חטיבת אלכסנדרוני, מחזור מלחמת העצמאות. ארכיון

Share|

אל''ם עליאן ונס החטיבה. ''זו לא 'גבעת חלפון' ''. צילום: רומן פורצקי, "במחנה"

עוד בערוץ נחיתה רכה בלוך נס יובל המדוגם כל גל נושא מזכרת חיבוק דב "עשינו את מה שהיינו צריכות לעשות" לכל הכתבות

האסוציאציה המתבקשת שעולה למשמע השם חטיבת אלכסנדרוני היא אלכסנדר. אלכסנדר הגדול. כן, אתם אומרים לעצמכם, בטח החטיבה נקראת על שם אותו מצביא יווני שכבש חצי עולם והפך לאגדה עוד בחייו. אבל אנחנו בישראל, להזכירכם, וכאן האסוציאציות צנועות בהרבה. חטיבת אלכסנדרוני, מה לעשות, לא נקראת על שם אף מצביא, גם לא על שם מלך, אלא על שם הנחל שנמצא בתחומי הגזרה שהוקצתה לה במלחמת העצמאות. כן, זה עם הצבים הרכים.

אבל אל תטעו. לאלכסנדרוני המקומי אין מה להתבייש. גם לא להצטנע. להפך. תרומתה של החטיבה להקמת ישראל חקוקה היטב באזור שבו פעלה במלחמת העצמאות, במה שיהפוך לטבורה של המדינה. במלחמה ההיא, בתוך פחות משנתיים, ערכו חיילי החטיבה 38 מבצעים מכריעים. 449 מהלוחמים שילמו על כך בחייהם.

אלא שעוד בטרם יבשו הדמעות על מותם, פורקה החטיבה וחרף הצלחותיה הרבות נידונה למיתה. ותיקי החטיבה לא ידעו את נפשם מצער, הקימו עמותה כדי לשמר את זכרה הדוהה, ופיללו להמשכיות. הישועה נמצאה בדמות חטיבת מילואים שקיבלה על עצמה עם בואו של המילניום החדש את השם "אלכסנדרוני". לפני כארבע שנים נחתמה המטמורפוזה, כאשר הוחלט שגם מספרה של חטיבת המילואים יותאם למספר של החטיבה שפורקה. בכך קמה בשנית חטיבה מספר 3.

כיום חולקות החטיבה המנוחה והחטיבה המתחדשת את אותן האנדרטאות. עשרה גלעדים יצוקים מגאווה מנציחים את הנופלים, החל ממלחמת העצמאות ועד למלחמת לבנון השנייה. למעשה, השתיים הפכו לגוף אחד. "היום חטיבת אלכסנדרוני היא אחת מחטיבות החי"ר הבכירות בצה"ל, והרבה מזה בגלל ההיסטוריה שלה", מצהיר המח"ט הנוכחי, אל"ם רסאן עליאן. "החטיבה לקחה חלק פעיל כמעט בכל פעולה צבאית, וכך גם במלחמת לבנון השנייה, כשהייתה לחטיבת המילואים שנכנסה הכי עמוק ללבנון. על הלחימה שם אף הוענק לאחד הגדודים שלה צל"ש. זו חטיבה שמבינה היטב שמלחמה זה לא משחק ילדים".

תל השומר בידינו

סיפורה של אלכסנדרוני מתחיל שש מלחמות ו–59 שנה לפני המערכה האחרונה בלבנון. הימים היו ימי מלחמת הקוממיות - 1 בדצמבר 1947 ליתר דיוק - ומנהיגי היישוב החליטו על הקמתה כחטיבה מרחבית של אזור "גליל התיכון". מתוקף כך, היא כללה ארבע נפות: שומרון, עמק חפר, השרון וירקון. בכל נפה היו פלוגות חיל שדה (חי"ש), שגייסו לשורותיהן חיילים מתוך הערים שבאזור, ואלה פוזרו בין שלושה גדודי חי"ר: 31, 32 ו– 33.
בהמשך המלחמה, לאחר פלישת צבאות ערב, הוקמו גדודים נוספים. גדוד 34, שנוסד על בסיס מחנה האימונים החטיבתי, קיבל את תפקיד הגדוד המסייע. הוא כלל כלי נשק שנועדו לתמוך בעת קרב וכן פלוגת משוריינים. גדוד 35, לעומתו, הוקם על בסיס מחנה אימונים של אגף ההדרכה ב"הגנה".

למפקד החטיבה מונה דן אבן (אפשטיין), והמטה שלה הוצב בנתניה. משם נוהלו הסוגיות הלוגיסטיות והשלישותיות. כך למשל, עם גיוס אנשי האצ"ל לצה"ל, הוחזרו אנשי אגף ההדרכה לבסיסם, וגדוד 35 אויש רק על–ידי אנשי האצ"ל. אנקדוטה קטנה: ברישומי הצבא הופיעו שני הגדודים בו–זמנית כגדוד 35–א' וכגדוד 35–ב'.
בתקופה הראשונה למלחמה, מהקמת החטיבה ועד להקמת המדינה, פעילות הגדודים הייתה בעיקרה בט"שית ואזורית: הם הדפו התקפות על כפרים, פוצצו גשרים, התקיפו כלי רכב ערביים כגמול על הפגיעה בתחבורה היהודית וכבשו בסיסי אויב מקומיים. במקביל, לחמו פלוגות מהחטיבה בגזרות אחרות ואף השתתפו במבצע "נחשון", בקרבות משמר העמק ובפתיחת הדרך לגליל. אבל האקשן האמיתי החל רק בערב ההכרזה על הקמת המדינה, ב–14 במאי 1948, כאשר החטיבה כבשה את כפר סבא הערבית - כפר ערבי קטן הסמוך לכפר סבא של היום, שתושביו נהגו להתנכל ליהודים - והדפה התקפות נגד של כוחות חי"ר ושריון מצבא הלגיון הירדני.

אל"ם (בדימוס) בן–ציון (בנץ) פרידן (זיו), מפקדה השלישי של חטיבת אלכסנדרוני ומג"ד 33 באותה עת, היה אחד מאלו שהיו בכפר סבא בשעה שבן–גוריון "הכריז בזאת". הוא כבר בן 93, אבל זוכר היטב את היום הזה. "הודיעו לחבר'ה בקשר: 'תפתחו את הרדיו ותשמעו את בן–גוריון מצהיר על הכרזת המדינה'", מספר פרידן. "אז פתחנו, שמענו והמשכנו בקרב. הברחשים שם עשו לנו גיהינום והעניינים בשטח קצת הסתבכו, אבל היינו נחושים לנצח, וכך היה. בכלל, הנוהל לגבי מבצעים היה שחייבים להיות מוכנים תוך 24 שעות לפעולה, בכל מקום ובכל שעה".

פלישת צבאות ערב הייתה רק נקודת ההתחלה של קרבות עיקשים במיוחד. עד להפוגה הראשונה, ב–11 ביוני 1948, לחמו יחידות החטיבה והמחוז בכוחות ערביים סדירים ובלתי סדירים, שתקפו באש כבדה את היישובים רמת הכובש, מענית וגאולים. בתקופה זו גם נכבשו כפרים ערביים ששימשו בסיס לאויב - וביניהם המחנה ששכן בתל ליטווינסקי (תל השומר של ימינו), אותו כבש גדודו של פרידן בסיוע מחלקה מגדוד 32.

לרשימת המבצעים המיתולוגיים של החטיבה התווספו במהרה גם כיבוש הכפרים טנטורה וקאקון - שם ישב בסיס גדול של הצבא העיראקי. בסוף מאי 1948, נשלח גדוד 32 לגזרת לטרון ככוח תגבור, והצטרף לחטיבה 7 שרק הוקמה ולחמה שם במסגרת מבצע "בן נון א'". המבצע כשל, ו–45 מאנשי הגדוד נספו. זו הייתה מכה טרגית במיוחד לחטיבה הצעירה.

בקרבות עשרת הימים, שנערכו בין ההפוגה הראשונה לשנייה, צורף גדוד 33 לחטיבה 8. במסגרת מבצע "דני", הוא כבש את רנטיה (רינתיה של היום, מושב חקלאי בין פתח תקווה ליהוד), וילהלמה (מושבה טמפלרית שקמה ממזרח ליהוד, ושעל שטחה הוקם מושב בני עטרות) וטירה, ולחם במשלטי דיר–טריף (כפר ערבי שעל חורבותיו הוקם המושב בית עריף, הסמוך לשוהם).

גדוד 32, מצדו, כבש בינתיים את מגדל צדק וראש העין, בזמן שיחידות שונות מהחטיבה לחמו בלגיון הערבי בכפר קולה הסמוך ללוד, שעבר שלוש פעמים מיד ליד, עד שלבסוף נכבש סופית בכחול–לבן. בראשית ההפוגה השנייה פתחה החטיבה את הכביש הראשי לחיפה, וכבשה את הכפרים ג'בע, עין ע'זאל ואיג'זים (המושבים גבע–כרמל, עין–אילה וכרם מהר"ל).

בנובמבר 1948 ירדה החטיבה לדרום והשתתפה במבצע "חיסול", שכלל מצור על כיס פאלוג'ה (סמוך לצומת פלוגות וקריית גת של ימינו) - אותו הטילו כוחות צה"ל סביב בריגדה מצרית בפיקוד הקולונל הסודני סייד טהא. אגב, אחד מקציניו של אותו קולונל היה גמאל עבד אל נאצר, לימים נשיא מדינת הפירמידות. לאחר מכן המשיכו האלכסנדרונים לקרב הקשה בכפר עיראק–אל–מנשיה (כפר ערבי גדול שניצב 20 ק"מ מזרחית לאשקלון של ימינו), בו איבדה החטיבה פלוגה שלמה.

באותו זמן, פרידן כבר כיהן כמפקד החטיבה - וזה היה מבצעו הראשון. "קבעתי תוכנית שפלוגה מגדוד 31, שישב בשטח, תתקדם לאזור הגשר כדי שכוחות מצריים מפלוג'ה לא יוכלו לעבור, ושגדוד 33 יפרוץ ויכבוש את התל", הוא מספר. "הבעיה הייתה שהתחיל לרדת גשם ואמרו לי לסגת בחזרה. אמרתי שאני לא נסוג, ופלוגה ג' הגיעה בלילה לרגלי הבתים הראשונים של הכפר. המ"פ התייעץ עם שני המ"פים האחרים, ואמר שהוא רוצה לכבוש עם שחר. אני לא ידעתי מזה - וכנראה שגם המג"ד לא ידע מזה - כי אם היינו יודעים לא היינו נותנים לו".

תוצאות היוזמה העצמאית של המפקדים הזוטרים היו קשות. "ישבתי במחצבה במרחק 150 מטר מהתל, ובשעה 5:00 בבוקר ראיתי לפתע חבר'ה שמסתובבים עליו חופשי", נזכר פרידן. "צעקתי למג"ד בקשר 'אינעל–אבוק! למה אתה לא מודיע לי שהחבר'ה למעלה?' והוא ענה: 'זה לא החבר'ה שלנו'. התברר שהפלוגה ספגה אש כבדה, והמ"פ והסמ"פ החליטו שהם לא עוזבים חיילים בשטח - אז הם נשארו ונהרגו. 87 חיילים נפלו חלל באותו קרב, ורק שמונה הצליחו לצאת בחיים מכל הפלוגה. המכה הייתה אנושה, ובמשך שנים לא העזתי לספר מה היה שם. אבל היום אני יודע שזו הייתה גבורה אדירה: אחוות לוחמים היא הנשק הכי טוב שיש לצה"ל".

נשקנו היה טהור

ב–25 באוגוסט 1949, בתום שרשרת הישגים שכללה בין היתר את כיבוש עין–גדי וביסוס הגבול עם הירדנים באותו אזור, השמיעה חטיבת אלכסנדרוני את שירת הברבור שלה, ונפחה את נשמתה. היא חדלה להתקיים במתכונתה הראשונית, ואנשיה שוחררו מן הצבא והופנו לשירות מילואים בחטיבות אחרות.

עלילותיה של חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות כבר העלו אבק בספרי ההיסטוריה, ואפילו בזיכרונותיהם של אנשיה. אלא שבינואר 2000, התעוררו הלוחמים הוותיקים והרגישו שעולמם חרב עליהם. כתבת תחקיר שפורסמה ב"מעריב", והתבססה על עבודת גמר שכתב תדי כ"ץ, סטודנט לתואר שני מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, האשימה את לוחמי החטיבה בטבח, לא פחות. לפי עבודתו של כ"ץ, לוחמי גדוד 33 רצחו אנשים נטולי נשק והגנה לאחר הקרב בטנטורה,  שהתנהל בלילה שבין 22 ל–23 במאי 1948. כ"ץ טען כי בסופו של אותו יום נמצאו בכפר לא פחות מ–200 גברים ערבים הרוגים.

לוחמי אלכסנדרוני זכרו היטב את הקרב בטנטורה. זה היה קרב קשה, שבמהלכו איבדה החטיבה 14 מחייליה. אבל את האישומים הטוענים כי מדובר ברצח, הם לא ידעו איך לבלוע. החיילים הוותיקים לא מצאו מנוח לנפשם נוכח האשם הכבד שהוטח בהם, והחליטו לצאת לקרב האחרון בחייהם: הקרב על טיהור שמם.

וזה הצליח להם. בתום התדיינות משפטית, התכנסה באפריל 2003 המועצה ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת חיפה, ופסלה את עבודת המחקר של כ"ץ. היא אף קבעה כי הוא לא יוכל לקבל תואר מוסמך במסלול מחקרי. בכך טיהרה אלכסנדרוני את שמה.

שבע שנים חלפו מאז שהוא וחבריו יצאו וידם על העליונה, ופרידן עדיין מאושר מהניצחון בפרשה. "לוחמי אלכסנדרוני נחלו הצלחה בחזית המשפטית, בחזית האקדמית ובחזית הציבורית", הוא מתגאה. "כעת הציבור הרחב יודע כי הטבח בטנטורה לא היה ולא נברא, ושבקרב על המורשת לא ניצחו לוחמי אלכסנדרוני - אלא האמת. הוכח שנשקנו טהור".

מבחינתו של פרידן, לסיפור הזה יש לקח רחב יותר. "אם לא ניקח את הנוער של היום ונחדיר בהם מורשת באמצעות סיורים בשטח, זה יהיה אסון. כל אחד יוכל לבוא ולהכפיש". כתבה בעיתון היא אמנם לא טיול בטנטורה, אבל ללוחם הוותיק, שמשמש גם יו"ר עמותת חטיבת אלכסנדרוני, בוער לפרוס את גרסתו גם בעמודים אלה. "חשוב לי לספר מה קרה שם באמת", הוא אומר.

וזאת גרסתו: "הייתי אז מג"ד 33", הוא פותח, "ופניתי לזקני הכפר שהיו ידידים. שכנענו אותם שימסרו את הנשק שלהם, אבל בדיוק אז הופיעו כמה ערבים שהשתחררו מהבריטים, וסיכלו את המהלך. אז הכרזנו על מבצע כיבוש טנטורה".

לדברי פרידן, חילופי אש קשים מנעו מהכוחות להשלים את כיבוש הכפר, מה גם שהערבים לא קימצו באמצעים לא כשרים מבחינה מוסרית. "לפתע נוצר מקרה מעניין מאוד: מאחד הבניינים הרימו דגל לבן", הוא ממשיך. "הוריתי לשלוח חוליה. כשהחוליה הגיעה לקרבת מקום, התברר שהדגל הלבן הונף כדי למשוך אותנו אליה, אבל למרבה המזל השמדנו אותם כמעט מיד. אחרי שגמרנו לכבוש את מרבית הכפר, הגענו לבניין ערבי שהייתה בו חצר עצומה. הוריתי לרכז את כל הגברים הערבים בגזרה הזו, ואת כל הנשים והילדים בגזרה אחרת. ריכזנו שם 400 איש, ואפילו דאגנו שהמשטרה תיקח בנפרד את הגברים ואת הנשים. בנקודה הזאת התחיל העניין שאני כועס עליו עד היום: הטענה כאילו ערכנו שם טבח".

מורעלים כמו סדירניקים

מורשת היא עניין חשוב ליוצאי חטיבת אלכסנדרוני. זאת הסיבה שבגללה הם יצאו למלחמה על שמם הטוב, וזאת גם הסיבה שבמשך שנים רבות הם חיפשו יורשים. זאת גם הסיבה ששמותיהם של הרוגי חטיבת המילואים הוספו ללוחות ה'יזכור' של נופלי אלכסנדרוני ממלחמת העצמאות.

לפני שלוש שנים, כאמור, המהפך הושלם. חטיבת אלכסנדרוני שינתה את מספרה ל–3, ואיחוד הזהויות הוכתר בהצלחה. למרות זאת, חטיבה 3 של ימינו היא לא העתק–הדבק של "אלכסנדרוני" הוותיקה. ראשית, אלכסנדרוני של הימים ההם שאבה את שמה מהנחל, בעוד שאלכסנדרוני של ימינו שואבת לשורותיה בעיקר לוחמים מגולני. שנית, מבנה החטיבה היום שונה במקצת, ולצד שלושת גדודי המילואים, מתגורר לו גדס"ר אנרגטי.

גם באשר לסגנון הפיקוד, ניכר כי חל שינוי מסוים. אל"ם עליאן, לשעבר מפקד גדס"ר גולני וסמח"ט החטיבה החומה, הוא מפקד מהדור החדש. "מצד אחד אני לא מפקד עם דיסטנס, אבל מצד שני אני יודע לשים טוב מאוד גבולות לאנשים שמתחתיי", הוא אומר. "אני מתאם ציפיות באופן חד וחלק, ואנשים מבינים את זה מהר מאוד. בייחוד אני מעיר ומקפיד על נורמות מבצעיות. גם במלחמות וגם במבצעים צה"ל משלם מחיר על 'סתם'. אנחנו אוכלים אותה בנורמות המבצעיות על שטויות, למשל שמישהו לא חפר שוחה כמו שצריך או לא פתח רווחים. ובדיוק בדברים האלה אני ראש קשה".

המח"ט הקודם, אל"ם אורן אבמן, עשה רבות למען גישור התרבויות בין ותיקי החטיבה למשרתים בה עתה. אל"ם עליאן, שנכנס לתפקידו רק באוקטובר האחרון, ירש ממנו את המחויבות הזו - ומשתדל להשאירה חזקה ברוח ובמעש. "אני אישית, כמח"ט, נפגש לא מעט עם בנץ ועם החבר'ה שלו ביד לבנים בנתניה", הוא אומר. "יש להם פרויקט שהם מנסים לקדם, שבמסגרתו לוחמים עוברים בין בתי–הספר ומספרים על החטיבה. צריך לראות איך אנחנו משמרים את זה: יש לנו הרבה מגבלות של תקציבים, זמן, ימי מילואים - ואלה דברים שמשפיעים בסוף. אני כולי תקווה שנוכל לעשות שיעור מור"ק או ערב מורשת אחרי התרח"ט הבא. יש קשר בינינו ובין הוותיקים, אבל אני מודה שאפשר לעשות יותר".

לפי משטר האימונים של המח"ט הנוכחי, באמת נדמה שאי–אפשר לבנות על כך שלמילואימניקים מבית היוצר של גולני יהיה יותר מדי זמן להתפרקד על איזה סיפור ברוח ה"היה היה". הנה, בתרח"ט האחרון, הם נאלצו לצעוד כמעט 20 קילומטרים עם ציוד מלא. קריעת תחת? הכול עניין של נקודת מבט. "סיימתי עכשיו אימון, ואני אומר לך שפעם אחת לא חשבתי על המילה 'גבעת חלפון'", אומר אל"ם עליאן. "אני בסך הכול בן 38, ויש פה הרבה אנשים מבוגרים ממני בלא מעט שנים, שיכול להיות שבתוך עצמם חושבים שאני צעיר וילד. לגיטימי. אבל מה, הם הגיעו לתרח"ט, חתמו על ציוד, עשו תהליך גיוס כמו במלחמה, וכבר באותו לילה גדוד אחד הלך קרוב ל–17 קילומטר, גדוד אחר כמעט 19 קילומטרים, ולמחרת הלכו עוד 14 קילומטרים וכבשו גבעה. במהלך האימון הזה ראיתי את הרצון ואת הנורמות המבצעיות: אף אחד לא התלונן. כולם הלכו עם קסדות, עם פצועים וסולמות. יכול להיות שבתוך תוכם הם קיללו אותי, אבל אני יודע שהאנשים מבינים למה אנחנו עושים את זה. אתה שומע את האנשים ונמצא איתם, ומאמין שהם סדירניקים מורעלים. הם מבינים היטב שכל אימון שעובר עלול להיות האחרון לפני המלחמה".

גלגלו כדור שלג

ההבנה הזאת, שבכל רגע יכולה לצוץ פתאום מלחמה, לא נולדה אצל המילואימניקים של אלכסנדרוני יש מאין. ב–2006 הם נחשבו לחוד החנית של חטיבות המילואים שפעלו במלחמת לבנון השנייה, ולראיה הצל"ש שקיבל אחד מהגדודים. האמת? זו הייתה יכולה להיות סגירת מעגל יפה: המלחמה האחרונה בלבנון הייתה המלחמה הראשונה שבה התהדרה חטיבת המילואים של יוצאי גולני בשמה החדש, והמערכה הזאת הייתה אמורה לסמל יותר מכול את תקומתה החדשה. אלא שלמציאות היו תוכניות משלה.

עם גיוסם למלחמה בצפון, נשלחו לוחמי אלכסנדרוני לכיוון הכפר ראס אל–ביאדה, שבין צור לראש הנקרה, כדי לפגוע בכוחות החיזבאללה שבאזור. הם עשו זאת ברגל, בתנועה קרבית בשטח הררי, בעודם נושאים על גבם עשרות קילוגרמים של ציוד, מזון ומים. אין פלא אפוא שדרכם לראס אל–ביאדה ארכה שלושה ימים - או ליתר דיוק, שלושה לילות, ולווה בחשש שיותקפו בטילי נ"ט. כך מצאו עצמם לוחמי החטיבה ספונים בבתי הכפרים הלבנוניים בשעות היום - ממתינים שגזר דינם יתדפק על הדלת או יחדור דרך החלון - וגוררים את גופם בשטח המסולע בלילה. כל זאת, כך טענו בהמשך, מבלי שהתאמנו למתאר שכזה ומבלי שהוכנו לתרחיש מלחמתי כפי שאירע בפועל.

למרות האתגרים, לוחמי אלכסנדרוני עשו את המוטל עליהם בלי למצמץ. הם לחמו במשך 15 ימים ברציפות בגזרת הכפרים שיח'ין, רג'מין וג'יבין. עם הישגי החטיבה - ובייחוד עם הישגיו של גדוד 7012 - נמנו פגיעה בעשרות מחבלים ושבייתם של שלושה לוחמי נ"מ מחיזבאללה, שהובילו לחשיפה ולקריסת מערך הנ"מ של הארגון בגזרה המערבית. על מעשים אלו ואחרים הוענק לגדוד צל"ש אלוף פיקוד הצפון.

חרף התשבוחות, אלכסנדרוני סיימה את המלחמה מטולטלת ודאובה. בשדה הקרב הם אמנם בלעו את הרוק, אך באזרחות לוחמי החטיבה כבר השמיעו קול צעקה. תוך זמן קצר, הם הפכו לנושאי נס המחאה שקראה לחקור את מחדלי המלחמה. חיילי היחידה הם שהתחילו לגלגל בתקשורת את כדור השלג שכלל טענות על היעדר פקודות, על הכנה לקויה ועל מחסור בציוד ובמודיעין - טענות שצה"ל פועל מאז בתנופה לתקנן.

סייעו בהכנת הכתבה: רס"ן גיא אביעד, רמ"ד הדרכה במחלקת ההיסטוריה, גיא דוידוביץ' ואור בוטבול