ח'ליפה
| ערכי אסלאם | |
|---|---|
| אסלאם | |
 |
|
| פורטל אסלאם | |
| מונחים בסיסיים · כל הערכים | |
|
פלגים עיקריים
אישים מרכזיים
מוחמד • ח'ליף ושושלות הח'ליפים חגים
הג'רה • לוח השנה המוסלמי • עיד אל-פיטר • עיד אל-אדחא • עשוראא • ארבעין • לילת אל-קאדר מבנים
מסגד • מינרט • מחראב • כעבה • אדריכלות איסלאמית פלגים שיעים
תנועות
סופיות • והאביה • סלפיה פלגים אחרים
אומת האסלאם • חמשת האחוזים • המסורים • אחמדים • זקרי • עלאווים* * השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת |
|
ח'ליפה (ערבית: خليفة, להאזנה (מידע · עזרה)) הוא השם או התואר של המנהיג האסלאמי של ה"אמה" (أمة) (אנ'), או אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר המחליף או ממלא המקום של הנביא מוחמד. לעתים קרובות הח'ליפה נקרא "אמיר אל-מואמינין" (أمير المؤمنين), "מנהיג המאמינים" או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם המכונה בשם זה. הח'ליפה הוא בעל הסמכות הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, אך הוא אינו נחשב כנביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק השגוי "ח'ליף".
ישנן הבנות מודרניות רבות לתפקידו של הח'ליפה. יש תנועות בפילוסופיה המודרנית של האסלאם שהדגישו את המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי והמדיניות החברתית שלו, הנובעת מהבנה כי תפקידו של הח'ליפה להגן על המוסלמים. יש שרואים בכך שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים הפרה של החוק האסלאמי, השריעה. אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד לא היה קיים עוד, כלומר שאלה שטענו אחר כך לתואר ח'ליפה היו למעשה מלכים בלבד. תנועות אחרות טוענות כי יש צורך לחדש את המוסד של אדם יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד ושליטם של כל המוסלמים.
תוכן עניינים
תנאים נדרשים מאדם הרוצה להיות ח'ליפה[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי ספרי ההלכה, והן על פי כתבים מודרניים כמו האל-מנאר, הח'ליפה חייב להיות שלם בגופו (ובנפשו), עליו להיות מלומד, וחובה עליו להיות צאצא לשבטו של הנביא, כלומר שבט קורייש.
מקורות והיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האימפריה המוסלמית
ערך מורחב – המוסלמים מאמינים כי הח'ליפות היא היישום של השליחות של הנביאים (אדם, נח, אברהם, משה, ישו ומוחמד) כמוסד שנועד להגן ולשלוט במוסלמים על פי החוק של אללה (בקוראן ובעולם), כאשר המבנה של המוסד הזה מחקה את מבנה השמים ("מולכייה" - ממשלה) והארץ ("אומה" – עם). ישנן מקבילות מסוימות בין הח'ליפות לבין האפיפיורות, תפקיד שבדומה לח'ליפה כלל סמכויות רוחניות, צבאיות ופוליטיות בתקופות שונות, וכן היו מאבקים רבים על כיסאו ועל מהותו של התפקיד עצמו. אולם, רבים מצביעים על כך כי באסלאם ה"עולמא" הם שהיו אחראים על המורשת הרוחנית של האסלאם, ואילו הח'ליפה היה אחראי רק על הצד הפוליטי והצבאי, במיוחד לאחר ארבעת הח'ליפים הראשונים- הראשידון. שתי העדות הגדולות באסלאם, הסונה והשיעה, חולקים באופן יסודי בשאלה של מי היה אמור להיות הח'ליפה הראשון של האסלאם, ולפיכך גם על הלגטימציה של כל שאר המחזיקים בתפקיד.
על פי ההגות הסונית, אבו בכר אל-סידיק, החבר הקרוב ביותר של מוחמד ואביה של אשתו, שהיה המומר הראשון או השני לאסלאם, היה היורש הלגטימי של מוחמד, ולפיכך הוא נבחר לתפקיד הח'ליפות ב- 632. השיעים, לעומת זאת, חושבים כי היורש של מוחמד היה צריך להיות בן דודו וחתנו, עלי אבן אבו טאלב, מכיוון שהיה קרוב קרבת דם לנביא עצמו, וכן מכיוון שהם מאמינים כי הוא נבחר על ידי מוחמד עצמו כיורש. אם כי עלי היה, מבחינה היסטורית, הח'ליפה הרביעי, השיעים מחשיבים אותו לח'ליפה הלגיטימי הראשון ואולי היחיד. הסונים רואים את ארבעת הח'ליפים הראשונים, כולם חברים קרובים של מוחמד, כח'ליפים "המודרכים נכונה", על פי הסדר הבא: אבו בכר, עמר בן אלחטאב, עות'מאן בן עפאן, ועלי. הם חושבים כי אלה הם הח'ליפים היחידים שלא סטו מהסטנדרטים שהציב מוחמד, אך הם גם מכירים באופן כללי בלגיטימיות של שושלות הח'ליפים שלאחר מכן, ממועאויה אבן סופיאן והשושלת האומיית.
תחת האומיים, האימפריה המוסלמית גדלה מאד. למערב, השלטון המוסלמי התפשט על פני צפון אפריקה ועד לספרד. למזרח, הוא התרחב דרך איראן עד הודו. אולם, לשושלת האומיית לא הייתה תמיכה בלעדית בתוך האסלאם עצמו. שלא כמו הסונים, השיעים לא קיבלו את הלגיטימיות של השושלת האומיית. המיעוט השיעי תמך בשושלת העבאסית, שטענה לח'ליפות כצאצאית של עבאס אבן עבד אל-מוטאליב. אולם, לאחר שהעבאסים הצליחו לרשת את הח'ליפות מהאומיים ב 750, הם אימצו את האסלאם הסוני וכפרו באמונות השיעיות. העבאסים סיפקו שושלת רצופה של ח'ליפים למשך שלוש מאות שנה, כשהם מאחדים את השלטון האסלאמי ותחת חסותם היו התפתחויות אינטלקטואליות ותרבותיות חשובות במזרח התיכון. אך עד 940 הכוח של הח'ליפים תחת העבאסים דעך, כאשר לא-ערבים, ובעיקר הטורקים (ולאחר מכן הממלוכים במצרים במחצית השנייה של המאה ה-13), עלו לעמדות משפיעות, והסולטאנים והאמירים (השליטים של המחוזות האסלאמיים השונים) נעשו עצמאיים יותר ויותר. אולם, הח'ליפות נותרה כתפקיד סמלי וכישות מאחדת לעולם האסלאמי.
בתקופת השושלת העבאסית, היו שהתנגדו ללגיטימיות שלהם. השיעי סעיד אבן חוסיין מהשושלת הפאטימית, שטענה לקשר למוחמד דרך בתו פאטימה, טען לתואר הח'ליפה ב 909, וייסד שושלת חדשה של ח'ליפים בצפון אפריקה. הח'ליפים הפטימיים בתחילה שלטו במרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, וב-150 השנה הבאות הרחיבו את שלטונם, והצליחו לשלוט גם בארץ ישראל ובמצרים, עד שהעבאסים הצליחו להשיב את הגלגל, והגבילו את הפאטימים למצרים. השושלת הפאטימית נפלה ב 1171. השושלת האומאיית, ששרדה ושלטה על המחוזות האסלאמיים בספרד, טענה מחדש לתואר הח'ליפה ב 929, ושרדה עד שהופלה ב-1031.
בשנת 1258 הכוחות המונגוליים תחת הולגו חאן כבשו את בגדאד. הם הרסו את העיר והוציאו להורג את הח'ליפה העבאסי אל-מסתעצם הראשון. נצר למשפחה, אל-מסתנצר השני נמלט לקהיר והוכתר שם כח'ליפה בשנת 1261 ובכך ייסד שושלת ח'ליפים ששרדה עד שהסולטאן העות'מאני נטל לעצמו את תואר הח'ליפה בנוסף על שאר תאריו, וזאת למרות שלפי ההגדרות הפורמליות הח'ליפה חייב להיות בן שבט קורייש, שבטו של הנביא והסולטנים לא היו כאלו. גם שליטים מוסלמיים אחרים החלו לטעון לכתר והאימפריה המוסלמית כבר הייתה פחות מאוחדת. לבסוף הח'ליפות של העות'מאנים היא שזכתה לבכורה.
ערב מלחמת העולם הראשונה, הח'ליפות העות'מאנית ייצגה את הישות האסלאמית העצמאית הגדולה והחזקה ביותר.
השליטים של המדינה העות'מאנית כמעט ולא השתמשו בתואר זה מסיבות פוליטיות. אחרי המלחמה העות'מאנית-רוסית נחתם הסכם קוצ'וק קאינרג'ה שכחלק ממנו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים המיושבים במוסלמים, הסולטאן אבדילהמיט הראשון הדגיש את תואר הח'ליפה ובכך אמר כי הוא האחראי על כל המוסלמים, כולל אלו שכבר אינם תחת שלטונות הישיר. ידוע גם כי מהמט השני ונכדו סלים הראשון השתמשו בתואר הח'ליפה על מנת להצדיק כיבוש ארצות מוסלמיות על ידם. בתאריך מאוחר יותר, אחד מהסולטאנים האחרונים של האימפריה העות'מאנית, סולטאן עבדול חמיד השני, השתמש בתואר כנשק נגד הקולוניאליזם האירופאית והכיבוש של ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה וכנגד התמרמרות או התקוממות אפשרית הנובעת מהתנזימאת.
סופה של הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-3 במרץ 1924, הנשיא של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל, ביטל חוקתית את מוסד הח'ליפות, כחלק מן הרפורמות שערך. הסמכויות של הח'ליפה הועברו לפרלמנט של מדינת הלאום הטורקית החדשה, והתואר לא היה בשימוש מאז. ניסיונות לחדש את הח'ליפות במקומות אחרים בעולם המוסלמי בשנים מיד לאחר ביטולה על ידי טורקיה נכשלו.
היו מספר אישים ששאפו להיות ח'ליפה:
- חוסיין בן עלי, מושל עות'מאני לשעבר של החיג'אז שהיה בקשר עם בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומרד באיסטנבול, צאצא לשבט הקורייש, הכריז על עצמו כח'ליפה במכה יומיים לאחר שטורקיה נטשה את התואר. אך אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, והוא גורש מערב על ידי הסעודים, שבט יריב שלא היה לו עניין בח'ליפות.
- הסולטאן העות'מאני האחרון, מחמד השישי, עשה ניסיון דומה להכתיר את עצמו כח'ליפה החיג'אז לאחר שעזב את טורקיה, אך גם הוא לא הצליח בזאת.
- האימאם יחיא(אנ'), אולם הוא היה זיידי (שיעי) ולכן לא היה מתקבל על ידי הסונים
- פארוק הראשון שהיה מנהיג מצרים וסודאן הגדולות והחזקות, לא היה בן שבט קורייש ולא זכה לתמיכה.
- אבו בכר אל בגדאדי, שליט המדינה האיסלאמית , הכריז על עצמו כחליף ביוני 2014. לא הוכר רשמית ככזה עד ידי אף אחד שלא מהמדינה האיסלאמית או קשור אליה.
דיונים בנושא חידוש הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במחצית שנות ה-20 תנועת הח'ליפאת, ששאפה להשיב ליושנה את הח'ליפות הטורקית, התפשטה בקרב הטריטוריות הבריטיות באסיה. היא הייתה חזקה במיוחד בהודו, שם היא היוותה נקודה מלכדת עבור הקהילות המוסלמיות. פסגה כונסה בקהיר ב-1926 על מנת לדון בחידוש הח'ליפות, אך רוב הארצות המוסלמיות לא השתתפו ולא נעשה דבר ליישם את החלטות הפסגה.
ב-1925, עלי עבדל ראזק(אנ') (ﻋﻠﻲ ﻋﺒﺪ ﺍﻟﺮﺍﺯﻕ), שהיה מבכירי המורים באל-אזהר הוציא ספר בשם "האסלאם ויסודות השלטון" (الإسلام وأصول الحكم) ובו ניתח את יחסי הגומלין בין הדת לבין השלטון המדיני באסלאם. לדעתו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר, הקשר שהיה בתקופת מוחמד והראשידון בין הדת לבין המנגנון המדיני היה כורח המציאות בזמנו אולם היה מקרה חד פעמי. קשר זה אינו מחויב המציאות, המדינה צריכה להיות מודרנית ואילו האסלאם הוא דתי. לכן אין צורך לחדש את מוסד הח'ליפות, כפי שמוסד הח'ליפות לא היה קיים בימי מוחמד עצמו.
לעומתו, רשיד רידא, במספר מאמרים שפרסם ב"אל-מנאר" הביא ציטוטים מהחדית', הסתמך על האיג'מאע, הביא מקורות ספרותיים על הח'ליפות ואמר שעל פיהם חייבת להיות ח'ליפות.
התואר "אמיר אל-מומינין" אומץ על ידי מלך מרוקו והמולא מוחמד עומאר, הנשיא לשעבר של משטר הטליבאן באפגניסטן, הם לא טענו לסמכות חוקית על מוסלמים מחוץ לגבולות הארצות שלהם. הדבר הקרוב ביותר לח'ליפות הקיים כיום הוא הארגון של המועצה האסלאמית, ארגון בינלאומי שנוסד ב-1969 ומורכב מהממשלות של רוב המדינות עם רוב אסלאמי. אך לארגון זה יש השפעה מוגבלת; מוסלמים רבים כלל אינם מודעים לכך שהוא קיים, ואפילו המדינות החברות בו מתעלמות מההחלטותיו.
היחס כיום של המוסלמים כלפי הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הח'ליפות, שפעם הייתה נושא למאבק ויריבות קשה בין השליטים המוסלמים, אינה קיימת מאז 1924. הסיבות למהפך זה מגוונות ומורכבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הארצות המוסלמיות נפלו בידיים זרות. לאחר מכן, העולם המוסלמי נוצר מחדש כיחידות לאומיות, והושפע רבות מפילוסופיות מערביות או סוציאליסטיות. חשיבות המסגדים והממסד הדתי ירדה בהרבה ברוב הארצות המוסלמיות, ולשלטון עלו אליטות פוליטיות וצבאיות שראו את האסלאם כעניין אישי ולא כבסיס לאחדות פוליטית או למדינה מודרנית. יתר על כן, יריבויות ישנות (בעיקר בעולם הערבי) מנעו שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות.
אם כי האסלאם הוא עדיין כוח משפיע ביותר ברוב החברות המוסלמיות, ומוסלמים רבים עדיין תומכים בח'ליפות, הגבלות קשות על פעילות פוליטית בארצות מוסלמיות יחד עם המכשולים המעשיים העצומים לאיחוד של יותר מחמישים מדינות תחת מוסד אחד, מנעו ניסיונות לחדש את הח'ליפות, אפילו אצל מוסלמים אדוקים. תנועות אסלאמיות א-פוליטיות פופולריות כמו התבליגי ג'מאט אומרות כי חיסרון ברוחניות וירידה בהקפדה על קיום המצוות כסיבה השורשית לבעיות העולם המוסלמי, וטוענים כי לא ניתן לחיות מחדש את הח'ליפות כל עוד בעיות אלה קיימות. כל הניסיונות לבנות מדינה בהתבסס על האסלאם נכשלו עד למהפכה האיראנית ב-1979, שהתבססה על עקרונות השיעה ולא עסקה כלל בעניין הח'ליפות העולמית.
תנועות סוניות וווהביות הקוראות לחידוש הח'ליפות נעשו פופולריות יותר בשנים האחרונות. אך תנועות אלה לא הצליחו להסכים על דרך משותפת או על מודל ברור של ממשל אסלאמי, והדיאלוג בנושא זה בין אינטלקטואלים מוסלמים אופיין במבוכה לנוכח נקודות המבט הרבות על כיצד אמורה להראות המדינה האסלאמית. מוסדות אסלאמיים רבים במדינות מוסלמיות כיום לא מציבים את חידוש הח'ליפות בעדיפות הראשונה, ובמקום זה מתמקדים בנושאים אחרים. רוב המשטרים התנגדו למעשה לרעיון.
ח'ליפים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אבו בכר – הח'ליפה המודרך-נכונה הראשון של הסונים. הכניע שבטי מורדים במלחמות הרדה.
- עמר בן אלחטאב – הח'ליפה השני. בתקופת משטרו, האימפריה המוסלמית הוגדלה לכלול את מצרים, ירושלים והאימפריה הסאסאנית.
- עות'מאן אבן עפאן – הח'ליפה השלישי. הקוראן נערך ונוסח תחת חסותו. נהרג על ידי המורדים.
- עלי אבן אבי טאליב - הח'ליפה המודרך-נכונה הרביעי והאחרון, והאימאם הראשון לדעת השיעים. תקופת ממשלו הייתה רוויה במאבקים פנימיים.
- מועאויה אבן סופיאן – הח'ליפה האומיי הראשון. מועאויה ייסד את השלטון השושלתי בכך שמינה את בנו יזיד כיורשו, מגמה שתמשך אצל הח'ליפים הבאים.
- עומר אבן עבד אל-עזיז – ח'ליפה אומיי שיש שרואים אותו (בעיקר סונים) כח'ליפה מודרך-נכונה חמישי.
- הארון אל-רשיד – ח'ליפה עבאסי. בתקופת ממשלו בגדאד נעשתה למרכז הגדול ביותר בעולם למסחר, לימוד ותרבות. הארון הוא הנושא של סיפורים רבים בקובץ הנודע "אלף לילה ולילה".
- סולימאן המפואר – סולטאן עות'מאני מוקדם, בתקופתו האימפריה העות'מאנית הגיעה לשיאה. בנה את חומות ירושלים.
- אבדילמג'יט השני – הח'ליפה האחרון.
שושלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השושלות החשובות יותר הן:
- בית אומיה בדמשק (661 - 750), לאחריה:
- השושלת העבאסית בבגדאד (750 - 1258), ולאחר מכן בקהיר (תחת שליטה ממלוכית) (1260 - 1517).
- השושלת הפאטימית בצפון אפריקה ומצרים (909 - 1171). לא מקובלת אוניברסלית.
- האמירים האומאיים בקורדובה, ספרד, הכריזו על עצמם כח'ליפים (ידועים כח'ליפים של קורדובה; לא היו מקובלים אוניברסלית; 929 - 1031).
- שושלת אל-מוואחידון בצפון אפריקה וספרד (לא מקובלת אוניברסלית; 1145 - 1269).
- העות'מאנים (1453 - 1924; השתמשו בתואר בין זמנו של סולימאן המפואר במאה ה-16 ועד לעבדול חמיד השני בסוף המאה ה-19).
הערה על החפיפה בין הח'ליפות האומאיית והעבאסית: לאחר הטבח של בני המשפחה האומאיית בידי העבאסים לאחר הצלחת המהפכה העבאסית, נסיך אומיי אחד הצליח להמלט וברח לצפון אפריקה, שנותרה נאמנה לאומאיים. שמו היה עבד א-רחמן הראשון. משם, הוא המשיך לספרד, שם הוא איחד את המחוזות שנכבשו בידי ח'ליפים אומאיים קודמים (ב-712). מ-756 ועד 929, השלטון האומאיי בספרד היה אמירות עצמאית, עד שעבד-ארחמן השלישי טען מחדש לתואר הח'ליפות לשושלתו.
| מנהיגים ותארים באסלאם | ||
|---|---|---|
| תארים | ח'ליפה • אימאם • מולא • חוג'ת אל-אסלאם • אייתוללה • מרג'ע תקליד • סייד • שריף • ולי • אמיר • שייח' | |
| תפקידים | מואזין • קאדי • מופתי • מוחתסב • סולטאן | |
| משפט | שריעה • פיקה • אג'תהאד | |
