חיפוש :
  

הויכוח סביב הסכם השילומים
סיקור ממוקד ← פרויקטים מיוחדים ← אתם מחליטים 2006
פורסם : 10/12/2005, 20:30
מערכת סיקור ממוקד

לא רצח רבין, לא מלחמת יום כיפור ובטח לא ההתנתקות - נקודת השבר הקשה ביותר בתולדות המדינה התרחשה כבר 4 שנים לאחר הקמתה, בויכוח סביב הסכם השילומים.

מערכת היחסים של מדינת ישראל עם גרמניה התאפיינה לכל אורך חייה של המדינה ברגשות עזים וזיכרונות קשים משואת יהודי אירופה. מדינת ישראל, שהוקמה שנים מספר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שמה לה למטרה להעלות אליה את שרידיה של יהדות אירופה. שנותיה הראשונות של המדינה החלו במלחמה על עצמאותה ובגלי עלייה עצומים של פליטים מאירופה ועולים ממדינות אחרות. שנים בודדות לאחר שהוקמה, כשזיכרון השואה טרי עדיין בלב כל ורבים עדיין מחפשים את קרוביהם, עמדה מדינת ישראל בפני משבר כלכלי עמוק שהוביל את הממשלה לכונן משטר "צנע" (משטר של קיצוב במזון ובמוצרים בסיסיים).

בשנים אלו, האבטלה הייתה גבוהה ביותר (לרוב תושבי המעברות לא הייתה עבודה והמצב בערים לא היה טוב בהרבה) והמדינה נעדרה יתרות מטבע חוץ, שהיו חיוניים לרכישת סחורות בחו"ל. על רקע אירועים אלו, עלה לסדר היום הסכם פיצויים עם גרמניה, אשר נאותה להכיר באחריותה ולשלם כספים כפיצוי על השואה. הסכם זה, אשר נודע כ"הסכם השילומים", הוביל את אזרחי המדינה ואת מנגנוני השלטון אל סף איבוד שליטה. גם כיום, ישנם כאלו הגורסים כי היה זה האירוע הקשה והמשמעותי ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר ערער את יסודות המדינה הצעירה והעמיד בספק את המשכיותה.

עיקרי ההסכם

בבסיסו של הסכם השילומים עמדה התפיסה כי גרמניה, כנושאת באחריות על השואה, תשלם פיצויים על כך למדינת ישראל, כיורשת של הניצולים. גרמניה לא התיימרה לפצות על רצח שישה מיליונים, כי לא ניתן לקבוע מחיר לכך ולא על רכוש יהודי מוחרם (כיום יש גופים שעוסקים בהשבת הרכוש לניצולים, אך זה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי), כי אם לסייע למדינת ישראל בקליטת העולים, בחלקם הגדול ניצולי שואה עם צרכים מיוחדים (טיפולים רפואיים ונפשיים) ובמתן פיצוי פרטני לניצולי השואה, על הסבל שנגרם להם (סכום חודשי קבוע לכל החיים, שכונה "רנטה", אותו החלה גרמניה לשלם ב-1956).

הדיונים על ההסכם נערכו בין שר החוץ משה שרת והקנצלר המערב גרמני קונרד אדנאואר. תומכי ההסכם, בראשם ראש הממשלה בן גוריון ומפלגתו מפא"י, בחנו את הנושא באופן פרקטי וסברו כי הייתה זו הדרך היחידה להמשיך ולקיים את כלכלת המדינה, ובעיקר – לממן ולתמוך בקליטתם של מאות אלפי נרדפי הנאצים ופליטי השואה. סכום השילומים נקבע לבסוף על שלושה מיליארד מארק גרמני (כ-800 מיליון דולר) למדינת ישראל וכ-450 מיליון מארק אשר שולמו ל"איגוד הארגונים היהודיים בעולם", ואשר יועד לשיקום יהודים בתפוצות. התשלום התפרס על פני 14 שנים, והיווה את החלק המכריע בהכנסות המדינה (בשנת 56, התשלומים מגרמניה היוו כ-87.5% מהכנסות המדינה).

פעולות המחאה

למרות זאת, השיח הציבורי במדינה (ואף בכנסת), היה אולי החריף ביותר בתולדות המדינה. הרגשות העזרים שהתעוררו מעצם הרעיון חצו מפלגות ועדות, והמתנגדים להסכם היו מכל קצוות הקשת הפוליטית – ממפ"ם השמאלנית (אשר רבים מיוצאי הפרטיזנים היו חברים בה) אשר השוו בין התומכים במשא ומתן ליודנראט (המועצות היהודיות שהקימו הנאצים), דרך מק"י הקומוניסטית שהתנגדה לכל התדיינות עם מדינות קפיטליסטיות ועד חרות הימנית בראשות מנחם בגין, אשר חזר מפרישתו מהחיים הפוליטיים (עליה החליט לאחר מפלתה של מפלגתו בבחירות לכנסת השנייה, עת הצטמצם כוחה של חרות מ-14 ל-8 מנדטים), על מנת לעמוד בראש המאבק כולו ולטעון כי למדינת ישראל אין שום זכות לנהל מגעים בשמם של קורבנות השואה.

המתנגדים טענו כי אסור לחתום על הסכם עם הגרמנים מאחר והדבר עשוי להתפרש כמתן לגיטימציה לאלו שעסקו בהשמדת יהודים רק שנים ספורות לפני כן. נוסף על כך, טענו המתנגדים כי בהסכמה לקחת פיצוי תוכל גרמניה לנקות את מצפונה ולזכות למחילה מהעם היהודי, למרות שהיה מדובר בסכום קטן יחסית לרכוש שנגזל מהיהודים ובוודאי שלא ניתן היה לקבוע תג מחיר על הנזק בנפש.

לקראת הדיון בכנסת, ב-7.1.52, נסגרו לתנועה כל הרחובות הסמוכים. סביב הבניין הוקמו מחסומים וגדרות תיל, וצה"ל הועמד בכוננות על רקע אפשרות של מרד אזרחי נגד הממשלה. העצרת שכונסה ע"י מתנגדי ההסכם משכה אליה 15,000 איש וההתפרעויות שפרצו לאחריה – היו לניסיון המשמעותי ביותר שנעשה בתולדות המדינה במטרה למנוע מהכנסת החלטה דמוקרטית. זו התקבלה לבסוף ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים, לא לפני שהתקדמותן של ההתפרעויות לכיוון הכנסת הביאו לפעם הראשונה בתולדותיה של הכנסת להפסקת דיון המליאה שדן בנושא, בעקבות לחץ ההמון שצר עליה.

נאומו של מנחם בגין

למרות פעולות המחאה הרבות שנערכו לפני, תוך כדי ואחרי ההחלטה על ההסכם, נדמה כי נאומו של בגין בהפגנה נגד ההסכם היה לא רק לשיאו של המאבק, אלא לקריאת תיגר של ממש על המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל, באופן ובעוצמה שלא חזרו מאז - בגין, שאיבד את אביו בשואה, סרב לכל אפשרות של הידברות עם הגרמנים ונתן דרור למחשבותיו ולרגשותיו. ניכר היה בדבריו השינוי שעבר בו מאז פרשת אלטלנה, עת קרא לאיפוק. הפעם, קרא בגין בגלוי, בפומבי ובמילים מפורשות למרי אזרחי ולמסירת חיים כנגד ההחלטה על אישור הסכם השילומים :

"בני ירושלים, אזרחי ישראל, הערב עומד לקרות המקרה המחפיר ביותר בתולדות עמנו. בשעה מרה זו נעביר לנגד רוחנו את אבותינו הקדושים, אמהותינו הטבוחות ותינוקותינו שהובלו במיליונים לטבח על-ידי השטן שיצא מתחתית הגיהינום להחריב את שארית עמנו. לא היה אכזר אחד בעולם אשר העיז להגיע למעשה תועבה בממדים כפי שנעשו על-ידי המרצחים הגרמנים. את אבי הזקן, יחד עם חמש-מאות יהודי בריסק, הוציאו אל הנהר וטיבעום שם. נערות תמימות נקברו חיים כשראשיהן למטה. תינוקות נקרעו מזרועות אמהותיהם ונשלחו אלי כבשן ואש. לא הרג בלבד היה כאן, זו הייתה התעללות גסה וברבריות מאין כמוה, מעשה אשר אין מילים בפי אנוש לתאר את עומק הזוועה, שאין לו תקדים בהיסטוריה."

"והנה היום הזה, ארבע שנים לאחר האתחלתא דגאולה, עומד ראש הממשלה העברי ומודיע כי ילך לגרמניה בכדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. ולכן אני אומר לאדון בן-גוריון: לא יהיה משא-ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסקל מזימה זו. אדון בן-גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה – רימונים וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו בתי-סוהר ומחנות ריכוז... כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן! אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם, זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה."

"אותנו לא תכניעו, כי אין כוח בעולם שיכניע את כוח חיילי האצ"ל, היום הזה אני מודיע לכם כי לא תהיו עוד ממשלה יהודית, ולא תהיה לכם הזכות המוסרית בישראל. ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון... תאמרו לשוטרים היהודים: גם אתה יהודי, אין לנו אפשרות להסכים לזה. אל תרימו יד, כי אין אנו נלחמים על לחם, איננו נלחמים נגד קיצוב - על נשמת העם וכבוד האומה אנו נלחמים. נרים כולנו יד ונשבע בשם ירושלים, בשם עולי הגרדום, בשם זאב ז'בוטינסקי. באם אשכחך חרפת ההשמדה - תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרנה, אם לא אעלה חרפת ההשמדה בראש יגוני. בני ירושלים, למערכה! על כבוד ישראל ועתידו! כה יתן וכה יוסיף אלוקי ישראל!"

עם סיום נאומו, צעד בגין בראש המפגינים אל עבר הכנסת במושבה הישן בבית פרומין. ההפגנה עברה לפסים אלימים עת המפגינים החלו לרגום באבנים את החלונות של הבניין כאשר המשטרה מפעילה כוח בכדי למוסס את ההפגנה. לאחר כ-5 שעות של מהומות מול הכנסת, השתלטה המשטרה על המצב תוך שימוש בזרנוקי מים ובגז מדמיע. מאות נעצרו, ומניין הנפגעים נאמד בכ-200 מפגינים ו-140 שוטרים פצועים.

למרות קבלת ההחלטה לא פסקו פעולות המחאה, ובאוקטובר 1952 נעצר דב שילנסקי בקרבת משרד החוץ. שילנסקי, ניצול שואה שהיה על האלטלנה (ולימים יו"ר הכנסת), נעצר כשבתיקו חבילה של דינמיט. במשפט שנערך לו נטען כי היה חבר במחתרת שפעלה כנגד הסכם השילומים והוא נידון ל-21 חודשי מאסר. במקרה אחר, מעטפת נפץ שנשלחה לקנצלר הגרמני התפוצצה בידי החבלן שטיפל בה והרגה אותו. נטען כי היו אלה יוצאי אצ"ל שביצעו את המעשה אך הדבר מעולם לא הוכח.

למרות שההסכם אושר בכנסת ונחתם לבסוף ב-10.9.52, נדמה כי נאומו של בגין בהפגנה היה לא רק לשיאו של המאבק עצמו, אלא אף ליסודות נאומי מנהיגי הימין בשנים הבאות. נאומו של בגין במליאת הכנסת עצמה, נשמע כאילו נלקח לא מתחילת שנות החמישים, אלא מתחילת שנות ה-80 עם פינוי סיני, מתחילת שנות ה-90 והחתימה על הסכמי אוסלו, או משנת 2005, מימי ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה :

"אסיים את דברי במספר פניות. פנייתי הראשונה היא אליך, אדוני בן-גוריון, אני פונה אליך לא כיריב אל יריב – כיריבים תהום בינינו, אין גשר... אני פונה אליך כיהודי ליהודי... לכו אל העם... הרי אין לכם רוב בעניין זה בכנסת. חלק מחברי מפלגתכם מתנגדים... פנייתי השנייה היא אל חברי הכנסת שנבחרו על ידי אזרחי המדינה הערבים... הבחינו בין זכות פורמלית לזכות מוסרית... זהו עניין שלנו, תנו לנו להכריע בכך... פנייתי השלישית היא אל חברי המפלגות הדתיות... הלכתם אל העם בבחירות בשם דת ישראל, בשם תורת ישראל... מה לתורת ישראל ולמשא ומתן עם עמלק... "ומלחמה לה' בעמלק מדור לדור"... הרי אשתקד על גיוסן של בנות דתיות התפלגתם ועל זה לא תהיו מוכנים להשיב לא?" (דברי הכנסת, ישיבה ל"ח, 7.1.52)


לדף הפרויקט   הערה לעורך   שלח לחבר   הדפסה  תגובות



לקריאה נוספת

הימין בישראל מציג: דרוש מנהיג (מתוך: אתם מחליטים 2006)

מכצנלסון ועד פרץ - סיפורו של השמאל בישראל (מתוך: אתם מחליטים 2006)

20 מנדטים רוסיים מחפשים מפלגה (מתוך: אתם מחליטים 2006)

בחירות 2006 - הממצחים (מתוך: אתם מחליטים 2006)

בחירות 2006 - המפסידים (מתוך: אתם מחליטים 2006)

משחק הכיסאות של פרץ (מתוך: אתם מחליטים 2006)