עינויים

מבחר מכשירי עינויים

עינויים הם כל פעולה שבה כאב עז, לרוב גופני, אך לעתים נפשי, נגרם באופן מכוון לאדם. המניעים לעינויים מגוונים מאד, החל בנקמה, דרך איום וענישה, סחיטת מידע, וכלה בסאדיזם לשמו, אם של המענה בלבד, או לשעשוע קהל גדול.

לאורך רוב ההיסטוריה עינויים היו נפוצים מאד בעולם כולו, וכל אדם כמעט חזה בעינויים פומביים. הרקע לעינויים השתנה - מהקרבות קורבן אדם טקסיות שכללו עינויים ממושכים, המרת דת בכח, ענישת פושעים, לעתים בשל עברות של מה בכך דוגמת רכילות, וכלה במחזות הרתעה פוליטיים - יהא הרקע אשר יהא, כמעט תמיד מתוארת תגובת הקהל למחזה הנורא כתגובה של עונג ושחוק‏.

במאה ה-17 פרץ זרם שהולך ומתגבר, בתהליך שעדיין נמצא בעיצומו, של סלידה מעינויים והוקעתם כמוקצים. הסיבות לשינוי שנויות במחלוקת, אך הנתונים המעידים על קיומו אינם בספק: אכן, כיום ברוב העולם, תגיב קבוצה אקראית של אנשים בגועל ובזעם על מחזה של עינוי אדם פומבי, ממין שהיה לחם חוקם של אנשי ימי הביניים‏.

כיום, עינויים נחשבים באופן כמעט אוניברסלי כהפרה בוטה וקיצונית של זכויות אדם, כפי שנוסחה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. כל המדינות בעולם חתומות על אמנת ז'נבה השלישית ואמנת ז'נבה הרביעית, בה הן מתחייבות לא לענות אזרחי אויב ושבויי מלחמה בעימותים צבאיים. הצדדים החתומים על אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים מתחייבים לא לגרום במכוון כאב עז או סבל לאיש לצורך השגת אינפורמציה או הודאה, או ענישה. למרות אמנות אלה, לפי הערכות ארגונים כמו אמנסטי אינטרנשיונל, בערך שני שלישים ממדינות העולם לא מצייתות באופן עקבי לרוח ההסכמות, אך היקף ההפרות זעיר לעומת מאות עברו.

רקע היסטורי

משחר ההיסטוריה ישנן עדויות לשימוש בעינויים כמנגנון הענשה. הרתחה למוות, צליבה, סקילה באבנים, הוצאה להורג בשריפה וביתור היו רק חלק מן השיטות האכזריות שננקטו על מנת להעניש את העוברים על החוק המדיני או הדתי. עד להתפתחות ההומניזם במהלך המאה ה-17 השימוש בשיטות הענשה הכרוכות בסבל מכוון היה מקובל. עם תחילת עידן הנאורות התפתח הרעיון של זכויות אדם אוניברסליות, ובד בבד החלה לצבור תאוצה ההכרה בעינויים כאמצעי הראוי לגינוי. ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות אדם, שאומצה על ידי העצרת הכללית של האום בשנת 1948, היא מן העדויות החשובות ביותר להכרה בהכרחיות שבהוקעת העינויים מן החברה.

ימי הביניים

בתי המשפט בימי הביניים התייחסו אל עינויים כאמצעי לגיטימי לצורך קידום תהליך החקירה או הענשת פושעים. החוק בתקופה זו קבע כי מספיקה חצי הוכחה כלפי נאשם על מנת לגזור עליו עינויים. על פי רוב, העינויים בוצעו בסתר, בתוך צינוק תת-קרקעי. לעומת זאת, הוצאה להורג בעינויים בדרך כלל נעשתה באופן פומבי.

העת החדשה

במהלך העת החדשה, עינויי מכשפות היו תופעה נפוצה. אנגליה היא דוגמה למדינה שבה מערכת המשפט לא אפשרה באופן עקרוני שימוש בעינויים. יחד עם זאת היו מקרים חריגים שבהם נעשה שימוש באמצעי זה לצורכי קידום חקירה. העינויים באנגליה בוטלו סביב שנת 1640. במהלך המאה ה-17 השימוש בעינויים תחת מעטה חוקי הצטמצם ברחבי אירופה. באותה תקופה אנשי רוח ואנשי ציבור החלו להביע בפומבי את התנגדותם לשימוש בעינויים. צ'זארה בקאריה, ג'ואן גריף והפילוסוף הידוע וולטר הן דוגמאות לאנשים שמחו באופן נחרץ נגד השימוש בשיטות ענישה אכזריות. בסוף המאה ה-18, ותחילת המאה ה-19 השימוש בעינויים החל בהדרגה לאבד את התוקף החוקי שלו ברחבי אירופה. שבדיה ופרוסיה היו המדינות האירופאיות הראשונות אשר הוציאו את העינויים מחוץ לחוק בשנים 1722 ו-1752 בהתאמה. דנמרק ביטלה את העינויים בשנת 1770, רוסיה ב-1774, אוסטריה ב-1776, צרפת ב-1780 והולנד ב-1798. שווייץ הוציאה את העינויים מחוץ לחוק במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19.

בימינו

פשעי המלחמה והפשעים נגד האנושות של מדינות הציר במהלך מלחמת העולם השנייה עיצבו את הרגישות של הציבור הרחב לגבי סוגיית זכויות האדם ובפרט לגבי השימוש בעינויים. במקביל לעליית מודעות הציבור הרחב לסוגיית זכויות האדם, השימוש בעינויים צבר בהדרגתיות מעמד של שיטת אכיפה הראויה לגינוי. לאור מציאות זו מדינות רבות סילקו את העינויים מן החוק. עם זאת, לצד מדינות אלה, ישנן מדינות אשר עדיין עושות שימוש בעינויים, חלקן בטענה שהפעלת אמצעי זה הינה הכרחית במקרים מסוימים. עינויים עדיין מתרחשים גם בדמוקרטיות ליברליות, אף על פי שקיימות מספר אמנות בינלאומיות האוסרות על השימוש באמצעי זה ( למשל אמנת האו"ם נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים). ארצות הברית היא דוגמה למדינה כזו, אשר מידי פעם נחשפים בה מקרים חמורים של התעללות ועינויים, אף על פי שהחוקה האמריקאית והחוק הפדרלי אוסרים זאת בפירוש. כיום, ארגוני זכויות אדם כגון "אמנסטי אינטרנשיונל" פועלים במטרה לחשוף הפרות של זכויות אדם ולחסום את הפעלת העינויים. דוגמה מפורסמת לשימוש בעינויים בימינו היא פעילותו של מתקן המעצר בגואנטנמו. מתקן זה מופעל על ידי השלטון האמריקאי ומשמש את הפנטגון וה-CIA בכליאתם של כמאתיים עצירים. על פעילותו של המתקן נמתחת ביקורת ציבורית רחבה, וזאת בשל השימוש שנעשה מצד החוקרים בשיטות עינויים. בשנת 2004 נחשפה רשימה של 20 שיטות עינויים שונות המונהגות במתקן. בשנת 2006 דווחו על התעללויות נוספות המתרחשות במתקן, ובשנת 2007 פורסם דו"ח בו עדויות מפורשות להפעלתם של עינויים חמורים במתקן. לאור הדיווחים השונים על הפרות החוק החמורות המתרחשות במתקן, החלה להתארגן מחאה נגד שיטת ההתנהלות של המתקן. בפברואר 2011 ארגון זכויות האדם "אמנסטי אינטרנשיונל" הגיש בקשה משווייץ לפתוח בחקירה פלילית נגד הנשיא ג'ורג' ווקר בוש ולעצור אותו. ב-12 באוקטובר 2011 הארגון הגיש בקשה דומה לקנדה. נכון להיום, המחנה ממשיך בפעילותו.

שיטות עינויים

אנגליה במאה ה-8, עינוי כנקמה "הייתה צורה קבועה לנקמת בנים מהורג אבותיהם. ידועה הייתה בשם 'הנשר האדום מדם'. צריך לחתוך את בשרו וצלעותיו של ההורג, ולנסרם בתבנית נשר, ואחרי כן יבוא הבן הנאמן ובמו ידיו יתלוש את הריאות המפרכסות."‏

לאורך ההיסטוריה נעשה שימוש בקשת רחבה של טכניקות עינויים, בדרגות חומרה ומורכבות שונות. השימוש בעינויים יכול לבוא לידי ביטוי דרך הפעלת לחץ פיזי ופסיכולוגי, לחוד- או לסירוגין. החזקת המעונה בתנוחות כואבות, חשיפתו לתנאי חום וקור ואונס הן מספר מצומצם מן הדרכים המגוונות שבאמצעותן מפעילים עינויים כלפי בני אדם. עינויים פסיכולוגיים הם בעלי הגדרה מעורפלת יותר מעינויים פיזיים, ולעתים קשה לבצע הבחנה בינם לבין שיטת חקירה תקינה. העינוי הפסיכולוגי כולל הפעלת לחץ נפשי קיצוני תוך שימוש בלעג ארסי, קללות, איומים והפחדות. במסגרת העינוי חשוף המעונה ליחס משפיל, הגורם לו תחושת חוסר אונים קיצונית, דבר אשר עלול להוביל לטראומה. מכיוון שבעבר השימוש בעינויים היה מקובל יותר, כך גם שיטות העינויים שהונהגו היו אכזריות יותר. נסקור מספר שיטות שהיו נפוצות: גלגל שבירה: מתקן עינויים שנעשה בו שימוש בימי הביניים. במסגרת עינוי זה, גפיו של הקורבן מוקמו על שתי קורות עץ. לאחר מכן היו מכים על אחת הגפיים באזור שבין הקורות וכך שוברים את העצם. תהליך זה חזר על עצמו עבור כל אחת מהגפיים. לאחר מכן הגלגל הורם על מוט גבוה כך שהציפורים יוכלו לאכול אותו בעודו חי. הרתחה למוות: קורבן העינויים נקשר על מנת למנוע ממנו אפשרות תנועה. לאחר מכן היו מכניסים אותו אל תוך כלי גדול ובו מים קרים. המים חוממו בהדרגתיות עד למותו של הקורבן. שיטה הריגה זו הייתה איטית ומלווה בייסורים רבים. העלאה על המוקד: שיטת הוצאה להורג פומבית אשר במסגרתה הבעירו את הקורבנות בעודם חיים, מבלי שיכלו להימלט.

מעמדם החוקי הנוכחי של העינויים

ב-10 בדצמבר 1948 התקבלה ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם על ידי העצרת הכללית של האו"ם. לפי ההכרזה, איש לא יעבור עינויים, עונש או יחס אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים. מאז קבלת ההחלטה על ידי האו"ם השימוש בעינויים הוסדר על ידי מספר הסכמים בינלאומיים, השניים העיקריים שבהם הם אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים ואמנות ז'נבה.

אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים

אמנת האומות המאוחדות נגד עינויים (UNCAT) נכנסה לתוקפה ביוני 1987. בין סעיפיה:

• סעיף 1: עינויים מוגדרים ככאב עז או סבל, כלומר קיימות רמות כאב וסבל שאינן חמורות דיין כדי להיחשב עינויים.
• סעיף 2: לאמנה לא קיימות נסיבות יוצאות דופן מבחינת החובה לקיימה. כלומר מדינה שחתמה על האמנה ללא הסתייגות לא יכולה להשתמש בעינויים בשום מקרה בלי שהדבר ייחשב שבירת האמנה. בכל אופן, הסנקציה החמורה ביותר שיכולה להיות מוטלת על מדינה עקב שבירת האמנה היא רישום פומבי שהאמנה נשברה על ידה. במקרים יוצאי דופן רשויות של מדינה יכולות להגיע למסקנה שזהו סיכון שניתן לקבלו, בעיקר היות שההגדרה של 'עז' יכולה להתפרש באופנים שונים.
• סעיף 16: כולל את ההתחייבות למנוע מעשים של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי או משפיל, אבל רק בתחום שיפוטה. כלומר מדינה אינה מנועה מלאפשר טכניקות כפייה כאשר הן מבוצעות במקום שלא שייך לתחום שיפוטה.

אמנה זו נחתמה על ידי כמחצית ממדינות העולם. ישראל חתמה ואישררה את האמנה הבינלאומית נגד עינויים ב-1991. אישרור זה, בנוסף עם חתימה על מספר אמנות בינלאומיות נוספות המזכירות את האיסור על עינויים עליהן חתמה ישראל - מחייבת אותה לפעול לפי החוק הבינלאומי ההומניטרי.

עינויים כאמצעי חקירה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. סיבה: תוכן דל, חסר פירוט אודות השיטות הידועות, האמצעים, המטרות והחסרונות.

עינויים מהווים אמצעי לחקירת בני אדם המסרבים למסור מידע הנמצא בידם ונחוץ לחוקריהם, בכך שהחוקר מאיים בעינויים או מבצע עינויים, ובגלל שהנחקר אינו רוצה או אינו מסוגל לחוש סבל שכזה, הוא מוכן למסור פרטים שלא התכוון להגיד לפני העינויים.

עינויים כאמצעי חקירה בישראל

השב"כ משתמש לעתים בעינויים, במקרים שמוגדרים "פצצה מתקתקת", כלומר מצב שבידי הנחקר יש מידע שעשוי לסייע במניעת פיגוע שכבר הוחל בביצועו.

השימוש בעינויים על ידי השב"כ נידון בוועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של השב"כ בנושא פעילות חבלנית עוינת בראשותו של השופט משה לנדוי, משנת 1987 (ועדת לנדוי). הוועדה שהוקמה בעקבות פרשת קצין צה"ל עיזאת נאפסו התירה בין השאר הפעלת שיטות חקירה הכוללות "מידה מתונה של לחץ פיזי" מתוך "הגנת הצורך". יותר מאוחר (1999) שלל בג"ץ אמצעים כגון טלטולים, שיטת חקירה באמצעות עינויים שהייתה נהוגה בשב"כ, שבה קושרים אדם לכיסא ומטלטלים אותו. בעקבות עתירות של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח, המוקד להגנת הפרט ועוד נגד מדינת ישראל, נפסק כי שיטה זו פסולה.

פעילותו של הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל

הארגון הוקם בשנת 1990 כתגובה לשימוש בעינויים בחקירות על ידי כוחות הביטחון הישראליים. הקו האידאולוגי המנחה את הוועד הוא ההכרה בעובדה ששימוש בעינויים והתעללות אינם מתיישבים עם ערכי המוסר הבסיסי והשלטון הדמוקרטי. פעילותו של הוועד מוחלת על כל אוכלוסיית ישראל, ומטרתה למגר את השימוש בעינויים ובאלימות בלתי מוצדקת. מבחינה יישומית, עוסק הוועד בתיעוד עינויים, העברת סדנאות בנושא זכויות אדם, סיוע משפטי ופעולות נוספות. נכון להיום, הישגו המרכזי של הוועד הוא בג"ץ העינויים (1999). במסגרת עתירה זו, הוועד מחה נגד שימוש בשיטות חקירה אלימות. בעקבות העתירה, בג"ץ שלל שימוש בשיטות אלימות כגון טלטולים, טכניקת חקירה שהייתה נפוצה בשב"כ.

דעת הקהל לגבי עינויים

בסקר שערך הבי.בי.סי. ב-2006 ב-25 מדינות שונות בעולם, 29% מהנשאלים הביעו תמיכה מסויגת בעינויים כאמצעי חקירה במקרים שבהם חיי אדם על הכף. במדינות כמו איטליה ואנגליה דעת הקהל נוטה יותר לאסור עינויים, בעוד שבסין, רוסיה, ועיראק הנשאלים נטו להסכים עם עינויים כאמצעי חקירה. בישראל 43% מהנשאלים תומכים בשימוש בעינויים כאמצעי חקירה במקרים של סכנה לחיי אדם (השיעור הגבוה ביותר מבין המדינות בסקר) בעוד 48% תומכים בחקיקה שתאסור עינויים. פילוח התוצאות הסקר בישראל מראה שרוב היהודים (כ-58%) תומכים בשימוש בעינויים ואילו הרוב המוחץ מבין המוסלמים מתנגד.‏

שיקום קורבנות עינויים

מטרת תהליך השיקום הוא להשיב לקורבן העינויים את תחושת הכבוד שנגזל ממנו ולהחזירו למסלול חייו הקודם במידת האפשר. על מנת לעשות זאת, יש צורך במתן טיפול רפואי, נפשי וחברתי על ידי אנשי מקצוע. הטיפול חייב לכלול התייחסות פיזית ופסיכולוגית כאחד, תוך התייחסות בצרכיו האישיים של המטופל. ארגונים שונים בעולם, ובמרכזם המועצה הבינלאומית לשיקום קורבנות עינויים (IRCT), פועלים על מנת לסייע במתן טיפול הולם לבני אדם אשר חוו התעללות. הפוליטיקאי האמריקאי ג'ון מקיין, עבר תהליך שיקום לאחר שנפל קורבן לעינויי השבי הוייטנאמי, במסגרת שירותו בצבא ארצות הברית בתקופת מלחמת וייטנאם. במהלך שיקומו הוא עבר תהליך ממושך של התאוששות מפצעיו, ובמקביל לכך למד במשך שנה ב-"National war college".

ראו גם

• עינויים רפואיים
• עינוי סיני
• העינוי הלבן
• פרדריק שפה

קישורים חיצוניים

• בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל ושירות הביטחון הכללי, ניתן ב-6 בספטמבר 1999 - פסק הדין בעתירה נגד עינויים, באתר סנונית
• על בג"ץ הוועד נגד עינויים, ועל הבקשה בעניין הפרתו, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
• הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
• אביגדור פלדמן, הקולונל והמייג'ור, באתר הארץ, 23.04.07
• ד"ר מיכאל ויגודה, חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, באתר דעת