אוקראינה
ערך זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים. |
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו. | |||
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
אוקראינה Україна |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מוטו לאומי | חופש, הסכמה וטוב לב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
המנון לאומי | תהילת אוקראינה לא אָבַדה, ולא חרותה
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
יבשת | אירופה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שפה רשמית | אוקראינית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) |
קייב 50°27′N 30°30′E / 50.450°N 30.500°E |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
משטר | דמוקרטיה סמי- פרלמנטרית (או סמי-נשיאותית) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראש המדינה - נשיא - ראש הממשלה |
נשיא פטרו פורושנקו ארסני יאצניוק |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הקמה - תאריך |
פירוק ברית המועצות 24 באוגוסט 1991 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
שטח[1] - דירוג עולמי - אחוז שטח המים |
603,550 קמ"ר 46 בעולם זניח |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2014) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות |
44,291,413 נפש 31 בעולם 73.38 נפש לקמ"ר 129 בעולם |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תמ"ג[3] (הערכה לשנת 2014) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש |
373,100 מיליון $ 48 בעולם 8,424 $ 140 בעולם |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מדד הפיתוח האנושי[4] (2013) - דירוג עולמי |
0.734 83 בעולם |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
מטבע | הריבניה (UAH) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אזור זמן | UTC +2 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
סיומת אינטרנט | .ua | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קידומת בינלאומית | 380 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
אוקראינה (באוקראינית: Україна) היא מדינה במזרח אירופה. היא גובלת בים השחור בדרום, ברוסיה במזרח ובצפון-מזרח, בבלארוס בצפון, בפולין בצפון-מערב, בסלובקיה ובהונגריה במערב, וברומניה ובמולדובה בדרום-מערב.
בעבר היו חלקים משטח עליו היא שוכנת חלק מהאיחוד הפולני-ליטאי, חלק מהאימפריה הרוסית, וחלק מברית המועצות. הישויות המדיניות הראשונות באזור היו רוס של קייב, נסיכות גאליץ'-וולין והטמנט הקוזאקים, המדינות הלאומיות האוקראיניות באזור קמו רק בשנת 1917, בעקבות מהפכת פברואר ומלחמת העולם הראשונה, ואילו את עצמאותה המדינית המלאה קיבלה אוקראינה רק לאחר התפרקות ברית המועצות, בשנת 1991.
תוכן עניינים
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ישנן דעות שונות לגבי מקור השם "אוקראינה":
- אזור גבול או חזית (ברוסית "okraina" מקבילה ל-mark בגרמנית עבור Denmark או Ostmark).
- מדינה (באוקראינית משמעות המילה "kraina" היא מדינה).
- אזור אדמה ה"נחתך" עבור האוקראינים (פירושו של הפועל "krajaty" באוקראינית הוא "לחתוך").
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – היסטוריה של אוקראינה
התיישבות אנושית באזור החלה מהתקופה הכלקוליתית באלף השלישי לפני הספירה. בתקופת הברזל התיישבו באזור שבטים סימריאנים, סקיתים וסמארטיאנים כמו גם שבטים נוודים אחרים.
קולוניות יווניות נוסדו באזור צפון-מזרח אוקראינה של היום, לחופי הים השחור, והתיישבויות אלו הפכו על לערים רומאיות וביזנטיות, עד למאה ה-6 לספירה. במאה ה-3 לספירה הגיעו לאזור שבטים גותים שנקראו "אוייאום". באמצע המאה ה-5 לספירה הותקפו וגורשו הגותים על ידי שבטים הונים, שניצחו אותם בקרב נדאו. הגותים הורשו להתיישב באזור פאנוניה (הונגריה של היום).
בעקבות הוואקום שנוצר במאה ה-6 לספירה התבססו באזור שבטים סלאבים, שפשטו למרבית אוקראינה, פולין ואזור הבלקן. באותו הזמן ממלכת הכוזרים התרחבה לאזור מזרח אוקראינה כשהיא מייסדת או כובשת את העיר קייב.
"רוס של קייב"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם להכרוניקה הרוסית הראשונה, בין השנים 882 ועד 1204 שימשה קייב כבירת ממלכת רוס של קייב (קייב-רוס) שהייתה אבן היסוד למדינות הסלאביות המזרחיות. במאה ה-9 פלשו או הוזמנו (תלוי במקורות) הוארנגים בהנהגתו של אולג (ויקינג שבדי) אשר נמנה עם שבט הרוס (RUS/RHOS) וביססו את הממלכה שהפכה אחת הגדולות והחזקות באירופה עד סוף המאה ה-11. שושלת רוריק (עליה נמנה אולג מנובגורוד, נסיך קייב) המשיכה לשלוט בממלכה ובהמשך ברוסיה הצארית, עד להתפרקות השושלת בתקופת איוון האיום. בסוף המאה ה-10 אזרחי הנסיכות התנצרו לנצרות ביזנטית, שהפכה מאוחר יותר לנצרות האורתודוקסית.
במהלך המאה ה-13, נחלשה אחיזת נסיכי קייב באזור, במקביל להתחזקותם של נסיכי הצפון ובמיוחד נסיכי ולדימיר. באמצע המאה ה-13 נכבש האזור על ידי האימפריה המונגולית, ורוס של קייב הפסיקה להתקיים כישות מדינית.
האיחוד הפולני ליטאי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשטחה של אוקראינה המשיכו נסיכות האליץ ונסיכות ולודימיר-וולינסקי את שלטון קייב-רוס, ומאוחר יותר חוברו יחד למדינה בשם נסיכות גאליץ'-וולין. באמצע המאה ה-14 הייתה המדינה נתונה תחת השלטון של קאזימיר ה-4 מפולין, בעוד אזור המרכז של קייב היה תחת שליטתו של גידימינדיס מן הדוכסות הגדולה של ליטא. בשנת 1386 התמזגה ליטא עם פולין, ורוב שטחה של אוקראינה נשלט על ידי שליטים ליטאים בעלי תרבות רותינית (השם הלטיני לעם "רוס"). ב-1569 התקיים איחוד לובין, שאיחד שטח עצום במזרח אירופה לממלכה בשם האיחוד הפולני ליטאי ומרבית שטחה של אוקראינה נשלט מעתה על ידי שליטים פולנים תחת הכתר הפולני.
תחת לחץ תרבותי מרבית האצולה הרותינית של אוקראינה המירה את דתה לקתולית (מעבר זה היה הכרחי לפולין על מנת לחזק את השליטה על אוקראינה). מהמפורסמים שבהם היה המלך מיכאל של פולין ששלט מ-1669 ועד 1673 והגיע ממשפחת וישניווצקי הרותינית.
יחד עם זאת מרבית האוכלוסייה הכפרית שמרה על אורח החיים ששרר לפני האיחוד. הנצרות האורתודוקסית הביאה להגברת המתחים הסוציאליים, במיוחד באיחוד בריסט ב-1596 כאשר סיגמונט ה-3 ואסה ניסה להמיר את דתם של האוקראינים לנצרות קתולית על ידי הקמת הכנסייה האוקראינית-יוונית הקתולית. ניסיון מעורר מחלוקת זה נכשל ובמיוחד כשגם חלקים מהאצולה הקתולית-אוקראינית התנגדו למהלך. עם חלוף הדורות חיזקה האצולה באוקראינה את אמונתה בכנסייה הקתולית וראתה את הניסיון ליצור כנסיית כלאיים או כנסיית מעבר מיותר. כתוצאה מכך מרבית האוכלוסייה האוקראינית ראתה את האצולה הרותינית מתרחקת ממנה והאוקראינים פנו לעבר הקוזאקים, שנשארו באדיקות תחת כנפיה של הכנסייה האורתודוקסית.
עליית הקוזאקים (1600 - 1800)[עריכת קוד מקור | עריכה]
באמצע המאה ה-17, הסיץ' הזפורוז'י, ישות עצמאית-בפועל, הוקם על ידי הקוזאקים מאזור הדנייפר וכפריים רותנים (השם הכולל אז לסלאבים מזרחים) שמאסו בפיאודליזם ובכפיפות לאדוניהם האצילים. לאיחוד הפולני-ליטאי הייתה שליטה רופפת על אזור מרכז אוקראינה, שהתבסס עם השנים כאוטונומיה צבאית בשליטה מקומית שמדי פעם כרתה עמו ברית במערכות צבאיות. ההחלה הגוברת של חוקי צמיתות מצד האצולה מסוף המאה ה-16 – באזור התקיימה אחת האוכלוסיות האחרונות באירופה שלא שועבדה – הרדיפה של הכנסייה האורתודוקסית על ידי הממסד הקתולי והדיכוי שהפעילו בעלי-האדמות הגדולים נגד כל יתר שכבות האוכלוסייה, כולל עירוניים ואצולה זוטרה, עוררו התמרמרות עזה. השאיפה של הרותנים שנותרו בדתם הייתה ייצוג בסיים, הכרה בכנסייה שלהם והשבת חירויות הקוזאקים. האצולה הקתולית ודוברת-הפולנית התנגדה לכל אלו.
במאה ה-17 כבשה האימפריה העות'מאנית את דרום אוקראינה. ב-1648 תקופה פתחו הקוזאקים, בהנהגת בוגדן חמלניצקי, במרד נגד השלטון המרכזי. הם טבחו באוכלוסייה הקתולית, האוניאטית והיהודית, במה שנודע בקרב האחרונים כגזירות ת"ח-ת"ט. חמלניצקי חיפש בעלי-ברית נגד הכתר הפולני-ליטאי, ולבסוף הגיע לסיכום עם הצאר. אוקראינה ממזרח לדנייפר, שהייתה תחת הסיץ' הזפורוז'י, נעשתה לגרורה של מוסקובי ב-1654. הגדה המערבית נותרה בשלטון הכתר. במהלך המאות ה-17 וה-18 התנהלו מלחמות על אדמת אוקראינה בין טורקיה לפולין, ורוסיה הצטרפה אליהן בהמשך. הסיץ' שועבד כליל במאה ה-18; ב-1795 חולקו שטחי אוקראינה של היום סופית בין האימפריה הרוסית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה העות'מאנית.
תקופת האימפריה הרוסית והשלטון הקומוניסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-19 הסתמן סוף האוטונומיה על ידי פירוק החיל הקוזאקי. אז החלה התפתחות מואצת של הכלכלה. עם המהפכה ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה הכריזה אוקראינה על עצמאותה כרפובליקה העממית של אוקראינה, אך הסיעות השונות בתוך המדינה ומחוצה לה, לא הניחו למצב זה לשרוד לאורך זמן. על אדמת אוקראינה התנהל מאבק עיקש בין מצדדי אוקראינה העצמאית, הצבא האדום, הצבא הלבן, הצבא השחור הגרמנים ופולנים. באותו זמן סבלו היהודים מאוד מהפרעות בידי כנופיות.
בשנת 1919, במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה ולאחר שהוכנעו קבוצות בדלניות של לאומנים אוקראינים, הייתה אוקראינה המזרחית לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה, ומערבה צורף לפולין, חבל בוקובינה צורף לרומניה. לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, פעלה הממשלה הסובייטית לחיזוק התעשייה וריכוז העבודה החקלאית בקולחוזים וסובחוזים. ב-1928 סטלין הגה את תוכנית החומש שהביא לתיעוש מהיר מאוד של המדינה, הפיכת החוות החקלאיות הפרטיות לקולחוזים. בעקבות מהלך זה עשרות מיליוני חקלאים איבדו את רכושם, חלקם נשלחו לעבוד בגולאגים בסיביר וקזחסטן ומיליוני חקלאים נוספים (בעיקר בדרום-מרכז אוקראינה) מתו מרעב.
במשך 5 השנים בשנות ה-30 אוכלוסיית אוקראינה קטנה ב-3 עד 6 מיליוני בני אדם (מתו כ-10 מיליון, שליש מאוכלוסיית המדינה[5]), תקופה זאת נקראת בפי האוקראינים הולודומור. זהו הרעב הגדול ביותר, מעשה אדם, שפקד את אירופה בכל תקופת ההיסטוריה. בתקופת השלטון הקומוניסטי היגרו מיליוני רוסים ואסייתים (מנאמני המפלגה) לאזורי הערים הגדולות באוקראינה (בעיקר לערי המזרח והדרום) כדי למלא את החלל האנושי שנוצר בעקבות מותם של מיליוני האוקראינים מרעב בהולודומור, זה היה ניסיון נוסף לדכא את הלאומיות האוקראינית שגעשה בעקבות ההולודומור.
בתחילת שנות ה-30 באוקראינה המערבית שהייתה תחת השלטון הפולני התארגנה והתחזקה תנועת לאומנים אוקראינים. הם ארגנו מספר פעולות טרור בהם נהרגו פקידים פולנים, כולל הריגת שר הפנים הפולני בשנת 1934. בעקבות גל המעצרים ראשי התנועה נעצרו ונשפטו במשפטים גדולים שנערכו בוורשה ובלבוב. על מספר ראשי הארגון כולל סטפן בנדרה הוטל עונש מוות שהומר למאסר לכול החיים.
מלחמת העולם השנייה ועד התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (1939), אוקראינה המערבית שוב אוחדה עם המזרחית, ואוקראינה קיבלה את צפון חבל בוקובינה ואזורים בדרום ובצפון בסרביה מרומניה. בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה אוקראינה נכבשה כולה על ידי הצבא הגרמני והוכפפה לקומיסריון הרייך אוקראינה. על שטחה הוקמו גטאות, יהודיה נהרגו בהמוניהם בבורות על ידי יחידת האיינזצגרופן של האס אס ומשתפי פעולה אוקראינים. אוקראינים רבים (במיוחד במערב אוקראינה) קיבלו את הכובשים הגרמנים כ"משחררים", שיתפו עמם פעולה והשתתפו ברדיפת היהודים וגם בהשמדתם. בסך הכול על פי ההערכות כ-1.5 מיליון יהודים נרצחו על אדמת אוקראינה (מתוך 2.7 מיליון יהודים אוקראינים שהיו בה לפני השואה). אחד המקומות הידועים לשמצה הוא באבי יאר, בפאתי קייב.
בשנת 1944, לקראת סוף המלחמה, שוחרר רוב שטחה של אוקראינה על ידי הצבא הסובייטי. כ-5 עד 8 מיליון אזרחים קיפחו את חייהם במלחמה. מספר זה כולל את יהודי אוקראינה וכ-2.7 מיליון הלוחמים בצבא האדום.
בעת המלחמה התארגנו יחידות צבאיות של אוקראינים לאומנים שדחפו לעצמאות המדינה. צבא ההתנגדות האוקראיני פעל בעיקר במערב אוקראינה ובתחילת המלחמה תמך בנאצים בשאיפה שאלו יתנו להם להכריז ולהקים מדינה עצמאית. אך כמו במדינות הבאלטיות הצבא הגרמני התנגד לעצמאותם ובעקבות כך הצבא האוקראיני נלחם בגרמנים בארמייה קריובה הפולנית ובסובייטים בעת ובעונה אחת. עם סיום המלחמה המשיכו יחידות גרילה של הארגון להילחם בצבא האדום הסובייטי ובצבא האדום הפולני באזור הרי הקרפטים.
עם הקמת האומות המאוחדות התקבלה אוקראינה כחברה מלאה בארגון על אף שהייתה חלק מברית המועצות (שהייתה חברה גם היא). בשנת 1954, צוינו 300 שנה לאיחוד אוקראינה עם רוסיה, ולכבוד זאת העבירה רוסיה את חבל קרים לידי אוקראינה.
לאחר התפרקות ברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך סוף שנות ה-80 גברה הדרישה לעצמאות. אסון צ'רנוביל, התמוטטות החומה בברלין וניצחון תנועת "סולידריות" של לך ואלנסה בפולין, נתנו דחיפה חזקה לתנועות הלאומניות של מערב אוקראינה. בשנת 1991, עם התפרקותה של ברית המועצות זכתה אוקראינה לעצמאות מלאה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 חוותה אוקראינה ירידה משמעותית באיכות החיים של אזרחיה, תוחלת החיים ירדה, כמות הלידות והתוצר המקומי הגולמי ירדו גם כן. בשנת 1989 התוצר המקומי הגולמי לנפש באוקראינה היה גבוה יותר משכנותיה ממערב (פולין) וממזרח (רוסיה) אך התמוטטות ברית המועצות פגעה בכלכלה המקומית יותר מבכל מדינה אחרת. בסוף שנות ה-90, לאחר כעשור של ירידה בתוצר המקומי, הגיע התמ"ג לכ-40% מגודלו לפני פירוק ברית המועצות- פגיעה אנושה אף יותר מהשפעת השפל הגדול על ארצות הברית. בשנים הראשונות של המאה ה-21, לעומת זאת, חוותה אוקראינה פריחה כלכלית שהתבטאה בצמיחת התוצר המקומי, שהייתה גבוהה אפילו מזו של רוסיה.
המהפכה הכתומה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המהפכה הכתומה
בסוף 2004 חוותה אוקראינה את "המהפכה הכתומה" שהביאה להפלת הממשלה המושחתת של ליאוניד קוצ'מה והעלתה לשלטון את ויקטור יושצ'נקו ויוליה טימושנקו, בעלי נטיות פרו-מערביות, שתמכו בהצטרפות לאיחוד האירופי ולברית נאט"ו, על חשבון הברית עם רוסיה. יושצ'נקו הצליח לחזק את עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט בתקופת שלטונו, כמו את הקשרים התרבותיים והכלכליים עם האיחוד האירופי ובמיוחד עם פולין.
הממשלה שהוקמה לאחר הבחירות, בראשות יוליה טימושנקו, החזיקה מעמד פחות משנה בעקבות מריבות והתנצחויות פוליטיות בין שני בעלי הברית. טימושנקו נאלצה לעזוב את המשרד וכבר בספטמבר 2005 קמה ממשלה בראשות מושל מחוז דנייפרופטרובסק, יורי יחנורוב. עם זאת, עקב הסכמים פרלמנטריים, גם ממשלה זאת הוחלפה תוך פחות משנה על ידי ויקטור ינוקוביץ', יריבו לשעבר של ויקטור יושצ'נקו שניצח בבחירות לפרלמנט. באוקטובר 2007, בעקבות הצלחת המחנה הכתום בבחירות לפרלמנט, יוליה טימושנקו התמנתה לראשות הממשלה בשנית וכיהנה בתפקיד עד 2010, אז הפסידה ממשלתה בהצבעת אי אמון, זמן קצר לאחר הפסדה בבחירות לנשיאות אוקראינה מול ויקטור ינוקוביץ'. בשנת 2011 אף נדונה טימושנקו לשבע שנות מאסר באשמת שחיתות. משפטה זכה לגינויים מצד ממשלת ארצות הברית וממשלות נוספות ולהחרמה חלקית של משחקי יורו 2012 אותם אירחה אוקראינה יחד עם פולין.
המצב הפוליטי המעורער לא הסתיים עם סופה של המהפכה הכתומה. בבחירות שנערכו בשנת 2007, היה נראה שהמדינה מפולגת על פי הקווים הטריטוריאליים ההיסטוריים של המאה ה-17, כאשר המזרח והדרום תומכים במדיניות פרו-רוסית (אזורים אלו גם מאוכלסים באוכלוסייה אתנית רוסית רבה) והמערב והמרכז תומכים במדיניות פרו-מערבית (אזורי האיכלוס של הקבוצה האתנית האוקראינית, עם מיעוט רוסי זניח). כלומר, אזור השליטה התרבותי של פולין בימי האיחוד הפולני ליטאי תומך באיחוד האירופי והצטרפותה של המדינה לברית נאט"ו, ואזור השליטה התרבותי של רוסיה תומך בעמדותיה ורואה בה כפטרונה.
משנת 1991 ועד 2007 קטנה האוכלוסייה האוקראינית בכ-6 מיליון תושבים (מ-52 מיליון ל-44). בשנת 1991 היוותה האוכלוסייה ממוצא רוסי כ-23% מסך תושבים וכיום מתקרב חלקה לכ-15%. האזורים המזרחיים והדרומיים של אוקראינה איבדו כ-30% מסך תושביהם מאז 1991 בעיקר בשל הגירה לרוסיה. לעומת זאת, אוכלוסיית מערב אוקראינה כמעט ולא השתנתה ובאזורים מסוימים אפילו גדלה מעט. במטרה להגדיל את שיעור הילודה יצרה הממשלה תוכנית כלכלית המטיבה עם משפחות מרובות ילדים ומציעה מענקי לידה נכבדים ליולדות[6].
אירועי 2014[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת האזרחים באוקראינה
בדצמבר 2013 פרצו הפגנות של ארגוני האופוזיציה הלאומניים, הפגנות שבפתח שנת 2014 התדרדרו לכדי מהומות אלימות מאוד והתנגשויות מול המשטרה, על רקע סירובה של ממשלת אוקראינה לחתום על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. המהומות, שכונו בשם יברומאידן, הביאו למותם של מאות מפגינים ולנטילתם בשבי של עשרות שוטרים בידי המפגינים שדרשו את התפטרותו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'[7]. בפברואר 2014 הודח ינוקוביץ' מתפקידו והוכרז על עריכת בחירות חדשות ב-25 במאי 2014. האירועים הביאו לשחרורה של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו ממעצר ולחשש ממשי מפני פרוץ מלחמת אזרחים במדינה, עקב הכרזת תושבי חצי האי קרים על חוסר הכרתם בשלטון החדש בקייב ורצונם להסתפח לרוסיה, צעד שחוזק עם הנפת דגל רוסי מעל בית הפרלמנט בסימפרופול והורדת הדגל האוקראיני.
הבית העליון של הפרלמנט הרוסי אישר ב-1 במרץ 2014 פה אחד את בקשתו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, להשתמש בכוחות מזוינים בשטח אוקראינה, על מנת להגן על אזרחים רוסיים ועל אינטרסים רוסיים, בכל מקום בשטח אוקראינה. בינתיים התעצם המשבר ואלפי אזרחים אוקראינים ואנשי כוחות הביטחון נהרגו ונפצעו בקרבות.[8]
במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא אוקראינה ובאוקטובר 2014 נערכו הבחירות לפרלמנט שהביאו לחיזוק המפלגות הלאומניות הפרו-מערביות שממערב אוקראינה על חשבון התנועות הפוליטיות הפרו-רוסיות שהודחו מכל עמדה בממשל ובפוליטיקה המדינית. ארסני יאצניוק שמונה כראש הממשלה הזמני בפברואר המשיך לשמור על תפקידו. עקב כיבוש חצי האי קרים על יד רוסיה לא נערכו הבחירות בסבסטופול ובחצי האי. כמו כן לא נערכו בחירות במחוז דונצק ובמחוז לוהנסק (שטחים שהכריזו באופן חד צדדי על הקמת נובורוסיה).
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פוליטיקה של אוקראינה
אוקראינה היא דמוקרטיה עם מערכת נשיאותית למחצה בעלת רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת הנפרדות אחת מהשנייה. נשיא אוקראינה הנבחר אחת לחמש שנים עומד בראש הרשות המבצעת. בפרלמנט, הראדה העליונה, חברים 450 צירים אשר נבחרים בבחירות כלליות אחת ל-4 שנים. ראש הממשלה ממונה על ידי הנשיא, והבחירה בראש הממשלה מתאפשרת רק כאשר יש רוב מוחלט בפרלמנט של אוקראינה.
בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-30 בספטמבר 2007 השתתפו עשרות מפלגות, אך רק חמש הצליחו לעבור את אחוז החסימה, 3%, ולקבל ייצוג. 5 המפלגות הן:
- "מפלגת האזורים" (Партія регіонів) של ויקטור ינוקוביץ', עם 34.37% מהקולות או 175 מושבים.
- "בלוק יוליה טימושנקו" (Блок Юлії Тимошенко), עם 30.71% מהקולות או 156 מושבים.
- "גוש אוקראינה שלנו - הגנה עצמית עממית" (Блок Наша Україна–Народна Самооборона) של ויקטור יושצ'נקו (יושצ'נקו לא חבר בה אבל היא מייצגת את דעותיו), עם 14.15% מהקולות או 72 מושבים.
- "בלוק ליטווין" (Блок Литвина), עם 3.96% מהקולות או 20 מושבים.
- המפלגה הקומוניסטית של אוקראינה, עם 5.39% מהקולות או 27 מושבים.
שלוש המפלגות האמצעיות נמנות יחד עם תומכי המהפכה הכתומה, והן הקימו קואליציה שאישרה ברוב דחוק את מינויה של יוליה טימושנקו לראש הממשלה.
בסיבוב הראשון של הבחירות לנשיאות אוקראינה, שנערך ב-17 בינואר 2010, זכו ויקטור ינוקוביץ', מנהיג האופוזיציה, ויוליה טימושנקו, ראש הממשלה, במירב הקולות. בסיבוב השני שהתקיים בין השניים ב-7 בפברואר 2010 זכה ינוקוביץ' ב-48.95% מהקולות, ובכך גבר על טימושנקו וזכה בבחירות לנשיאות. הוא החל בכהונתו כנשיא אוקראינה ב-25 בפברואר, זאת לאחר שטימושנקו משכה את עירעורה בנוגע לתוצאות הבחירות.
בנובמבר 2013 פרצה במדינה מחאה, שהתבטאה בהפגנות המוניות שבפתח שנת 2014 אף התגלגלה לעימותים אלימים של ארגוני אופוזיציה כנגד שלטונו של ויקטור ינוקוביץ'. בפברואר 2014 הוא הודח מתפקידו על ידי הפרלמנט ובמקומו מונה יושב ראש הראדה העליונה אולכסנדר טורצ'ינוב לנשיא בפועל ולראש הממשלה בפועל מונה ארסני יאצניוק. במאי 2014 נבחר פטרו פורושנקו לנשיא קבוע.
בבחירות לפרלמנט שהתקיימו ב-25 באוקטובר 2014 השתתפו עשרות מפלגות, אך רק שש הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולקבל ייצוג. 6 המפלגות הן:
- "גוש פטרו פורושנקו" (Блок Петра Порошенка), עם 21,82% מהקולות או 132 מושבים.
- "החזית העממית" (Народний фронт) של ארסני אצניוק, עם 22,14% מהקולות או 82 מושבים.
- "תנועת הסיוע העצמי" (Об'єднання Самопоміч), עם 10,97% מהקולות או 33 מושבים.
- "גוש האופוזיציה" (Опозиційний блок), עם 9,43% מהקולות או 29 מושבים (שבחרה לעבור לאופוזיציה ולא לשבת בקואליציה).
- המפלגה הרדיקלית של אולג ליאשקה (Радикальна партія Олега Ляшка), עם 7,44% מהקולות או 22 מושבים.
- תנועת המולדת (Батькивщина) של יוליה טימושנקו עם 5,69% או 19 מושבים.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כלכלת אוקראינה
המישורים הפוריים של אוקראינה הפכו אותה לאחת מיצרניות החיטה הגדולות בעולם. גידולים נוספים בענף החקלאות הם: תפוחי אדמה, סלק, סוכר, חמניות, פירות וכותנה. בשנים האחרונות חל פיתוח מואץ של תעשיית המזון המקומית, תוך כניסת חברות בינלאומיות לתחום.
אוקראינה מנסה לייצב את עצמה מאז היפרדותה מברית המועצות לשעבר, אז הייתה ביחד עם רוסיה המדינה המתועשת בברית המועצות. לאחר פירוקה של ברית המועצות והכרזת העצמאות ב-1991 התכווצה כלכלתה של אוקראינה ב-60% כאשר הירידה החריפה ביותר הייתה בענפי התעשייה הכבדה. בשנים הראשונות התבצעה הפרטה מהירה, ומדיניות מוניטרית חסרת אחריות שהובילה להיפראינפלציה בין השנים 1993-1995.
מאז שנת 2000 ישנה צמיחה כלכלית חיובית הנובעת ממחירי סחורות גבוהים, בייחוד מוצרים מוטי אנרגיה המהווים מרכיב חשוב בכלכלה. בדומה לרוסיה עליית המשכורות המהירה מובילה את ענף הקמעונאות להציב שיאי צמיחה חדשים כל שנה (מאז שנת 2000). השכר החודשי הממוצע לשכיר הוא כ-250 דולר, מחצית מהשכר הממוצע של שכנתה ממזרח.
אוקראינה מייצאת מוצרי תזקיק נפט ופחם, מוצרי כימיה, בנוסף עד 1/3 מהתמ"ג מבוסס על תעשיית מתכת אשר אחראית על 40% מהכנסת המט"ח של המדינה. ענף מכונות וכלי תחבורה אחראי על כ-20% מהתפוקה התעשייתית, כאשר כמחציתו מופנה ליצוא. תחום שאוקראינה בולטת בו הוא חלל - באמצעות מפעל "יוז'מאש", אשר בעבר יצר טילים בליסטיים וכעת עיקר תוצרתו מיועדת לשיגורים מסחריים כגון שיגורים ימיים.
הייצוא של המדינה מתבצע בעיקר בעזרת נמלי הים השחור שלה, ורשת מסילות ברזל ענפה. למרות קיום של מספר רב של נמלי תעופה במדינה, רובם מושבתים עקב תשתיות מיושנות והתיישנות צי המטוסים. חברות תעופה בולטות הן: אירוסויט, דונבאסאירו ואוקראין אינטרנשיונל איירליינס, בנוסף חברת מטען "אנטונוב" הידועה במטוסי ענק שלה "ruslan" שרוב פעילותה היא שינוע מטענים חריגים מחוץ לגבולות מדינה.
המדינה מייבאת בעיקר מוצרי אנרגיה למיניהם מרוסיה ומכונות וכלי תחבורה מאירופה. הכנסה לא מבוטלת מתקבלת ממתן שירותי שינוע של גז טבעי ונפט באמצעות מערכת צינורות מרוסיה למערב אירופה.
התמ"ג האוקראיני (הנומינאלי) מוערך בכ-100 מיליארד דולרים, נכון לשנת 2006. עם זאת אומדן זה לוקה באי דיוק הודות לנתח גדול של שוק אפור במדינה ושימוש נפוץ במקלטי מס.
מספר מצומצם של תאגידים מחזיקים בנתח גדול של הכלכלה וביניהם:
- "scm" - קבוצה בבעלות רינט אחמטוב, האיש העשיר במדינה, הונו מעורך ב-5 מיליארד $, והבעלים של קבוצת הכדורגל "שחטיור דונייצק". פועלת במספר תחומים של כלכלה כמו תעשיות כבדות, תקשורת, מלונאות, נדל"ן, אנרגיה, קמעונאות, בנקאות.
- "איגוד תעשייתי של דונבאס" שעיקר פעילותו בתחום המתכות.
- קבוצת "פריווט-בנק" - קבוצה בבעלותם של איגור קלמויסקי וגינאדי בגלובוב, הקבוצה מפעילה את הבנק הגדול במדינה ופועלת בתחומי התעשייה הכבדה, נדל"ן, מזון וכימיה.
- קבוצת אינטרפייפ - הפועלת בעיקר בתחום התעשייה והבנקאות כאשר בעל הקבוצה - ויקטור פינצ'וק נשוי לבתו של הנשיא לשעבר ליאוניד קוצ'מה.
ב-16 במאי 2008 הצטרפה המדינה רשמית לארגון ה-WTO, ארגון הסחר העולמי ובכך הצליחה להקדים את רוסיה בכניסה לארגון.
שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מחוזות אוקראינה
מבחינת שלטון מקומי, אוקראינה מחולקת ל-24 אובלסטים (מחוזות), רפובליקה אוטונומית אחת, קרים ושתי ערים בהן עיר הבירה-קייב וסבסטופול בעלות סטטוס מיוחד. המחוזות מחולקים בחלוקה פנימית ל-494 אזורים (ראיון).
המחוזות והרפובליקה האוטונומית:
1 | מחוז צ'רקסי | 10 | מחוז חמלניצקי | 19 | מחוז סומי |
2 | מחוז צ'רניהיב | 11 | מחוז קירובוגרד | 20 | מחוז טרנופול |
3 | מחוז צ'רנוביץ | 12 | מחוז קייב | 21 | מחוז ויניצה |
4 | קרים | 13 | מחוז לוהנסק | 22 | מחוז ווהלין |
5 | מחוז דניפרופטרובסק | 14 | מחוז לבוב | 23 | זקרפטיה |
6 | מחוז דונצק | 15 | מחוז מיקולאייב | 24 | מחוז זפורוז'יה |
7 | מחוז איוונו-פרנקיבסק | 16 | מחוז אודסה | 25 | מחוז ז'יטומיר |
8 | מחוז חרקוב | 17 | מחוז פולטבה | ||
9 | מחוז חרסון | 18 | מחוז רובנו |
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – גאוגרפיה של אוקראינה
אוקראינה ממוקמת לחוף הים השחור והיא שוכנת בדרום מזרח אירופה. המדינה גובלת במזרח עם רוסיה, בצפון בלארוס ובמערב פולין, סלובקיה, הונגריה, רומניה ומולדובה.
שטחה של אוקראינה הוא 603.7 אלף קמ"ר, מה שעושה אותה למדינה ה-44 בגודלה בעולם, ולמדינה השנייה בגודלה באירופה, למעט חלקה האירופי של רוסיה ואחרי צרפת. אוקראינה קטנה אך במעט מטקסס.
רוב שטחה של אוקראינה הוא מישורי, ורק כ-5% הם הרים במערב ודרום המדינה. הצפון עשיר בביצות, והמדינה כולה עשירה בקרקע שחורה ופורייה (Chernozem). כ-15% משטחה של אוקראינה מיוער, בעיקר במערב ובצפון.
במערב המדינה מתנשאים הרי הקרפטים, אזור שבו שוכן ההר הגבוה במדינה, הר הוברלה, שגובהו 2061 מטר. בדרומה גובלת המדינה בים השחור ובים אזוב, כאשר בינם מפריד חצי אי - קרים (krim) והרי קרים.
אוקראינה עשירה בנהרות גדולים וידועים: הדניפר, הבוג הדרומי, הבוג המערבי, הדניסטר והדנובה, הנהר הגדול באירופה.
אקלימה של אוקראינה ממוזג, בדומה לרוב מדינות אירופה, אך בחצי האי קרים שורר אקלים ים תיכוני. רוב הגשמים יורדים בצפון ובמערב, ופחות במזרח ובדרום. האקלים החמים ביותר בחורף הוא על שפת הים השחור, ואילו האקלים הקריר ביותר נמצא בצפון ובמערב. בקיץ חם יותר בדרום.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוכלוסייה באוקראינה מונה כ-44 מיליון איש (יולי 2012) וזאת לעומת כ-52 מיליון בשנת 1992. מתוכם כ-78% אוקראינים, כ-17% רוסים ומיעוטים רבים אחרים בהם יהודים (0.2%). יש לציין שלפני מלחמת העולם השנייה כ-5% מאוכלוסיית אוקראינה היו יהודים. במערב המדינה, שלא היה תחת שלטון ברית המועצות עד מלחמת העולם השנייה, חזק היסוד האוקראיני הלאומי, ואילו במזרח יש מיעוט רוסי גדול.
מאז התפרקות ברית המועצות ובעקבות משבר כלכלי אוכלוסיית המדינה נמצאת במגמה מתמדת של ירידה, מ-52 מיליון ב-1990 ל-46.8 מיליון ב-2006. עם זאת, ב-5 השנים האחרונות בעקבות צמיחה כלכלית חל גידול בילודה במדינה, אך התמותה עדיין גבוהה מן הילודה בכ-300 אלף איש בממוצע[9]. רוב האוכלוסייה נמנית עם הכנסייה האורתודוקסית. ישנה קהילה קתולית קטנה במערב המדינה.
ב-4 ערים הגדולות מתגוררים יותר ממיליון תושבים (קייב, חרקיב, אודסה ודניפרופטרובסק). בתחילת שנות ה-2000 גם בדונצק היו יותר ממיליון תושבים, אך לאור ההגירה השלילית מספר תושבי העיר ירד.
שפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השפה האוקראינית היא שפה רשמית באוקראינה, למרות שקיים שימוש נרחב ברוסית בעיקר בדרום ובמזרח. על פי מפקד 2001 יותר מ-67% מאזרחי המדינה הכריזו על אוקראינית כשפת אם אל מול כ-30% שהכריזו על רוסית.
מרבית האוקראינים יודעים רוסית והיא מדוברת בעיקר בערים: קייב, אודסה, חרקיב, דונצק ו-דניפרופטרובסק. באזורי הכפר השפה האוקראינית היא הדומיננטית.
השפה באוקראינה מהווה מוקד לסכסוך פוליטי ואתני, משום שבתקופת ברית המועצות מרבית מוסדות הציבור דיברו ברוסית ורוסית דה-פאקטו הייתה השפה הרשמית, השפה האוקראינית נדחקה אל מחוץ לחיים הציבוריים.
רוסים, יהודים ועמים אחרים באוקראינה אשר דיברו ברוסית למעשה אפשרו למדינה לעבור רוסיפיקציה ובכך פגעו בשאיפות התנועות הלאומיות באוקראינה לחזק את הזהות האוקראינית.
יהדות אוקראינה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהדות אוקראינה
אוקראינה הייתה מקום מושבם העיקרי של יהדות תחום המושב, אך מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-20 של המאה ה-20, עקב חוקי מאי והפוגרומים שבוצעו בהוראתו של אלכסנדר השלישי צאר רוסיה, היגרו מאוקראינה יהודים רבים עד שבסוף שנות ה-30 הם היוו רוב בקהילות ארצות הברית, בריטניה וארגנטינה.
חלק הארי של העולים בעליות הראשונות לישראל הגיע מחבל ארץ זה של מזרח אירופה. בהם חובבי ציון, ארגוני הפועלים והחלוצים הראשונים אשר הקימו את הקיבוצים, מערך הבריאות, המשפט ואת צורת הממשל. היסודות עליהם נבנתה תדמיתה הסוציאליסטית והלאומית של מדינת ישראל היו על פי חזונם של ילידי אוקראינה. מהמפורסמים שבהם היו: גולדה מאיר, לוי אשכול, משה שרת, יצחק בן צבי, פנחס רוטנברג, יהושע חנקין, חיים נחמן ביאליק, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב, יצחק בן-אהרן, מרדכי נמיר, ליאו מוצקין, אהרון דוד גורדון, רחל בלובשטיין סלע, אברהם שלונסקי, נפתלי הרץ אימבר, שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג, חיים בוגר, אפרים קציר, זאב ז'בוטינסקי, דב בר בורוכוב, יוסף חיים ברנר, אחד העם, שלום עליכם, שמואל יוסף עגנון, יעקב דורי ורבים אחרים.
אוקראינה ידועה כמולדת תנועת החסידות ומייסדה הבעל שם טוב, צאצאו רבי נחמן מברסלב. בה נולד ראש חסידות חב"ד הרבי מליובאוויטש וממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי בישראל הרב יעקב ישראל קנייבסקי ורבים אחרים בעולם התורני.
לפני התפרקות ברית המועצות מנתה אוכלוסיית היהודים באוקראינה כחצי מיליון. כיום, כתוצאה מהגירה שלילית ירד המספר לכ-200 אלף. רוב יהדות אוקראינה היגרה בשנות ה-90 של המאה ה-20 לישראל אך קהילות גדולות קיימות גם בארצות הברית, רוסיה, קנדה וגרמניה.
יחסי אוקראינה-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יחסי אוקראינה-ישראל
יחסי אוקראינה-ישראל מוסדו לראשונה ב-26 בדצמבר 1991, לאחר פירוקה של ברית המועצות וקבלת עצמאותה של אוקראינה.
נכון לשנת 2013 שתי המדינות מחזיקות בשגרירויות במדינה השנייה, כאשר שגרירות אוקראינה ממוקמת בתל אביב ושגרירות ישראל ממוקמת בקייב. נוסף לשגרירות, בתאריך 16 במאי 2013 מונה עופר קרז'נר, יזם ואיש עסקים ישראלי הפועל באוקראינה בתחום הנדל"ן, כקונסול הכבוד של אוקראינה בירושלים[10].
במהלך השנים היחסים ההדדיים בין שתי המדינות הלכו והתחממו, במידה רבה כתוצאה ממספרם הרב של תושבי ישראל שמוצאם באוקראינה (שבאו במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90)[11]. ההתקרבות ביחסים באה לידי ביטוי בחתימת הסכם מעבר חופשי בין שתי המדינות, שנחתם בתאריך 9 בפברואר 2011 ומאפשר לאזרחי כל מדינה לבקר במדינה השנייה ללא צורך בוויזה, וזאת לפרק זמן מוגבל ולמטרות תיירותיות בלבד[12].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
- פורטל ממשלת אוקראינה - פורטל ממשלתי רשמי
- נשיא אוקראינה - האתר הרשמי
- אוקראינה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- ארכיונים של אוקראינה
- חדשות מאוקראינה, באנגלית
- סטטיסטיקה כלכלית של בנק אוקראינה - אתר רשמי
- הנרי אברמסון, אוקראינה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-23 באפריל 2015
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2013 בדו"ח 2014 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
- ^ חוק אושר באוקראינה: הרעב בשנות ה-30 "טבח עם", באתר הארץ, 28 בנובמבר 2006
- ^ Earth Times, Ukraine`s birth rate shows first positive signs in decade, באתר UNIAN, 5 באוקטובר 2007
- ^ סוכנויות הידיעות, קייב: 'יותר מ-100 הרוגים', שוטרים בני ערובה, באתר ynet, 20 בפברואר 2014
- ^ אוקראינה: הרגנו 300 מורדים ב-24 שעות, באתר ynet, 4 ביוני 2014
- ^ Новини
- ^ מידע על המינוי באתר קונסול הכבוד של אוקראינה בירושלים
- ^ עדנה ביחסי ישראל ואוקראינה באתר ישראל היום
- ^ דני שדה, אוקראינה מחכה לישראלים: ממחר גם ללא ויזה, באתר ynet, 8 בפברואר 2011
מדינות אירופה | |||
---|---|---|---|
|
מדינות חבר המדינות | |||
---|---|---|---|
|
מדינות וטריטוריות סלאביות | |||
---|---|---|---|
|
מדינות ברית המועצות לשעבר | |||
---|---|---|---|
|