מאמרבמרחבי הזמן של יגאל תומרקין

שיחה עם יגאל תומרקין בנושא הזמן : זמן פיזי, גבולות ומגבלות של זמן, שרידים בזמן, מדידת זמן ומקומות מודדי זמן, זמן פרטי וקולקטיבי ושינויים בזמן.

 


אנדרטת "שובך היונים" 1978 בשילה.

מתוך הספר "i תומרקין" :

 

"בוץ. החומר שממנו נבנה וקם

שחר האנושות. אותו חומר

של ארצות ללא גשם,

שם, בין הנהרות הגדולים.

בוץ: אדמה, שעל פי המסורת

ממנה בא האדם – ואליה

הוא שב.

בוץ. אדריכלות נפלאה ללא

אדריכלים.

בוץ. כאמצעי ביטוי של

עניים: טירות של עם הארץ,

ארמונות ללא מלכים,

חאנים – חצרות, מסגדים,

כנסיות, מגדלי יונים, שובכי יונים.

בוץ. החומר הזול.

אני רוצה להפגיש את הארכי – חומר הזה בוץ, עם חומרים

אחרים.....

האם זה מיושן לשאול חומר בבוץ, ליצירת "אני מאמין" ? אמירה על בוץ כסמל, כמשאת נפש. כאספקט בעל ביטוי פלאסטי לשלום.

האם יש משהו במשאלה לצאת למצריים... שם, בין בוץ לפירמידות

מתעוררת עוד שאלה שאינה

קשורה באמנות בלבד:

מה זה היום, מה זה אתמול,

מה הם בעצם 5000 שנה?"

------------------------------------

 

על מרחבי הזמן עם יגאל תומרקין

 


פטיש במברה, מאטי. "אנו יושבים בתוך בליל ריחות ועשן, זיעה וזבל, חם מאוד, אין פה שום מאוורר, לבסוף מביאים לי את הפטיש כולו עטוף סמרטוטים, לעזעזל זה הרי מה שחיפשתי "

מתוך הספר "i תומרקין".

 

יצירתו של האמן יגאל תומרקין נעה במרחבים של זמן.                              
הזמן – גוף מופשט, העשייה והמנוף – גופים פלאסטיים,
פיזיים. לכפוף אותם זה בזה, משמע להבין משהו ממכלול
עשייתו ותפיסתו . המקומות והנופים, הארצות והפרטים
צורות התבוננות שונות באורחות חיים אחרות, באוסף של
אמונות עממיות ודרכי חיים, ויצירה בריבוי סגנונות ואופני עשייה
לאורך כל השנים – "נראה לי שאני יוצר אבסורד –
ארכיאולוגיה בזמן הווה" כך הגדיר את עשייתו באמצע שנות החמישים.

כך הוא יוצר לאורך השנים.


 

"מקומות וארצות, להיות ליצור להתקיים ולחיות

למחות ולתעד את הסביבה, להפיח רוח בחומר".

י. תומרקין


שם פיסלו "האם העבודה משחררת?" המעומת עם כתובת הכניסה
למחנה המוות אושוויץ , זיכה אותו בפרס "רודן" ביפן .
הפסל הוצב על רמה בגובה של 2100 מטרים בגן פסלים גדול,
במוזיאון פתוח ששמו "אוסצ'וקושי – גה – הרה".

בנאום הפתיחה שנשא בטקס קבלת הפרס דיבר על מושג הזמן,
על הפירמידה ששימשה בעבר כקבר המסמלת
את התקדמות החברה האנושית, את התקווה שנתנה לפועלים שמתו
תוך כדי בנייתה – את תקוות חיי הנצח.

 


 

 


פירמידת המעלות של המלך צ'וסר בסאקארא . הממלכה העתיקה, השושלת השלישית, 2590-2660 לפניה"ס

 

באותו נאום דיבר גם על החיים שבאו לידי ביטוי בעבר
דרך העשייה והמוות הצפוי, ועל המאה העשרים שנדמה היה כי
היוזמות התרבותיות והמדעיות שלה לא ידרשו קורבנות בנפש,
אך היו בה יותר קורבנות אידיאולוגיה אכזרית מאשר בכל זמן
אחר בהסטוריה, וגם על האימרה המזעזעת "העבודה משחררת"
כשמליוני אנשים נרצחו במחנות הריכוז בגרמניה הנאצית.
רצח עם היה אידיאולוגיה ובתי חרושת למוות היו סמלים למדינה
שהוציאה מתוכה ענקים בתרבות המערבית
.

"מה למדנו מאז בנייה הפירדמידות הגדולות לפני 4200 שנה?"
האם עבודת כפייה ומוות משחררים? האם האמן יזכה לחיי נצח
או לשריפה"
? שאל את יפן .


 


אנדרטה לשואה ולתקומה, פלדה וזכוכית 1974 , כיכר רבין, ת"א

 

מדידת זמן פיזית

 

מהי משמעותו של המונח הזה שאתה נוהג להשתמש בו: מדידת זמן פיזית?


תומרקין: "התבליטים המצריים חרוטים במעין "נגטיב" פנימה – השמש
מאירה עליהם בבוקר, ובערב ייראו חדים וקונטרסטיים, דווקא
בשעות הצהריים כמעט שלא רואים אותם.

 

 


שרפרף קוביתי תבליטי. משועי החצר רבי ההשפעה של המלכה חאת שפסות. השושלת ה-18 לפניה"ס 1470-1490

 

"כך גם פסל סביבתי המבשר זמן מבוקר עד ערב, וכל פסל חוץ נמשל
ללוח שנה או לשעון שמש. לקשר שבין הטבע בעל הזמנים הקבועים
והצורות הקבועות ובין היצירה הפיסולית סביבתית, מעשה ידי אדם
המושפעת ממנו, אני מיחס את המושג מדידת זמן פיזית

אנחנו נמצאים תמיד בסיפור של זמן, לידתה של יצירת האמנות,
ולמעשה כל דבר בחיינו, חוץ מאותן מערכות מופשטות ומתוחכמות
של חורים שחורים,בהם הזמן עומד מלכת. הכל קשור למימד הזמן:
התבגרותו של אדם ואמן, דרכו חייו ומותו. על פי תורת הייחסות
של איינשטיין – אם יצירת אמנות נעה מולנו או שאנחנו נעים מולה –
זה היינו אך.

באנדרטת ה"שואה והגבורה" (הפסל הממוקם ברחבת כיכר רבין)
מתקיים מימד דומה של זמן הקושר אותה לסביבה – הסביבה
משתקפת דרך זכוכיות האנדרטה, נעה בתוכה, מוארת בתוכה,
ונתפסת מיידית בתוכה, בזמן נתון. זמן הוא החיים עצמם,
ודרך החלונות הכהים של האנדרטה כל הסביבה נתפסת כמראה.
"האנדרטה היא צורה המדגישה את הזמן, צורה של זמן המתפקדת
כפירמידה הפוכה, צורה של זמן המדגישה את המענה לתקומה".

 

 

האם לזמן יש גבולות, האם יש לזמן מגבלות?

 

"הזמן בתהליך היצירה שלי מורכב ומתקיימות לגביו מגבלות:
הבאת החומר, הזמנת החומר, וזמן החשיבה שלפני, וזמן
החשיבה בדיעבד על איזה פרט חסר, שאולי צריך להוסיפו
ואולי לגרוע, וכשהיצירה מושלמת פחות או יותר,
הרצון האחרון שבשינויה כמו בעץ – לעיתים תגזום אותו
כך ולפעמים אחרת.

 

"לחדוות היצירה או לזמן ההשקעה ביצירת האמנות
אין בהכרח השלכה ישירה על התוצאה: "ה"מונה ליזה" של
ליאונרדו דה וינצ'י צויירה במשך 7 שנים". 

 

 


צילום של אסם בתוניס מתוך הספר " i תומרקין" שיר לאסם מספר 1 :"מצאתי כפר אשר סביבו אסם מתפקד עדיין. מה רבה היתה שמחתי לראות גורפאס מנגד למסגד לבן. בצילו של קיוסק מסתופפים בטלני הכפר ומבקשים מחסה מן הרוח, לגורפאס קשתות ודלתות, כל דלת מספרת את סיפורה. עץ סדוק, מוכה שמש ורוח. חלודה. התכול מתקלף, עשרות דלתות השומרות על רכוז הברבר, מאחוריהן סיפור ארוך של שבט, ואת אשר לא יספר לך הבטלן תוכל לקרוא בכתב הזמן על גבי הדלתות".

 

תומרקין: "שנים אלה אינן מעלות או מורידות מערכה של היצירה הזו.
לכל יצירה יש את הזמן שלה, והאמן ללא החיכוך עם סביבתו
מתקהה, וחותך מים.
האמן ייצור פסאודו קלאסיקה, פסאודו תחכום, ללא יחס
אמיתי לחומר, לצורה.
האמנות הקונספטואלית זכתה לקידוש אינטלקטואלי שהביאה
את בגדי המלך החדשים, אמנות שהיתה פסאודו מדעית, פסאודו
פילוסופית, או פסאודו סוציולוגית. מתוך מבט של עשור לאחור
זה נראה לי כמו נסיונות האלכימאים להמציא זהב.
אמנים כמו ג'וזף בויס למשל, שהיה פסל נפלא ורשם בחסד
אבל המשיך ללכת באותו הלבירינט, וזה מה שהביא לנו לדעתי
את האמנות של היום"


 

 

 


רישום 1990 76/55 ס"מ מתוך התערוכה "גני הזן", מוזיאון הרצליה לאמנות 1990

 

ת. מדבר על פלורליזם לא מוגדר, על הולך מה שהולך בשוק, על הבורסה

של האמנות, על היסטריה מאינפורמציה, על זמן מהירות כתגובת הברק,

ומתייחס ליצירה ואל שרידתה בזמן כאל גורם שאי אפשר להתעלם ממנו.

 

"האמנות לא מסוננת, דברים מתיישנים ביישון מלאכותי
עוד לפני שהשפיעו, החיים כווידאו קליפ, בעלי אפקט של רעם וברק,
שטיפת המוח של הפרסומות,  זריזות המשווק המביאה לטעם
רע, לזכרונות קצרים, כי באין אמת מידה או קריטריון, חייבים
להסתכל על העבר ולעוות אותו ".


איך היית מגדיר שרידה או שרידים של זמן?

"לו אדריכלי ופסלי יוון היו קמים לתחיה ורואים את מעשה ידיהם,
את הפסל וונוס המוכר בכל העולם ללא ידיים ובלי צבע,
את חורבות אתונה, את הפנתיאון ואקרופוליס , היו
כנראה מעדיפים לחזור לקברם.
לכל חומר יש את מודד הזמן שלו, את התנאים הספציפיים לו.
עץ ליד הים לא יחיה כמו עץ במושב עם אדמה פוריה.
ברזל באקלים יבש יחזיק יותר מעמד מברזל באקלים לח.

 

 

"תל אביב עיר צעירה שחיי בתיה כחיי אדם, נבנתה בשנות
העשרים והשלושים , ומה שלא תוחזק ולא קיבל מעקפים –
התפרק. לכל חומר יש הצהרת כוונות לגבי עמידותו בתנאים
אקלימיים, והבתים כמוהו. אם החברה משפצת היא משפיעה, היא
יוצרת מודעות לסביבתה, היא מעידה על איכות של הווה,
איכות תרבותית, ציון דרך ותמרור לעתיד".


"פניקס" 1964


בתחילת שנות השישים נחבלה אחת העבודות 
בהובלה, בלתי אפשרי היה לשפץ אותה, לכן החליט לצבוע
אותה בצבע שונה, להדביק עליה אובייקטים אחרים,
התאריך המקורי נרשם ולידו תאריך השיפוץ.
דוגמא טרגית יותר הם הפסלים הסביבתיים ברשות הרבים,
שלא פעם הופכים למזבלות, והזמן האובייקטיבי של
קורוזיה וארוזיה.

תומרקין: "האמן מעמיד למבחן את יצירותיו, כעבור שנים

יסתכל עליהן ויגיד לעצמו על עצמו לשבח או לגנאי, ישאיר "אבני דרך שליליות"

או שיאמר: "זה דווקא בסדר פה עשיתי דבר שלא הייתי עושה היום,

כאן היתה לי יותר סבלנות, יותר מעורבות".

 


דיוקן האמן כלוחם צעיר

 

מהם המקומות שבהם יש בעיניך ערך למדידת זמן, מקומות מודדי זמן?

תומרקין
: "אבן הפינה של מקומות מודדי זמן, של החברה אנושית היא
הפירמידה. היא מסמלת את הזמן כנצח, מסמלת את סוף
חיי האדם ותחילת המסדרון אל הנצח. מצריים היתה
בנויה תמיד כשעון במשך 3000 שנה גאה הנילוס אבל לא
מחק אותה, כל הצפה היתה ברכה ולא קללה, האדם היה
הרמוני עם האלוהים, ועם שעון הזמן תוך ציפיה למוות
לחיים הניצחיים.
לעומת הפירמידה, העיר בבל , עיר של נהרות הפרט והחידקל
כילו בכל פעם מחדש, קמה בה ממלכה ונוצרה אחרת –
אשור, השומריים, מסופוטמיה".

 

מהם ההבדלים שאתה מוצא בין האדם של היום לאדם של העבר?


ראש של אסטרונאוט 1968 "כבעבר אני מחפש במאגיה של דברים מסויימים מכלול אלמנטים שיש בהם כדי לגבש השראה. בעבר ציירתי ציורים שחותם הסמלים האלכימיים טבוע בהם, אחר כך דימיתי למצא באסתטיקה של המכונה באלמנטים הפונקציונליים המפעילים אותה, נקודת מוצא המאפשרת לי להפליג לעולם של דמיון שמעבר לה. כך יכולתי לחשוב על הגולם מפראג, להזות באגדות מופלאות.כיום לא האובייקט או האביזר הבודד הם המעניינים אותי ,אלא מפגשם של אלמנטים במערכת מסויימת".

 

תומרקין: "האדם של היום בסך הכל טוב יותר, כל הדרכים מראות על
התפתחותו, אבל תמיד מפליאה אותו האמת הברוטאלית כי נפש
האדם עדיין רעה מנעוריה. שהמבדיל בין האדם והחיה עדיין לא
נלמד, והקשור במוסר מוקצה.
הדתות מטיפות לרחמים אבל תעשיות הנשק המתוחכם ממשיכות
לפרוח, תעשיות היוצרות זיהום סביבה, ונשקה הנתון בידי
אנשים שהורגים אנשים אחרים. אמצעים שהיו יכולים להיות
מנוצלים לאלף ואחד דברים חיוניים לקידום החברה, מנוצלים
למטרות הרס.
פעם התקיימה הרמוניה בין הדת לסביבה. הדת לחמה במדע
כפי שהיא עושה גם היום, אלא שבפחות הצלחה ועוצמה.
הדת הומצאה בכדי לשמר את הגזע האנושי ויעצה לו:
פרו ורבו, אבל בינתיים המוות בלידה היה גבוה כתוצאה ממחלות
ובמלחמות לא ידעו איך לטפל בפצועים.
היום הטקסטרופה היא של מליוני ילדים מתים ברעב והאפיפיור
הולך ביניהם ומצטט להם את ישו – "תנו לילדים לבוא
אליי כי הם מלכות השמיים". זה השימוש הציני בין הדת ובין
החיים , שביניהם אין כל הרמוניה".

 

 


צליבה משונה 1967

 

 


בריכת הקוברות באטגאון נפל 1971

 

 

 

זכויות ראשונים ואקדמיה

 

התייחסותו של תומרקין אל הדבר הראשוני כאל אלמנטים
פטישיסטים קמאיים, נובעת מגישה אינטלקטואלית. המקסים
אותו הוא הקסם שבאובייקט, הקסם שבגישה אל משהו חדש.
בעיניו הדבר הראשוני הוא תמיד החשוב יותר .

 




מרוקו - מעבר להרי האטלס " לרוב בראש הגבעה, שקשה להגיע אליה כמיקרו-עיר בצורה, ניצב לו מבנה דמוי עוגת ענק העשויה מבוץ ואבני לקט. פנימו עשוי תאים תאים ובתווך חצר פנימית ובה בור מים. לעיתים גם מסגד וחדרי מגורים. כל משפחה היתה מקבלת את מספר התאים המוקצב לה כמוסכם". מתוך הספר "I תומרקין"

 

תומרקין :" לאיש האשכולות הרנסנסי היו זכויות ראשונים
כאלה, הוא ידע לנתח מגבוה, להבין, ולהסיק מסקנות רחבות
כמו גלילאו ואריסטו או כמו גי' אופנהיימר שאמנם לא חי
ברנסנס אלא הרבה אחריו, אך היה מדען אטום שידע לקרוא
מעבר לבחינה המדעית, שידע לשער את התוצאות של
הפעלת פצצת האטום ולא לרוץ איתה קדימה מדיי.

 


"הכניסיני תחת כנפך" 1966 פלדה וגרוטאות נשק. מחאתו של תומרקין על המצב הקיומי הישראלי. מוחה על אלימות באמצעים של אלימות, על התרכזותו של האתוס הישראלי בצבא באמצעות גרוטאות של כלי נשק, קני רובים, אקדחים וחלקי מכונות יריה. שירו של ח.נ. ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" וכלי הנשק מרכיב בלתי נפרד מן הדימוי הקולקטיבי יוצרים חיק פלדה של האם הגדולה המשמשת מקלט לערימת רובים המכוונים לירי.

 

עולם האקדמיה של האמנות

תומרקין: "האנשים של היום שלמדו את ההסטוריה של
האמנות, את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה, אך להעריך
יצירת אמנות שאיננה ברובריקה שלהם ששמה אופנה
או זמן, או להבין יצירות אמנות ולהשליכן על כל ההסטוריה
של האמנות, הם לא יודעים. ואם קיימים אנשים כאלה
הם הולכים ומתמעטים, אנשי האקדמיה של היום
לא מסוגלים להגיע בפועל למסקנות, אלא למכלול נפלא של
ציטוטים, רלוונטים או לא, לגיטימיים או לא, ובפועל קורה
שאותם ציטוטים אין בהם לא אמנות ולא תרבות, הדבר
הפך לבון טון ולליקוי מאורות, הם הפכו לאוהבי קריירה
ולמתנשאים ולמחליטי ההחלטות, מסיקים מסקנות רחוקות
על מצב האמנות אבל לא מציעים שום דבר אחר במקום".


 

שינוי בזמן

האם אתה משתנה? האמנות שלך משתנה עם הזמן?

"אני לא ממש משתנה, אדם לא יכול להשתנות לחלוטין ולהתנתק מעצמו,
אבל האדם יכול לתקוף בעיות מצדדים, בצורות ומחומרים שונים, ואז שוב
קיימת חזרה אל נקודת התצפית ולאותו מקום שלפני עשר עשרים או
שלושים שנה. לגשת ולנסות לחדד ולשנות, אז גם אפשר לחתום על הדברים".

 

 


איראן תרבות של מגדלים (מתוך הספר I תומרקין": כשאתה נע בדרך לא דרך מנווה מדבר אחד למשנהו, צצים לפניך המגדלים כסמלי תרבות וציוויליזציה בת אלפיים שנה. בצאתך את איספאהן המוריקה, על צריחיה הרבים, אתה מוצא את עצמך נוסע לאורך מוביל מים תת קרקעי בארץ ישימון, בשמש יוקדת וביובש מדברי בין נווה מדבר אחד למשנהו. כל עשר שעות מהלך גמל נקרה בדרכך. לפתע נפסק המדבר הצהוב, הלוהט, ואתה מוצא את עצמך בשדות פרג ומקשאות אבטיחים אשר מתוכם מתנוססים זה מאות בשנים מגדלי היונים. עשר שעות מהלך גמל מאיספהאן, דרך מדבר לוהט, ואתה מגיע אל חצר ואל צריח ואל אותם מגדלי יונים מופלאים, ושוב אתה בדרך, עוד עשר שעות ושוב אתה בנוה מדבר. וכך עד לנאין, עיר מדבר. מהלך עשר שעות גמל מכאן, מגדלי היונים מצוים עתה במרחק שלושים שעות מאחוריך אתה מגיע שוב אל מגדלים, אולם הפעם אין אלה מגדלי יונים כי אם מגדלי רוח הקולטים את רוח המדבר הלוהטת ומפיגים את חומה. לכל בית מגדל או שניים, וחדרים צוננים ואפלים, ומים קרים משיבי נפש וכך אתה ממשיך במדבר מהלך עוד עשר שעות גמל ועוד בואכה יאזד, ומגדלי ההרים וצריחי המסגדים, והזמן עצר פה מלכת . קריאן מואזין המיית היונים המים הזורמים והרוח השורקת במגדלים. כמו חזרת אלף שנה לאחור, זוהי איראן שאזכרנה לעולם ארץ של מגדלים, מגדלים, אכסניות לשיירות גמלים ומובילי מים במדבר.

 

 

 

זמן פרטי וקולקטיבי

הזמן ביצירות של תומרקין מחולק לשני חלקים: הזמן הפרטי
והזמן הקולקטיבי.
הזמן הפרטי הוא זמן העשייה, זמן השהיה בתוך היצירה ,
זמן של השפעות, זמן של מסע, זמן של שירבוטים וההליכה
לבית המלאכה וגם זמן ההצבה של הפסל.
הזמן הקולקטיבי ביצירותיו מציין מאורעות, או מתייחס ליחס
החברה ליצירתו, את הלימוד שלה, הקבלה או השלילה שלה.
אמנותו ישראלית, כי נוצרה כאן וההבטים התרבותיים שלה
רחבים. היא משתמשת בחומרי המקום ומדברת בשפה אוניברסלית.

אומר תומרקין
:
"אמן בן זמנו הוא אמן שהוסיף נדבך לקיר ההסטוריה
של האמנות. אפילו אבן קטנה.
את עצמי לא אשפוט. ככל שאני מתבגר והדור שלי הולך
ומתמעט אני נפגש עם אנשים מסוימים, נדמה לי שאני
מדבר בשפה אחרת. זוהי כנראה דרכו של עולם, נתנחם
שזהו פער הדורות".


דיוקנו של האמן כקדוש מעונה 1965





 

 

 

בין ביוגרפיה למהות/ סרט על האמן יגאל תומרקין











פורסם ב 1 בינואר 2006 22:23 במדור מאמרים

אפשר למצוא עוד רשימות בארכיון, או לחזור לראש העמוד.