אוטו פון ביסמרק

אוטו פון ביסמרק

(1 באפריל 1815; שונהאוזן, פרוסיה - 30 ביולי 1898) (בגיל 83)
הנסיך אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק
שם בשפת המקור	Otto von Bismarck
מדינה	הקיסרות הגרמנית
מקום קבורה	פרידריכסרו, גרמניה
מפלגה	עצמאי
בת-זוג	יוהנה פון פוטקמר (1847-1894)
קאנצלר הקיסרות הגרמנית ה-1
תקופת כהונה	4 בפברואר 1871 - 30 ביולי 1898 (27 שנים)
הקודם בתפקיד	אין
הבא בתפקיד	הרוזן לאו פון קפריבי

שלט האצולה לבית ביסמארק

אוטו פון ביסמרק כראש ממשלת פרוסיה

אוטו אדוארד לאופולד פון ביסמרק (גרמנית: Otto Eduard Leopold von Bismarck-Schönhausen‏; 1 באפריל 1815 - 30 ביולי 1898), היה מדינאי פרוסי שכיהן כקאנצלר פרוסיה ומאוחר יותר כקאנצלר האימפריה הגרמנית. בשנות השישים של המאה התשע עשרה, הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) לאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה.

לאחר מינויו לקאנצלר פרוסיה על ידי מלך פרוסיה, וילהלם הראשון, פתח ביסמרק בשלוש מלחמות קצרות ומכריעות נגד דנמרק, אוסטריה וצרפת. ביסמרק ניצח בשלוש המלחמות, העמיד את מדינות גרמניה השונות לצידו וכך איחד בהדרגתיות את גרמניה כולה תחת הנהגתו. איחוד גרמניה הושלם סופית בשנת 1871, כשביסמרק הקים את האימפריה הגרמנית, בה שלט כקאנצלר. הדיפלומטיה המתוחכמת והקשוחה שלו והשלטון העוצמתי שלו בתחומי שלטונו העניקו לו את הכינוי "קאנצלר הברזל". ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה.

ביסמרק היה אומן בכל הקשור לפוליטיקה פנימית. הוא יצר את מדינת הרווחה הראשונה בעולם המודרני, כאשר מטרתו הייתה לזכות בתמיכתו של מעמד הפועלים הגרמני שהייתה עלולה אחרת לעבור אל אויביו הסוציאליסטים. בשנות השבעים של המאה התשע עשרה הוא כרת ברית עם הליברלים (שתמכו בהנמכת תעריפי המכסים והתנגדו לכנסייה הקתולית) ולחם בכנסייה הקתולית במלחמת תרבות שמטרתה הייתה להחליש במידה ניכרת את מעמדה ואת כוחה של הכנסייה בגרמניה. הוא הפסיד בקרב זה כאשר הקתולים הגיבו בהקמת מפלגת מרכז חזקה ובשימוש בבחירות כלליות לגברים כדי לייצר גוש חוסם בפרלמנט הגרמני. בעקבות זאת, ביסמרק חזר בו, סיים את מלחמת התרבות, שבר את הברית עם הליברלים, העלה את תעריף המכסים, ויצר ברית פוליטית עם מפלגת המרכז כדי להילחם בסוציאליסטים. ביסמרק לא נתן אמון בדמוקרטיה ולכן שלט באמצעות ביורוקרטיה חזקה ומאומנת היטב כאשר הכוח היה בידיה של האליטה המסורתית - היונקרים. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטון וילהלם השני, נכדו חדל האישים של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד במהרה.

לביסמרק הייתה אישיות מאוד שתלטנית ואגרסיבית. הוא היה בעל מזג אלים ושמר על כוחו בכך שאיים להתפטר שוב ושוב. הוא ניחן לא רק בחזון לאומי ובינלאומי לטווח ארוך, אלא גם ביכולת לטווח הקצר לתמרן בין התפתחויות מורכבות בו-זמנית. היסטוריונים בדרך כלל נוטים לשבח אותו ולתאר אותו כמדינאי מחונן של מתינות ואיזון ששמר על השלום באירופה, וכמי שהיה אחראי על איחודה של גרמניה ועל בניית המערכת הביורוקרטית והמערכת הצבאית המפורסמות שלה. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.

ביוגרפיה

תחילת דרכו

ביסמרק נולד בשונהאוזן (Schönhausen), למשפחת יונקרים אמידה מבית ביסמרק. הוא התחנך בבית הספר היסודי של יוהאן ארנסט פלאמאן ולאחר מכן התחנך וגדל ב"מנזר האפור" (Graues Kloster). מנעוריו גילה כישרון לשיחה, ורכש שליטה במספר שפות, ביניהן: אנגלית, צרפתית, איטלקית, פולנית ורוסית. משנת 1832 עד שנת 1833 למד משפטים באוניברסיטת גטינגן ובשנת 1833 נרשם לאוניברסיטת ברלין, שם למד עד שנת 1835. בשנה זו הוסמך לעורך דין. למרות שקיווה לעבוד כדיפלומט, החל ביסמרק את התמחותו המעשית כעורך דין באאכן ובפוטסדאם. לאחר תקופה קצרה מאוד של התמחות, התפטר ביסמרק. אחר כך, הוא שירת כשנה בצבא הפרוסי והיה לקצין. לאחר מות אמו, חזר ביסמרק לנהל את אחוזות המשפחה בשונהאוזן. בשנת 1847, בגיל 32, נבחר ביסמרק לנציג הדיאט שכינס מלך פרוסיה. בתקופה זו זכה ביסמרק למוניטין של פוליטיקאי ריאקציונר שתומך במלוכה ונודע ברטוריקה העוקצנית שלו.

במרץ 1848, פרצו מהפכות אביב העמים בכל רחבי אירופה, ובכלל זה גם במדינות גרמניה. החלו הפגנות המוניות בברלין ובמקומות אחרים. תחילה ניסה ביסמרק לעודד את האיכרים באחוזה שלו לצעוד בברלין בשמו של המלך. לאחר מכן ביסמרק נסע מחופש לברלין כדי להציע את שירותיו, אך במקום זאת נאמר לו לארגן הסדרת אספקת מזון לצבא מאחוזותיו במקרה ויהיה צורך בכך. אחיו של מלך פרוסיה, הנסיך וילהלם, ברח לאנגליה וביסמרק ניסה לסקרן את אשת הנסיך וילהלם, אוגוסטה, בהצעה ולפיה בנם, פרידריך, יחליף את מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, על כס המלכות. אוגוסטה לא הייתה מוכנה לשמוע על כך ותיעבה את ביסמרק, למרות שעזר בהמשך לשקם את יחסי העבודה בין המלך לבין אחיו. לקראת סוף שנת 1848 התנועה הליברלית המהפכנית הופכת לחלשה (בין היתר בעקבות לחימה פנימית) והמהפכה מחוסלת בהדרגתיות בכל מוקדיה.

כשנה לאחר כישלון מהפכת 1848 (אביב העמים) נבחר ביסמרק לפרלמנט הפרוסי. בשלב זה של חייו, התנגד ביסמרק לאיחוד גרמניה בטענה שהדבר יוביל לאיבוד עצמאותה של פרוסיה. בתקופה זו מונה ביסמרק לנציג פרוסיה בפרלמנט של ארפורט, הרכב של מדינות גרמניות שדנו בנושא איחוד גרמניה. ביסמרק הסכים למינוי זה רק כדי להתנגד להצעות האיחוד באופן יותר יעיל. אוסטריה התנגדה באופן נחרץ לאיחוד גרמניה וכפתה על פרוסיה לשוב להסדרי "הבונד הגרמני" משנת 1815. לכן, הפרלמנט נכשל בהבאת האיחוד הגרמני וזאת לאור חוסר תמיכתן של שתי המדינות הגרמניות החשובות ביותר, פרוסיה ואוסטריה.

בשנת 1851, מינה מלך פרוסיה את ביסמרק לשליחה של פרוסיה לדיאט של הקונפדרציה הגרמנית בפרנקפורט. ביסמרק ויתר על המושב בפרלמנט הפרוסי, אבל מונה לבית הלורדים של פרוסיה מספר שנים לאחר מכן. במהלך שמונה שנותיו של ביסמרק בפרנקפורט, הוא שינה את דעותיו הפוליטיות. הוא הפך לפחות ריאקציונר ויותר פרגמטי. ביסמרק נעשה משוכנע שכדי להשוות את השפעתה של אוסטריה להשפעתה של פרוסיה, על פרוסיה לחבור לשאר המדינות הגרמניות. על כן, נעשה ביסמרק משוכנע שגרמניה מאוחדת, המונהגת על ידי פרוסיה, היא מטרה חשובה. בנוסף, פעל ביסמרק על מנת לשמר את הידידות בין פרוסיה לבין רוסיה ועל מנת לשמור על יחסי עבודה תקינים עם נפוליאון השלישי, קיסר צרפת.

באוקטובר 1857, פרידריך וילהלם הרביעי קיבל שבץ מוחי. אחיו, וילהלם הראשון, עלה לשלטון כעוצר. ביסמרק מונה על ידי העוצר לשגריר פרוסיה באימפריה הרוסית. ביסמרק התגורר בסנט פטרסבורג במשך ארבע שנים ומאוחר יותר תיאר תקופה זו כ"תקופה המשמעותית ביותר בחיי". במאי 1862 מונה ביסמרק לשגריר פרוסיה בצרפת ונשלח לפריז.

בשנת 1862 פרץ משבר פוליטי בפרוסיה. הדיאט סירב לאשר מימון לרפורמות בשורות הצבא הפרוסי. שרי המלך לא הצליחו לשכנע את המחוקקים להעביר את התקציב והמלך לא הסכים לוויתורים. המלך וילהלם הראשון הבין שביסמרק הוא הפוליטיקאי היחיד שיכול להתמודד עם המשבר הזה. בספטמבר 1862 מונה ביסמרק לראש ממשלת פרוסיה ולשר החוץ שלה.

ראש ממשלת פרוסיה ואיחוד גרמניה

ביסמרק האמין שהכוח המניע של תנועת הלאומיות חייב לבוא מהשלטון בצורת הפעלה מחושבת של כוחות צבא וכוחות דיפלומטיים, ולא כהתקוממות עממית ליברלית. הוא פעל לחיזוק הצבא הפרוסי לשם הכנתו לקראת המלחמות אותן יזם. תפיסת לאומיות זו נקראה "דם וברזל"‏, והייתה מנוגדת לתפיסה הלאומית שבאה לידי ביטוי באביב העמים. על כן קיבל ביסמרק את הכינוי "קאנצלר הברזל".‏

ביסמרק הצליח להביא לאיחוד גרמניה על ידי פתיחה בכמה מלחמות. תחילה, בעקבות מחלוקת ארוכת שנים בנוגע לשאלת השתייכותן של הטריטוריות שלזוויג והולשטיין הנמצאות תחת שלטון דני והזדמנות שעמדה בפני ביסמרק (חילופי שלטון בממלכת דנמרק) , החליט ביסמרק בפברואר 1864 לפתוח במלחמה נגד דנמרק בשיתוף פעולה עם אוסטריה. במלחמה זו, המכונה מלחמת שלזוויג השנייה, נכבשו שלזוויג והולשטיין ונלקחו מידי דנמרק. הסכם שלום נחתם בווינה ב-30 באוקטובר 1864.

סכסוך בין אוסטריה לפרוסיה על אופן השליטה במחוזות שנכבשו מדנמרק שימש עילה למלחמה שפרצה ב-1866 בין פרוסיה לאוסטריה ובעלות-בריתה מקרב המדינות הגרמניות הקטנות. במלחמה, שכונתה מלחמת שבעת השבועות, ניצחה פרוסיה, בעקבות ניצחון מכריע בקרב קניגרץ. תוצאת המלחמה הייתה ביסוס מוחלט של ההגמוניה הפרוסית בגרמניה, ודחיקת השפעתה של אוסטריה. פרוסיה סיפחה מספר מדינות גרמניות (הנובר, הסה-קאסל, נסאו ופרנקפורט) וגיבשה את מרבית המדינות הנותרות לגוף אחד בשם הקונפדרציה הצפון גרמנית. ביסמרק התנגד להצעות של אחדים ממנהיגי הצבא להרחיב את כיבושיה של פרוסיה דרומה, לבוהמיה או אף לאוסטריה עצמה, בין היתר עקב אי-רצונו להגדיל את חלקה של האוכלוסייה הקתולית במדינה.

בעקבות סכסוך בנוגע לירושת הכתר הספרדי, ומתיחות הולכת וגוברת בין פרוסיה לבין צרפת (המעוניינת בפיצוי על כך שלא התערבה במלחמת אוסטריה-פרוסיה) ביולי 1870 צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה. המדינות שבדרום גרמניה ראו בצרפת את המדינה התוקפנית במלחמה זו, והצטרפו לקונפדרציה הגרמנית הצפונית. צרפת סבלה תבוסה משפילה, שבעקבותיה מסרה לידי גרמניה את החבלים אלזס ולורן שבמזרח צרפת ושילמה לה פיצויי מלחמה. וילהלם הראשון הוכתר לשליט גרמניה בארמון ורסאי ב-1871. כך הקים ביסמרק את האימפריה הגרמנית ב-1871, אימפריה אירופאית ענקית, עם יותר מ-40 מיליון תושבים.

לאחר איחוד גרמניה

ביסמרק היה לרייכסקאנצלר של האימפריה הגרמנית החדשה. מדיניות החוץ שניהל הייתה שקולה ופרגמטית, והתבססה על עקרון הריאל-פוליטיק, שלפיו את יחסי החוץ יש לנהל משיקולי תועלת, ולא על-פי אידאולוגיה או רגש. הוא ביקש למנוע מלחמות נוספות באירופה, והקדיש מאמצים כדי לסכל את האפשרות שצרפת תחבור למעצמות אחרות נגד גרמניה כדי לנקום את תבוסתה במלחמת 1870. למטרה זו יזם את הקמת ליגת שלושת הקיסרים בין גרמניה, רוסיה ואוסטרו-הונגריה. כינון הברית הצריך כשרון ומאמץ דיפלומטי מצדו של ביסמרק, משום שלאוסטריה ולרוסיה היו אינטרסים מנוגדים באזור הבלקן. הברית עם רוסיה התערערה בעקבות קונגרס ברלין ב-1878, אך ב-1887 עלה בידו של ביסמרק לקשור שוב את רוסיה ואוסטריה בהסכם ביטחון משותף.

כדי להבטיח שהאימפריה הבריטית לא תחוש מאוימת מגרמניה ולא תחבור לצרפת כנגדה, נמנע ביסמרק מבניית צי מלחמה גדול ומהשתתפות בהיקף נרחב במירוץ הקולוניאלי, אשר ממילא נראה לו כנטל יותר מאשר כנכס. לאחר 1883, עם זאת, הסיר את התנגדותו לקולוניאליזם (בעיקר בעקבות לחצים פוליטיים), והוביל להקמת מושבות גרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט.

משנות ה-70 של המאה ה-19 נעשה ביסמרק מודאג מצמיחתן של שתי מפלגות חדשות: מפלגת המרכז הקתולית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה. הקמפיין כנגד קתוליות שהחל ב-1872, ונקרא "קולטורקמפף" (Kulturkampf), שבמרכזו הייתה הלאמת החינוך היסודי מידי הכנסייה לידי המדינה, היה בעיקר כישלון. הוא תקף את הסוציאל-דמוקרטים בשתי דרכים: המפלגה ומוסדותיה הוצאו מחוץ לחוק, בזמן שמעמד הפועלים פויס בעזרת חקיקה סוציאליסטית שמיסדה ביטוח בריאות וביטוח תאונות כמו גם פנסיית זיקנה.

פרישתו

ב-1888 נפטר הקיסר וילהלם הראשון, וכעבור כמה חודשים גם יורשו פרידריך השלישי. לכס הקיסרות עלה וילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון. יחסיו של הקיסר החדש עם ביסמרק היו מתוחים. הקיסר חשש לחסות בצלו של ביסמרק, וביקש להיות מעורב באופן פעיל בניהול השוטף של המדינה. מדיניות החוץ של ביסמרק נתפסה בעיניו כזהירה ומחושבת מדי, ולא הלמה את חלומו על אימפריה עולמית. בעקבות עימותים חוזרים עם הקיסר התפטר ביסמרק מתפקידו ב-1890, והוא בן 75.

את שנותיו האחרונות בילה בכתיבת זכרונותיו ("Gedanken und Erinnerungen" - "מחשבות וזכרונות"). מת ב-1898 בפרידריכסרו (Friedrichsruh). הישגיו של ביסמרק בתחום מדיניות החוץ נמחקו בתקופת שלטונו של וילהלם השני, הברית עם רוסיה בוטלה ב-1890, ובתוך שני עשורים כרתו רוסיה ובריטניה בריתות עם צרפת, מהלכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה.

משפחתו

ב-1847 נישא ליוהאנה פון פוטקמר ולזוג נולדו שני בנים ובת. בניו מילאו אף הם תפקידים פוליטיים, והבכור הרברט אף מונה לשר חוץ בממשלתו של ביסמרק ב-1886. בניו של ביסמרק התפטרו ממשרותיהם עם התפטרותו.

הנצחתו

על שמו נקראו אוניית המלחמה "ביסמרק", וכן בירת דקוטה הצפונית, ביסמרק.

בשנת 1901 הוקמה לזכרו בכיכר הרפובליקה שבברלין, לפני בניין הרייכסטאג, אנדרטת ביסמרק.

ב-1938 הועברה האנדרטה לכיכר הכוכב הגדול בטירגרטן שבברלין.

ראו גם

• גרשון בלייכרדר

קישורים חיצוניים

• מיכאל הרסגור וליעד מודריק, שעה היסטורית על אוטו פון ביסמארק, 18 בדצמבר 2008, אתר גלי צה"ל

הערות שוליים

הקודם: -

קאנצלר גרמניה 1871-1890

הבא: הרוזן לאו פון קפריבי