מעמד הפועלים
מעמד הפועלים (או מעמד העובדים, ולעתים פרולטריון) הוא הכינוי למעמד הנמוך ביותר בחברה מתועשת. הכינוי נוצר בתחילה ככינוי גנאי, אך שינה את מובנו בעקבות השימוש שעשה בו קרל מרקס בתורה המרקסיסטית כתיאור לעובד שכיר, נטול רכוש משלו, בניגוד לבעלי הון או אמצעי ייצור המצויים בבעלותם כמו סוחרים, איכרים בעלי חלקת אדמה או הבורגנים העשירים. כיום, משמש המונח כהגדרה לשכירים שעוסקים בעבודה פיזית ולפעמים כהגדרה לכל השכירים הזוטרים.
שורש המונח "פרולטריון" במילה הצרפתית prolétariat מן המאה ה-17, שהתבססה על המילה הלטינית proletarius, מ-proles, צאצא. המונח המקורי נטבע על–ידי המלך הרומאי, סרוויוס טוליוס, שעל פי המסורת הרומית חילק את נתיניו לחמש קבוצות מיסוי, על פי יכולת התשלום שלהם. בתחתית הסולם ניצבו העניים המרודים, שתרומתם היחידה למדינה הייתה הבאת צאצאים לעולם.
במשמעות שקיבל במאה ה-19, במיוחד בכתבים המרקסיסטיים, התייחס המונח ל"עובדים המודרניים", במיוחד בבתי–חרושת. אלו הובחנו בהגותו של מרקס מעובדי אדמה או אנשים העוסקים במסחר, הענקת שירותים, יזמות כלכלית, וכן הלאה. מאוחר יותר, כאשר התחוללו מהפכות בארצות חקלאיות במהותן כמו רוסיה וסין, נטען כי ישנו גם פרולטריון איכרי, אך הגדרה זו שונה ואף מנוגדת להגדרתה המקורית בהגות הסוציאליסטית והמרקסיסטית.
מעמד הפועלים בהגות המרקסיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתאוריה המרקסיסטית הוגדר פרולטריון כמעמד שאינו מחזיק בבעלות על אמצעי ייצור. ב"קפיטל" 1.2.6 קובע מרקס כי בן מעמד הפועלים, הפרולטר, הוא אדם שמקור ההכנסה היחיד שלו הוא השכר שהוא מקבל תמורת עבודתו והוא אינו יכול אלא למכור כוח זה לכל המרבה במחיר.
על-פי תורת ערך העבודה של מרקס כדי לחדול מהתבססות על כוח עבודתו לבדו זקוק הפועל להון - הכנסה נוספת מעבר לדרושה לו לצורך הישרדות שבאמצעותה יוכל לרכוש בעלות על אמצעי יצור. השגת ההון אינה אפשרית, טוען מרקס, משום שהון נוצר באמצעות ניצול הערך העודף - ההפרש שבין ההכנסה שמניבה עבודת הפועל והשכר המשולם לו. היחידים היכולים ליהנות מערך עודף זה הם בעלי ההון, הקפיטליסטים (או "הבורגנים", כניסוחו של מרקס).
לפי מרקס, מעמד הפועלים עתיד להתרחב בהדרגה, בגלל חוק הדלות הגוברת המביא לכך שהזעיר-בורגנות, האוּמנים ובעלי המלאכה הקטנים, נמצאים בתהליך של התרוששות ואיבוד ההון שלהם העתיד להגיע לנקודה שבה אין להם רכוש כלל. מרקס הבחין גם בתת-מעמד בתוך מעמד הפועלים - פרולטריון הסחבות, הלומפן-פרולטריון, המונה את הבטלים ממעש והפושעים שנמצאים אף תחת למעמד הפועלים.
מול מעמד הפועלים ניצב אויבו הנצחי - מעמד בעלי ההון. על-פי מרקס, בין בעלי ההון (הבורגנות) לפועלים ישנו ניגוד עניינים מעמדי גמור שאין בו פשרה והסתירות שבמנגנון פעולת הבורגנות, אותן ניסח ב"חוק הדלות הגוברת" יביא להחרפת העוני והתרחבותו, עד שבסופו של דבר תתרחש מהפכה סוציאליסטית.
הפרכת חוק הדלות הגוברת של מרקס, כמו גם תורת ערך העבודה שלו, הביאו לכך שהתגברות של דלותם של הפועלים ובעקבותיה ההתרחבות המצופה בהיקף מעמד הפועלים לא התרחשו. יתר על-כן, מעמד הפועלים במדינות המתועשות הצטמצם ובזירה החברתית-מעמדית הופיע מעמד רחב של שכירים ובעלי מקצועות חופשיים בורגניים, שלא היו אמורים להתקיים כלל לפי התורה המרקסיסטית. במקביל, בארצות שבהן אכן התחוללה מהפכה סוציאליסטית, היו רוב ההמונים לא בני מעמד הפועלים כהגדרתו אצל מרקס אלא איכרים, אריסים, שכירי-יום בחקלאות ובעלי אדמות זעירים.
בעקבות התפתחויות אלו עברה הגדרת "מעמד פועלים" שינויים מספר. בברית-המועצות ומאוחר יותר בסין הוגדרה האיכרות כמעמד פועלים חקלאי. במדינות המערב המתועשות, נעשו מספר ניסיונות להגדיר את השיוך המעמדי לא על-פי הון אלא על-פי מעמד תעסוקתי. לדוגמה, הסוציולוג האמריקני ויליאם קורנהאוזר ניסה בסוף שנות החמישים להתאים את האבחנות המרקסיסטיות למצב השונה בטענה כי יש להגדיר את החלוקה המעמדית על-פי סמכות ולא על פי הון: ככל שלאדם סמכות רבה יותר ביחס לאנשים אחרים, מיקומו במדרג המעמדי עולה. מילובאן דז'ילאס ביוגוסלביה ניסה דרך דומה ב"המעמד החדש" שלו בו טען כי במדינות הקומוניסטיות (ובהרחבה, גם במערב) נוצרה אחרי מלחמת העולם השנייה אליטה שלטת חדשה שאינה בורגנית כי אם ניהולית-ביורוקרטית, שה"הון" שבידה הוא הכוח שהיא מחזיקה בו.
באופן טבעי, אופן הגדרתו של מעמד הפועלים אינה מהווה בעיה עבור אותם כלכלנים, היסטוריונים או סוציולוגים שאינם רואים בתולדות האנושות, כלשונו של מרקס, "דברי הימים של מלחמת-מעמדות". מנקודת מבט מרקסיסטית, לעומת זאת, הגדרות אלו הן הרות משמעות, שכן אם התיאור ההיסטורי, הכלכלי והחברתי של מרקס לגבי עבודה, הון והיווצרות מעמד - הפועלים נחשב תקף, יש לפסול הגדרות מעמדיות כגון אלו של דז'ילאס או קורנהאוזר, כיוון שמגולמת בהן הנחה לא-מטריאליסטית.
אם דוחים את התאוריה של מרקס בנקודות אלו, הרי שגם התיאור ההיסטורי לגבי היווצרות מעמד הפועלים ורעיונות הניצול והערך העודף צריכים להדחות, ומכך משתמעת דחייה כוללת של התאוריה המרקסיסטית. אם דחייה כזו אינה אפשרית או מקובלת, נותרת הבעיה של הסברת תופעה שעל-פי הגישה המרקסיסטית אינה אמורה להיווצר כלל.
