החברה ביוון העתיקה

החברה ביוון העתיקה אופיינה בהבחנה בין עבדים לבני חורין, הבחנה בין תפקידי גברים לתפקידי נשים, חוסר משמעות יחסי למוצאו של האדם ומרכזיותה של הדת. סגנון החיים האתונאי איפיין את העולם היווני העתיק, בניגוד למערכת החברתית של ספרטה, שהייתה ייחודית לה.

המבנה החברתי

עבדות

ערך מורחב – עבדות ביוון העתיקה

אסטלה. העבד הוא הנמוך מבין שתי הדמויות, ואדוניתו היא הגבוהה, הגליפתוטק במינכן.

הזכות לאזרחות ולמלוא הגנת החוק בפולייס (ערי מדינה) הייתה שמורה לבני החורין בלבד. ברוב ערי המדינה, שלא כמו ברומא, מעמדו החברתי של אדם לא העניק לו זכויות יתר. כך למשל, עובדת היותו של אדם צאצא למשפחה מסוימת לא נשאה עימה זכויות יתר. משפחות מסוימות שלטו במשרות דתיות ציבוריות אך בדרך כלל הדבר לא תרם לכוחן בממשל. האוכלוסייה באתונה נחלקה לארבעה מעמדות כלכליים. מי שהתעשר יכל לפיכך לשנות את מעמדו. בספרטה כל האזרחים הגברים קיבלו את התואר "שווה" עם סיום חינוכם. למרות זאת, מלכי ספרטה, ששלטו בה הן כמנהיגים הצבאיים והן כדתיים, היו בני שתי משפחות.

לעבדים לא היה כל כוח או סטטוס חברתי. הייתה להם הזכות להקים משפחה והזכות להיות בעלי רכוש, אך לא היו להם זכויות פוליטיות כלל. עד 600 לפנה"ס פשטה העבדות ביוון. עד המאה ה-5 לפנה"ס היוו העבדים עד שליש מתושבי ערי מדינה מסוימות. העבדים כמעט ולא התמרדו (מלבד בספרטה), כיוון שהיו בני אומות שונות ורבות וכיוון שפיזורם מנע התארגנות.

לרוב המשפחות היו עבדים ששימשו כמשרתי משק בית וכעובדי כפיים, אף משפחות עניות היו עשוייות להיות בעלות עבד או שניים. הבעלים לא הורשו להכות או להרוג את עבדיהם. לעתים קרובות הבעלים הבטיחו לשחרר את העבד בעתיד, על מנת לתמרץ אותו לעבוד קשה. שלא כמו ברומא, עבדים ששוחררו לא הפכו לאזרחים. במקום זאת, הם נכללו במטיקים - תושבים ממדינות זרות או מערי מדינה אחרות, שהורשו באופן רשמי להתגורר בעיר.

גם עיר המדינה הייתה בעלים של עבדים. לעבדים ציבוריים אלו היה חופש רב יחסית מזה של עבדי המשפחות - הם לא חיו עם בעלים והתמחו במטלות ספציפיות. עבדים ציבוריים באתונה אומנו לאתר מטבעות מזויפים ועבדי המקדש שימשו כמשרתי האל של המקדש.

בספרטה היה סוג מיוחד של עבדים - ההלוטים - שבויי מלחמה יוונים שהיו בבעלות המדינה והוצבו אצל משפחות. ההלוטים גידלו את המזון וטיפלו במשק הבית, כך שהנשים יכלו להתרכז בגידול ילדים חזקים והגברים יכלו להקדיש את זמנם לאימון כהופליטים. אדוניהם נהגו בם בקשיחות וההלוטים התמרדו לעתים קרובות.

סגנון החיים

כד חרס המתאר חוגג ומוזיקאי במהלך סימפוזיון; מוזיאון הלובר, פריז, צרפת.

סגנון החיים בערי המדינה היווניות כמעט לא השתנה בתקופת קיומן. העירוניים חיו בבתי דירות נמוכים או בבתים חד משפחתיים, על פי יכולתם הכלכלית. בתי המגורים, בנייני הציבור והמקדשים מוקמו סביב האגורה. אזרחים גרו גם בכפרים ובבתי חווה פזורים באזורי הכפר. באתונה גרו רבים יותר מחוץ לחומות העיר מאשר בתוכן (מעריכים ש-160,000 איש מתוך סך של 400,000 תושביה חיו בתוך העיר, שיעור גבוה של עיור, יחסית לחברה הקדם-תעשייתית).

הבית הרגיל היה פשוט בהשוואה לימינו, הוא כלל חדרי שינה, חדרי איכסון ומטבח הממוקם סביב חצר פנימית קטנה. גודלו הממוצע, כ-230 מטר רבוע במאה הרביעית, היה גדול הרבה יותר מהבתים בתרבויות עתיקות אחרות.

בכל משק בית חיו זוג הורים וילדיהם, ללא בני המשפחה המורחבת. הגברים היו אחראים לפרנסת המשפחה על ידי עבודה או השקעה באדמות או מסחר. הנשים היו אחראיות על ניהול מיצרכי משק הבית ופיקוח על העבדים אשר הביאו מים בכדים ממזרקות ציבוריות, בישלו, ניקו וטיפלו בתינוקות. לגברים היו חדרים נפרדים לאירוח, שכן אורחים גברים לא הורשו להגיע לחדרים בהם הנשים והילדים בילו את מרבית זמנם. גברים עשירים הזמינו לעתים אורחים לסימפוזיון. מנורות שמן זית סיפקו את המאור ומחתות פחמים את החימום. הרהיטים היו מעטים, כללו כסאות, שולחנות ומיטות עץ.

רוב היוונים בעת בעתיקה עסקו בחקלאות, כ-80% מכלל האוכלוסייה, כמו בחברות קדם-תעשייתיות אחרות. האדמה ביוון דלה והגשם בלתי ניתן לחיזוי. על פי מחקרים האקלים השתנה רק במעט מאז העת העתיקה, כך שעישוב והיפוך של האדמה נדרשו בתכיפות. ייתכן ששוורים עזרו בחרישה, אך רוב המטלות בוצעו ידנית. באופן אידאלי תכנן האיכר שייוותרו עודפי יבול שישמשו במשתאות ועל מנת לקנות כלי חרס, דגים, מלח ומתכות.

גם המזון ביוון העתיקה היה פשוט. העניים אכלו בעיקר דייסת שעורה בתוספת בצל, ירקות, גבינה או שמן זית. מעטים אכלו בשר בקביעות, מלבד בהזדמנויות בהן חולק בשר בחינם לאחר הקרבת קרבנות בפסטיבלים לאומיים. כשאכלו בשר צאן נאכלו כבשים ולא טלאים. אופים מכרו לחם טרי יום-יום וחטיפים נמכרו בדוכנים קטנים. יין מדולל במים היה המשקה המועדף.

הביגוד השתנה אך מעט במהלך התקופה. גברים ונשים כאחד לבשו פפלוס רפוי וכיתון. לטוניקות היו לרוב דוגמאות צבעוניות והן נקשרו על ידי חגורה. במזג אוויר קר לבשו מעילים וכובעים, במזג אוויר חם הסנדלים החליפו את מגפי העור. נשים ענדו תכשיטים והשתמשו באיפור - בעיקר אבקת עופרת שהעניקה להן גוון עור חיוור. הגברים גידלו זקן עד שאלכסנדר הגדול הפך את הגילוח לאופנתי.

הרפואה הייתה מוגבלת ביוון העתיקה. היפוקרטס מקוס תרם להבחנה בין אמונות טפלות לטיפול הרפואי במאה ה-5 לפנה"ס. השתמשו בתרופות צימחיות להקלה על כאבים, ורופאים אף ביצעו מספר סוגי ניתוחים. אולם לא היו להם תרופות לזיהומים, כך שאפילו אנשים בריאים עלולים היו למות במהרה ממחלה בכל גיל.

הגברים התאמנו יום-יום לשם הכושר והמוכנות לשרות הצבאי. כמעט לכל עיר מדינה היה לפחות גימנסיון אחד שכלל מבנה אימונים, מסלול ריצה, מתקני מרחץ, אולם הרצאות ופארק. ברוב הערים (מלבד ספרטה) מוסדות אלו נועדו לגברים בלבד, והאימון התבצע בעירום.

פסטיבליים לאומיים היוו מוקד בידור. תחרויות מוזיקה, דרמה וקדרות נערכו לכבוד האלים. האתונאים התגאו בכך שבעירם נערך פסטיבל כמעט מידי יום. פסטיבלים פאן-הלניים גדולים נערכו באולימפיה, דלפי, נמאה ואיסתמיה. אתלטים ומוזיקאים שניצחו בתחרויות זכו בעושר ותהילה. התחרות האהודה והיקרה ביותר הייתה מרוץ מרכבות.

חינוך

החינוך ביוון העתיקה היה לרוב פרטי, להוציא את ספרטה. בתקופה ההלניסטית יסדו כמה ערי מדינה בתי ספר ציבוריים. רק משפחות עשירות יכלו להרשות לעצמן מורה. בנים למדו קרוא וכתוב ושיננו ספרות. כמו כן למדו לשיר ולנגן בכלי נגינה ואומנו באתלטיקה למען השרות הצבאי. מטרת לימודיהם לא הייתה רכישת מקצוע אלא להיות לאזרחים מועילים. בנות למדו קרוא וכתוב וחשבון פשוט שיאפשר להן לנהל את משק הבית. לרוב הן לא זכו לחינוך לאחר ילדותן.

חינוכם של בנים מעטים נמשך לאחר הילדות, כך היה למשל אצל הספרטנים שהעניקו לבנים חינוך צבאי. חלק מהותי בחינוכו של בן נוער הייתה מערכת יחסים של אהבה והדרכה עם בגיר. הצעיר למד כשצפה במדריכו מנהל שיחות פוליטיות באגורה או בסטואה, כשעזר לו למלא את חובותיו הציבוריים, כשהתאמן עמו בגימנסיון, וכשנלווה אליו לסימפוזיונים. בני העשירים המשיכו ללימודים גבוהים ולמדו באוניברסיטה בעיר גדולה. אוניברסיטאות אלו אורגנו על ידי מורים מפורסמים. בין האוניברסיטאות הדגולות של אתונה היו הליקיאון והאקדמיה.

מעמד הנשים

החברה ביוון הייתה פטריארכלית, ומכאן היחס לנשים. בדרך כלל מקומה של האישה נשמר בבית (באויקוס) בתחום שהוקצה לה - הבית היה מחולק למספר אזורים ביניהם: מגורים, בישול, חצר, מחסנים. החדר המרכזי בבית היה חדר הגברים - האנדרון - שבו ישבו הגברים ואורחיהם, וגם סעדו בו. לנשים לא התירו את הכניסה אליו. הנשים ישבו במקום נפרד, קרוב לאזור הבישול, וגם אכלו בנפרד מבעליהן. בדרך כלל חדרי הנשים (gunaikeion) נמצאו בקומה העליונה, והן ישנו שם ביחד עם הילדים. הגבלת מקומן של הנשים לא הצטמצם לתחום הבית אלא גם לתחום הציבורי והחברתי. לנשים אסור היה לצאת מהבית אלא לאירועים מיוחדים כמו הלוויות, טקסים דתיים (החג לאתנה פוליאס-פאנאתנאיה, חג התסמופוריה שנועד לנשים בלבד, והמיסטריות באלאוסיס עם הפולחן לדמטר ופרספונה) וכן ירידה לבית המעיין לשאוב מים, אבל גם במקרים אלה התלווה אליהן בדרך כלל אחד מהגברים במשפחה. כמו כן, לנשים אסור היה להשתתף או להיות נוכחות באירועים פוליטיים כמו אסיפות העם וההצבעות שנערכו שם, ובאירועים חברתיים כמו הצגות תיאטרון. לנשים לא הייתה זכות לתבוע במשפט, ואם תבעו או נתבעו היו חייבות להיות מיוצגות על ידי גבר. נישואין ואימהות נחשבו כנושאים העיקריים בחייה של האישה. מטרת הנישואין הייתה בראש ובראשונה הולדת ילדים. בחיי הנישואין הייתה חלוקה ברורה - האישה דאגה לכל הכרוך בניהול משק הבית - בישול, אריגה בנול, ייצור הבגדים עבור בני הבית, השגחה על המשרתים, וכן גידול הילדים, ואיפשרה בכך לגברים את החופש לפעול מחוץ לבית, בפוליס. נשים לא יכלו לעמוד ברשות עצמן בשום שלב משלבי חייהן. מיום הולדתן ועד יום מותן הן היו שייכות לגבר - לאביהן (או לאחיהן, במידה והאב נפטר), ואחרי כן לבעליהן. במידה והאישה התגרשה או התאלמנה, היא חזרה אל בית אביה. בדרך כלל לנשים לא היה רכוש פרטי משלהן ותלותן הכלכלית בגבר הייתה רבה מאוד. עם נישואיה קיבלה הכלה את הנדוניה מאביה, אבל הנדוניה נשארה בשליטתו של הבעל. הגיל האידאלי לנישואין של הנשים ביוון היה 15 ואילו הגיל האידאלי עבור הבעל היה 35.‏ הנשים היחידות שהיו להן תפקידים ציבוריים במסגרת הפוליס היו הכהנות במקדשים. הן נבחרו לתפקיד בגיל מאוחר, ונחשבו חכמות ובעלות ניסיון. גם המיילדות נחשבו כבעלות סטטוס גבוה. מעמד מיוחד היה לנשים ששימשו כהטיירות, ונועדו לשעשע את הגברים. הן קיבלו השכלה רחבה, למדו שירה, מוזיקה ופילוסופיה והשתתפו בסימפוזיונים עם הגברים. חלקן אף עלה לגדולה והמוכרת ביניהן היא אספסיה, בת זוגו של פריקלס, שמאוחר יותר גם נישא לה, למרות שעניין זה לא נתקבל יפה בעיני האתונאים.