הסכסוך הישראלי-ערבי

		יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

הסכסוך הישראלי-ערבי
ישראל מול מדינות הליגה הערבית
תאריך התחלה:	1881
מקום:	המזרח התיכון
תוצאה:	מתמשך
הצדדים הלוחמים ישראל מדינות ערב

הסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך המתקיים משנת 1881, מעליית אעלה בתמר. הסכסוך מלווה במתחים פוליטיים ומלחמות רבות, עוד לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. לב הסכסוך מתמקד בהקמת התנועה הציונית ובהמשך - בהקמת מדינת ישראל בשטח אשר נחשב על ידי העם היהודי כמולדתו ההיסטורית, ולעומתם התנועה הפאן-ערבית ייחסה אותם כטריטוריה השייכת לאומה הערבית הגדולה (בהקשר פאן איסלאמי, היא נמצאת בשטח הנחשב לדאר אל-אסלאם)‏. משנכשלה גישה זו החל ייחוסה לפלסטינים.

הסכסוך, אשר החל כסכסוך פוליטי על רקע שאיפות טריטוריאליות בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית, השתנה במשך השנים מעימות צבאי בקנה מידה גדול בין מדינת ישראל לחברות הליגה הערבית לעימות ישראלי-פלסטיני בקנה מידה אזורי יותר, בעל אופי של מלחמה בלתי מאוזנת. כיום עדיין קיים סכסוך בין ארצות ערב לישראל על בסיס מחלוקות טריטוריאליות זניחות‏

היבטים דתיים לסכסוך

ערך מורחב – אנטישמיות מוסלמית

לפי התורה, ארץ כנען או ארץ ישראל הובטחה על ידי אלוהים לשבטי ישראל. בספרו של תיאודור הרצל "מדינת היהודים" משנת 1896 התייחס הרצל פעמים רבות למושג המקראי הארץ המובטחת‏. הרשומים המקראיים והראיות הארכאולוגיות מצביעות על כך שהיהודים כבשו והחלו ליישב את ארץ כנען במהלך המאה ה-13 לפנה"ס. בהמשך, משה הצליח לגבש את שבטי ישראל והוביל אותם החוצה ממצרים לגבולות הארץ המובטחת. בהמשך, תחילה תחת הנהגתו של יהושע, בני ישראל נלחמו והשתלטו באופן הדרגתי על אדמות ארץ ישראל במשך שבע שנים.

מחקרים אחדים טוענים כי קבוצות אוכלוסייה שונות בשני הצדדים, בהם ארגון החמאס וגוש אמונים, מעלים טיעונים אשר מתבססים על רקע דתי לעמדותיהם הבלתי מתפשרות‏‏. נכון להיום מפלגת הליכוד היא המפלגה הבולטת ביותר בפוליטיקה הישראלית אשר הכניסה את התביעה המקראית על ארץ ישראל למצע הפוליטי שלה‏.

לאורך השנים גורמים אנטי-ציוניים דתיים שונים, יהודים ולא יהודים, העלו גם כן נימוקים דתיים לשלילת זכותו של העם היהודי כיום על ארץ ישראל. יש הטוענים כי תוקפה של תביעת העם היהודי על "הארץ המובטחת" קיימת רק ביחס ליהודים שמאמינים בקדושת התנ"ך וחיים על פי אמונה זו. טענה נוספת, שהועלתה על ידי האדמו"ר מסאטמר בספרו ויואל משה היא כי על פי התנ"ך נאסר על עם ישראל לכבוש את הארץ בכוחות עצמו. לאלו נוספו תומכי דוקטרינת התאולוגיה החלופית הנוצרית, אשר לשיטתם הנצרות היא היורשת והמחליפה של היהדות, ולפיכך יותר אין ליהודים כל בעלות עליה‏. כמו כן, מוסלמים רבים טוענים כי בשל הימצאותם בארץ ישראל של אתרים בעלי חשיבות דתית למוסלמים כגון כיפת הסלע, מסגד אל אקצא ומערת המכפלה למוסלמים יש עדיפות יתרה לבעלות על הטריטוריה.

היסטוריה של הסכסוך

סוף המאה ה-19 עד 1948

לקראת סוף העשור המאה ה-19, בעקבות פעילותה של התנועה הציונית, החלו יהודים-אירופאים רבים לרכוש קרקעות בביצות ובמדבריות מן הסולטאן העות'מאני וסוכניו. בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה, פנה אל השלטון העות'מאני וביקש תמיכה מן הרשויות העות'מאניות. באותה העת, כל תושבי העיר ירושלים עדיין גרו בתוך חומות העיר העתיקה אשר כללה רק כמה עשרות אלפי תושבים. פעילי התנועה הציונית, החלו להקים משקים קולקטיביים, אשר כונו "קיבוצים" בנוסף לערים בהם תל אביב. לפני מלחמת העולם הראשונה, אזור המזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, היה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית קרוב ל-500 שנים. במהלך השנים האחרונות של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים החלו לאמץ את הזהות הטורקית האתנית שלהם ונהגו להדגיש את עליונות הטורקים בשטחי האימפריה - דבר אשר הוביל לאפליה נגד האוכלוסייה הערבית. ההבטחה בדבר שחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני הוביל יהודים וערבים רבים לתמוך במדינות ההסכמה במהלך מלחמת העולם הראשונה, דבר אשר הוביל לצמיחה ולהתפשטות הלאומיות הערבית. במהלך אותה העת המתח בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לבין האוכלוסייה היהודית הקטנה (אשר באותה העת החלה לגדול באופן ניכר בעקבות גלי העלייה) החל להתעצם (ראו גם העלייה הראשונה והעלייה השנייה).

עד מלחמת העולם הראשונה, ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית והאוכלוסייה המקומית הייתה בעיקרה ערבית (כ-90%). רק לאחר הצהרת בלפור ובמהלך המנדט הבריטי, כאשר החלו להגיע לארץ ישראל כמות מהגרים יהודים גדולה, החלו ערביי ארץ ישראל להאמין כי הם מאוימים ובעקבות כך החל הסכסוך אשר לא נפתר עד עצם היום הזה. בשנת 1917, פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרת בלפור שבה נאמר במפורש כי בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההצהרה פורסמה בשל האמונה של אנשי מפתח בממשלת בריטניה, בהם ראש הממשלה, דייוויד לויד ג'ורג', כי תמיכה מצד האוכלוסייה היהודית תהיה נחוצה על מנת לנצח במלחמה. עם זאת, ההכרזה גרמה לאי-שקט רב בעולם הערבי. לאחר המלחמה, עבר אזור ארץ ישראל לשליטה בריטית. שטח המנדט הבריטי כלל את האזורים בהם שוכנים כיום מדינת ישראל, ירדן, אזור יהודה ושומרון ואזור רצועת עזה.

ב-3 בינואר 1919 נחתם הסכם ויצמן-פייסל בין האמיר פייסל (בנו של חוסיין בן עלי מלך חיג'אז, שגורש מחצי האי ערב), בשם הממלכה החיג'אזית, לבין חיים ויצמן, בשם ההסתדרות הציונית, שהיה אמור להשיג שיתוף פעולה בין התנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית. ההסכם לא יושם, לאחר שלא הוקמה מדינה ערבית מאוחדת בראשות השושלת ההאשמית.

העלייה היהודית לארץ ישראל המשיכה לגדול באופן ניכר. עד 1931, 17 אחוזים מאוכלוסיית ארץ ישראל היו יהודים, גידול של שישה אחוזים משנת 1922. כמו כן, העלייה היהודית לארץ ישראל גדלה במיוחד לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה - כתוצאה ממהלך זה הוכפלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. הערבים שישבו בארץ ראו בעלייה היהודית איום ממשי על מולדתם וזהותם כעם. נוסף על כך, מדיניות רכישת הקרקעות היהודית ואיסור העסקתה של האוכלוסייה הערבית בתעשיות ובמשקים אשר היו בבעלות יהודית הכעיסו מאוד את ערביי ארץ ישראל. החל משנת 1920 החלו להיערך הפגנות בהם האוכלוסייה הערבית הפגינה כנגד מדיניות המנדט הבריטי אשר העדיפה באופן בלתי הוגן לטענתם את העלייה היהודית. מורת רוח זו הובילה את האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בהמשך לבצע מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. באוגוסט 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט נרצחו 67 יהודים על ידי האוכלוסייה הערבית בעיר חברון. המתיחות הוליכה לפרוץ מרד הערבי הגדול ב 1936 אשר נמשך עד לשנת 1939.

עד לשנות ה-20 האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית הפכו עוינות זו לזו. האנטישמיות האירופית החלה להתפשט באזור המזרח התיכון ונוצרו אף קשרים בין האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל לתנועה הנאצית בגרמניה. ישנם תמונות ומסמכים אשר מקשרים מנהיגים כגון היטלר והמופתי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי אמין אל-חוסייני. בסופו של דבר, מעגל האלימות בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל התפתח למעגל אלימות בלתי נגמר אשר נמשך עד עצם היום הזה.

בתגובה ללחץ הערבי, רשויות המנדט הבריטי הקטינו באופן משמעותי את מכסות העלייה ליהודים (מידע נוסף נמצא בערכים הספר הלבן ואקסודוס). ההגבלות הללו נשארו עד תום תקופת המנדט, תקופה אשר התרחשה במקביל לשואה ולבריחתם של פליטים יהודים רבים מאירופה. כתוצאה מכך, רוב היהודים אשר נכנסו לארץ ישראל היו בלתי חוקיים (ראו ההעפלה), דבר אשר גרם למתחים רבים נוספים באזור. לאחר מספר ניסיונות אשר במהלכם הבריטים ניסו לפתור את הבעיה באופן דיפלומטי, החליטה ממשלת בריטניה להחזיר את המנדט על פלשׂתינה (א"י) אל האו"ם. ב-15 במאי 1947 כינס האו"ם את ועדת אונסקו"פ אשר הייתה מורכבת מנציגים של עשר מדינות. כדי להקנות להחלטות אופי נייטרלי, אף אחת מהמעצמות הגדולות לא הייתה מיוצגת בוועדה. לאחר חמישה שבועות בהם הוועדה גיבשה את המלצותיה, החליטה הוועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל לשני שטחים נפרדים עבור האוכלוסייה היהודית ועבור האוכלוסייה הערבית. הצעת "פתרון שתי המדינות" התקבלה בתוכנית החלוקה (החלטה 181) של העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 1947 ברוב של 33 קולות מול 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. מדינות ערב, אשר היו חברות בליגה הערבית הצביעו נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. ההנהגה הערבית (בארץ ישראל ומחוץ לארץ ישראל) התנגדה לתוכנית החלוקה. הערבים טענו כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויות מרבית תושבי ארץ ישראל, אשר באותה העת הייתה מורכבת מ-67% תושבים לא יהודים (1,237,000) ו-33% תושבים יהודים (608,000). כמו כן, המנהיגים הערבים טענו כי לפי תוכנית החלוקה מספר גדול של ערבים יהיו לכודים בתוך הטריטוריה של המדינה היהודית. כל המנהיגים הערבים הבולטים התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ובכך שיקפו את מדיניות הליגה הערבית. באותה העת האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נלחמו בגלוי על השליטה באזורים האסטרטגיים בארץ ישראל. כחלק ממאבק זה בוצעו באותה העת מספר קרבות מזוויעים על ידי שני הצדדים.

ב-14 במאי 1948, יום אחד לפני תום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ישראל הכריזה על עצמאותה ועל ריבונותה בשטח אשר לפי תוכנית החלוקה של ועדת אונסקו"פ הוכר כשטח המדינה היהודית. למחרת, הליגה הערבית חזרה בשנית על התנגדותה הרשמית ליישום "פתרון שתי מדינות" במכתב אותו הגישה לאו"ם. באותו היום, צבאות מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, ועיראק פלשו לשטח אשר הוקצה לפי תוכנית החלוקה למדינה היהודית והחלה מלחמת העצמאות. תוך כדי הקרבות הפך ארגון "ההגנה" לצבא סדיר. בהמשך הצליח צה"ל להדוף את צבאות ערב מרוב השטחים הכבושים וכתוצאה הרחיב את גבולותיה המקוריים של מדינת ישראל מעבר לגבולות המקוריים אשר נקבעו בוועדת אונסקו"פ. עד דצמבר 1948, ישראל שלטה ברוב השטח ממערב לנהר הירדן אשר היה לפני כן היה תחת שליטת המנדט הבריטי. יתר שטחי המנדט אשר כללו את ירדן, אזור הגדה המערבית (אשר היה בשליטת ירדן) ואזור רצועת עזה (אשר נותר בשליטת מצרים).

לפני ובמהלך המלחמה, 711,000 ערבים-פלסטינים ברחו מאדמותיהם המקוריות ובשל כך הפכו לפליטים פלסטינים. בשל הלחימה העזה, חלק מן הפליטים נמלט מארץ ישראל מתוך חשש לחייהם וחלק נמלט מתוך הנחה שמוטב להם להתפנות עד שצבאות מדינות ערב ישתלטו על האזורים שבהם ישבו. בחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני. המלחמה הגיעה לסיומה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק של 1949 בין ישראל לשכנותיה. קו שביתת הנשק של 1949, אשר מכונה גם הקו הירוק. רוב חלקי הקו הירוק משמשים היום כגבול מינהלי בין השטחים עליהם חלה ריבונות ישראל, לבין שטחים המנוהלים על-ידה באמצעות ממשל צבאי או על-פי הסכמים עם הרשות הפלסטינית.

1949 - 1967

בעקבות קבלת תוכנית החלוקה על ידי האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 והכרזת עצמאותה של מדינת ישראל במאי 1948, מספר מדינות ערב החלו ליישם מדיניות מפלה כנגד האוכלוסייה היהודית במדינתם. בנוסף לכך בתימן ובסוריה התרחשו פרעות כנגד האוכלוסייה היהודית. בלוב נשללה האזרחות מן התושבים היהודים ובעיראק עוקל רכושם של התושבים היהודים. מספר רב של יהודים גורשו ממדינות ערב, או עזבו בשל הלחצים בהם היו שרויים ואף מסיבות אידאולוגיות, תוך כדי שרכושם נשלל והולאם. כתוצאה מכך יהודים רבים עלו ממדינות ערב למדינת ישראל. למעלה מ-700,000 יהודים היגרו לישראל בין השנים 1948 עד 1952, כאשר קרוב ל-285,000 מהם היו ממדינות ערב. בסך הכל, כ-850,000 יהודים עזבו את ארצות ערב עד תחילת שנות השבעים (לפי התעוד הרשמי במדינות ערב), כאשר רבים מהם נאלצו לוותר על רכושם לשם כך. כיום, הפליטים היהודים ממדינות ערב וצאצאיהם מייצגים כ-41% מכלל אוכלוסיית ישראל. (למידע נוסף, ראו העלייה ההמונית.)

בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות בשנת 1948, כ-700,000 הפליטים אשר יצאו את גבולות הארץ במהלך המלחמה, והיו מחוץ לגבול שנקבע למדינת ישראל אחרי המלחמה, לא הורשו לחזור לבתיהם באזור בו הוקמה מדינת ישראל. היהודים שחיו בגדה המערבית או ברצועת עזה גורשו לישראל, ונושלו מרכושם ומבתיהם.

בשנת 1956 סגרה מצרים את מצרי טיראן לכלי שיט ישראלים והטילה מצור על מפרץ אילת בניגוד לתנאי אמנת קושטא משנת 1888. רבים טענו כי זו הייתה גם הפרה של הסכמי שביתת הנשק של 1949. ב-26 ביולי 1956, הלאימה מצרים את חברת תעלת סואץ ("Suez Canal Company") אשר עד לאותה העת הייתה בשליטתן של בריטניה וצרפת. כמו כן מצרים סגרה את התעלה בפני כלי שיט ישראלים. ישראל בתגובה פלשה ב-29 באוקטובר 1956 לחצי האי סיני בתמיכת בריטניה וצרפת. במהלך מלחמת סיני ישראל השתלטה על אזור רצועת עזה ואזור חצי האי סיני. ברית המועצות, שהייתה בעלת בריתה של מצרים, התנגדה למהלך זה ואיימה להתערב לצד מצרים. ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מבריטניה, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן. ישראל הסכימה לבסוף בעקבות הלחץ של שתי המעצמות, לסגת מחצי האי סיני ומרצועת עזה במרץ 1957 אך הודיעה כי כל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל וכן בשארם א-שייח. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לשיט הישראלי.

בין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים

סיומה של מערכת סיני בנובמבר 1956 בישר רגיעה ביחסי ישראל-מדינות ערב, אולם המערכה היוותה נקודת מפנה – התחילה תקופה של מרוץ חימוש בלתי פוסק. מדינת ישראל הייתה מעוניינת בעוצמה מספקת כדי לשמור על כוח הרתעה ועל יכולת הכרעה מהירה במקרה של מלחמה. נושא מרכזי בתקופה זו היה הקרב על המים בגבול ישראל סוריה. ממשלת ישראל ראתה בשאלת המים שאלה של חיים ומוות. מים היו נחוצים בדחיפות לפיתוח יישובים לשם קליטת עלייה ופיזורה של האוכלוסייה. ישראל ראתה בפעילות הבין-ערבית בסוגיה זו אסטרטגיה של מדינות ערב להביא לחיסולה‏‏‏.

בראש הפועלות עמדה סוריה, שדרשה במפגיע למנוע את ההטיה, אבל בלעדי מצרים שום מדינה ערבית לא העזה להסתכן בעימות עם ישראל. מצרים נמנעה מכניסה לעימות כלשהו, דיפלומטי או צבאי בשל התסבוכת הצבאית אליה נקלעה בתימן (המעורבות במלחמת האזרחים בתימן הכניסה את מצרים לביצה טובענית, ויותר מזה – החריפה את הקרע בעולם הערבי המפולג). סוריה ניסתה לגרור את מדינות ערב לכדי עימות עם ישראל, על ידי תקריות אש יזומות בגבול.

עוצמה צבאית בידי ישראל הפכה להיות מרכיב חשוב במדיניות מעצמות המערב, כדי לשמור על היציבות היחסית שאפיינה את האזור מסיומה של מערכת סיני, לכן סיפקו לה נשק‏‏‏. לנוכח מדיניות תמיכה זו, מצרים ראתה הכרח לחזק את היכולות הצבאיות שלה ושל מדיניות ערביות נוספות. מי שיכלה לסייע בכך הייתה ברית המועצות, שהסכסוך בשאלת ניצול מי הירדן העניק לה הזדמנות להעמיק את מעורבותה והשפעתה במזרח התיכון.

מלחמת ששת הימים

ב-19 במאי 1967 גירשה מצרים את משקיפיהם של האו"ם ופרסה 100,000 חיילים בחצי האי סיני. כמו כן סגרה מצרים בשנית את מצרי טיראן בפני כלי שיט ישראלים והחזירה את האזור לאותו המצב שהיה קיים בשנת 1956 כאשר ישראל הייתה תחת מצור.

בין השנים 1966 - 1967, מנהיג מצרים גמאל עבד אל נאצר החל מסע תעמולה פאן ערבי במטרה להשיג תמיכה מכל מדינות ערב בכיבוש ישראל וגירוש כל האוכלוסייה היהודית ממנה. הפעם משום שהמצרים היו מחומשים במטוסים, טנקים וציוד צבאי חדיש נוסף אשר סופק להם מטעם הסובייטים, הם הרגישו שלראשונה מאז 1948 הם היו בעמדה מנצחת אל מול ישראל. התקשורת המצרית החלה מסע תעמולה ניצי אשר זכה לתמיכה עצומה בעד מהלך מלחמתי כנגד מדינת ישראל. התלהבות זו התפשטה בהמשך גם לשאר ערי הבירה במדינות ערב.

ב-30 במאי 1967 הצטרפה ירדן לברית הגנה הדדית עם מצרים וסוריה. מצרים החלה לשלוח כוחות צבא מאסיביים לחצי האי סיני אשר חצו את עמדות הפיקוח של משקיפי האו"ם (לאחר שהם גירשו כאמור את משקיפי האו"ם) והתמקמו בהמוניהם לאורך גבולה הדרומי של מדינת ישראל. כמו כן, צבאות סוריה, לבנון וירדן הקיפו את ישראל מכל החזיתות והתכוננו לקראת התקפה. בתגובה למצב זה, ב-5 ביוני ישראל שלחה כמעט את כל צי מטוסיה כמכה מקדימה למצרים. במהלך מתקפת הפתע חיל האוויר הישראלי הצליח להשמיד את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי. לאחר מכן, פנו המטוסים מזרחה על מנת להשמיד את הכוחות האוויריים של ירדן, סוריה ועיראק. מתקפה זו הייתה המרכיב החיוני בניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. בסיום המלחמה חצי האי סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית, מזרח ירושלים, ורמת הגולן היו בשליטת ישראל. תוצאות המלחמה היו בעלות השפעה מכרעת על הגאופוליטיקה של האזור מאז ועד עצם היום הזה.

1967 - 1973

בעקבות מלחמת ששת הימים, בקיץ 1967 מנהיגי שמונה מדינות ערביות נפגשו בועידת חרטום אשר נערכה בסודאן על מנת לדון בעמדה הערבית כלפי ישראל. הם הגיעו להסכמה כי לא תהיה הכרה בישראל, לא יהיה שלום עם ישראל ולא יהיה משא ומתן עם ישראל.

בשנת 1969, החלה מצרים את מלחמת ההתשה במהלכה ניסתה לקיים מלחמת התשה כנגד כוחות צה"ל על ידי הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ על מנת שישראל תיסוג מחצי האי סיני. המלחמה הסתיימה לאחר מותו של נאצר בשנת 1970.

ב-6 באוקטובר 1973 סוריה ומצרים פתחו במתקפת פתע על ישראל במלחמת יום כיפור והצליחו להפתיע את כוחות צבא ההגנה לישראל. במהלך המלחמה עבר צה"ל מהתגוננות ובלימה בשתי החזיתות, למתקפת-נגד (לאחר צליחה, בחזית התעלה) בשטחי מצרים וסוריה. המלחמה נמשכה עד ל-24 באוקטובר, אז נכפתה על הצדדים הפסקת אש על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ועל ידי שתי מעצמות-העל: ברית המועצות וארצות הברית.

1974 - 2000

מצרים

בעקבות הסכמי קמפ דייוויד בסוף שנות השבעים, ישראל ומצרים חתמו על הסכם השלום במרץ 1979. לפי תנאי ההסכם, חצי האי סיני חזר לשליטת מצרים, ורצועת עזה נותרה תחת שליטה ישראלית על מנת שאזור זה יכלל בשטחה של מדינה פלסטינית בהסכמים אשר יווצרו בעתיד ^{[דרוש מקור]}. ההסכם אפשר גם כן מעבר חופשי של אוניות ישראליות דרך תעלת סואץ וכן הכרה בכך שמצרי טיראן ומפרץ אילת יחשב לשטח בינלאומי.

ירדן

באוקטובר 1994 ישראל וירדן חתמו על הסכם שלום, אשר הבטיח שיתוף פעולה הדדי, סיום הלחימה ויישוב סוגיות נוספות. עלות העימות בין ישראל לירדן עמדה על קרוב ל-18.3 מיליארד דולרים. ההסכם נחתם בחלקו הדרומי של מעבר הגבול מעבר יצחק רבין ב-26 באוקטובר 1994 ובכך הפך את ירדן למדינה הערבית השנייה (אחרי מצרים) אשר כרתה הסכם שלום עם מדינת ישראל.

עיראק

ביוני 1981 ישראל תקפה והשמידה בהצלחה מתקני גרעין עיראקיים במהלך מבצע אופרה.

במהלך מלחמת המפרץ, עיראק שיגרה 39 טילי סקאד על מטרות בישראל, במטרה לגרור את ישראל לתגובה צבאית שתבקיע סדקים ב'קואליציה' שהייתה מורכבת גם מצבאות ערב ולהביא להתפרקותה. כמו כן, בהתקפות הטילים הייתה בבחינת תגובה ראשונה של סדאם חוסיין להפצצת הכור האטומי בעיראק על ידי ישראל בשנת 1981. ארצות הברית ביקשה מישראל שלא להגיב לתוקפנות העיראקית על מנת למנוע מלחמה בקנה מידה נרחב בהרבה.

לבנון

בספטמבר 1970 התנהל מאבק בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים מזוינים (שהיו מאורגנים באש"ף). המלך חוסיין הצליח לדכא את ההתקוממות של הארגונים הפלסטינים ולהבטיח את שלטונה של השושלת ההאשמית בירדן. גל האלימות הביא למותם של עשרות אלפי אנשים, רובם המכריע פלסטינים. העימות המזוין נמשך עד יולי 1971 עם גירושו של אש"ף ואלפי הלוחמים הפלסטינים ללבנון. בעקבות כך ארגון אש"ף התמקם מחדש בלבנון, משם הוא ביצע פשיטות לתוך ישראל. בשנת 1981, סוריה, אשר הייתה בת בריתה של ארגון אש"ף, מיקמה מערכות טילים בלבנון.

ביוני 1982, במהלך מלחמת שלום הגליל ישראל פלשה ללבנון על מנת להילחם בסוריה ובארגוני הטרור הפלסטיניים אשר פעלו נגד ישראל בשטח לבנון. המלחמה הסתיימה כעבור שלוש שנים ביוני 1985 כאשר אש"ף הסכים לסגת מלבנון וישראל התייצבה ברצועת ביטחון צרה לאורך הגבול.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת לבנון הייתה הרצועה שקטה יחסית אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. חזבאללה עשה מאמצים רבים לגרום לנפגעים רבים בקרב חיילי צה"ל אשר שהו ברצועת הביטחון. מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה. לבסוף במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון, ישראל נסוגה לקו הגבול הבינלאומי.

ביולי 2006 בעקבות חטיפת שני חיילים ישראלים על ידי חזבאללה פלשה ישראל שנית ללבנון כדי לשחרר את שני החיילים, החזרת כושר ההרתעה לישראל, הוצאת חזבאללה מאזור דרום לבנון והסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל. לאחר חודש של לחימה אשר כללה בעיקר ירי של אלפיי רקטות לעבר ישראל, ירי ארטילרי, מתקפה יבשתית נרחבת על לבנון מצד ישראל ואבדות כבדות לשני הצדדים, הכריז האו"ם על הפסקת אש.

בסיום המלחמה טען כל אחד מהצדדים לניצחון. הנזק שנגרם לתשתיות לבנון מוערך בכשני מיליארד דולר. בסיום המלחמה שהו בלבנון כמליון פליטים. לאחר הפסקת האש נסוגה ישראל מלבנון וצבא יוניפי"ל התפרס בדרום לבנון. כשנה לאחר המלחמה חזבאללה הישתקם ואף עלה בכוחו ואיכותו בכך שהצטייד באלפיי רקטות שהוברחו דרך סוריה. כשנתיים לאחר המלחמה בוצעה עסקה בין ישראל לחזבאללה בה גופות שני החיילים החטופים הוחזרו לישראל בתמורה לשחרור הרוצח סמיר קונטאר ו-4 אסירים נוספים, והחזרת כ-200 גופות של מחבלי חזבאללה.

הפלסטינים

בדצמבר 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה במהלכה התקוממו התושבים הפלסטינים בשטחים כנגד השלטון הישראלי. המרד החל במחנה הפליטים ג'באליה ובמהירות התפשט בכל רחבי רצועת עזה, הגדה המערבית ואזור מזרח ירושלים. פעולות הפלסטינים כללו ממרי אזרחי ועד מעשי אלימות כנגד האוכלוסייה היהודית. בנוסף לשביתות כלליות והחרמת מוצרים ישראלים, ההפגנות הפלסטיניות כללו גם יידוי אבנים על ידי צעירים נגד כוחות צה"ל - דבר אשר גרם להתעניינות רבה ולסיקור נרחב מצד התקשורת הבינלאומית.

במהלך שנת 1993 נציגים ישראלים ופלסטינים היו מעורבים בשיחות חשאיות, תחילה בלונדון ואחר כך באוסלו שבנורבגיה. לבסוף, בספטמבר 1993, נחתם הסכם שלום בין ישראל לבין ארגון אש"ף באוסלו, אשר מוכרים גם כהסכם "אוסלו א'" - באיגרת הישראלית שנשלחה על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ישראל הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלסטיני ואילו ארגון אש"ף הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, הודיע על נטישת הטרור והאלימות והתחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום. בספטמבר 1995 נחתם הסכם נוסף, הידוע בשם "אוסלו ב'" אשר העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות בגדה וברצועה, וכן ב-450 כפרים פלסטינים. הסכמי אוסלו נשארו מסמכים חשובים ביחסים בין ישראל לפלסטינים.

2000 - עד היום

כחלק מהניסיון לעצור את האינתיפאדה השנייה וגל ההטרור הפלסטיני, במהלך שנת 2002 ישראל פשטה על מתקני טרור אשר היו ממוקמים במרכזים עירוניים באזור הגדה המערבית. פעולה זו כללה השתלטות מחדש על שטחי A (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית). בעקבות כך פרץ גל אלימות נוסף באזור. מבצע חומת מגן, שנערך באפריל 2002 פגע קשות בתשתיות הטרור ביהודה ושומרון והביא למפנה במערכה שסיומו דיכוי הטרור והחזרת הביטחון לערי ישראל. בשנת 2003, ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, החל מדיניות של נסיגה חד צדדית מאזור רצועת עזה. מדיניות זו יושמה במלואה ב-15 באוגוסט 2005 במהלך תוכנית ההתנתקות בה בוצעה נסיגה ישראלית מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. תוכניתו עמדה בסתירה לאידאולוגיה אותה ייצג בהתלהבות לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו ושעל בסיסה נבחר בבחירות, ולדברים שאמר רק שנה לפני כן ולפיהם: "דין נצרים כדין תל אביב". תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, וחילקה את מפלגתו. היא זכתה לתמיכה רבה מצד אהוד אולמרט, אשר שימש באותה העת כשר המסחר והתעשייה, ומציפי לבני אשר שימשה באותה העת כשרת העלייה והקליטה, אך שר החוץ סילבן שלום ושר האוצר בנימין נתניהו גינו בתוקף צעד זה. כמו כן, לא היה ברור אם זו הייתה רק ההתחלה של פינוי התנחלויות נוספות.

ב-12 ביולי 2006 חטף חזבאללה שני חיילי צה"ל והרג עוד שמונה. כתוצאה פרצה מלחמת לבנון השנייה אשר במהלכה הגיב צה"ל בהפצצת מטרות חזבאללה ותשתית בלבנון וחזבאללה שיגר רקטות ארטילריות מסוגים שונים על יישובי הצפון. הפסקת אש בחסות האו"ם נכנסה לתוקף ב-14 באוגוסט 2006 וסיימה באופן רשמי את הלחימה.

ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי מתחם בניינים בחלקה המזרחי של סוריה תחת מעטה של חשאיות. כחצי שנה לאחריה הודיעו גורמים בממשל האמריקני שהיעד שהותקף והושמד היה כור גרעיני לייצור פלוטוניום בשלבי בנייה, שנבנה בסוריה בעזרתה של קוריאה הצפונית.‏

בעקבות ירי מוגבר של רקטות קסאם, גראד ופצצות מרגמה אל עבר אשקלון, שדרות, נתיבות, אופקים ויישובי עוטף עזה, ב-27 בדצמבר 2008 יזמה ישראל את מבצע עופרת יצוקה אשר מטרתו הייתה לפגוע בתשתיות החמאס על מנת לצמצם את ירי הרקטות ככל שניתן ולגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה. הלחימה התמקדה בבסיסי המשטרה, מחנות האימונים, מטה המשטרה ומשרדי ארגון החמאס. התשתית האזרחית של החמאס בהם המסגדים, הבתים ובתי הספר של החמאס הותקפו גם כן. העימות הגיע אל קיצו ב-18 בינואר 2009 לאחר שבתחילה ישראל ולאחר מכן החמאס הודיעו על הפסקת אש חד צדדית. המבצע הביא למותם של כ-500 עד 1,300 מתושבי רצועת עזה (בהם מאות חמושים) ולפציעתם של אלפים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית‏. שלושה-עשר ישראלים נהרגו במבצע, מהם שלושה אזרחים, ומאות נפצעו.

בעקבות הלחץ הרב של ממשל אובמה להקפאת הבנייה בהתנחלויות‏ בסופו של דבר, אישר הקבינט המדיני ביטחוני את הצעתו של נתניהו להקפאת הבנייה ביהודה ושומרון "לתקופה של 10 חודשים". במקביל, נתניהו קרא לפלסטינים להגיב למהלך ולהיכנס לשיחות הישירות. עם זאת, הפלסטינים דחו את הקריאה להיכנס לשיחות ישירות באופן מיידי.

במאי 2010 השתלטו לוחמי שייטת 13 על המשט שניסה לפרוץ את הסגר על רצועת עזה. במהלך ההשתלטות על ה"מרמרה" פרץ עימות אלים, במהלכו נהרגו 9 מנוסעי האוניה ונפצעו חיילי צה"ל. תקרית המשט דרדרה עוד יותר את היחסים עם טורקיה, שנתערערו עוד לפני כן.

בספטמבר 2010, החל סבב שיחות שלום בין ישראל לפלסטינים, בתיווכו של ממשל אובמה. המטרה האולטימטיבית של השיחות הישירות היא להגיע להסדר סופי ורשמי לסכסוך הישראלי-פלסטיני על ידי יישום פתרון מסוג שתי מדינות לשני עמים עבור העם היהודי והעם הפלסטיני בשטחי ארץ ישראל. במקביל לשיחות הישירות, 13 קבוצות מיליטנטיות פלסטיניות בראשות ארגון החמאס איחדו כוחות והחלו סדרת מתקפות טרור נגד אזרחים ישראלים, אשר כללה סדרה של אירועי ירי על מכוניות ישראליות וירי רקטות על יישובים ישראליים, בניסיון לטרפד את המשא ומתן ולטרפד את הניסיון לכונן לשלום במזרח התיכון. במהלך סדרת פיגועי הטרור, אשר נערכו בין אוגוסט לספטמבר 2010, נהרגו ונפצעו שמונה ישראלים, בהם אישה בהריון.

בשנת 2012 יצאה מדינת ישראל למבצע עמוד ענן שמטרתו הייתה פגיעה בטרור של תנועת החמאס אשר שולטת בעזה ולמנוע המשך של ירי רקטי על אזרחי ישראל החיים בדרום. מבצע זה הסתיים כעבור שבעה ימים בלחץ הקהילה הבינלאומית וחמאס וישראל הגיעו להבנות שאפשרו את הרגיעה. במהלך המבצע נהרגו שישה ישראלים, מתוכם ארבעה אזרחים, ו-169 פלסטינים, מהם כ-101 חמושים.

בשנת 2014 בעקבות חטיפת ורציחת שלושה נערים ישראלים יצא צה"ל למבצע צוק איתן שמטרתו למנוע את ירי הרקטות המתגבר לעבר ישוביי הדרום בהם אשקלון, שדרות , קריית מלאכי וישובי עוטף עזה, ומאוחר יותר גם לערים במרכז הארץ, בהן ירושלים, תל אביב, ואף חיפה שבצפון הארץ.

עלות הסכסוך

לפי דו"ח של קבוצת המחקר "Strategic Foresight Group", עלות הקונפליקט במזרח התיכון בין השנים 1991 - 2010 עומדת על 12 טריליון דולרים. הדו"ח חישב את עלות התמ"ג של המדינות במזרח התיכון על ידי השוואת התמ"ג הנוכחי לתמ"ג הפוטנציאלי בעת שלום. משמעותו הדבר היא שבמידה והיה קיים שלום ושיתוף פעולה בין ישראל לבין מדינות ערב, משנת 1991 ההכנסה הממוצעת לנפש בישראל הייתה גבוהה כמעט בחצי והייתה עומדת על 44,000 דולרים עד לשנת 2010, במקום 30,000 דולר כיום. עבור הפלסטינים ההכנסה הממוצעת לנפש הייתה עומדת על 2,400 דולר עד לשנת 2010 במקום 1,220 דולר.

הסיבות לסכסוך

סיבות רבות הוצעו לסכסוך הישראלי-ערבי. העיקריות שבהן:

• ישראל כנטע זר - לפי גישה זו, ישראל היא נטע קולוניאליסטי בלב עולם ערבי, כלומר היהודים התיישבו החל מסוף המאה ה-19 בארץ ישראל באופן דומה לזה של ההתיישבות הקולוניאליסטית האירופית שרווחה בתקופה זו באפריקה ובאמריקה; ובכך בפועל ניצלו ונישלו מאדמתם (גם אם לא התכוונו לכך מראש) את הערבים שחיו בה דורות רבים לפני כן‏‏. חלק מתומכי גישה זו טוענים גם כי ישראל היא בת אורח חיים מערבי השונה מאורח החיים הערבי המסורתי, ולכן מהווה נטע זר במזרח התיכון.
• סכסוך דתי - לפי גישה זו, מקור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא בסכסוך היהודי-מוסלמי. כמו כן טוענים התומכים בגישה זו, שלפי האסלאם אין היהודים יכולים להיות ריבונים, והם במעמד ד'ימי (בני חסות) נחותים. על כן, לא יכולה להיות ליהודים מדינה. לפי האסלאם לא ייתכן קיום של ישות עצמאית, לא מוסלמית, בשטח שנכבש על ידי מוסלמים.

מדינות, ארגונים ואישים הקשורים לסכסוך

ארגונים רבים ומדינות רבות נקשרים בסכסוך זה, חלקם בצדדים הלוחמים, וחלקם בצדדים המנסים להפסיק את הסכסוך ולהשכין שלום בין הצדדים או לחלופין לגבות צד מסוים ולעזור לו. הצדדים העיקריים בעימות שמשתתפים בסכסוך הם: ישראל, מדינות ערב, הפלסטינים, וארגונים כמו הליגה הערבית, וארגונים ומפלגות במדינות ערב. בעבר השתתפו גם מחתרות יהודיות (כדוגמת ההגנה האצ"ל ולח"י), גם צבא דרום לבנון, וגם המנדט הבריטי, והרפובליקה הערבית המאוחדת. עם הצדדים המנסים להשכין שלום ולהפסיק את הסכסוך אפשר להחשיב את: ארצות הברית בריטניה ועוד. אך ישנן גם מדינות המנסות ללבות את הסכסוך כדוגמת איראן.

הרבה אישים גם הם נקשרים לסכסוך. אישים כמו: ראשי ממשלות ישראל, מנהיגי מדינות ערב, ומנהיגי ארגונים נוספים (כמו חמאס, מפלגת הבעת', הליגה הערבית, וחזבאללה) נמצאים בצדדים הלוחמים. וישנם אישים הנקשרים לסכסוך מהמדינות הנוספות, שלא קשורים באופן ישיר לסכסוך (לא מהמדינות והארגונים הלוחמים), אנשים המשתייכים למדינות המנסות להשכין שלום או תומכות בצד מסוים, אנשים כדוגמת: ג'ורג' ווקר בוש וביל קלינטון.

ניסיונות להפסקת הסכסוך

במהלך השנים נעשו פעולות על מנת להפסיק את הסכסוך. הן מהצדדים המשתתפים בסכסוך והן מגורמים חיצוניים, כגון: ארצות הברית, בריטניה ועוד. נחתמו הסכמים רבים, ותוכניות רבות עלו והוצעו, כדוגמת: הסכמי קמפ דייוויד, הסכם השלום בין ישראל ומצרים, הסכמי אוסלו, הסכם השלום בין ישראל לירדן, מפת הדרכים ועוד.

שתי נקודות בסכסוך מתמשך זה הן הסכמי השלום: הסכם השלום בין ישראל למצרים והסכם השלום בין ישראל לירדן. הסכמי אוסלו נועדו להביא שלום (או לפחות רגיעה) בין ישראל לפלסטינים, ואף שזיכו את חותמיהם בפרס נובל לשלום, לא עלו יפה. ניסיונות נוספים להשכנת שלום בין ישראל לשכנותיה לא הגיעו לכלל הסכם.

ראו גם

• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פתרון מדינה אחת
• שתי מדינות לשני עמים
• פתרון שלוש המדינות
• הממשל הצבאי על ערביי ישראל
• הפליטים היהודים ממדינות ערב
• מדד האנטישמיות בעולם

לקריאה נוספת

• ע' מושקוביץ, אסיה רמברג (עורכות), הסכסוך הערבי הישראלי, ירושלים: הוצאת מעלות, משרד החינוך, תשל"ט 1979.
• אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999.
• בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003.
• שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, ירושלים: הוצאת כרמל, 2006.
• איתמר רבינוביץ, האופק המתרחק: ישראל, הערבים והמזרח התיכון 1948-2012, אור יהודה: דביר, 2012.
• אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2 - האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, חיפה: הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט.
• זלמן שפירא, אבודים במזרח התיכון: הטרגדיה החדשה של בני ישראל, חיפה: פרדס, 2012.
• אוריה שביט, אופיר וינטר, אויבי, מורי: הציונות וישראל במשנתם של אסלאמיסטים וליברלים ערבים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013.
• מרדכי בר-און, עצמאות בצל המלחמות - שישה עיונים בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, הוצאת רסלינג, 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי בוויקישיתוף

• הסכסוך הערבי-ישראלי - מפות, באתר הסוכנות היהודית.
• תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי באתר סיכומונה
• מוזרויות הסכסוך הישראלי-ערבי באתר ארץ הצבי
• משנתו של הרבי מליובאוויטש לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי
• מאמר דעה: "אלה העובדות בקיצור אודות המאבק בישראל היום"
• לקט אתרים בנושא הסכסוך, מתוך אתר בית הספרים הלאומי

הערות שוליים

הסכסוך הישראלי-ערבי

המלחמה הקרה

משתתפים עיקריים: נאט"ו | ברית ורשה | המדינות הבלתי-מזדהות