הסנאט של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ממשל ופוליטיקה של
ארצות הברית
סמל ארצות הברית

הסנאט של ארצות הבריתאנגלית: United States Senate) הוא הבית העליון של הקונגרס האמריקני, הפרלמנט (הרשות המחוקקת) של ארצות הברית, אשר מורכב מהסנאט ומבית הנבחריםבית התחתון).

בסנאט מכהנים שני סנאטורים מכל אחת ממדינות ארצות הברית והוא ממוקם באגף הצפוני של בניין הקפיטול בוושינגטון הבירה. שמו גזור מהסנאט הרומאי.

תוכן עניינים

[עריכה] סמכויות הסנאט

חוקת ארצות הברית, בפרק הראשון, מעניקה לסנאט את הסמכויות הבאות:

  • כל חוק חייב להיות מאושר על ידי הסנאט ובית הנבחרים.
  • חוקים המטילים מסים כמו גם חוקים המקציבים כספים (מה שלא כתוב במפורש בחוקה) דורשים את אישור הסנאט כשאר החוקים אך הסנאט אינו רשאי להציע אותם, סמכות זו נתונה בלעדית בידי בית הנבחרים.
  • הנשיא תלוי ב"עצתו והסכמתו" (advice and consent) של הסנאט בבואו לאייש תפקידים בכירים בממשל הפדרלי – חברי הקבינט, שופטים פדרליים, שגרירים וראשי הסוכנויות הפדרליות כולם טעונים את אישור הסנאט. עם זאת, רשאי הנשיא לאייש את התפקידים זמנית בלא אישור הסנאט כאשר זה האחרון נמצא בפגרה. מינויים אלה תקפים באופן זמני עד שיאושרו או יידחו על ידי הסנאט לכשיתכנס.
  • חוזים בינלאומיים טעונים את אישור הסנאט ברוב מיוחס של שני שלישים. עם זאת, לא כל הסכם בינלאומי דורש אישור והקונגרס חוקק חוקים המאפשרים לנשיא לחתום על הסכמים בלא כל אישור או להביאם לאישור בתי הקונגרס ברוב רגיל בלבד.
  • במקרה שבית הנבחרים מצא לנכון לפתוח בהליך של הדחה (impeachment) כנגד מי שנושא משרה פדרלית בגין "בגידה, שוחד או פשעים חמורים אחרים", תפקידו של הסנאט לשפוט את אותו אדם. אם המודח הוא הנשיא, ישב בראש המשפט נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית. הרשעה במשפט דורשת רוב מיוחס של שני שלישים והתוצאה שלה היא הסרתו המיידית של המודח ממשרתו. הסנאט רשאי גם לפסול את המודח מלהתמנות בעתיד לתפקיד בממשל אך אינו יכול להטיל עונשים מלבד אלו. מי שהודח עשוי לעמוד למשפט רגיל על עבירות פליליות שביצע, ללא קשר למשפטו בסנאט.
  • במקרה שאף מועמד לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית אינו מצליח להשיג רוב בחבר האלקטורים קובע התיקון ה-12 לחוקה כי הסנאט יבחר את סגן הנשיא מבין שני המועמדים שצברו את מירב הקולות. הסמכות המקבילה לבחירת הנשיא נתונה בידי בית הנבחרים. עד כה נקרא הסנאט לעשות שימוש בסמכות זו פעם אחת בלבד, ב-1837.

[עריכה] הבחירות לסנאט

לכל מדינה יש זכות לשלוח לסנאט שני נציגים, כך שבסנאט מאה סנאטורים. הייצוג השווה של מדינות בסנאט הוא אחד הסעיפים הבודדים בחוקה שלא ניתנים לשינוי על ידי תיקון של החוקה בהסכמת שני שלישים מהמדינות, אלא נדרשת הסכמת כל המדינות המעורבות.

כהונתו של סנאטור נמשכת שש שנים והבחירות נערכות אחת לשנתיים (ביום שלישי שאחרי יום שני הראשון של נובמבר) ומאורגנות כך שכשליש מחברי הסנאט עומדים לבחירה כל שנתיים. שני המושבים של אותה מדינה לעולם אינם עומדים לבחירה באותה שנה (למעט בחירות מיוחדות). הסנאטור בעל הותק הגדול יותר ממדינה מסוימת ידוע בתור "הסנאטור הבכיר" מאותה המדינה והשני בתור "הסנאטור הזוטר".

הסנאטורים נבחרים על ידי אזרחי המדינה שלהם. בעבר הייתה הזכות לבחור סנאטורים בידי בתי המחוקקים של המדינות אך התיקון השבעה עשר לחוקה העביר אותה לתושביהן. נגע השחיתות שדבק בבתי המחוקקים של המדינות היה המניע מאחורי התיקון אך כתוצאה ממנו נלקח מהמדינות כגופים ריבוניים הייצוג היחיד שהיה להן בקונגרס, ייצוג שעמד לעיני האבות המייסדים של ארצות הברית כשכוננו את הסנאט. כמעט בכל המדינות נערך סיבוב בחירות אחד לתפקיד ומנצח זה שזכה במירב הקולות (לאו דווקא רוב מוחלט). בכמה מדינות נערכים שני סיבובי בחירות, במקרה שלא היה מועמד שזכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון.

סנאטור שנבחר יכהן עד תום כהונתו, מותו או התפטרותו אלא אם כן יחליט הסנאט ברוב של שני שלישים להרחיקו. בסמכות זו עשה הסנאט שימוש כשהרחיק בתקופת מלחמת האזרחים את נציגי שבע המדינות הפורשות. במקרה שמתפנה מקום בסנאט כתוצאה ממוות, התפטרות או הרחקה קובע התיקון השבעה עשר לחוקה כי מושל המדינה ימנה סנאטור באופן זמני עד שייערכו בחירות מיוחדות (בדרך כלל במועד הבחירות הבא). סנאטור שנבחר בבחירות מיוחדות ישלים את הזמן שנותר משש שנות הכהונה המקורית.

לסנאט זכאים להיבחר אנשים שהם אזרחי ארצות הברית לפחות תשע שנים, בני שלושים שנה ומעלה המתגוררים במדינה אותה הם נבחרים לייצג. הסנאט עצמו הוא זה שקובע האם מועמד שנבחר זכאי לכהן והיו מקרים בהם התקבלו סנאטורים שלא עמדו בדרישת הגיל המינימלי.

[עריכה] מנגנוני הבית

אולם המליאה של הסנאט

החוקה קובעת כי סגן הנשיא הוא נשיא הסנאט ומעבר למשמעות הטקסית היא נותנת בידו את הזכות להצביע במקרה של תיקו. בתקופת ממשל קלינטון הגיעו מספר הצבעות לכדי תיקו וסגן הנשיא אל גור הכריע אותן. לרוב, סגן הנשיא אינו משתתף בישיבות הסנאט. בנוסף בוחר הסנאט את "הנשיא הזמני", שהוא סנטור שאמור לשבת בראש הישיבות בהיעדר סגן הנשיא. "הנשיא הזמני" רשאי להאציל סמכותו זו לסנטורים נוספים, שיישבו ראש בישיבות, בתנאי שסגן הנשיא נעדר מהן.

המפלגה בעלת המספר הגדול ביותר של מושבים בסנאט היא "מפלגת הרוב" בסנאט. בהתאם לכך ממנות המפלגות את הסנאטור שיכהן כמנהיג הרוב או המיעוט ולצדו את ה"מצליף" על מנת שיכוונו את מדיניות המפלגה בבית. למנהיג הרוב השפעה רבה כיוון שהוא קובע את סדר היום של הסנאט. במקרה של שוויון מפלגתו של סגן הנשיא היא מפלגת הרוב, אם כי במקרה כזה אין לה את כל היתרונות והסמכויות שיש למפלגת רוב באופן רגיל. לעתים יש בסנאט חברים עצמאיים, והם יכולים להצטרף לגוש של אחת המפלגות לשם קביעת הרוב, בלי להיות חברים בה, ובתמורה לקחת חלק בחלוקת התפקידים של המפלגה בסנאט.

הסנאט עושה שימוש נרחב בשש עשרה הוועדות הרגילות שלו כמו גם בוועדות מיוחדות. כאשר המפלגות הגדולות מחלקות ביניהן את המושבים בוועדות. חשיבותן של הוועדות ביכולתן להעביר או לעכב יוזמות חקיקה ומינויים הנופלים בתחום השיפוט שלהן. מועמד לתפקיד שופט בית המשפט העליון, למשל, יצטרך לעבור קודם את ועדת המשפט ורק אחר כך לבוא לפני מליאת הסנאט. כמו כן רשאיות הוועדות לערוך שימוע בתחום אחריותן ולזמן לפניהן עדים. ליושב ראש הוועדה יש את הסמכות למנוע מחוק או ממועמד מלעבור את הוועדה. היושבי ראש של כל הוועדות הם ממפלגת הרוב, ובדרך כלל הם החברים בעלי הוותק הרב ביותר מבין חברי ממפלגת הרוב בוועדה. הנציג הבכיר ביותר של מפלגת המיעוט מכונה בדרך כלל "Ranking Member".

הסנאט נחשב מאז ומעולם לאיטי והמהסס מבין שני בתי הקונגרס וחבריו אינם ממהרים לאמץ גישות חדשות ורפורמות. הגורם המרכזי לכך הם כלליו של הסנאט המאפשרים לחבריו לעכב עד אין קץ ולמעשה למנוע הצבעות על ידי שימוש בפיליבסטר או בוועדות השונות.

במסגרת נסיון כושל למנוע חקיקה למען זכויות השחורים ב-1957 נאם הסנאטור הדרומי סטרום ת'רמונד את הנאום הארוך ביותר בהיסטוריה של הסנאט שארך למעלה מיממה.

לפי כללי הסנאט על מנת לסיים פיליבסטר דרוש רוב מיוחס של שלוש חמישיות (קרי, 60 סנאטורים) שאותו קשה להשיג בלא מאמץ משותף של שתי המפלגות גם יחד. על מנת לשנות את כללי הסנאט דרושים שני שלישים של חברי הבית. למרות המשוכה הגבוהה הועלה הרעיון מחדש ב-2005 על ידי הרפובליקנים כאשר נתקלו בפיליבסטר של המיעוט הדמוקרטי כנגד מספר מינויים של ג'ורג' בוש הבן לבתי המשפט ומינויו של ג'ון בולטון לשגריר ארצות הברית באו"ם.

[עריכה] הייצוג בסנאט

האבות המייסדים של ארצות הברית ראו בסנאט מכשיר שנועד להגן על המדינות המרכיבות את האיחוד ועל זכויותיהן. כתוצאה מכך ניתנו לכל מדינה, ללא קשר לגודל האוכלוסייה, שני מושבים בסנאט. יתר על כן, חוקת ארצות הברית מונעת בפירוש את שינוי המצב בקובעה כי לא יילקח ממדינה ייצוגה השווה בסנאט בלא אישורה. כמו כן מונעת החוקה איחוד של מדינות או חלקיהן בלא הסכמת בתי המחוקקים של המדינות והקונגרס.

הסנאט היה כאמור מלכתחילה גוף ללא ייצוג שוויוני של אזרחי ארצות הברית, אולם שינויים דמוגרפיים הקצינו את המצב עם השנים עד שכיום המדינה המאוכלסת ביותר, קליפורניה, גדולה פי 74 במספר אזרחיה מויומינג דלילת האוכלוסייה.

כל שינוי במצב עניינים זה יצטרך להיות מאושר על ידי המדינות והסנאט והסבירות לכך היא נמוכה. למרות זאת ישנן יוזמות החותרות לסנאט ייצוגי יותר על ידי פיצול של המדינות המאוכלסות ביותר (שלוש המאוכלסות ביותר הן קליפורניה, ניו יורק וטקסס) לתתי-מדינות.

[עריכה] מועמדות לנשיאות של חברי הסנאט

מועמדים לתפקיד נשיא ארצות הברית הם בדרך כלל מי שהתבלטו כסנאטורים או מי שכיהנו כמושלים. ההנחה המקובלת היא שלסנאטורים קשה יותר להיבחר לנשיאות משום שהם צריכים להגן על ההצבעות שלהם לאורך כהונתם וגם משום שמושלים נתפסים כמי שהתנסו כבר בשלטון, אם גם ברמה נמוכה יותר של מדינה בודדת. בין הנבחרים לנשיאות שהיו חברי הסנאט ולא כיהנו כסגן נשיא קודם לכן ניתן למנות את ג'יימס מונרו, ג'ון קווינסי אדמס, מרטין ואן ביורן, ויליאם הנרי הריסון, בנג'מין הריסון, ג'ון קנדי וברק אובמה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא