חוקת ארצות הברית

ממשל ופוליטיקה של
ארצות הברית

חוקה
ממשל פדרלי
נשיא
- ברק אובמה
סגן נשיא
- ג'ו ביידן
הקונגרס
- בית הנבחרים
- הסנאט
מערכת המשפט
- בית המשפט העליון
מפלגות
- המפלגה הדמוקרטית
- המפלגה הרפובליקנית
מדינות ארצות הברית
יחסי חוץ

חוקת ארצות הברית (באנגלית: United States Constitution) היא החוק העליון, כלומר המסמך המשפטי הגבוה והמחייב ביותר במערכת החוקים של ארצות הברית. שלושת הפרקים הראשונים בחוקה מבססים את שלטון החוק ומפרידים בין כוחות שלוש הרשויות שבממשל הפדרלי: רשות מחוקקת, שהיא הקונגרס בעל שני הבתים, הרשות המבצעת, שבראשה עומד נשיא ארצות הברית, ורשות שופטת, שבה בית המשפט העליון הוא הסמכות. ארבעת הפרקים האחרונים מעצבים את עיקרון הפדרליות - כינונו של ממשל מרכזי שיפקח על איחוד המדינות המכונה ארצות הברית.

החוקה אומצה ב-17 בספטמבר 1787 על ידי ועידת החוקה שנערכה בעיר פילדלפיה, פנסילבניה, ואושרה לאחר מכן בוועידות במספר מדינות שונות. החוקה נכנסה לתוקף רשמית כשנתיים לאחר מכן, במרץ 1789. לחוקה מספר תיקונים והוספות: עשרת התיקונים הראשונים, שאושרו על ידי שלושה רבעים ממדינות ארצות הברית בשנת 1791, ידועים כמגילת הזכויות. בסך הכללי, לחוקה המקורית יש 27 תיקונים, אך עיקריה נותרו בעינם ללא שינוי.

עד היום, החוקה מדריכה את החברה האמריקאית בענייני חוק, פוליטיקה וממשל. לאורך ההיסטוריה, חוקת ארצות הברית השפיעה ונתנה השראה בינלאומית לביסוס חוקות במדינות אחרות. הקלף המקורי עליו נכתב המסמך שמור ומוצג בארכיונים הלאומיים של ארצות הברית בוושינגטון הבירה.

הכנת החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקלף המקורי של חוקת ארצות הברית

ערך מורחב – ועידת החוקה (ארצות הברית)

מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית. האיחוד בין המדינות היה לא יותר מקונפדרציה רופפת ונוהל על פי תקנון הקונפדרציה אשר קבע כי כל שינוי בו חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה קונגרס הקונפדרציה, אשר היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות; גם כאשר החליט הקונגרס דבר-מה, לא הייתה לצדו רשות מבצעת על-מנת להוציא אל הפועל את החלטותיו; כמו כן, לשלטון המרכזי של הקונפדרציה לא היו כספים, שכן התקנון לא העניק לו את הסמכות לגבות מסים. לאור חסרונות אלה, בוועידת אנאפוליס משנת 1786 הוחלט כי יש לכנס ועידה של נציגים מכל המדינות על-מנת לדון בתיקונים ושינויים לתקנון. בהתאם להחלטה זו, ב-25 במאי 1787 התכנסה ועידת החוקה בפילדלפיה.

הוועידה החוקתית החליטה לנהל את דיוניה בסודיות כדי להימנע מלחצים, ובסיום הדיונים הציגה חוקה חדשה לגמרי, דבר שחרג מעבר למנדט המקורי שניתן לוועידה (אך התקבל על ידי הקונגרס). בנוסף, הוועידה קבעה כי אישור החוקה דורש אשרור על ידי תשע מדינות בלבד, ולא אשרור על ידי כל שלוש עשרה המדינות כפי שנקבע בתקנון הקונפדרציה. ב-17 בספטמבר 1787 הוועידה סיימה את עבודתה, והציגה את הצעת החוקה שגובשה כפשרה בין ההצעות השונות שנדונו בוועידה.

בשלב זה נפתח דיון ציבורי ער בשלוש עשרה המדינות, בין תומכי החוקה שכונו הפדרליסטים ובין מתנגדי החוקה שכונו אנטי-פדרליסטים. החוקה אושרה על ידי דלוור ב-7 בדצמבר 1787, על ידי פנסילבניה ב-12 בדצמבר 1787, על ידי ניו ג'רזי ב-19 בדצמבר 1787, ועל ידי ג'ורג'יה ב-2 בינואר 1788 (שתי האחרונות באישור פה אחד). קונטיקט אישרה את החוקה ב-9 בינואר 1788 ומסצ'וסטס אישרה את החוקה ברוב דחוק ב-6 בפברואר 1788, עם דרישה שיותקנו תוספות לחוקה אשר יגנו על המדינות מפני עריצות השלטון המרכזי. מרילנד אישררה את החוקה ב-28 באפריל 1788, דרום קרוליינה ב-23 במאי 1788 וניו המפשייר, המדינה התשיעית, ב-21 ביוני 1788 עם דרישה לתוספות לחוקה שיגנו על זכויות המדינות.

על פי הצעת החוקה, זו נכנסה לתוקף במדינות שאישרו אותה, עם אישרורה על ידי ניו המפשייר, המדינה התשיעית שעשתה זאת. אולם הייתה הרגשה שהחוקה לא תצליח להתבסס כבעלת תוקף מספק ללא וירג'יניה וניו יורק שהיו שתי מדינות מרכזיות באיחוד, ועל כן לחצים רבים הופעלו על מדינות אלו לאשר את החוקה. ואמנם, ב-10 ביוני 1788 אישררה וירג'יניה את החוקה ברוב דחוק, וניו יורק אישררה את החוקה רק ביולי 1788 ברוב דחוק עוד יותר. ב-13 בספטמבר 1788 קבע הקונגרס שהחוקה נכנסה לתוקף. בהמשך, ב-21 בנובמבר 1788, אישררה גם צפון קרוליינה את החוקה, ורוד איילנד הצטרפה למאשררות ב-29 במאי 1790. בכך הושלם תהליך קבלת החוקה על ידי כל שלוש עשרה המדינות המייסדות.

החוקה הבסיסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקה החדשה ביססה מנגנון פדרלי המהווה מסגרת-על לברית המדינות. התמציתיות והקיצור שבהם כתובה החוקה חוללו פולמוס מתמיד וממושך על הדרך הנאותה לפרשה, אשר הגיע לשיאו באמצע המאה ה-19, עת על כף המאזניים נחה יכולתן של מדינות הצפון לבטל את העבדות בדרום. המאבק החוקתי הלוהט נפתר רק לאחר מלחמת האזרחים, שבה מדינות האיחוד המנצחות כפו את דעתן על מדינות הדרום שהובסו. תוצאות המלחמה וניצחון הצפון חיזקו את הפרשנות הריכוזית לחוקה, זו השואפת להגביר את זכויות הממשל והקונגרס על חשבון זכויות המדינות.

מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה הן "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".

במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה, הוא העם. על מילים אלו, המציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד, התבססו אלו שחפצו לרכז את הכוח בממשל הפדרלי, שלפיהם הוא נציגו הישיר של העם האמריקני. ביטוי חשוב נוסף בפתיח החוקה הוא "לקדם את רווחת הכלל", זהו האזכור היחיד בחוקה ליכולתה של ארצות הברית, כמנגנון פדרלי, לחוקק חוקים שמטרתם הושטת סעד לבני המדינות.

החלקים הבאים של החוקה באו לבסס הפרדת הרשויות נוסח מונטסקיה, הפרדה שאינה שלמה. כוחו של הנשיא מצומצם ביותר, ופעולות רבות שלו, כגון כריתת בריתות והסכמים, דורשות את אישור הסנאט.

הפרק הראשון לחוקה מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. הסנאט מורכב מנציגי המדינות, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש אותו הייצוג (שני סנאטורים). בבית הנבחרים הייצוג למדינות הינו יחסי בהתאם לאוכלוסייתן. הסעיף הראשון מחייב את המדינות להשגיח על הבחירות הפדרליות, אך מסמיך את הקונגרס להתקין לכך תקנות. ב-1842 הנהיג הקונגרס את שיטת חלוקת המדינות למחוזות בחירה לקונגרס. בית המשפט העליון נדרש מאז כמה פעמים לדון בטיבם ובצדקתם של אופני חלוקה שונים.

כמה מסמכויותיו של הקונגרס מנויות בחוקה במפורש. ביניהן חשובות במיוחד סמכות הסדרת הסחר הבין מדינתי והבינלאומי, סמכות שהוזכרה רבות בהקשר למגבלות על היוזמה החופשית במאה ה-20, ולהתערבות בחקיקה הכלכלית הפנימית במדינות. שימוש כזה נעשה בו החל משנות השלושים של המאה העשרים.

הסעיף הראשון לחוקה אוסר גם חקיקה רטרואקטיבית ומחיל את הביאס קורפוס (מעצר רק בצו משפטי).

הפרק השני של החוקה עוסק ברשות המבצעת. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא, הנבחר יחד עם סגנו לקדנציה בת ארבע שנים. התיקון ה-22 (1951) קבע שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות. ברם, זמן רב לפני קבלת התיקון היה זה נוהג מקובל, ורק הנשיאים תאודור רוזוולט ופרנקלין רוזוולט חרגו ממנו: תיאודור רוזוולט התמודד בלא הצלחה לכהונה שלישית לא-רצופה בשנת 1912, ופרנקלין רוזוולט התמודד ונבחר לכהונה שלישית ורביעית בשנים 1940 ו-1944, בהתאמה.

בשני אופנים נדרש הסעיף השני לחוקה מאז החלתו: יש הרואים אותו כמגביל סמכויות הנשיא, כלומר כמונה את כל הסמכויות הניתנות לו, ויש הרואים אותו כמרחיב, כמונה רק מקצת מסמכויות הנשיא. בין כך ובין כך, הפרק מונה את סמכויות הנשיא לכרות בריתות ולמנות שופטים ופקידים פדרליים (אך מתנה את כולם באישור של שני-שלישים מחברי הסנאט). את הנשיא ואת סגנו ניתן להדיח בגין "עוונות ופשעים חמורים"‏^[1] ברוב של שני שלישים מחברי הסנאט לאחר שבית הנבחרים קבע כי אלה אכן אשמים.

הפרק השלישי של החוקה עוסק ברשות השופטת, המוסמכת לפרש את החוקה ואת חוקי הקונגרס. הסמכות לביקורת שיפוטית, המאפשרת לפסול חוקים הנוגדים את החוקה לא ניתנה לה במפורש, אך נלקחה על ידה בשנת 1803 בפסק דין מרבורי נגד מדיסון.

הרשות השופטת מורכבת מבית המשפט העליון ומבתי משפט אחרים אשר כינונם הוא בסמכות הקונגרס. החוקה מבטיחה משפט מושבעים בתיקים פליליים. התיקון ה-11 הבטיח ששום מדינה לא תתבע בידי מי שאינו אזרח מאזרחיה. תיקון זה נחקק כתגובה לפסיקה הפוכה של בית המשפט אז.

הפרק הרביעי מבטיח כבוד משפטי הדדי (Full faith and credit) בין המדינות. סעיף זה עומד במוקד הוויכוח בארצות הברית על הנישואים החד מיניים. מדינת מסצ'וסטס מכירה בנישואים כאלו, ולכאורה דבר זה מחייב גם את שאר 49 המדינות להכיר בהן, אם התקיימו במסצ'וסטס, מתוך כבוד לרישומים המשפטיים של מדינה זו. יש להניח שעניין זה יוכרע בבוא היום בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אם לא תתוקן החוקה באופן שיגדיר נישואים כאיחוד בין גבר ואישה בלבד.

כן מבטיח הפרק הרביעי לחוקה שלא יופלו אזרחי מדינות במדינות אחרות, שפושעים יוסגרו, שכל מדינה תנוהל על ידי בית נבחרים, ושהקונגרס יוכל לקבל מדינות חדשות. טריטוריות שאינן מדינות ינוהלו במישרין על ידי הקונגרס. לפני מלחמת האזרחים הורה סעיף זה גם כי על כל מדינה להסגיר עבד נמלט לאדוניו. סעיף קטן זה ממחיש את הניגוד בין רטוריקת הזכויות של החוקה לבין מוסד העבדות שאותו היא אפשרה מסיבות פרגמטיות.

שינוי החוקה נדון בפרק החמישי. הוא אפשרי בהסכמת רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ועל ידי אשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות.

הפרק השישי מבטיח את עליונות החוקה על חוקות המדינות ועל חוקיהן.

לבסוף, הפרק השביעי קובע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בתי המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות ב-9 מבין 13 המדינות המייסדות.

עשרת התיקונים הראשונים - מגילת הזכויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מגילת הזכויות (ארצות הברית)

חוקת ארצות הברית הבטיחה את זכויות המדינות, אך לא אמרה דבר על זכויות הפרט (למעט הזכות לצו הביאס קורפוס). תושבי מדינות רבות לא ראו זאת בעין יפה, ודרשו את הוספתה של "מגילת זכויות" לחוקה כתנאי לאישור החוקה. בעקבות זאת, בתוך שנתיים נוסחו ואושרו עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כ"מגילת הזכויות" (The Bill of Rights). מגילת הזכויות התייחסה במקור לא למדינות אלא לשלטון הפדרלי, אך תכולתה הורחבה למדינות עצמן עם התיקון ה-14, שנחקק ב-1868.

התיקון הראשון מבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות, וחופש ההתכנסות, ואוסר על הקונגרס לחוקק כל חוק "המבסס דת".

לימים היה תיקון זה לאחד מהיותר שנויים במחלוקת בבית המשפט העליון האמריקאי, שכן סביבו נסב הוויכוח על תפילות בבתי ספר, על הזכות לשרוף את הדגל, להפיץ פורנוגרפיה ועוד.

בתיקון השני מובטחת הזכות לנשיאת נשק. לשונו של הסעיף מעורפלת למדי, וניתן לפרשו כאילו הזכות לנשיאת נשק מותרת רק במידה שבאה לסייע בהגנת המדינה, אך כיום אין פירוש זה מקובל, מה עוד שישנן שדולות חזקות המצדדות בנשיאת נשק חופשית.

בתיקון השלישי מובטחת הזכות שלא לשכן חיילים בבית.

התיקון הרביעי מבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת.

התיקון החמישי מעגן את הזכויות היסודיות של החשוד במעשה עבירה. כך, אוסר הוא על מעצר אדם ללא הגשת כתב אישום, אוסר על "כפל ענישה" (double jeopardy), מגן על זכות השתיקה, מונע הפללה עצמית, ודורש "הליך הראוי" של משפט לפני כל ענישה. כמו כן אוסר הוא על הפקעת רכוש ללא פיצוי בגינו. מאחר שהתיקון ה-14 חוזר ומצווה על "הליך ראוי של משפט", לא ברור אם כלולים בתוכו גם שאר הזכויות המאוזכרות כאן. לכך חשיבות מרובה שכן התיקון ה-14 מתייחס למדינות ולא רק לממשל הפדרלי.

בתיקון השישי ובשביעי מוגנת הזכות ל"משפט פומבי" ולמושבעים.

התיקון השמיני מגן מפני קנסות וערבונות מופרזים ומפני ענישה "אכזרית ובלתי רגילה" (בימינו, מתנגדי עונש המוות טוענים כי גם הוא נכלל תחת הגדרה זו).

התיקון התשיעי מבהיר שאין זו רשימה סגורה, קרי מניית חלק מהזכויות אינה מונעת קיומן של אחרות השמורות בידי העם (בין השאר השתמשו בתיקון זה כדי להגן על הזכות לפרטיות, שאינה מוזכרת בפירוש בחוקה).

התיקון העשירי מצהיר שהסמכויות שאינן לארצות הברית, הן למדינות ולעם, עוד הערה משמעותית למאבק בין זכויותיהן של המדינות לזכויות השלטון הפדרלי (זכויות הברית).

תיקונים נוספים לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיקון ה-11 (1795) מונע תביעת מדינות על ידי מי שאינם אזרחיהן.
התיקון ה-12 (1804) הפריד את בחירת סגן הנשיא מבחירת הנשיא, לאחר הפיאסקו החוקתי של שנת 1800.
התיקון ה-13 (1865) ביטל את העבדות. "לא יהא אדם רכושו של אדם אחר"
התיקון ה-14 (1868) דורש מהמדינות שלא לקצץ בזכויות התושבים, להעניק להם הליך נאות של משפט ושוויון גמור, וכן זכות הצבעה. בנוסף, מבטיח התיקון אזרחות אמריקאית לכל אדם הנולד בשטח ארצות הברית.
התיקון ה-15 (1870) מבטיח זכות הצבעה לשחורים.
התיקון ה-16 (1913) מאפשר מס הכנסה פדרלי.
התיקון ה-17 (1913) קובע שנציגי כל מדינה לסנאט ייבחרו על ידי תושביה בבחירות, ולא על ידי בית הנבחרים של אותה מדינה, כפי שהיה לפני כן.
התיקון ה-18 (1919) אסר ייצור, תובלה ומכירה של משקאות חריפים ("חוק היובש"), בוטל על ידי התיקון ה-21 ( 1933).
התיקון ה-19 (1920) העניק זכות הצבעה לנשים.
התיקון ה-20 (1933) קיצר את תקופת ההמתנה מהבחירות ועד מינוי הנשיא החדש.
התיקון ה-21 (1933) ביטול התיקון ה-18 לחוקה ("חוק היובש").
התיקון ה-22 (1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות.
התיקון ה-23 (1961) מבטיח זכות הצבעה בבחירות לנשיאות לתושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון, מקום מושב ממשלת ארצות הברית), זכות שלא נהנו ממנה עד אז, משום שהם אינם כלולים בשום מדינה.
התיקון ה-24 (1964) אסר התניית זכות ההצבעה בתשלום מיסים תקין.
התיקון ה-25 (1967) עוסק בשרשרת הירושה במקרה של מות הנשיא, ומעניק לו או לקבינט את הזכות למנות ממלא מקום זמני.
התיקון ה-26 (1971) הוריד את גיל ההצבעה ל-18 שנים.
התיקון ה-27 (1992) מונע משינוי של שכר חברי הקונגרס לחול עוד באותו קונגרס המשנה אותו.