עכשיו, לא נותר אלא לדבר עם אלוהים

 

30 שנה למאבקם של הפנתרים השחורים

איריס מזרחי

מוקדש למני כהן ז"ל, שהאיר את הדרך.

ראש פנה, יום רגיל יושבת במטבח ביתי, מעשנת סגריה וחושבת איך להמשיך את היום, הטלפון מצלצל ועל הקו סמי שלום שטרית שמזמין אותי לקחת חלק בכנס הוקרה, עיון ודיון, לציון 30 שנה לתחילת מאבקם של הפנתרים השחורים בישראל שיערך ב 21 במרץ באוניברסיטה העברית בירושלים, לא פחות ולא יותר, ממש ימות המשיח," הלא נחמדים" של גולדה מאיר הפכו לנחמדים מאוד והגיעו לעולם, ולאולם האקדמיה. היום הרגיל שלי הפך בשיחת טלפון אחת למסע אחורה במנהרת הזמן אל ימים אחרים, עיר אחרת, איריס אחרת שגרה בקטמונים, אבל לא מגלה אם לא חייבת.

ממשיכה לנוע במנהרת הזמן,תלמידת תיכון, כתה ט" טיול שנתי ובחדשות מדווחים על ההפגנה הגדולה בכיכר ציון, הפגנה שבה השתתפו אלפי אנשים,שמחו, השתוללו, שרפו,וצעקו די! כנגד הדיכוי האשכנזי.

כששואלים אותי על מאורעות  שהשפיעו על מהלך חיי, אין ספק שאותה הפגנה נהדרת בכיכר ציון הייתה תמרור חשוב, שסימן לי את הכיוון, והכיוון היה הפוך מכל אותם דברים שניסיתי בהצלחה לא מבוטלת להטמיע בתוכי.הכתפיים התרוממו, המבט היה פחות מתנצל, וכששאלו איפה אני גרה עניתי בקול רם בקטמונים.

הפנתרים השחורים נתנו למזרחים תחושת שייכות תחושת זהות שכל כך חסרה להם עד אז, העוני וההזנחה ששררו בשכונות גבל בפשע, ילדים גדלו בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום, ממש כמו בשיר של זהר ארגוב, ולא רק שלאף אחד לא היה אכפת, הממסד האשכנזי ניסה  לשכנע  שככה זה צריך להיות, יענו הטובים ברחביה, והשחורים והלא נחמדים בגטאות העוני מוסררה, ממילא, שכונת הפחים, וקטמונים. זאת הייתה מציאות חיי, מציאות שניסיתי בכל כוחי להסתיר, ולהבדיל מאחרים היה לי הרבה יותר קל להסתיר את זהותי, הייתי בלונדינית לבנה עם עיניים בהירות, מראה אירופאי לכל הדעות, ורק שם משפחתי "מזרחי" קלקל את התמונה.

כבת לדור ראשון של  אינטגרציה כבר בכתה ב" הבנתי שיש טובים ושווים יותר, ולפי איך שהסבירה לנו המנהלת הם לא גרים בשכונה שלנו, ואילו אנחנו ילדי קטמון צריכים להודות, להלל, ולשבח  על השילוב  אתם, שיעשה לנו יותר טוב, ויגדיל את סיכויינו הקלושים להצליח.איריס הקטנה עם החושים הבריאים קלטה מהר את המסר ונצמדה לטובים. מה זה אומר? זה אומר להתחבר לבנות מהשכונה האשכנזית, להתאהב בבנים האשכנזים,  ללכת לתנועה המאוחדת ולשומר הצעיר, לשיר שירים על ים השיבולים כשבמציאות מסביב לבלוקים בקטמונים היה ים של ביוב,אבל אני בשלי מסתכלת רחוק, וחולמת שאני כבר שם עם הטובים. כמה אנרגיה השקעתי בלהסתיר, כמה כאבי לב חוויתי במיוחד בשלב השאלות הקשות ששאלו אותי ההורים האשכנזים של החברים הטובים שלי, שאלות עם חיוך מלא בויטמינים  איך קוראים לך? מה שם המשפחה? מאיפה אבא? מה אבא עושה?  מאיפה אימא? איפה את גרה? כל תשובה שלי גרמה להם לחייך פחות, ולי לבכות בלילה ולשאול את אלוהים שאלות שאף פעם לא הייתה לו תשובה עליהם.

עם המשא הכבד הזה הסתובבתי שנים עד שהפנתרים השחורים יצאו לרחובות ושחררו אותי ושכמותי מחלק מהמשא, זאת הייתה התרומה והמתנה הגדולה ביותר שנתנו הפנתרים לילדי השכונות המזרחים, לא שדברים ומציאויות השתנו הרבה מאז אבל פתאום סופר סיפור אחר, ובסיפור הזה הטובים גרו בשכונות העוני, והרעים ברחביה. ניצוצות של הבנה אחרת הגיעה לשכונה, הפנתרים ספרו לכולם איך בדיוק המפאיניק דופק אותם בדיוק כמו שדופקים את השחורים באמריקה, ומרטין לותר קינג עם החלום שלו סידר גם לנו את הראש.

עכשיו היה הכל יותר ברור, בשביל צדק חברתי וסדר חדש צריך לצאת החוצה ולהלחם אף אחד לא הולך לוותר  מרצון על חלקו בעוגה.  בואדי סאליב הונחה אבן הפינה למאבק, הפנתרים השחורים שמו את היסודות והתחילו לבנות את השלד, לא היה להם קל בכל פנה חיכו להם וניסו להכשיל אותם, אבל אי אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורה.

שנות השבעים המוקדמות היו השנים היחידות שהיה שמאל אמיתי במדינה

 הייתי צעירה מידי ולא יכולתי להצטרף לפנתרים לכן בכל הזדמנות שהייתה לי, הייתי עוברת ליד "טעמון".

כדי להציץ ואולי גם לשמוע חלק מהמהפכנים שישבו, שתו אקסטרה פיין, וארגנו את המהפכה.

צריך להבין ולזכור שהמחאה וההפגנות של הפנתרים לא היו ספונטניות כמו בואדי סאליב. בטעמון היה שילוב יחיד ומיוחד בין תאי שמאל אמיתיים כמו "מצפן" ובין הפנתרים השחורים, שנות השבעים המוקדמות היו השנים היחידות שהיה שמאל אמיתי במדינה, עם סטודנטים שנכנסו בטבעיות לשכונות העוני ונלחמו ביחד אתם בדיכוי האשכנזי ממסדי .

הפנתרים ומצפן לא הקימו שרשרת מסעדות שיספקו ארוחה חמה אחת ביום, אלא יצאו במבצעים שיעוררו ויאירו את אנשי השכונות מצד אחד, ואת הממסד שישן שנת שבעים .אחד המבצעים היותר מפורסמים היה העברת בקבוקי חלב שהיו מיועדים לשכונת רחביה העשירה שכל בקר חיכה לה החלב והעיתון מעבר לדלת, לשכונת האסבסטונים בקרית יובל.על הבקבוקים שאותם חילקו הפנתרים לילדי העניים היה מצורף כרוז שעליו היה כתוב: "מבצע חלב לילדי שכונות העוני . ילדים אלה אינם מוצאים מידי בקר מאחורי הדלת את החלב לו הם זקוקים, לעומתם יש כלבים וחתולים בשכונות העשירות, שלהם יש חלב כל יום בשפע."

המבצעים האלה השפיעו והעובדות הוכיחו שמאז גדלו תקציבי הממשלה לחינוך, דיור,ושיכון בצורה משמעותית, והגדלת התקציב נחשבה לאחת ההצלחות המידיות של הפנתרים השחורים.

 Black is beautiful

מלקולם אקס שכנע את העולם ששחור הוא יפה והדברים נכנסו ללבבות של בני דורי המזרחים שהיו צמאים למלות אהבה שחצתה גבולות ארצות וימים והגיע אלינו לשכונה. בוב דילן שר לנו שירים על צדק ביחד עם גון באאז  ואנחנו שתינו ובלענו כל מילה, הזמר המזרחי עוד לא פרץ החוצה,ואנחנו הסתפקנו בזמרים ואמני שנות השישים האמריקאים שהצטרפו למאבקים של זכויות האדם ובמיוחד של השחורים, כשבאותו זמן ברדיו שלנו המשיכו לפמפם ולהכניס לנו בכוח את הגבעתרון, להקת הנח"ל ושאר מיני שירי רעות על הדשא בקיבוץ.

לאף אחד מאנשי הרוח האמנות והתרבות הממסדית לא היה אכפת מה קורה עם ערמת החברה בשכונות המצוקה,והיחידים שדיברו ועשו בשבילם היו הפנתרים השחורים.

כמו שהופכים היום כל אבן בדרך לשלום, כך הפכו כל אבן בדרך לדיכוי התנועה של הפנתרים, שוב הממסד האשכנזי השתמש בטריק הידוע של "הפרד ומשול" סכסכו בין הפלגים והאנשים,ניסו בלית ברירה לקנות את הפעילים המרכזיים כדי להחליש את כוחם, ולבסוף מה שהכריע את הכף היה כמו תמיד "המצב הביטחוני".

מלחמת יום כפור דחקה את הפנתרים לשוליים, כשיש סכנה ממשית לקיומנו שכונות העוני חייבות לשתוק ולחכות בסבלנות.

הפנתרים יצאו החוצה אבל הדלת נשארה פתוחה, ובזאת הדלת נכנסו ובאו אחד אחד לפי התור, מנחם בגין ז"ל שסחף את הקול המזרחי שהצביע עבורו יותר כהצבעת מחאה כנגד מפא"י ונגד השיטה שדפקה אותם כל כך הרבה שנים. אחר כך הגיע מפלגת תמ"י עם אהרון אבו חצירה שדוכא מהר ומצא את עצמו איך לא, עומד למשפט ומורשע בדין. בדלת הפתוחה שהשאירו הפנתרים השחורים עבר גם אריה דרעי עם סיעת ש"ס המעניין עם סיעת ש"ס שכל זמן שהיו לה בין ארבע לשש מנדטים היא הייתה נחמדה צודקת וחביבה התקשורת אך ככל שגדל כוחה כך יצאה השנאה הגדולה למזרחים החוצה וכמה שיצאה יותר שנאה כך היא  קיבלה יותר מנדטים, איך אומרים בש"ס  "וכשיענו אותם כן ירבו ויפרצון" לדעתי יש קשר ישיר בין השנאה של האשכנזים לכל מה שחור, אחר, וגר בשכונות עוני, להצבעת המזרחים עבור ש"ס.

עברנו דרך ארוכה מבוב דילן לבני אלבז, היום אני מוצאת את עצמי מגינה על ש"ס כשבתוכי אני חצויה וכואבת, אני לא מסכימה עם הדרך הדתית שלה, ועם העובדה שזו מפלגה רק של גברים, ומצד שני קשה שלא לראות איך בעצם לא השאירו הרבה ברירות למזרחים, כבר מזמן אמרתי שכשסגרו למזרחים את כל הדלתות שכחו לסגור דלת אחת,  הדלת של בית הכנסת, וכשלא נישאר למזרחים  עם מי לדבר, אז הם הלכו לדבר עם אלוהים. תתפלאו גם במיסטיקה יש מדע מדויק, ותהליכים של חזרה בתשובה קורים במדינות רבות שיש בהן חוסר צדק חברתי ופערים גדולים בין עניים ועשירים.עיין ערך אמריקה כשנשבר החלום של מרטין לותר קינג לחברה  משולבת של שחורים ולבנים שווים רבים מהשחורים מתאסלמים ונוהרים למסגדים.

היום כשמדברים על ש"ס צריך לזכור שבזכות הפנתרים השחורים ש"ס יכלה להגיע לאן שהגיע .הממסד האשכנזי צריך את ש"ס הרבה יותר ממה שהוא מוכן להודות, ש"ס הרבה יותר נוחה לממסד האשכנזי ובניגוד

לפנתרים השחורים היא לא מעונינת לפרוץ את חומות הגטו שבהם היא סגורה  וזה בדיוק מה שליכוד, מערך, מר"צ, ושנוי רוצים, זו דרכם הלא כל כך מתוחכמת להנציח את המצב .  את ש"ס מתקצבים במינימום האפשרי בניגוד למה שחושבים ועדיין  מכנים אותה כמפלגה הסחטנית ביותר שאי פעם קמה. מצמידים לה סטריאוטיפים גזעניים, ונכון שלא אומרים עליה כמו על הפנתרים השחורים שהם לא נחמדים, אבל כן אומרים שהם לא נאורים .בקיצור הטון נישאר אותו טון, ההתנשאות היא אותה התנשאות, והפער בין האשכנזים והמזרחים רק הולך וגדל. השיטה האשכנזית עדיין עובדת ומנציחה את המצב בשכונות.

לקטמונים ולמוסררה למשל  אין פריסת חובות כמו לקיבוצים בחצור הגלילית אין הפשרת אדמות  כמו למושבים ולקיבוצים  מהלך שיהפוך  את הקיבוצניקים לעשירים ביותר במאתיים השנים הבאות .המצער והכואב והמרגיז במיוחד בסיפור הזה שאת המהלך מוביל ח"כ מזרחי מהמערך (שמחון) . שלפני שבוע קיבל בעבור השתכנזותו את משרת שר החקלאות.איפה שמחון ואיפה   הפנתרים השחורים.

היום אני גרה בראש פינה כשהבן שלי הולך בערב שבת לדיסקוטק עם חברים מחצור ( רובם לוחמים מגולני)

מסתכלים בתעודת הזהות שלהם את הבן שלי מכניסים כי הוא מראש פינה ואת הבחורים מחצור משאירים בחוץ. המאבק עדיין לא הסתיים יש עוד הרבה עבודה בשטח .ילדים מיפו ומחולון סובלים מחוסר ברזל בדם עקב תזונה לקויה הילדים האלה יגיעו לכיתה א' ולא יוכלו לממש את הפוטנציאל שהיה להם בלידתם הם לא יצליחו בלימודים בגלל חברה שלא דאגה קודם כל לבריאותם וגם עם יוסיפו מיליארדים לתקציב החינוך לילדים האלה זה כבר יהיה מאוחר מידי והם ינותבו להיות חוטבי העצים ושואבי המים במקרה הטוב ובמקרה הרגיל הם יתווספו למעגל המובטלים ויחיו עם הראש עמוק מתחת לקו העוני.

אנחנו מגדלים דור רביעי לעוני, דור רביעי לחוסר צדק, למחלה חברתית מתוחכמת ששומרת על העשירים ומכה שוב ושוב בחלשים.

הפנתרים השחורים ניסו לעשות מעשה,  ולשנות, המערכת הייתה הרבה יותר חזקה מהם הפנתרים השחורים של העתיד שבטח יצאו משכונות העוני שמלאות היום גם באתיופים יצאו למאבק מנקודת מוצא אחרת הרבה יותר כועסת ואלימה, אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ שיום אחד תתפוצץ בפרצוף של כולנו.

אישית מעולם לא הפסקתי את המאבק ולא שכחתי את הצוואה הרוחנית שהשאירו הפנתרים השחורים.

במשך השנים התמזל מזלי לפגוש חלק גדול מהפעילים והמנהיגים של הפנתרים השחורים .

אחד הפעילים הדומיננטיים של המאבק מני כהן ז"ל השפיע עלי במיוחד והשאיר אצלי חלל גדול כשיצא מן העולם הזה.

מני כהן לימד אותי  צדק, האיר לי את הדרך לא בכעס אלא עם הרבה ידע, הבנה, ואור.

אני מתגעגעת לפנתרים של פעם הם היו קבוצה של אנשים יפים שעשו מעשה והצליחו להרעיד לבבות.

ההפגנה הראשונה של הפנתרים השחורים בכיכר ציון הטביע בי את חותמה והייתה לאחת החוויות המרשימות של ילדותי הייתי צריכה לעבור שלושים שנה כדי לשמוע את בית המשפט העליון  דוחה את ערעור דרעי,  מכריז שהוא שולח את מנהיג ש"ס לכלא,  כדי להבין שזה  לא היה הצדק שעליו דיבר מני כהן והדמעות שהזלתי היו לא רק בשביל אריה דרעי  אלא בשביל כולנו .

אני מצפה בכיליון עיניים לכנס ההוקרה לפנתרים השחורים שנערך ביוזמת "קדמה-שער המזרח לישראל " ארגון הייעוץ החברתי שתי"ל, ובית הלל באוניברסיטה העברית, לכבוד הכנס אני אלבש את מיטב מחלצותיי אכנס בשער האוניברסיטה העברית ואצדיע לפנתרים השחורים   עם המון הכרת תודה, וים של אהבה.

 פורסם בגרסה דומה ב"סופשבוע", מעריב, 16.3.01