מעמדה החוקי של ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מעמדה החוקי של ירושלים על פי החוק הישראלי הוא, שירושלים המאוחדת היא חלק ממדינת ישראל ועיר בירתה. מעמדה החוקי של ירושלים לפי החוק הבינלאומי מורכב, ונתון במחלוקת בין משפטנים.

ב-1949 הכריזה מדינת ישראל על מערב העיר ירושלים כעל בירתה. במלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על מזרח העיר, איחדה את שני חלקיה תחת ריבונותה, והחילה בה את החוק הישראלי מכוח צו ממשלה. חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל אשר נחקק בשנת 1980 התאים את מעמדה של העיר בחקיקה ראשית של הכנסת, למצב אשר שרר בה מאז איחודה בפועל, וירושלים המאוחדת מהווה, לפי החוק הישראלי, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. עם זאת, מלבד ישראל עצמה, אין אף מדינה שהכירה בירושלים כבירת מדינת ישראל. חלקן מכירות בריבונותה של ישראל על מערב העיר (כלומר רואות בקו הירוק את גבול הריבונות הישראלית), וחלקן אינן מכירות בחלק כלשהו של ירושלים כחלק ממדינת ישראל. עמדתן של חלק מהמדינות מעורפלת.

רוב המדינות והארגונים הבינלאומיים[דרוש מקור] אינם מכירים דה יורה בירושלים כבירת ישראל, ולא מקבלים את סיפוח מזרח ירושלים. שגרירויות זרות נמצאות ברובן בתל־אביב. עם זאת, פגישות רשמיות של מנהיגים זרים בישראל, מתקיימות לרוב בירושלים[דרוש מקור].

המעמד החוקי במשפט הבינלאומי

מאז 1948 מעמדה החוקי של ירושלים לפי החוק הבינלאומי מורכב, ונתון במחלוקת בין משפטנים.

לפי גישה אחת לישראל זכות חוקית לריבונות על ירושלים כולה. לפי גישה אחרת לישראל זכות לריבונות במערב ירושלים בלבד, לפי גישה נוספת אין לישראל כלל זכות לריבונות בירושלים.

החלטות בעלות תוקף חוקי-בינלאומי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), בהובלת מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. לאחר מלחמת השחרור וחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, נערך בעצרת האו"ם דיון שהסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבנאם את ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה.

בעקבות חוק ירושלים, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

טענות משפטיות

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ישנם מספר מומחים לחוק הבינלאומי הטוענים כי לישראל זכות חוקית לשלוט על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לטענתם, כיבוש שטח חסר-ריבונות מתוך הגנה עצמית מקנה זכות לריבונות על השטחים שנכבשו. לפי שיטה זו, מערב ירושלים נותרה חסרת ריבונות עם עזיבת הבריטים ב-1948, וישראל כבשה שטח זה כהגנה עצמית, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על מערב ירושלים. כהמשך ישיר לתפיסה זו, השטחים שנכבשו מירדן במלחמת ששת הימים נותרו חסרי ריבונות, ולכן ישראל זכאית לטעון לריבונות על יהודה ושומרון ומזרח ירושלים.

בשנת 1970 כתב סטיבן שוובל, לימים נשיא בית הדין הבינלאומי בהאג, חוות דעת לפיה "יש לישראל זכות בעלות עדיפה בשטח שהיה פלסטינה לרבות ירושלים כולה, מאשר לירדן או למצרים". שוובל נימק את עמדתו בכך שמעמדה הקודם של ירדן בירושלים נבע מפלישה בלתי חוקית בתוקפנות צבאית, ולעומת זאת ישראל נכנסה לשטח ב-1967 במלחמת מגן‏[1]. דברי שוובל צוטטו בפי שגריר ישראל באו"ם ב-1977, כדי להדוף יוזמות אנטי-ישראליות בעצרת הכללית‏[2].

תולדות המעמד החוקי של ירושלים

ההחלטה על בינאום ירושלים

תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית (שאמור היה לכלול גם את בית לחם), באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם, ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. כעבור שנתיים חזרה עצרת האו"ם והחליטה על בינאום ירושלים. החלטות אלה לא מומשו.

קביעת ירושלים כבירת ישראל

במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל לבין ירדן (בית לחם נותרה בידי ירדן). מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה בהחלטת ממשלה מ-2 באוגוסט 1948‏[3].

משכן הכנסת בירושלים

ישיבתה הראשונה של הכנסת ב-14 בפברואר 1949 (ט"ו בשבט תש"ט) התקיימה בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, אולם ישיבותיה הבאות של הכנסת, עד דצמבר 1949, התקיימו בבניין קולנוע קסם ובמלון "סן רמו" בתל אביב. גם מוסדות המדינה האחרים פעלו מתל אביב עד שהועברו בהדרגה לירושלים החל מדצמבר 1949. ההכרזה על העיר כעל בירת המדינה התקיימה רק ב-13 בדצמבר 1949, באמצעות הודעה שהביא ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, בפני מליאת הכנסת, שכללה בקשה מן הכנסת להעביר את ישיבותיה לירושלים‏[4]. הכנסת אישרה את ההודעה, וקיימה את ישיבותיה הבאות בירושלים.

ההכרזה באה על רקע שתי התפתחויות בזירה הבינלאומית: כינוס ועידת יריחו שבה הכריזה ירדן על סיפוח הגדה המערבית, ובכלל זה מזרח ירושלים, ודיון בעצרת הכללית של האו"ם בדבר יישום החלק בתוכנית החלוקה שעוסק בבנאום ירושלים ובית לחם. גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתולים, התנגדו לחלוקת ירושלים בין ישראל לירדן, ובפרט לקביעתה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, ופעלו להקמת גוף בינלאומי שישלוט בעיר, ואשר בו יהיו נציגי היהדות, הנצרות והאסלאם. תוכנית זאת כונתה תוכנית האינטרנציונליזציה‏[5]. הדיון בעצרת האו"ם הסתיים בקבלת החלטה הקוראת לבינאום ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה.

במשך השנים שלאחר מכן הביעו מדינות ברחבי העולם מחאה כלפי ישראל על שהיא מעבירה מוסדות שלה לירושלים וישראל ניהלה מערכה דיפלומטית בדרישה שירושלים והדרך אליה תישאר חלק ממדינת ישראל‏[6]. כך, בעת שישראל הכריזה על העברת משרד החוץ לירושלים, בשנת 1952, הביעו ארצות הברית ומדינות אחרות מורת רוח מכך‏[7].

איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים

מיד אחרי מלחמת ששת הימים הוסיפה הכנסת סעיף לפקודת סדרי השלטון והמשפט (סעיף 11ב), המסמיך את ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק הישראלי על שטחים בתחומי ארץ ישראל (בגבולות המנדט הבריטי). הממשלה החליטה להחיל את החוק הישראלי גם על השטח המכונה מזרח ירושלים, כלומר - על שטח עיריית ירושלים הירדנית, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק, מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים המוחזקים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה - התנחלויות‏[8]. ממשלת ישראל טענה במספר פורומים בינלאומיים כי החלת החוק על השטח אינה סיפוח, אולם לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים, ולכן דינו כסיפוח.

האיחוד זכה למחאה מצד מדינות שונות ובעקבות הסיפוח העלו גורמים שונים מחדש את הדרישה לבינאום ירושלים‏[9]. ספרד הגישה לעצרת האו"ם הצעת החלטה לאישרור הדרישה לבינאום ירושלים‏[10]. שר החוץ של הולנד, לעומת זאת, דחה את הדרישה לבינאום ירושלים‏[11]. בריטניה ניסתה לגבש הסכמה על תוכנית לבינאום העיר העתיקה‏[12].

חוק ירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל

ב-30 ביולי 1980 עבר בכנסת חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. בתגובה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שקוראת לביטול החוק. בעקבות ההחלטה, העבירו כל 13 המדינות את שגרירויותיהן מירושלים, רובן לתל־אביב. (פרגוואי ובוליביה מחזיקות שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מהעיר.) הולנד השאירה בירושלים משרד של השגרירות לשירות תושבי העיר.

ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלוודור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006, לאחר מלחמת לבנון השנייה, החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל־אביב, במטרה לשפר את יחסיהן עם ארצות ערב‏[13].

על אף ההכרה הרשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל, הכרה שנובעת מחוק שעבר בקונגרס האמריקני ב-1995, החליט הבית הלבן להשאיר את שגרירות ארצות הברית בישראל בתל אביב. לארצות הברית יש קונסוליה בירושלים, אולם היא פועלת באופן עצמאי, ואינה כפופה לשגרירות בתל אביב. ירושלים כולה אינה נמצאת בתחום סמכותה של השגרירות בתל אביב, כך שתושבי ירושלים, כמו תושבי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) ורצועת עזה, מתבקשים לפנות לקונסוליה בירושלים כדי להסדיר את ענייניהם מול שלטונות ארצות הברית. זאת, בין אם הם מחזיקים דרכונים ישראלים או דרכונים אחרים.

היחס הבינלאומי לנושא

עמדת ישראל

ישראל רואה בירושלים המאוחדת את "בירת הנצח של מדינת ישראל ושל העם היהודי". במילים אלה הגדירו בכירים ישראלים את ירושלים מספר רב של פעמים (כך, למשל, הגדיר יצחק רבין את מעמדה של ירושלים בנאום שנשא לרגל חתימת "הצהרת העקרונות" של הסכמי אוסלו בספטמבר 1993). משרד החוץ מחזק טענה זו באומרו: "יהודים ישבו בירושלים ברציפות משנת 1004 לפנה"ס, אז דוד המלך הכתיר את ירושלים כבירת ממלכתו. לעם היהודי יש קשר רוחני איתן לירושלים‏[14]."

חופש הדת והפולחן

בסעיף 3 לחוק יסוד ירושלים בירת ישראל, מתחייבת ישראל לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות בעיר ולהימנע מכל פגיעה בחופש הגישה למקומות הקדושים וקיום הפולחן בהם. עם זאת, ישראל מגבילה לעתים קרובות את הכניסה ליהודים להר הבית, ואוסרת בפועל על תפילה בהר, בטענה שהדבר הכרחי לשם שמירה על הביטחון והסדר הציבורי. גורמים ישראלים (למשל, גולדה מאיר בספרה האוטוביוגרפי "חיי"‏[15]) האשימו בעבר את הממשל הירדני בהצרת חופש הדת ליהודים בעת שלטונו במזרח ירושלים, ובהחרבת מוסדות דת יהודיים רבים. מבין האתרים היהודים הדתיים שהוחרבו או נפגעו במהלך שלטון ירדן במזרח העיר אפשר למנות את האתרים הבאים:

בניגוד להסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן ב-1949, לא הותרה גישה של יהודים ישראלים לכותל המערבי ולשאר האתרים הקדושים ליהודים במזרח ירושלים.

בניית העיר והרחבתה

מפה שמדגישה את האזורים השנויים במחלוקת

מאז ראשית שנות ה-50 שוכנים כל מוסדות השלטון המרכזיים של מדינת ישראל (למעט משרד הביטחון) בחלקה המערבי של ירושלים. לאחר מלחמת ששת הימים, העבירה ממשלת ישראל את משרד המשפטים לרחוב צלאח א-דין בחלקה המזרחי של העיר. פגישות של ראשי המדינה עם מנהיגים זרים ועם דיפלומטים נערכות בדרך-כלל בירושלים. נדיר שנציגים של מדינות זרות מחרימים פגישות רשמיות בירושלים עקב העדר ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אולם היו מקרים שבהם ביקשו הנציגים הזרים שהפגישות תערכנה במערב העיר. מלך ירדן, עבדאללה השני, העדיף לקיים את ביקורו הרשמי הראשון בישראל בעיר תל אביב ולא בירושלים.

מאז 1967 בנתה ישראל מספר רב של שכונות ברחבי ירושלים, בפרט במזרח העיר. כולן נועדו להתיישבות יהודים. כיום 24% מהיהודים בירושלים חיים בשכונות שבמזרח העיר.

עמדת הפלסטינים

האוריינט האוס שימש משנות ה-80 עד תחילת המאה העשרים ואחת כמטה של מוסדות פלסטינים לאומיים שונים במזרח ירושלים

בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת.

יש ארגונים פלסטיניים, בפרט כאלה שאינם מכירים במדינת ישראל, הרואים בירושלים כולה בירה עתידית למדינה הפלסטינית.

לפי משרד ההסברה הפלסטיני, העמדה הרשמית של הפלסטינים לגבי ירושלים מורכבת מארבע נקודות:

  • מזרח ירושלים הוא שטח כבוש, לפי החלטה 242 של האו"ם, והפלסטינים רואים במזרח ירושלים חלק ממדינה פלסטינית ריבונית, לכשתוקם.
  • לפי הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים, מעמדה של ירושלים פתוח למשא ומתן.
  • על ירושלים להישאר עיר פתוחה, נגישה ובלתי מחולקת, בכל פתרון עתידי לשאלת הריבונות בעיר.
  • מדינה פלסטינית תישאר מחויבת לחופש הדת והפולחן, ותשתמש בכל האמצעים כדי לשמר ולהגן על מבנים דתיים.

עמדת האו"ם

עמדת האו"ם בנושא ירושלים מבוססת על ההחלטה של המועצה הכללית 181 ("תוכנית החלוקה") והחלטות אחרות של המועצה הכללית ושל מועצת הביטחון שבאו בעקבותיה. בסך הכל היו 6 החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם שמגנות או שוללות את ניסיונות ישראל לאחד את ירושלים.

בעקבות חוק ירושלים, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם ב-20 באוגוסט 1980 את החלטה 478 שבה נאמר כי "חוק ירושלים חסר תוקף ויש לבטלו באופן מיידי." בהחלטה תמכו 14 מדינות, 0 התנגדו, ו-1 (ארצות הברית) נמנעה. ההחלטה קראה לחברות האו"ם להוציא את שגרירויותיהן מירושלים.

בעקבות ההחלטה אכן עזבו את ירושלים 13 השגרירויות שהיו בה: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה והולנד.

למספר מדינות, ביניהן הולנד, בריטניה, ארצות הברית ויוון, יש בירושלים קונסוליות או משרדים דפלומטיים. למעט המשרד הדיפלומטי ההולנדי, כל המשרדים האחרים הם קונסוליות שאינן מואמנות למדינה כלשהי ואינן כפופות לשגרירויות הנמצאות בתל אביב. חלק מהקונסוליות האלה הוקמו עבור נתיני המנדט הבריטי עוד לפני 1948. כיום הן משרתות בדרך-כלל את תושבי ירושלים, וכן את תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה הפלסטינים, ולעתים גם את המתנחלים. המשרד הדיפלומטי ההולנדי הוקם לאחר מעברה של השגרירות ההולנדית בחזרה לתל אביב ב-1980, והוא משרת את אזרחי ישראל המתגוררים בירושלים.

עמדת ארצות הברית

ארצות הברית נמנעת מלהכיר רשמית באף חלק מירושלים כחלק ממדינת ישראל, בהתאם להחלטת האו"ם על בינאום ירושלים‏[16]. שגרירות ארצות הברית בישראל ממוקמת בתל אביב ותחום סמכותה בעניינים קונסולריים אינו כולל את ירושלים. שירותים קונסולריים לתושבי ירושלים (כמו גם לתושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה) ניתנים על ידי הקונסוליה האמריקאית בירושלים, אשר אינה כפופה לשגרירות בתל אביב. הקונסוליה אינה פועלת מדינית מול ממשלת ישראל ומשרד החוץ הישראלי, אך מקיימת פעילות מדינית מול גורמי הרשות הפלסטינית. אף שרשמית מעמדה כדרג נמוך יותר משגרירות, מבחינת גודלה ובהיבטים תפקודיים רבים פועלת הקונסוליה כדרג מקביל לשגרירות, ויש הרואים בה מעין שגרירות אמריקאית לא-רשמית לרשות הפלסטינית‏[17].

לאזרחי ארצות הברית הנולדים בירושלים מצוין "ירושלים" בסעיף "ארץ הלידה" בדרכון, לעומת "ישראל" עבור אזרחי ארצות הברית הנולדים בשאר חלקי ישראל.

תקנה של הקונגרס מ-2002 דרשה לרשום אזרחים שנולדו בירושלים כמי שנולדו בישראל. הממשל סירב למלא תקנה זאת בטענה שתקנות הקונגרס הן המלצות לא מחייבות. החלטת הקונגרס משקפת את הלך הרוחות בקונגרס האמריקאי, אך איננה מחייבת חוקתית; ב-8 ביוני 2015, במהלך משפט זיבוטפסקי נגד קלינטון, שדרש לרשום את מקום הולדתו כ"ישראל" בהתאם לתקנת הקונגרס, פסל בית המשפט העליון את התקנה. בית המשפט פסק כי הקונגרס חרג מסמכויותיו בחקיקת חוק זה, וכי סמכויות ההכרה הדיפלומטית בריבונות ממשלה זרה (במקרה זה על ירושלים), כפי שהוא מתבטא ברישום בדרכון, הם בסמכות בלעדית של הנשיא (האחראי על מחלקת המדינה שרושמת את הדרכון).

ביוני 2007, עם ציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, קיבל בית הנבחרים של ארצות הברית את החלטה מס' 152, שבה כלולים הסעיפים הבאים:

  • הקונגרס מברך את אזרחי ישראל לרגל 40 שנה למלחמת ששת הימים, שבה הביסה מדינת ישראל את אויביה, שמטרתם הייתה השמדת המדינה היהודית.
  • הקונגרס מברך את תושבי ירושלים ותושבי ישראל לרגל 40 שנה לאיחוד העיר ההיסטורית.
  • הקונגרס משבח את מצרים וירדן, שנלחמו בישראל במלחמת ששת הימים אך לאחר מכן ניחנו בתבונה ואומץ לב ואימצו חזון של שלום ודו-קיום עם ישראל.
  • הקונגרס משבח את ישראל על אופן ניהול העיר הבלתי-מחולקת של ירושלים ב-40 השנה האחרונות, תוך מתן כבוד לכל הדתות בעיר.
  • הקונגרס חוזר ומציין את מחויבותו ל"תקנת השגרירות בירושלים" משנת 1995 וקורא לנשיא ארצות הברית ליישמה.
  • הקונגרס קורא לפלסטינים ולארצות ערב להצטרף למשא ומתן עם ישראל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, כולל מימוש החזון של שתי מדינות דמוקרטיות, ישראלית ופלסטינית, המתקיימות זו בצד זו בשלום ובביטחון.

במהלך השנים העלו אישים אמריקניים הצעות שונות לגבי מעמד ירושלים, וארצות הברית עמדה על כך שמעמד ירושלים צריך להקבע בהסכם בין הצדדים‏[18].

חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

"חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים" (באנגלית: Jerusalem Embassy Act of 1995, בתרגום חופשי לעברית: חוק השגרירות בירושלים של 1995) נחקק על ידי הקונגרס של ארצות הברית בשנת 1995. בחוק נאמר: "יש להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ושגרירות ארצות הברית בישראל תועבר לירושלים לא יאוחר מה-31 במאי 1999".

בעקבות החוק, ירושלים החלה להיות מוזכרת כבירת ישראל במסמכים רשמיים ואתרי אינטרנט של ממשלת ארצות הברית, אולם השגרירות לא הועברה לירושלים ונותרה בתל אביב. על פי החוק, רשאי נשיא ארצות הברית לדחות את ביצוע העברת השגרירות מדי שישה חודשים, וכך אמנם נעשה. דחיית החוק מוסברת על ידי הבית הלבן בכך שהחוק "משבש את סמכויות הנשיא על פי החוקה". עד לתחילת כהונתו של ברק אובאמה בנשיאות ב-2009, הודעת הנשיא על דחיית ההעברה לוותה במשפט: "הממשל שלי נשאר נאמן להתחיל את תהליך העברת השגרירות שלנו לירושלים." ב-2003 אישר הקונגרס האמריקני הצהרה המאיצה בנשיא ארצות הברית ליישם את החוק‏[19], אולם לא היה בכך כדי לשנות את מדיניות הנשיא.

עמדת האיחוד האירופי

עמדת האיחוד האירופי היא שיש למצוא פתרון הוגן לשאלת מעמדה החוקי של ירושלים, במסגרת פתרון של שתי מדינות לשני עמים, כחלק ממפת הדרכים, מתוך התחשבות בצרכים הדתיים וההשקפות הפוליטיות של כל הצדדים:

  • "האיחוד האירופי מתנגד לכל צעד שיפסוק מראש מה יהיה מעמדה העתידי של ירושלים, מתוך התבססות על החלטה 242 של מועצת הביטחון, ובייחוד נשללת האפשרות של תפיסת השטח בכוח.
  • "האיחוד האירופי מודאג מעמדות ישראל, המצמצמות את הסיכוי להגיע להסדר קבע בעתיד, וסותרות הן את מפת הדרכים שישראל התחייבה עליה והן את החוק הבינלאומי.
  • "האיחוד האירופי קורא לפתיחה מחודשת של המוסדות הפלסטיניים במזרח ירושלים, בהתאם למפת הדרכים, בייחוד האוריינט האוס ומשרד המסחר הפלסטיני, וקורא לממשלת ישראל להפסיק כל אפליה ביחס כלפי הפלסטינים במזרח העיר, בייחוד בכל הנוגע לאישורי עבודה, גישה לשירותי חינוך ובריאות, היתרי בנייה, הריסת בתים, מיסים וניהול כספי."

ביוני 2007 נערך בפרלמנט האירופי אירוע לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים. האירוע אורגן על ידי מרכז הקהילות היהודיות באירופה, בשיתוף גורמים נוספים. מתוך 785 חברי פרלמנט, רק כ-20 השתתפו באירוע. חלק מהנמנעים ציינו שהסיבה היא "הסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים בנוגע לשליטה במזרח ירושלים." מתוך אלה שהשתתפו, בלט נציג פינלנד האנו טאקולה, שהכריז בטקס כי "ירושלים מאוחדת, והיא שייכת לישראל."

עמדת בריטניה

בריטניה נמנעה בהצבעה על החלטת החלוקה מ-1947, לפיה ירושלים אמורה להיות אזור בינלאומי הנשלט על ידי האו"ם. בפועל, במלחמת העצמאות, נכבש החלק המערבי בידי ישראל, והחלק המזרחי, ובו העיר העתיקה, בידי ירדן. בריטניה הכירה דה פקטו בחלוקה זו, אך לא הכירה בריבונות כלשהי על ירושלים (בניגוד לקבלתה את סיפוח שאר הגדה המערבית לירדן).

לאחר מלחמת ששת הימים הביעו שגרירי בריטניה עמדות לפיהן בריטניה רואה במזרח ירושלים שטח כבוש.

בריטניה מחזיקה שגרירות בתל־אביב. בירושלים ישנה קונסוליה של בריטניה שלא מסרה כתב האמנה למדינה כלשהי. הבריטים מאמינים כי זו דרכם להביע עמדה, לפיה אין כרגע לאף מדינה ריבונות על ירושלים‏[20], וכי מעמדה הסופי של ירושלים צריך להקבע רק כחלק מהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים‏[20].

עמדת אוסטרליה

ב-2014 הכריז שר החוץ של ממשלת אוסטרליה, בפרלמנט האוסטרלי, כי ממשלת אוסטרליה אינה רואה בשלטון ישראל במזרח ירושלים- "שטח כבוש"‏[21].

השגרירויות הזרות בירושלים

לשכת הנשיא בירושלים. כאן נמסרים כתבי האמנה של השגרירויות בישראל

השגרירויות הזרות שמוקמו בתל אביב נשארו בה לאור העדר ההסכמה הבינלאומית להכרזת ישראל על בירתה. עם זאת, כתבי האמנה של השגרירויות נמסרו לנשיא מדינת ישראל, במשכנו שבירושלים.

לאחר מלחמת ששת הימים עברו מספר שגרירויות זרות לירושלים. עד שנת 1973 שכנו בירושלים שגרירות הולנד, ארבע שגרירויות מארצות אפריקה - חוף השנהב, זאיר, קניה ואתיופיה ו-13 שגרירויות מדרום אמריקה ואמריקה המרכזית: בוליביה, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, אל סלוודור, גואטמלה, האיטי, פנמה, אורוגוואי, ונצואלה. קביעת מקום השגרירויות לא הייתה הכרה רשמית בירושלים כבירת ישראל, אבל הייתה בה הכרה דה-פקטו בכך שירושלים היא מרכז השלטון הישראלי. בשנת 1973 עקב ניתוק היחסים הדיפלומטיים של הארצות האפריקאיות עם ישראל אחרי ועידת אלג'יר של המדינות הבלתי מזדהות, לפני וגם בזמן מלחמת יום כיפור שגרירויותיהן בירושלים ורוב של נציגויותיהן בגוש דן נסגרו. ב-1984, לאחר מאמצים דיפלומטיים, החזירו קוסטה ריקה ואל סלבדור את שגרירויותיהן בישראל לירושלים, אך ב-2006 החליטו שתי המדינות להחזיר את השגרירויות לתל־אביב. הארצות מאמריקה הלטינית והולנד המשיכו להחזיק את השגרירויות בבירת ישראל לפחות עד שנת 1980. בהמשך, תחת לחץ בינלאומי, בעקבות הכרזת ירושלים כבירה מאוחדת על ידי הכנסת, הן העבירו בהדרגה את נציגויותיהן לגוש דן. האחרונות שעשו זאת היו גואטמלה ומאוחר יותר, בשנת 2006 קוסטה ריקה ואל-סלוודור. כשהארצות האפריקאיות חידשו אחרי כשני עשורים את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל, גם הן לא החזירו את השגרירים לירושלים אלא קבעו את מושביהם בגוש דן. כיום לא קיימת אף שגרירות בירושלים. לפרגוואי ולבוליביה יש שגרירויות במבשרת ציון, שאיננה נחשבת כחלק מירושלים.

עמדת מדינות ערב

מדינות ערב אינן מכירות בירושלים כבירת ישראל, ורואות במזרח ירושלים שטח כבוש שעתיד להיות בירת המדינה הפלסטינית לכשתקום. מדינות ערב המכירות במדינת ישראל נוטות לראות במערב העיר חלק ממדינת ישראל[דרוש מקור]. בתקשורת הערבית משמש השם "תל אביב" כשם נרדף לממשלת ישראל, כאילו הייתה תל אביב בירת ישראל.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מעמדה החוקי של ירושלים בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 166
  2. ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 167
  3. ^ Jerusalem Declared Israel-Occupied City- Government Proclamation, ‏12 באוגוסט 1948 (באנגלית)
  4. ^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל
  5. ^ המשבר הרביעי, דבר, 12 באוגוסט 1949
  6. ^ המשך מלחמת העצמאות באמצעים אחרים, דבר, 24 באפריל 1958
  7. ^ אין ממשלת ישראל משיבה על האיגרת האמריקאית בעניין ירושלים, דבר, 23 ביולי 1952
    י. שוכמן, האיגרת האמריקאית, דבר, 1 באוגוסט 1952
  8. ^ דיון במועצת הביטחון על הר חומה (גם נציג ארצות הברית, שהתנגד להחלטה נגד הבנייה, מכנה את השכונה "התנחלות").
  9. ^ צרפת מתנגדת נמרצות לאיחודה של ירושלים, דבר, 30 ביוני 1967
  10. ^ הצעת החלטה ספרדית לעצרת, דבר, 10 ביולי 1967
  11. ^ הולנד מוכנה להשתתף בכח או"ם, דבר, 14 ביולי 1967
  12. ^ בריטניה מכינה תכנית לבינאום העיר העתיקה, דבר, 27 בנובמבר 1967
  13. ^ רויטרס, גם שגרירות אל סלבדור תעבור מי-ם לתל אביב, באתר ynet‏, 25 באוגוסט 2006
  14. ^ The Status of Jerusalem, ‏14 במרץ 1999 (באנגלית)
  15. ^ גולדה מאיר, "חיי", פרק 12 (עמ' 266), ספריית מעריב, תל אביב 1975.
  16. ^ תבוטל החותמת פלסטיין בדרכוני קונסוליית ארה"ב, דבר, 23 במרץ 1964
  17. ^ השגריר קרצר עוזב את ת"א - מי בא לעזה? באתר מכון ראות
  18. ^ ארה"ב לא תעשה עסקה עם ברה"מ על חשבון ישראל, דבר, 17 במאי 1968
    Natasha Mozgovayaand Barak Ravid, U.S.: Only Israel, Palestinians should decide Jerusalem's future, Haaretz, Dec. 8, 2009.
  19. ^ ‏Section 214 of the Foreign Relations Authorization Act of 2003‏
  20. ^ 20.0 20.1 ראו הצגה רשמית של עמדת בריטניה ב דף זה באתר הקונסוליה הכללית של בריטניה בירושלים.
  21. ^ וואלה
מקור: https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מעמדה_החוקי_של_ירושלים&oldid=17477981