כתיבה: דימה דוכובני.

האנייה "אלטלנה" (באיטלקית:נדנדה, שם העט של זאב ז'בוטינסקי) נרכשה על-ידי אנשי האצ"ל בגולה ולפי התכנון המקורי, הייתה אמורה להגיע ארצה ב 15 במאי 1948 עמוסה לוחמים ו"ברזל" (ציוד מלחמתי). אלא שרכישת הנשק וארגון הלוחמים ארכו זמן רב, וההפלגה נדחתה במספר שבועות. בינתיים, נחתם ב- 1 ביוני הסכם על שילובו של האצ"ל בצבא ההגנה לישראל, ובאחד מסעיפי ההסכם נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולות עצמאיות של רכישת נשק. לפיכך נמסר לנציגי ממשלת ישראל אודות האנייה ותוכניות הפלגתה. מפקדת האצ"ל בפאריס השתדלה ככל יכולתה לשמור בסוד את ההכנות להפלגתה של "אלטלנה", אלא שקשה היה להעלים תנועה של כאלף לוחמים והעמסת האנייה בכמות כה גדולה של נשק ותחמושת.
החשש היה שאם יתגלה מסע "אלטלנה", ינסו כוחות עוינים לפגוע בה בהיותה בלב ים. זו הייתה הסיבה, שכאשר ב-11 ביוני הרימה האנייה עוגן, לא נשלח אפילו מברק למפקדת האצ"ל בארץ, שמא יתגלגל המברק לידים לא רצויות ויביא לגילוי הפלגת האנייה. אך אמצעי הזהירות לא הועילו, ולמחרת היום פרסם רדיו לונדון שהאנייה "אלטלנה" הפליגה מנמל ד-בוק (צרפת) בכיוון ישראל כשעל סיפונה כאלף מתנדבים יהודיים (ניצולי שואה בחלקם) ומטען גדול של נשק. יש לזכור כי ב-11 ביוני החלה בארץ ההפוגה הראשונה. מפקדת האצ"ל בארץ, שדבר הפלגת האנייה נודע לה מן השידור, חששה מאוד מפני גילוי הפרת תנאי ההפוגה, לפיהם אסורה הבאת ציוד צבאי ולוחמים ארצה. לכן החליט מנחם בגין לעכב את בואה של האנייה אל חופי הארץ, אולם הקשר עם האנייה לא היה תקין, וההוראה לא הובנה כראוי.
ב-15 ביוני, קיימו בגין וחבריו פגישה עם נציגי הממשלה, בה הודיע בגין כי האנייה הפליגה ללא ידיעתו וכי הוא מבקש לטכס עצה לגבי המשך הטיפול בה. גלילי מסר לבגין את הסכמתו של בן-גוריון להבאת האנייה בתוספת בקשה שזה יהיה "במהירות האפשרית". שודר לאוניה "להתקדם במלוא המהירות", והפעם נקלט השידור היטב. למחרת התקיימה פגישת עבודה בין נציגי האצ"ל ונציגי משרד הביטחון. בעוד האצ"ל הציע להפנות את "אלטלנה" לחוף תל-אביב, טענו נציגי משרד הביטחון כי יש להעדיף את חוף כפר-ויתקין, כי שם יהיה קל יותר לעקוף את פקחי האו"ם. השדר אל האנייה היה, לכן, להפליג לעבר כפר-ויתקין.

בעוד הייתה הסכמה בדבר מקום עגינתה של "אלטלנה", נתעוררו חילוקי דעות באשר לחלוקת המטען. בגין ביקש כי חמישית מן הנשק תועבר לירושלים, במטרה לחמש בה את ה"גדוד הירושלמי", ובן-גוריון נתן לכך את הסכמתו. בקשתו השנייה של בגין הייתה שיתרת הנשק תועבר לצה"ל, כדי לצייד את גדודי האצ"ל שהתגייסו זה מקרוב לצבא. לבקשה זו לא ניתנה הסכמה של נציגי הממשלה, כי הם ראו בכך דרישה לחזק "צבא בתוך צבא". הם לא הבינו כי לאחר שנים של מחסור מתמיד באמצעי לחימה, רצה בגין לתת לחייליו את ההרגשה שאינם באים "עירומים" ושלוחמי המחתרת מצטרפים לצבא "על ציודם". לגבי בגין, הייתה זו שאלה של כבוד, ולא היו לו כל כוונות להקים "צבא בתוך צבא".

"אלטלנה" הגיעה לחופי כפר-ויתקין ביום הראשון ה-20 ביוני בשעות אחר-הצהרים המאוחרות. מיד החלו בהורדת האנשים לחוף ובהעברתם למקומות קליטה שונים, ולאחר-מכן - פריקת הציוד הצבאי. בין הממתינים על החוף היה גם מנחם בגין, אשר קיבל את פני הבאים בהתרגשות. בנוסף לחברי האצ"ל שהתכנסו על החוף, היו שם גם חברי מושב הדייגים "מכמורת", שעזרו בפריקת הנשק הרב שהיה על האנייה. במקביל לאירועים על חוף ימה של כפר ויתקין, הייתה היערכות אחרת בתל-אביב. שם התכנסה הממשלה לישיבתה השבועית, וקיימה דיון בפרשת אניית הנשק. בן-גוריון מסר דיווח על הפגישות שקדמו לבוא האנייה, והיה תקיף מאוד בדעתו לדרוש מבגין כניעה ללא תנאי ומסירת כל הנשק לצבא. בן-גוריון ייחס לבגין כוונות שלא היו לו כלל, ובסופו של אותו דיון, נתקבלה ההחלטה לתת לצבא סמכות להפעיל כוח, באם יהיה צורך, כדי להכניע את האצ"ל ולהחרים את האנייה על נשקה. ביצוע החלטת הממשלה הוטל על חטיבת "אלכסנדרוני", בפיקודו של דן אבן (אפשטין), ואלה כיתרו למחרת היום את כל אזור כפר ויתקין. דן אבן הוציא את כתב
האולטימטום הבא:

אל : מ. בגין
בפקודה מיוחדת מאת ראש המטה הכללי לצבא ההגנה לישראל
אני מצווה להפקיע את כלי הנשק וחומרי המלחמה שהגיעו לחוף
מדינת ישראל בתחום פיקודי לרשות ממשלת ישראל.
הוטל עלי לדרוש ממך למסור את כל הנשק שהגיע לחוף לרשותי
למשמרת ולהודיע כי עליך לבוא בדברים עם הפיקוד העליון.
אתה נדרש למלא אחר פקודה זו מיד. באם לא תסכים למלא אחר
הפקודה, אנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותי כדי להוציא
לפועל את הפקודה ולהפקיע את הנשק שהגיע לחוף הארץ מרשות
פרטית לרשות ממשלת ישראל. עלי להודיעך, כי כל השטח מוקף
על-ידי יחידות-צבא בזיון מלא ושריונים, והדרכים חסומות.
אני מטיל עליך את כל האחריות לתוצאות שתיגרמנה במקרה של
סירוב למלא אחר פקודה זו.
העולים - בלתי מזוינים - יורשו לנסוע אל המחנות כפי שנקבעו על
ידך. ניתנת לך ארכה של 10 רגעים למתן תשובה.

ד.א.
מפקד החטיבה

האולטימטום היה מעליב ומשפיל ובמיוחד הדרישה למתן תשובה תוך 10 דקות שניתנה, לפי עדות אבן, "על מנת לא לאפשר למפקד האצ"ל שיקולים ארוכים ולזכות ביתרון ההפתעה".

בגין סירב להיענות לאולטימטום של מפקד החטיבה, וניסיונות התיווך שנעשו - עלו בתוהו. אי-ההיענות של בגין פגעה ביוקרתו של דן אבן, וההתנגשות נעשתה בלתי-נמנעת. עד מהרה התלהטו הרוחות והחלו חילופי יריות. ההתנגשויות הלכו והתפשטו, ומספר הנפגעים הלך ורב. כדי למנוע שפיכות דמים, נפתח ביוזמת חברי כפר ויתקין משא ומתן בין יעקב מרידור (סגנו של בגין) לבין דן אבן. בסיומו של המשא והמתן, הוסכם על הפסקת-אש כללית והעברת כל הנשק שהיה על החוף לידי מפקד כוחות צה"ל במקום. בינתיים, עלה בגין על סיפון האנייה, אשר הפליגה לכיוון תל-אביב. בגין קיווה כי בתל-אביב אפשר יהיה לקיים, באמצעות מנהיגי המפלגות האזרחיות, הידברות עם הממשלה הזמנית ולפרוק את יתרת הנשק בשלום. אלא שלא כך קרה. בן-גוריון הורה ליגאל ידין (קצין המבצעים של צה"ל) לרכז כוחות גדולים על חוף הים בתל- אביב ולהכניע את האנייה בכוח הזרוע. גם תותחים הועברו לאזור ובארבע אחר-הצהרים הורה בן-גוריון להפגיז את 'אלטלנה'. בגין סיפר כי בכל פעם שעלה אל הגשר רב החובל, הומטרה לאותו כיוון אש בלתי פוסקת, שנפסקה רק כשירד מהמקום. אחד הפגזים פגע באנייה, אשר החלה לעלות באש. היה חשש שהאש תתפשט עד למחסנים שהכילו חומר- נפץ, ועל-כן הורה רב-החובל לכל האנשים לנטוש את האנייה. האנשים קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה". למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, לא פסקה האש האוטומטית שנורתה לעבר הניצולים שהיו בלתי-חמושים. בגין, שהיה על הסיפון, הסכים לרדת רק לאחר שהורד אחרון הפצועים.

16 אנשי אצ"ל נהרגו בעימות עם הצבא; שישה נפלו באזור כפר-ויתקין, ועשרה נפלו בחוף תל-אביב. מכוחות צה"ל נהרגו שלושה; שניים נפלו בכפר ויתקין ואחד בתל-אביב.

לאחר הפצצת "אלטלנה", נעצרו בהוראת בן-גוריון למעלה מ 200 מלוחמי האצ"ל. רוב העצורים שוחררו לאחר מספר שבועות, להוציא חמישה מפקדים בכירים (משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק), אשר הוחזקו במעצר למעלה מחודשיים ימים ושוחררו, בלחץ דעת-הקהל, ב-27 באוגוסט.

בן-גוריון ניצל שורה של טעויות, אי-אמון, ובעיות יוקרה, כדי להיפטר אחת ולתמיד מיריב פוליטי. שנים אחר-כך, לאחר שבן-גוריון פרש מן הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור אל ראשות הממשלה. בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו היכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים."

לחץ לכרזה גדולה:

1