ ישראל, ירושלים, מקום המקדש לדרגותיו השונות).

ובחלוקת החומשים:

ספר בראשית - תחילת חלות העניין הא-לוהי בעולם;
ספר שמות - העניין הא-לוהי לא הל רק על אדם אחד, אלא על כל אדם;
ספר ויקרא - לא רק בזמן אחד ומיוחד אלא בכל זמן;
ספר במדבר - לא רק במקום אחד - הר סיני, אלא בכל מקום, בכל מ''ב מסעות. (הספר החמישי הוא משנה תורה, וייחודו מן האחרים - בכך שנאמר מפי משה ולא ישירות מפי השכינה, וחלוקה זו היא כמעט כחלוקה בין התורה לנביאים וכדברינו לעיל, אף שברור שכל מה שאמר משה אף בספר דברים - מפי השכינה אמר. )

הארכנו בכל זה מתוך מגמה לתת בסיס מוצק להנחתנו שנביא עתה, לגבי מקומו וייחודו של ספר שמואל במסגרת ספרי נביאים ראשונים, וחלוקתם של אלו לספרים בודדים.

מסגרתו הייחודית של ספר יהושע נראית ברורה למדי. השכינה, ועמה עם ישראל, מגיעים לארץ ישראל, ונאחזים בה, מבחינה גשמית (עד כ''ב, ט) ומבחינה רוחנית (משם עד סוף הספר). ואין כל ספק, שכניסת שכינה לארץ ישראל מהווה פרק כשלעצמו, ומובן שאין מה לדבר על כניסת שכינה לארץ ישראל בלא שעם ישראל נכנס עמה ובעקבותיה (עיין יהושע, ג', ד', ועוד).

שלושת הספרים האחרים: שופטים, שמואל ומלכים, עוסקים במהלך החיים בארץ ישראל בין הכיבוש לגלות, ותקופה זו נחלקת לשלושה חלקים, ביחס להשראת שכינה.

ספר שופטים מתאר את התקופה שלאחר השכנת המשכן בשילה (יהושע, י''ח, א), לאחר תקופת השכנת עם ישראל בארצו (שם, ה'ט-כ''ב) והברית בין ה' ובין ישראל (כ''ב-כ''ד).

בספר שופטים - שכינה במשכן בשילה.

בתחילת ספר שמואל (פ''ד), חרבה שילה והמשכן שבה. במשך כל ספר שמואל הארון והמזבח אינם יחד, והם נודדים ממקום למקום ללא מקום קבוע. בתקופה זו הותרו הבמות (משנה, זבחים, י''ד; רמב''ם, הלכות בית הבחירה, פ''א). ופירוש הדברים, שאין מקום מיוחד לשכינה. (הערה: כאמור, חורבן שילה הוא בפ''ד. אך גם שלושת הפרקים הקודמים קשורים לכך קשר הדוק, ויבואר להלן).

ספר מלכים עוסק מתחילתו (פ''ה, והרקע לכך בד' הפרקים הקודמים, ויבואר להלן) בתקופה השלישית - שכינה חוזרת לאכסניה קבועה. הארון והמזבח מתאחדים מחדש. שוב נאסרות במות (עיי''ש במשנה וברמב''ם), ומעתה השכינה בקביעות גמורה. לא עוד כשילה, אשר בה המשכן עם יריעות, הבאות לבטא זמניות; לא עוד בלא מחיצות, אלא מקדש שלם ומלא עם גג, בתוך מחיצות קבועות, כרובים העומדים על הקרקע (ו', כג-כו) ומהווים מקום מיוחד למרכבה (ז', כז-לז) ושבועה של הקב''ה, שלעולם רק ירושלים תהא עירו - לנצח, השכינה בבית המקדש.

בלשון קצרה - שלוש דרכים להשראת שכינה בארץ ישראל:

א. בית שאינו של קבע; מנוחה ללא נחלה; בתוך היריעה - כבמדבר.

ב. אדון הבית כאורח במלון, ללא בית כלל, כשכליו מפוזרים בשבעה מקומות שונים (השווה לדברים, כ''ה, כה): בית דגון, בית שמש, קריית יערים, בית עובד אדום, ירושלים, נוב וגבעון.

ג. שכינה על הקרקע, בית קבע, בעיר הנצח.

וסקירת שלוש תקופות אלו - בשלושה ספרים: שופטים, שמואל ומלכים.

בדברינו לעיל על ספר יהושע, רמזנו, שלא ייתכן כלל לנתק את גורלה של השכינה מגורלו של עם ה', שהרי ''קב''ה אורייתא וישראל - חד הוא''. חז''ל הדגישו נקודה זו ברבים ממדרשיהם. עהן למשל במדרש רבה על בראשית, מ''ו, ד; שמות, ג', ב; ועוד. ואף תפילה מיוחדת נתקנה על כך, ודווקא בחג המביע את הרעיון שישראל חוסים בצל כנפי השכינה (''כהושעת אילים בלוד עימך'' - פיוט להושענות - חג הסוכות).

ולכן, דווקא משילה, לאחר השכנת משכן ה' בה, יצאה הקריאה לעם לנחול את ארצו (יהושע, י''ח, א-ד; ועיין עוד ברמב''ם, הלכות תרומות, א', א). וכן גם בשלושת הספרים הנ''ל, מקבילות שלוש דרגות השראת השכינה לשלוש צורות ההנהגה כאן בארץ, על פי הכלל, שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.

שלוש צורות ההנהגה הן - שופטים, מלכים ותקופת המעבר שביניהן, העומדת בסימן שאלה מבחינת טיב ההנהגה האנושית את העם ואופייה.

ספר שופטים

ונייחד כמה מילים לצורות הנהגה אלו:

את ספר שופטים ניתן לחלק לשלושה חלקים (השווה לחלוקתו של י. אליצור בהקדמתו לפירושו לספר זה בהוצאת ''דעת מקרא'', ובעיקר לכותרות שנתן לכל חלק, ולא נראו לי דבריו כלל):

החלק הראשון (אי-ג', ו) - מהווה פתיחה לספר, שנושאה העיקרי הוא ההתנחלות הרופפת כארץ ותוצאותיה. את תוצאתה העיקרית, הנובעת מתוכנם של הפרקים, אני מעדיף לנסח בלשונו של ר' צדוק הכהן מלובלין במאמריו לספר יהושע (ליקוטי מאמרים, עמ' 88) :

''ואלמלא (=ואילו) זכו ישראל להיות קולטים אז כל קדושת הארץ, ולכובשה כולה וכל הגויים, הינו ע''י ההכרה הברורה של השראת שכינתו בכל מקום מדרך כף רגליהם שבאור פני מלך חיים, ויבולע המוות לנצח. והאלילים כליל יחלוף''.

העיקרון שהספר בנוי עליו - ישראל לא נחלו את הארץ עד תומה, ולא הורישו את הכנעני. והתוצאה - ה' עזבם (עיין למשל שופטים, ו', יג), ומכרם ביד שוסיהם. החוליה המקשרת היא, שכיוון שלא הורישו את הגויים, למדו ממעשיהם ועבדו ע''ז, וה' הענישם. אך עיון מדוקדק בפרשת מסעי, ובעיקר בפ''א בספר שופטים, מביאים אותנו למבט הכולל הקושר את הסיבה הראשונה בתוצאה האחרונה. חשיבותה של ירושת ארץ ישראל אינה רק מחשש היגררות אחרי ע''ז, אם כי היגררות זו היא בלתי נמנעת כתוצאה מאי ירושת הארץ. ניתן איפוא לומר, שהעיקרון הנלמד מפרקים אלו הוא, שכיוון שישראל לא נאחזו היטב בארץ ישראל, אף השכינה לא נאחזה בארץ ישראל באופן הטוב ביותר, ואינה בתוך בית קבוע, אלא בתוך יריעות. ואף השכינה לא זכתה לנחלה אלא למנוחה בלבד.

החלק השני, שהוא אף לבו של הספר (ג', ז - סוף פרק ט''ז), עוסק ברישום המעשי של עיקרון זה. ובכך, שלעתים היה ה' עמם ולעתים עזבם (השווה למשל: ו', יג, ל-י', טז, ובעקבותיו ל-ו', כא; והשווה עוד לשמות, ג', יב, והמשכו בכ''ד, ה, יז) - עתים מכרם ועתים גאלם.

בחלק זה של הספר נכנס גורם נוסף - מלכותא דארעא, השופטים. המקרא מדגיש, שמציאותה של השכינה היתה תלויה בהיות שופט, מנהיג ''ויקם ה' שפטים ויושיעום... וכי הקים ה' להם שפטים, והיה ה' עם השפט'' (ב', טז ויח).

הביטוי - ''והיה ה' עם השפט'' אינו ביטוי מושאל. ולכן, בשני השופטים שהוקדשו מראש למנהיגותם, ומבחינת תשומת הלב המוקדשת להם הם ללא ספק השופטים המרכזיים בספר, גדעון ושמשון, יורדת אש מן השמיים בשעת ההקדשה (ו', כא; י''ג, כ), וכפי שהיה אצל משה בסנה (שמות, ג', ב) ובהר סיני (שמות, י''ט, יח) וכן בהקדשתו השנייה של אליהו בכרמל (מלכ''א, י''ח, לו ולח; והשווה לי''ט, יב) וירידת אש מן השמיים היא השראת שכינה, וכפי שהיה במשכן (ויקרא, ט', כג-נד) ובמקדש (דבהי''ב, ז', א). כלומר: כשקם שופט, ישנה השראת שכינה. או, אם נדקדק בפסוקים דלעיל, עדיף הניסוח ההפוך: כשרוצה הקב''ה לגאול את ישראל, ומשרה שכינתו ביניהם, מקים להם שופט, וה' עמו. ומכאן הקשר ההדוק בין שתי מלכויות אלו. כשם שהשכינה בספר שופטים שורה ואינה שורה בקביעות, ונמצאת בבית יריעות, כך גם מלכותא דארעא - שופטים ולא מלכים. אין רציפות בשלטון. השלטון הוא שלטון מזדמן, לפי המצב ולפי הצרכים, וכשמת שופט - אין שלטונו ודרכו ממשיכים. זהו מאפיין מרכזי לספר. וכשבסופם של דברים קם שופט חדש, הריהו משבט אחר, ובירתו היא עיר אחרת.

מצב זה אינו מקרי, שהרי היה ניסיון לשנותו - הניסיון להמליך את גדעון למלכות קבע ולעשות את בירתו עופרה לבירת קבע (ה', כב), אך ניסיון זה נכשל כשלון חרוץ (ט', א-ה, נה), ויש להניח שנכשל, כיוון שהיה במסגרת ספר שופטים.

חלקו השלישי של הספר (י''ז-נ''א) - דן ישירות בבעיה של התקופה, שאין מלך בישראל, והביטוי - ''בימים ההם אין מלך בישראל (איש הישר בעיניו יעשה)'', מופיע בצורות שונות בפרקים אלו ארבע פעמים (י''ז, ו; י''ח, א; י''ט, א; כ''א, כה). מפסוקים אלו, שהם פסוקי מפתח בחלק זה של הספר, משמע בפירוש, שמצב זה שאין מלך, הוא מצב בלתי רצוי, והוא הגורם לתופעות שליליות מן הסוג המסופר בו, חשיבותו של חלק זה לענייננו היא, הזיקה הברורה שבו בין מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא, על פי העקרונות שהבאנו לעיל. הביטוי - ''איש הישר בעיניו יעשה'', לקוח מן הנאמר בספר דברים: ''לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום, איש כל הישר בעיניו'' (י''ב, ח). ושם מדבר הפסוק על הקרבה בכל מקום, בניגוד לנאמר בהמשך - ''והיה המקום אשר יבחר ה' א-להיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו... עולתיכם וזבחיכם''. פרשת 'ראה', שם, דנה על ההבדל בהתנהגות טרם שהשרה ה' את שכינתו במקום אשר יבחר, לבין ההתנהגות אחריה. לאחר שישרה את שכינתו בירושלים, לא יעשה עוד איש כל הישר בעיניו. י'רושלים היא כיסא מלכות ה' (כמבואר בירמיהו, ג', יז), ואף זכריה מדבר על מלכות ה' בתלויה בכיבושו את ירושלים ובהגנתו עליה, ועוד רבים. וכל עוד אין ה' מולך בירושלים, עושה כל איש הישר בעיניו, כמבואך שם בספר דברים, וכדלעיל. ופשר התנהגות זו בספר שופטים שאיש הישר בעיניו יעשה - שבני דן, בבקשם להם נחלה, הולכים להקים בנחלתם החדשה מקדש משלהם, ופסל מיכה במרכזו, וזאת מכיוון שאין תחושה של ריכוזיות ושל בירת קבע, שאליה הכול עולים לרגל. ומבחינה זו, שילה אינה יכולה בשום פנים ואופן לשמש תחליף לירושלים, (והבעיות שבעלייה לרגל לשילה מוכרות לנו היטב ממדרש חז''ל על אלקנה - ראה תנא דבי אליהו רבה, ח'). וזאת, כיוון ששילה אינה מקום קבע ואינה יכולה להעניק את התחושה, שבה ורק בה ניתן לראות את פני ה'. ולכן גם אין לה מחיצות ואין מקומה מוגדר דיו. ואף מצוות עלייה לרגל מיוחדת יותר לירושלים, וכמוסף בספר דברים על הנאמר בספר שמות - ''יראה כל זכורך... במקום אשר יבחר'' (דברים ט''ז, טז), והוא ירושלים דווקא. והשווה עוד את פרשת פסל מיכה ליהושע כ''ב, ואכמ''ל.

הסיפור השני שבחלקו האחרון של ספר שופטים, הסיפור על הפילגש בגבעת בנימין, מתייחס לעומת הראשון, לבעיית מלכותא דארעא, ולאפשרות של מלחמת השמד בין שבטים משבטי ישראל, כשאין מלך, שתפקידו המהותי הוא - איחוד העם לממלכה אחת (והשווה זכריה, י''ד, ט). שתי בעיות אלו אינן יוצאות מן הכלל בספר, אלא מאפיינות אותו. לגבי פרשת מלחמת שבטי ישראל ובנימין - עיין בביקורתה של דבורה (פרק ה') על השבטים שלא באו לעזור במלחמה. ועיין עוד בעימותים שהיו לגדעון עם בני אפרים ועם אנשי פנואל וסוכות (ח', א-טז), אבימלך ומתנגדיו (ט', כג-כה), יפתח עם בני אפרים (י''ב, א-ז) ושמשון עם אנשי יהודה (ט''ו, יא); ובניית פסל מיכה מייצגת את כלל בעיית הע''ז הרבה בספר שופטים. נסכם בקצרה את הלקו השלישי של הספר: כשאין מלך קיימות בעיות. כשה' אינו מופיע כמלך בעיר מלוכה נוצרת בעיה כפסל מיכה. וכשאין מלך בשר ודם נוצרת בעיה כמלחמת האחים בגבעת בנימין. ירושלים כעיר מלכות תפתור את בעיית פסל מיכה וכן תתקן את תועבת אנשי הגבעה המקבילה במהותה ובסגנונה לחטא סדום, כשם שבזכריה י''ד וביחזקאל מ''ז, מתקנת ירושלים, עיר מלכות ה', את ימה של סדום.

ועתה נסכם בקצרה את ייחודו של ספר שופטים, ואת הרעיון העושה אותו לחטיבה נפרדת במסגרת ספרי נביאים ראשונים:

א.    אחיזתו של עם ישראל בארץ ישראל רופפת. עתים שולטים הם בארץ ומשליטים בה את התורה, ועתים נגררים הם אחרי גויי הארץ בכך. יש מקומות הנמצאים בשליטתם, וישנם מקומות שתחת שלטון הגויים, וירושלים עיר המלוכה - נשלטת על ידי גויים.

ב.     במקביל לכך, אחיזתה של השכינה בארץ רופפת ובלתי קבועה, והקב''ה - עתים נגלה ועתים נכסה. השכינה אינה בירושלים, ואף כששורה, מתהלך הקב''ה באוהל ובמשכן, בארעיות שמביעות היריעות.

ג.      כשנגלה, נגלה הוא על שופט בן אנוש ואף מלכות זו של האדם אינה מלכות קבע ואינה במקום אחד. עתים קמה, עתים נופלת.

שלוש נקודות אלו כמוקדי ספר שופטים, מובעות היטב בלשונו של נתן הנביא מפי ה' אל דוד בשמואל ב', פ''ז. ותוקף הנבואה: א. עד ליום שתבע דוד להקים מקדש, התהלך הקב''ה באוהל ובמשכן ולא בבית ארזים. ב. עדיין לא נטע הקב''ה את ישראל שישכון תחתיו בלא מלחמות, ועדיין אין נחלתם בארץ שלמה. ג. כל זה הוא למן היום שציווה הקב''ה שופטים על עמו ישראל.

הפסוק המסכם כל זאת: ''ולמן היום אשר צויתי שפטים על עמי ישראל והניחתי לך מכל איביך, והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה' '' (ז', יא). הווה אומר - למלכות ה', לעם ישראל ולארץ ישראל - גורל אחד.

ומכאן, נעבור לספר מלכים, שהוא היותר פשוט להגדרה, ונסיים בספר שמואל.

ספר מלכים

ספר מלכים הוא ההיפוך הגמור של ספר שופטים מנקודת המבט שהוצגה לעיל. העקרונות המייחדים אותו מקבילים לחלוטין לשלושה שהוצגו לעיל, אך בכיוון ההפוך. הספר מתחיל ממלכותו של שלמה בן דוד ונמשך עד לחורבן בית המקדש ולגלות. ופרקה הראשון של מלכות שלמה הוא המאבק על ירושת דוד, המתחיל כבר בפסוקו החמישי של הספר (ולמאבק זה חשיבות עליונה בתפיסת המושג ''מלכות'' ביהדות). עוד ניתן לומר, שתחילת המאבק - מפסוקו הראשון של הספר. זקנת דוד מעמידה את האתגר בפני הטוענים לירושה. אך משקלם של ארבעת הפסוקים הראשונים בהבנת סוגיית המלכת שלמה רב יותר ויבואר אי''ה בהמשך.

מכל מקום, ספר מלכים מתחיל בהמלכת שלמה, והתוצאה הישירה ממלכות שלמה - בניין בית המקדש. להבנת הזיקה שבין השניים, נשוב לרגע לנבואת נתן אל דוד באשר לבניין המקדש.

בשמואל ב' בפ''ז מסופר, שדוד יזם הקמת בית קבוע לשם ה' בירושלים, ונתן, אף שמתהילה הסכים עמו, דחה בשם ה' את יוזמתו לדור הבא. את המניעים ליוזמתו של דוד מתאר המקרא בלשון זו: ''ויהי כי ישב המלך בביתו, וה' הניח לו מסביב מכל איביו, ויאמר המלך אל נתן הנביא, ראה נא, אנכי יושב בבית ארזים וארון הא-להים ישב בתוך היריעה'' (ז', א-ב).

הווה אומר: שניים היו מניעיו: א. הנחת ה' לו מכל אויביו. ואכן, התורה קשרה לכך את בניין בית המקדש, עיין דברים, י''ב, י-יא. נ המלך יושב בביתו, בית ארזים, ויש איפוא צורך, שאף השכינה תשרה בבית ארזים (שמו''ב, ז', ז; וע''ע מלכ''א, ו', טו ולו, ועוד). שלושת הגורמים מתחברים איפוא באותה נקודה. מששוכן ישראל לבטח על אדמתו ללא חשש מבני עוולה שיוסיפו לענותו (שמו''ב, ז', י; והשווה למצב בכל ספר שופטים), הרי יכולה אף שכינה לשרות בארץ ישראל על עם ישראל בבית קבע בעיר הנצח. וכל זה, כשמלכותא דארעא אף היא בבית ארזים. כלומר: כשיש ישראל מלכות של קבע. כאמור, דוחה נתן את התוכנית לבניית בית קבוע לשכינה, לדור הבא, והסיבות:

א. מלחמות עצמאות ישראל עדיין לא נסתיימו וכפי שמוכח משמו''ב פ''ח ופ''י. בחלקן היו מלחמות אלו מסוכנות ביותר והעמידו במבחן חמור את עצמאות ישראל (עיין בדברי יואב י', י''ב; סיבה זו נרמזת בז', י, לפי פירושו של רש''י, בניגוד לפירוש הרד''ק - עי''ש).

ב. ''... והגיד לך ה'. כי בית יעשה לך ה' כי ימלאו ימיך ושכבת את אבתיך והקימתי את זרעך אחריך אשר יצא ממעיך... הוא יבנה בית לשמי, וכננתי את כסא ממלכתו עד עולם''. כלומר: בית לשכינה תלוי בבית למלכות בשר ודם. ובית למלכותו של דוד אינו בית ארזים כפי שחשב הוא, כלומר - מלכות יציבה וחזקה, אלא מלכות מתמשכת, מלכות העוברת בירושה. וזה המייחד את המלך מן השופט: ''למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל'' (דברים, י''ז, כ). הירושה היא הנותנת את ההמשכיות, הקביעות, את ממד הנצח. ורק משזו קיימת, ניתן להקים מקדש, בית קבע לשם ה'. כל עוד מולך דוד, שום דבר עדיין אינו בטוח. שמא יהא גורלו כקודמיו, ולאחר מותו, או לאחר שיודח, תיפסק מלכותו, והוברר למפרע שלא היה אלא כשופט. ואכן, אף בזאת לא צפה דוד את העתיד להתרגש עליו ואת סימן השאלה הגדול שבצלו תעמוד מלכותו. לא צפה דוד שתיפסק מלכותו, וכפי שאכן קרה בששת החודשים של מרד אבשלום (שבהם התכפר בשעירה כהדיוט - וכדברי הירושלמי בהוריות, פ''א).

 כאמור, הירושה היא יוצרת הקביעות והמהווה תשתית למקדש, ועל פי העיקרון שלאורו אנו הולכים במאמרנו זה, נפתח עידן חדש בתולדות השראת השכינה בישראל: מקדש, מרכבה החונה בחצר (מלכ''א, ז', כה) ושכינה בבית קבע. ופותחת הנבואה בספר חדש - ספר מלכים, אף שהכותב הוא ממחברי ספר שמואל, נתן הנביא, והסיפור הוא המשך ברור לנאמר בספר שמואל; ופתיחת הספר - בירושת המלוכה.

לשתי הסיבות לדחייה שמנינו לעיל יש להוסיף את העיקרון השלישי, וננסחו בלשון הפסוק: ''הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי... והכינותי כסא מלכותו על ישראל עד עולם'' (דבהי''א, כ''ב, ט). ביאתם של ישראל אל נחלתם אף היא תנאי בל יעבור לכניסת שכינה אל נחלתה. ואף זאת - בימי שלמה ולא בימי דוד.

 סיומו של ספר מלכים הוא בחורבן המקדש (עד כ''ה, יז), ועמו - פסיקת מלכות מישראל (עד כ''ה, כא; ורק שמונה פסוקים מוקדשים לתקופה שלאחר מכן, אולי במקביל לשמונה פסוקים אחרונים בתורה). כל תקופת גדליה והגלות למצרים - כמעט שאין לה התייחסות בספר מלכים, ונכתבה בהרחבה בספר ירמיהו (מ'-מ''ד), שהוא עצמו ערך את ספר מלכים (ב''ב, יד, ע''א), וכתב את פרקיו האחרונים. והסיבה לכך - גדליהו אינו מלך אלא נשיא, ובמקביל לכך, גלתה שכינה מן המקדש. ותקופה חדשה זו אינה מעניינו של ספר מלכים.

 טרם שנסיים את דיוננו על ספר מלכים, ברצוני לשוב לפרקו הראשון של ספר מלכים, הכולל בתוכו שני סיפורים: א. הצעת עבדי דוד להכשילו באבישג (השווה פס' ב בפ''א לפס' ד). ב. המאבק על הירושה בין אדוניהו וסיעתו לנתן הנביא ובת שבע עבור דוד. דומה, שמטרת הנביא בסיפור זה, להעדיף מלך שבא כתוצאה מכישלון ותשובה עליו, על פני מלך, שכל כולו אינו אלא סיפור של הצלחה: ''וגם הוא טוב תאר מאד'' (א', ו). והשווה לתיאורי אבשלום בשמואל ב', י''ד, כה-כז. שלמה הוא בנה של בת שבע שדוד נכשל בה, וטרם המאבק על ירושת המלכות מנסים עבדי דוד, שרובם תמכו באדוניה, כשם שתמך העם בזמנו באבשלום, להכשיל את דוד שוב, להזכיר את חטאו בבת שבע ולמנוע את בחירת שלמה למלך. שלא כצפוי, פעל דוד פעולה הפוכה, ודווקא על ידי אבישג הגדיל את תשובתו על חטא בת שבע (עיין ילק''ש על אתר), והגדיל את התוקף המוסרי של בחירת שלמה. וכבר בספר שמואל ובעיקר בספר תהילים, מצטייר דוד כבעל תשובה, וכאדם שהצליח לקום מחטאו. וזאת בניגוד לשאול, שאף שחטאו בעמלק היה קל יותר, משחטא - לא הודה בחטאו ולא שב עליו.

הסיבה שהנביא מעדיף את הנכשל השב בתשובה על חברו המתיימר שלא להיכשל, נראית כקשורה להבנת מושג המלוכה בישראל. כל עוד מנהיג מסוים הוא תופעה בודדת, ייתכן למנות את המנהיג הטוב, הצדיק וירא ה'. אך כשהמינוי הוא לנצח - למנהיג ולבניו אחריו, יש להביא בחשבון בסבירות גבוהה מאד, כישלון בדור מן הדורות, שהרי קשה להניח שכולם יהיו צדיקים. אין לבנות איפוא את התשתית למלכות נצח על שלמות, אלא על אפשרות לתקן את הכישלון או את החיסרון לכשיהיו. ומאפיין זה למלכות נצח מתחיל כאמור מן היורש הראשון ולא מתחילת השושלת, מן המלך הממונה. שהרי אפשר למנות צדיק, חכם ושלם. ברם, אין כל אדם יכול לעמוד בלא חטא, בלא כישלון, אך כל אדם יכול לתקן את חטאו. ובעניין זה פותח ספר מלכים, ספר ירושת המלוכה. כיוצא בו מקדש. בפתחו - טרם כניסה לכל מקום אחר - המזבח, שעיקרו לכפרה. כדי שתשרה שכינה בישראל לא ניתן לדרוש שיהיו כולם צדיקים אך יש צורך באמצעי לכפרה מתמדת, והוא המזבח. שירי הלוויים במקדש לקוחים מ''יומנו האישי'' של נעים זמירות ישראל, אבי המלוכה בישראל, ספר תהילים, שהמאפיין את חלקם הגדול - התשובה לה' מתוך המשבר. ואף זה ממאפייני ההבדל שבין ספר שופטים לספר מלכים. השופטים, רובם ככולם [פרט לאבימלך, שירש את גדולתו מאביו, ונקרא שורר ולא שופט (ט', כב) ואף שמו מביע את טיבו (ואולי אף בהסתייגות מסוימת מיפתח, מסיבות שלא כאן המקום לפרט)].

היו אנשים מורמים מעם, שהוקדשו מבטן או ששרתה עליהם רוח ה'. ואילו בין המלכים היו חדלי אישים והיו אף רשעים, שקיבלו את המלכות בירושה.

ומכאן להבדל חשוב אחר בין הספרים - בתפקיד הנביאים. בספר שופטים (לפחות מחלקו השני ואילך) לא מופיעים לנו נביאים, פרט לדבורה, שבנביאותה השתמשה להנהיג את העם. בספר מלכים ובדברי הימים (בחלק המקביל לו), וכן בשאר ספרי הנביאים, שכולם מקבילים בזמנם לזמנו של ספר מלכים, היה חלק חשוב מתפקידם של הנביאים לייעץ למלכים ולהדריך אותם. השופטים לא היו זקוקים לכך. המלכים, שנועדו מלכתחילה לכישלון כלשהו, היו זקוקים לדבר ה' מתמיד כדי להדריכם בדרך לתיקון.

סיבה אחרת הקשורה למציאות הנביאים בספר מלכים דווקא, טמונה בהשראת השכינה דרך קבע. וכששכינה שורה, דבר ה' מצוי. וכבר בתחילת ספר שמואל מאופיינת תקופת השופטים בנקודה זו - ''ודבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ''' (שמו''א, ג', א). ועל ייחודם של הנביאים בספר שמואל נדון אי''ה להלן.

המשך