Shofar
  ראשי / חדשות / בעולם
מתנחל נצר לדרוזים

מה היה עושה מיכאל נצר אם אכן היה מתפרסם ''פסק הלכה'' המתיר למתנחלים לירות בדרוזים?
אביו דרוזי * אמו יהודיה * הוא מתנחל מעופרה * לישראל הגיע דרך לבנון * מיכאל נצר הוא אחד מציירי הקומיקס המצליחים בארה''ב * הביוגרפיה האישית שלו מזכירה את העלילות ההרואיות אותן הוא מצייר * הוא מאמין ששפת ציורי הקומיקס מבטאת רעיונות יהודיים * הדמויות המוכרות מתוכן משקפות את מציאות החיים סביבנו * כמי שחייו עוברים דרך כל הצמתים שעל סדר היום, הוא אומר שאינו מוכן לותר בקלות על הבית, אבל סבור שאסור לנהל מאבק פנימי וצריך לפעול בהסכמה * ציור גדול מהחיים


21/03/2005 שוקי דגן \ ShofarNews

בסוף השיחה מחייך מיכאל נצר ואומר: ''מי יודע, אולי השגעונות שלי יציתו משהו טוב באחרים''.

מיכאל נצר הוא צייר ספרי 'קומיקס' וספור חייו יוצא הדופן נראה כאילו נלקח בעצמו מספור מצויר.

הוא נולד תחת השם מייק נאסר למשפחה דרוזית בלבנון, עבר לגור בדטרויט, חזר ללבנון ומשם חצה את הגבול והגיע לישראל ממש בעצומו של מבצע 'שלום הגליל'. כיום הוא מתגורר בישוב עופרה, מתנחל בעל רעיונות בלתי קונבנציונליים בהחלט, אדם שמגלה תובנות רוחניות מרתקות הקבורות בין עמודי ה'קומיקס' ומאמין גדול בכחה של המלה המצוירת לחולל מהפך בעולם.

למעט גיחה קצרה לשוק הישראלי בסוף שנות השמונים, עיקר יצירתו הספרותית היתה וממשיכה להיות בארה''ב, ערש ה'קומיקס' והמקום בו הוא מרגיש שרעיונותיו מתקבלים באזן אוהדת.

ציור 'קומיקס' הוא עבורו הרבה יותר מסוג של פרנסה, או אפילו בטוי ליצר אומנותי הטבוע בקרבו. בעיניו זו לא פחות משליחות.

''כבר בגיל 5-6 כשפגשתי את ספרי ה'קומיקס' הראשונים – קודם מתורגמים לערבית בלבנון ומאוחר יותר בארה''ב – ידעתי שבזה אני רוצה לעסוק כשאהיה גדול'', הוא מספר.

הצלחה מסחררת בארה"ב

תעשית ה'קומיקס' היתה מורכבת באותם ימים מקבוצה קטנה של אמנים ומעגל רחב יותר של מעריצים שליוו אותם ותמכו בהם. הם היו קבוצה מגובשת אך דחויה - כמעט מנודה - של יוצרים בתחום שנחשב ל''כבשה השחורה''. מייק הצעיר שאף לחדור לעולם הסגור הזה, להמנות בין חבריו ובעיקר לצייר כמו הציירים הנערצים עליו. ב – 1976 הוא עבר לניו יורק, אז המקום היחיד שבו עשו 'קומיקס' ובהדרגה רכש לעצמו שם של צייר משובח, חבר באליטה קטנה ומובחרת, ששמם נישא בהערצה בפי האוהדים.







התורה מלמדת אותנו שאנחנו אמורים להיות אנשי שלום וזה אומר קודם כל 'שלום בית'. האחריות הזאת מוטלת בראש ובראשונה עלינו שומרי המצות. הנביאים לא פנו לצבור החילוני, אלא דברו בבית המקדש.




ההצלחה האירה לו פנים והוא זנק תוך זמן קצר לצמרת ציירי ה'קומיקס' בארה''ב. ואז, כעבור שנתים הוא קם בפתאומיות ועזב את הכל. חבריו למקצוע נדו לו בראשם וסברו שהוא יצא מדעתו.

''הרגשתי שאני צריך לחפש לעצמי כיוון'', מסביר נצר את מה שעבר עליו באותה תקופה, ''התחלתי לחשוב – מהו בעצם המסר הגדול, הרעיון הכביר, שאני רוצה להעביר דרך ה'קומיקס' שלי, לאן אני רוצה להוליך את הקוראים שלי''?.

החפוש אחר התשובה לשאלה הזו הוליכה אותו מסמטאות ניו יורק עד להרי קליפורניה ומשם ללבנון ועד ארץ ישראל. הוא עזב את עולם ה'קומיקס' כדי לעשות חושבים ומבחינות רבות לא חזר לשם עד היום הזה. ''התחלתי להבין שהתשובות לשאלות הקיומיות שהציקו לי נמצאות ביהדות. הרגשתי שהשרשים שלי נמצאים בעם ישראל''.

איך זה שהחפוש הרוחני שלו הוביל אותו דוקא לכיוון היהודי? נצר מודה שיש כאן מסתורין מסוים. ''היתה בזה נקודה אמונית. מהרגעים הראשונים של מודעות בילדות שלי, הבנתי שיש בורא המנהיג את העולם. תחושת הקשר האישית הזו עם בורא עולם, תמיד ליותה ויצרה אצלי הרגשה של שייכות בלתי מוסברת, אך חזקה מאד עם עם ישראל''.

העובדה שסביבת העבודה שלו היתה רוויה ביהודים, תרמה לקשר הגובר שלו ליהדות וגם מוצאו הלבנוני תרם לתהליך. ''אנשים מבוגרים היו מפנים אלי המון שאלות או הערות אודות המצב במזרח התיכון, מתוך הנחה שאני קרוב לנושא ואולי גם זה השפיע עלי''. אבל התהליך עצמו התחיל הרבה קודם לכן, עוד כשהיה בן מהגרים לבנוני, בבתי הספר של דטרויט.

''כשהתחלתי במסע חפוש רוחני לא הייתי צריך לבחור בעם או תרבות מתוך כל המגוון הקיים בעולם, ידעתי שהבית הטבעי שלי הוא עם ישראל. כל העבודות שעשיתי כילד היו קשורות מאד לתנ''ך, הייתי מאד שבוי בספורי ספר בראשית, התנ''ך תמיד היה נראה לי כפסגת היצירה האנושית. זה היה העולם לתוכו הייתי שייך. ההבדל הוא שעכשיו התחלתי לחקור אותו ביתר אינטנסיביות''.

המענין הוא שאת כל המסע הרוחני הזה ערך מיכאל נצר ללא מורה דרך, או אישיות מוגדרת שתדריך אותו. ''אף אחד לא כיוון אותי. פשוט צעדתי אחר סימני הדרך והגעתי הביתה. הדמויות ששאבתי מהם השראה היו בעיקר דמויות הסטוריות. דמויות כמו יוסף ויהודה הותירו בי רושם עמוק וממושך. אנשים בני זמנינו שהשפיעו על עולמי הרוחני לא פגשתי, עד שהגעתי לארץ והתחלתי להכיר את העולם היהודי מקרוב''.






התחלתי להבין שהתשובות לשאלות הקיומיות שהציקו לי נמצאות ביהדות. ידעתי שבסוף אגיע לארץ ישראל, אבל תחילה הייתי צריך לעבור דרך לבנון, אצל המשפחה של אבי. היו לי ויכוחים סוערים עם בני המשפחה שלא הבינו את הצעד שאני עושה, אבל האמת שלא היינו ממש קשורים להויה הלבנונית. גדלנו בבית שהיה די סגור לסביבה. דברנו אנגלית והיינו מעורים מעט מאד בעולם המקומי.



רק בשלב זה נחשף הצעיר הדרוזי-אמריקאי מייק נאסר לעובדה מדהימה – מסתבר שהוא בעצם כל הזמן היה יהודי. ''זה היה בתקופה שעשיתי בלגנים גדולים במשפחה, עזבתי עבודה מסודרת, עזבתי את המשפחה. סבתא שלי שמעה על מסע החפושים הרוחני שלי והחליטה כי הגיע הזמן לספר ספור שאף אחד במשפחה לא ידע''. מסתבר שהסבתא ''הדרוזית'' היתה למעשה בת ישראל כשרה שבצוק העתים איבדה את משפחתה היהודית ואומצה כילדה קטנה בידי משפחה דרוזית.

איך שהוא, את מייק הגילוי הזה לא הפתיע. ''במצב הנפשי בו הייתי מצוי אז, זה כמעט ברור מאליו. התגובה שלי היתה – איך יכול היה להיות אחרת? ברור שאני יהודי...''

עוד קודם לכן הגיע מייק למסקנה, כי הוא חייב להגיע לארץ ישראל. השאלה רק היתה, איך. בשלב זה בחייו עזב מייק את משפחתו, את עבודתו ואפילו את דירתו. במשך חדשי הקיץ של אותה שנה הוא התגורר ב'סנטרל פארק' של מנהטן במסגרת נסיון ליצור ''משהו אומנותי ומשוחרר''. לא היה לו גרוש על הנשמה. ואז הציע לו אחיו לעמוד בקשר עם האבא בלבנון. ''קפצתי על ההזדמנות כמוצא שלל, ידעתי שלבנון נמצאת בסביבת ישראל, כך שהצעד הזה קירב אותי למטרה. הצרה היא שפרט לעובדה זו כמעט לא ידעתי שום דבר אחר, אודות הנעשה בלבנון...''

בקור משפחתי בבירות

הוא הגיע לבקור אצל משפחת אביו שהתגוררו בפאתי ביירות למה שהיה אמור להיות שהות של חדשים – שלשה אבל השהות שלו התמשכה. לאחר חצי שנה, רכש סוף סוף כרטיס לטיסה שנועדה להמריא ב – 6 ביוני. ב – 5 ביוני החל מבצע 'שלום הגליל'.

''חשבתי לעצמי: הנה אני מנסה חצי שנה לצאת מלבנון ולא מצליח ובדיוק יום לפני שאני אמור לעזוב פורצת המלחמה. כנראה שאלוקי ישראל אומר לך – מיכאל! או שאתה תגיע לישראל, או שישראל תגיע אליך...''

מרותק לבית בעל כרחו, העביר נצר את הזמן על מדרונות ההר המשקיף על ביירות מצפון (''מהבית הזה יכולנו לראות את כל המצור על ביירות. ראינו את זה כמו שמשקיפים על שטיח'', הוא מספר). לאחר שנה וחצי החליט כי הגיע הזמן לסיים את המסע. נסיעה מאובקת במונית מביירות עד מעבר הגבול הישראלי סיימה את הפרק הזה בחייו והוא שוב לא הסתכל לאחור. הוא ידע שדרכו מוליכה אותו בכיוון של שמירת מצות וחיים בהתנחלות.

''עוד לפני שהגעתי ידעתי שיבוא יום ואני אגיע להתנחלות. בשבילי זה לא היה מעבר חד כל כך, כי בתוכי זה היה כבר מאד מגובש. באתי לארץ מתוך הזדהות מאד עמוקה עם המהות היהודית שכוללת גם את הישיבה בארץ וגם את העמידה האיתנה מול שנאת העולם הערבי להיותנו כאן. לא יודע אם זה קשור לעובדה שבאתי מלבנון שהתפתחה אצלי הדעה הזאת בפנים, אבל באיזה שלב בחיים, ברגע שהבנתי שאני צריך להגיע לשרשים שלי ולחיות אותם, זה כלל גם עמידה מול מי שמתנגד לנו. החזית היא בהתנחלויות ואני רציתי להיות בחזית''

במבט לאחור נצר מודה שתמונת העולם כפי שהיא נשקפת בעיניו כיום מורכבת יותר. ''אולי היום אני רואה את זה קצת אחרת, לא שאני מוכן בקלות לוותר על הבית, אבל בזהירות אומר שאסור לנו לנהל מאבק פנימי. צריך לפעול בהסכמה. התורה מלמדת אותנו שאנחנו אמורים להיות אנשי שלום וזה אומר קודם כל 'שלום בית'. האחריות הזאת מוטלת בראש ובראשונה עלינו שומרי המצות. הנביאים לא פנו לצבור החילוני, אלא דברו בבית המקדש''.

עיונים ב'סופרמן'

אז מהו בעצם 'קומיקס'? מה כבר אפשר לראות בספורי הבדים הללו הכוללים בדרך כלל גבור בעל כחות על טבעיים הנאלץ להתמודד מול סדרה בלתי נגמרת של יצורים שונים ומשונים הזוממים להשתלט בצורה כזו או אחרת על כדור הארץ, או לחולל שואה גלובאלית מסוג כלשהו?

מיכאל נצר רואה ב'קומיקס' הרבה יותר מזה.

''הייתי מרחיק לכת ואומר שביוצרי ה'קומיקס' יש מאותה הרוח שהנהיגה את נביאי ישראל. תקח למשל את הדמות הראשית של עולם ה'קומיקס', את 'סופרמן'. כשמעיינים בדמות הזאת מוצאים בה הרבה יותר מסתם אדם שיש לו כחות על טבעיים. יש לו קודם כל חיי יום יום, שבהם הוא בעל זהות נסתרת, אפילו די 'נעבעך' כזה. הוא מסוגל להכריח את העולם כולו להיות טוב בכח, בכפיה. אבל במקום זאת, הוא בוחר לא להפגין את כחותיו, אלא להיות ה'נעבעך'. הוא לא מכריח אף אחד להתנהג בצורה כלשהי, אלא נותן דוגמא אישית, כדי שהאנושות תלמד ממנו בכחות עצמה, באמצעות הבחירה החפשית בטוב''.

אם הרעיונות הללו מוכרים מעולם היהדות, אומר נצר, אין זה מקרה. ז'אנר ה'קומיקס' נוסד בידי קבוצה קטנה של יוצרים יהודים ששילבו את הרעיונות הללו בתוכו ביודעין או שלא ביודעין. יוצרי דמותו של 'סופרמן' למשל היו שני בחורי ישיבה לשעבר, ג'רי סיגל וג'ו שוסטר.

''את התעשיה הזו יצרו יהודים שניסו להוריד משהו, ניסו להעביר רעיונות מסוימים מעולם הרוח, לעולם הרחב. הם עברו לעתים הרבה סבל עד שקבלו במה לרעיונות הללו ועבדו בתעשיה שהרווח בה זעום. לא הייתי מגדיר את האנשים הללו כדתיים, אבל יש שם הרבה אנשים מאד מיוחדים''.

יש משהו משיחי באופן שבו נצר מדבר על 'קומיקס', אבל המשיחיות הזו לדבריו, טבועה במדיה עצמה.

''יש ב'קומיקס' משהו מן הרוח – הבעת איזו תקוה לעולם'', הוא אומר, ''זה תחום שעוסק הרבה במאבק שבין הטוב לרע. אפשר לומר את אותו הדבר על כל תעשית הבידור, אבל הדבר ניכר יותר בתחום ה'קומיקס'. כאן היוצרים הם באמת יוצרים – הם בוראים עולם פנטסטי שלם שבו הם אחראים לכל פרט, הם בוחשים בעולמות, הם מחפשים כל הזמן את הטוב והרע ואת ההכרעה ביניהם. זו תעשיה שאינה כבולה למוסכמות תרבות הפופ, כמו תעשית הקולנוע או הספרות הפופולרית. יש בה איזו מיוחדות, איזו עוצמה''.

גם האנשים שנמשכים לעסוק בכתיבת 'קומיקס' אינם אנשים שגרתיים. ''מדובר בתעשיה קטנה יחסית שחבריה מרגישים את עצמם כמו הכבשה השחורה של עולם הבידור, מין חבורה קטנה ומנודה של אנשים שמעולם לא זכו להכרה והערכה כמו סופרים, למשל. זה תחום שאין בו הרבה רווחים והעוסקים בו עברו הרבה סבל''.

עולם הרוח

''כשהייתי צעיר, להיות סופר זו היתה שאיפה מכובדת, אבל להיות צייר 'קומיקס' לא היה משהו שרצוי היה לשאוף אליו ולפחות לא לדבר על כך בקול רם. מי שכבר כן פנה לתחום הזה, צריך היה להיות אדם עצמאי מאד, קצת יוצא דופן, שמחפש לתת בטוי חד לדברים שבהם הוא מאמין. התחום הזה נתן להם את החופש לכך ואפשרויות מאד מגוונות. אפשר להגיע ממנו לכל מקום. יש אמנם כאלו שפועלים לפי לחצים מסחריים והללו באמת נצמדים למו''לים הגדולים והמסודרים, אבל יש גם תופעה של הרבה מול''ים קטנים ועצמאיים שכל אחד פיתח סביבו קבוצה קטנה אבל נאמנה מאד של אוהדים שרופים, שנותנים לענין את הגבוי הכלכלי''.

''אפשר למצא המון הקבלות לעולם הרוח. אם תבדוק את שלשת הדמויות העיקריות המרכיבות את עולם ה'קומיקס' הקלאסי תמצא בהם מאפיינים שמקבילים לתרבויות הגדולות. 'בטמן' הוא ה'כסחיסט' האלים, זה שזורע פחד ברשעים. הרעיון של הנוקם החשוך והאלים, מזכיר לי את האתוס של העולם המוסלמי. בדמותו של 'סופרמן' יש הרבה מאפיינים שלקוחים מתפיסת החיים המערבית ובפרט האמריקאית. והדמות של 'אשת חיל' היא אמהית - האמא היהודיה. אני לא חושב שהדבר מכוון כך מצד היוצרים, אבל ככה הדברים התפתחו''.

מאז שנות השמונים, אומר נצר, ניכרות כמה מגמות שונות בעולם ה'קומיקס'. מצד אחד הם עוסקים פחות באלגוריות קיומיות ויותר בעולם שלנו, במהויות ובבעיות שלנו, נושאים כמו שחיתות השלטון והדמוקרטיה, רודנות כלכלית וכדומה. במקביל גם אופנת הרוחניות והקבלה לא פסחה על הז'אנר הזה ויש הרבה יצירות שמביעות, או מושפעות מרעיונות קבליים.

היום הוא כותב ומאייר עבור השוק האמריקאי שלדבריו פתוח יותר לקלוט את המסרים של גאולה ותקון עולם שהוא מנסה להעביר. ''אני חושש שדוקא המסרים החשובים לעם ישראל לא יתקבלו כאן יפה. קשה להוציא אותם במתכונת התרבותית הקיימת''.






באתי לארץ מתוך הזדהות מאד עמוקה עם המהות היהודית שכוללת גם את הישיבה בארץ וגם את העמידה האיתנה מול שנאת העולם הערבי להיותנו כאן... ברגע שהבנתי שאני צריך להגיע לשרשים שלי ולחיות אותם, זה כלל גם עמידה מול מי שמתנגד לנו. החזית היא בהתנחלויות ואני רציתי להיות בחזית




'קומיקס' ימני


הנסיון הקצר שלו בתחום ה'קומיקס' הישראלי התחיל ונגמר בסדרה קצרה בת 4 גיליונות בסך הכל שאותה הוציא בשנות השמונים. הסדרה הציגה דמות של 'סופרמן' ישראלי שנצר העניק לה את הכנוי 'אורי-און'. 'אורי-און' היה חיל מצטיין בעל כחות מופלאים שנלחם כדי להדוף פלישה של חייזרים לנגב ובהמשך כדי להציל את מדינת ישראל מאיומים שונים. השפה והדמויות היו ישראליות, הסגנון והתוכן ההרואי היו אמריקאים. לא כולם אהבו את זה.

היו כאלו שהאשימו את ה'קומיקס' בימניות ובלאומניות, בפרט אחרי ש'אורי-און' השמיע משפטים כמו ''לא נוותר על אף שעל מאדמתנו'' או ''יש לנו כאן הסטוריה בת חמשת אלפים שנה''. עורכי הסדרה הסבירו בתגובה, שכשם ש'קפטן אמריקה' (דמות 'קומיקס' אמריקאית) הוא פטריוט אמריקאי, כך גם זכותו של 'אורי און' להיות פטריוט ישראלי.

אבל בסופו של דבר מה שלא הצליחו לעשות החייזרים האימתניים, עשו כחות השוק בישראל וגם כחותיו העל טבעיים, לא הצליחו להציל את 'אורי-און' מכליה. ''היה חסר הבסיס הכלכלי. השוק כאן קטן מאד וכנראה לא הכרנו כראוי את המנטאליות הישראלית'', הוא אומר. לאחרונה, לאור התמורות שחלו בתחום, יש דבורים על החייאתו מחדש של 'אורי-און', אבל עוד חזון למועד.

בינתים פנה ה'קומיקס' הישראלי לכיוונים ציניים שֶבַזו למוסכמות והציגו ''אנטי-גבורים'' מעוררי גיחוך, למרות שלדעת נצר באחרונה ניכרת היתרצנות מסוימת. ''התופעה הבולטת של ה'קומיקס' הישראלי שהיא כמעט לא קיימת. יש מעט מאד יצירה בתחום הזה. כנראה שבארץ המאבק שמתחולל הוא מסוג אחר ורוב היוצרים הם בצד השמאלי של המפה החילונית''.

התפתחות אחרת שנרשמה לאחרונה בתחום הזה היא פריחת ה'קומיקס' בקרב הצבור החרדי. ''מענין שדוקא במגזר הזה יהיה בקוש ל'קומיקס'. את הסימנים הראשונים לכך ראיתי כבר לפני 30 שנה כאשר חלק מחברי למקצוע נהגו לעבוד מהצד, על פרויקטים עבור גופים כמו חב''ד. אולי זה מסמן פתיחות מסוימת בעולם החרדי לתחום האומנות הויזואלית. בדורות העבר מיעטו לעסוק בזה, היום הבינו שניתן להעזר בטכניקה הזו כדי להעביר מסרים חינוכיים לצעירים. הפסול אינו בעצם הציור אלא בכונה העומדת מאחוריו. אם הוא משמש כלי לתקשורת ולחנוך, אין בו כל פסול''.

למרות הפריחה הזו נצר אינו רואה את עצמו בעתיד הקרוב יוצר 'קומיקס' דתי או תורני. ''עיקר המאמצים שלי כיום מופנים החוצה אל העולם הרחב. אני מנסה להביא לכך שהעולם החצוני יחשף ויושפע מהיסודות האמוניים בעולם היהודי. מעבר לכך אני מנסה להחיות את כח היצירה בתוך עולם ה'קומיקס' האמריקאי. שהיוצרים לא ימשכו אחר הבלי התרבות, אלא יצרו מתוך עצמם. בין היתר אני עובד כעת על ספור מדע בדיוני שבמרכזו עומדים לא גבורים מעופפים, אלא סוגים שונים של יוצרים שמחוללים מהפך תרבותי. זה מה שנחוץ היום''.

נצר משוכנע שאת האנרגיה הרבה הגלומה בעולם ה'קומיקס' ניתן לרתום כדי לחולל מהפכים גם בעולם האמיתי. ''אני אומר לחברים שלי בתחום ה'קומיקס', במקום להלחם מול חייזרים ומפלצות דמיוניות בואו נרתום את היצירתיות שלנו, כדי להלחם במפלצות האמיתיות של העולם''.

''אנחנו חיים בתקופה קשה בימי העולם'', מסכם מיכאל נצר את משנתו, ''כל תרבות חייבת להפנים את העובדה שכולנו חלק ממשפחה אחת גדולה של בני אנוש ואנחנו מוכרחים למצא את המכנה המשותף שבינינו - כולנו יצירי כפיו של הקב''ה אלוקי ישראל. הקשר עם בורא העולם אינו מיועד דוקא לעם ישראל, אלא אמור להביא את כל העולם כולו תחת כנפי השכינה. עד שלא נעשה את זה, לא תהיה לנו כאן מנוחה''.

עשרים וכמה שנים אחרי תחילת ההרפתקה שלו, מיכאל נצר עדין מחכה לכל החלקים שיפלו למקומם, לרעיון הגדול שיתרקם בתוכו, לפני שיצמיד עט לניר ויעלה על הכתב, את עלילת ה'קומיקס' הגדולה מכולם.


שרשים







לאחר שמיכאל נצר גילה את מוצאו היהודי הוא חזר והתחקה אחר שרשי המשפחה בלבנון. התברר לו כי המשפחה הגיעה מהעיירה 'חצביה' בלבנון. מסתבר שבמשך מאות שנים חיו במקום זה לצד זה קהילה יהודית וקהילה דרוזית ביניהם שררו יחסי שכנות מצוינים. ''ליהודים שהתגוררו שם 'יהודי החרמון' היתה התחייבות בינם לבין הדרוזים, שכל קבוצה תעניק סיוע והגנה לקבוצה האחרת'', הוא מספר. יחסי השכנות ההדוקים הללו מסבירים כיצד קרה שסבתא שלו גדלה כבת משפחה דרוזית. ''יהודי לבנון עברו תלאות רבות בדורות האחרונים, הקהילה התפזרה 3 פעמים. לאחר שאיבדה את משפחתה אומצה הסבתא, כילדה קטנה, בידי השכנים הדרוזים''.

למרות שאביו היה דרוזי לא נוצר אצלו קונפליקט בין הזהות היהודית למוצא הדרוזי. ''לדרוזים אין הרבה בטויי ''דרוזיות''. אם אינך איש דת, אין לך שום מאפיין מובהק מלבד העובדה, שאתה חי בין דרוזים. חוץ מזה לא היינו ממש קשורים להויה הלבנונית. גדלנו בבית שהיה די סגור לסביבה. דברנו אנגלית והיינו מעורים מעט מאד בעולם המקומי. יותר מכל היינו אמריקאים''.

כיום, יש לו אחות אחת המתגוררת בלבנון ויתר בני המשפחה חיים בארה''ב. פרט למיכאל, גילוי המוצא היהודי, לא השפיע עליהם. ''הם רואים עצמם כאמריקאים לכל דבר'', הוא אומר, ''אבל אח אחד שהיה במשך הרבה שנים יותר ערביסט, מאשר ישראליסט, עושה היום קצת חושבים בענין''.

כיום מיכאל נצר מתגורר בישוב עפרה, הוא נשוי לאילנה ויש להם 5 ילדים.

* * *

סגור הכל פתח הכל תגובה חדשה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות
 
15/07/2005 3:59:55 רותי נצר 1.
אהלן לכוולם!
הדפס כתבה
שלח כתבה לחבר


הגדל תמונה



הגדל תמונה



הגדל תמונה



הגדל תמונה



הגדל תמונה
 
 
פוליטי מדיני    כלכלה    בארץ    בעולם   
   
   
   
   
            האתר מומלץ לצפיה ברזולוציה של 768*1024