חוקת יפן
| ממשל ופוליטיקה של יפן |
 |
|
חוקת יפן (ביפנית: 日本国憲法) כוננה ב-3 במאי 1947, בעקבות כניעתה של יפן במלחמת העולם השנייה. בחוקה מוגדרות מחדש סמכויותיו של הקיסר כסמל המדינה בלבד, אשר שואב את שלטונו מריבונות העם.
בחוקה זו יפן שוללת מעצמה הזכות להיות צד במלחמה ולהחזיק כוחות צבאיים, ובשל כך החוקה נקראת גם החוקה שלאחר המלחמה וחוקת השלום. החוקה נוסחה בתקופת הכיבוש האמריקאי של יפן אחרי מלחמת העולם ונועדה לשנות את שיטת הממשל המונרכית האבסולוטית בעלת המאפיינים המילטריסטיים לדמוקרטיה ליברלית. מאז כינונה לא הוכנסו שינויים בחוקה, למרות ניסיונות לעשות כן.
תוכן עניינים
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקת מייג'י[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוקת מייג'י משנת 1890 הייתה החוקה של הקיסרות היפנית החל מתקופת מייג'י. החוקה כוננה לאחר הרסטורציה של מייג'י בשנת 1868 והניחה את הבסיס להקמת מונרכיה שהיא בין חוקתית לאבסולוטית, בהתבסס על המשטרים של פרוסיה והממלכה המאוחדת באותה העת. להלכה, היה הקיסר השליט העליון, והממשלה, שהעומד בראשה נבחר על ידי מועצה קיסרית, הייתה מורכבת מנאמניו. לפי אותה חוקה, הממשלה לא נבחרה בהכרח מהנציגים בדיאט הקיסרי.
הצהרת פוטסדאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 ביולי 1945 יצאו מנהיגי בעלות הברית, וינסטון צ'רצ'יל, הארי טרומן וצ'יאנג קאי שק, בהצהרת פוטסדאם, שהכתיבה את התנאים לכניעת יפן במלחמת העולם השנייה. הצהרה זו גם גיבשה את המטרות המרכזיות של הכיבוש של בעלות הברית לאחר הכניעה: "המשטר היפני יסיר כל מכשול מפני החייאת המגמות הדמוקרטיות בעם היפני ומפני חיזוקן. יעוגנו חופש הביטוי, הדת והמחשבה, כמו גם כיבוד זכויות אדם בסיסיות". בנוסף, קבעה ההצהרה: "הכוחות הכובשים של בעלות הברית ייסוגו מיפן כאשר תושגנה מטרות אלו וכאשר תוקם, בהתאם לרצונו החופשי של העם היפני, ממשלה אחראית ובעלת נטיות לשלום". בעלות הברית חיפשו לא רק להעניש או לדרוש פיצויים מהאויב המיליטריסטי שלהן, אלא גם להחדיר שינויים מן היסוד באופי הממשל.
תהליך ניסוח החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מילותיה של הצהרת פוטסדאם, "המשטר היפני יסיר כל מכשול...", יחד עם הפעולות הראשונות שביצע דאגלס מקארתור, המפקד העליון של צבא הכיבוש של בעלות הברית ומושלה של יפן, לאחר כניעתה של יפן, רומזות כי לא היה בכוונתם של האמריקאים לכפות על יפן מערכת פוליטית חדשה באופן חד-צדדי. במקום זאת, האמריקאים רצו לעודד את מנהיגיה החדשים של יפן ליזום רפורמות דמוקרטיות בעצמם. אולם, אנשיו של מקארתור לא ראו עין בעין עם הבכירים היפנים בנושא כינון החוקה. הקיסר הירוהיטו, ראש הממשלה קיג'ורו שידהרה ומרבית שרי הממשלה הסתייגו מאוד מהצעד החד של החלפת חוקת מייג'י במסמך ליברלי יותר. בסוף 1945 מינה שידהרה את ג'וג'י מצומוטו, שר ללא תיק בממשלתו, לעמוד בראש ועדה של מומחים חוקתיים להציע תיקונים לחוקת מייג'י. המלצותיה של ועדת מצומוטו שהתפרסמו בפברואר 1946 היו יחסית שמרניות, ומקארתור דחה אותן מידית והורה לאנשיו לנסח מסמך חדש לחלוטין.
מרבית המסמך החדש נוסח על ידי שני קציני צבא בכירים בעלי תואר במשפטים, מיילו ראוול וקורטני ויטני, אם כי גם לאחרים הייתה יד בניסוחה. אף שלא היו יפנים, לקחו מחברי החוקה בחשבון בעת ניסוחם את חוקת מייג'י, את דרישותיהם של משפטנים יפנים ואת דעותיהם של מנהיגים פוליטיים יוניים כשידהרה וכמחליפו בתפקיד, שיגרו יושידה. מקארתור הקציב למנסחי החוקה פחות משבוע להשלים את הטיוטה, אשר הוצגה לבכירים יפנים ב-13 בפברואר 1946. ב-6 במרץ פרסמה הממשלה היפנית את קווי המתאר של החוקה המתגבשת, וב-10 באפריל נערכו בחירות לבית הנבחרים של הדיאט התשעה-עשר, אשר דנה בחוקה המוצעת. בטרם הבחירות שונה החוק כך שיתיר הצבעה של נשים.
טיוטת מקארתור, אשר הציעה בית אחד לגוף המחוקק, שונתה לאחר דרישת היפנים לכונן שני בתים, שבשניהם הנציגים יעמדו לבחירה. ברוב ההיבטים המשמעותיים האחרים, לעומת זאת, אומצו הרעיונות שנוסחו במסמך מיום 13 בפברואר בהחלטת ממשלה ב-6 במרץ. במסגרת רעיונות אלה, המאפיינים ביותר את החוקה, נמנים תפקידו הסמלי של הקיסר, הבטחת זכויות אדם ואזרח ושלילת המלחמה.
אימוץ החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוחלט כי באימוץ המסמך החדש לא תופר חוקת מייג'י, אלא תתקיים רציפות חוקית. כתוצאה מכך, החוקה החדשה אומצה למעשה כתיקון לחוקת מייג'י בהתאם להוראות סעיף 73 לזו האחרונה. במסגרת סעיף זה הוגשה החוקה החדשה לדיאט הקיסרי על ידי הקיסר בצו קיסרי מיום 20 ביוני, ושם נדונה כ"הצעת חוק לשינוי החוקה הקיסרית". החוקה הישנה קבעה כי דרוש רוב מיוחס של שני שלישים בשני בתי הדיאט כדי להפוך לחוק. לאחר תיקונים להצעה בשני בתי הדיאט, אישר בית האצילים (הבית העליון) ב-6 באוקטובר את החוקה, ובית הנבחרים אישרהּ ביום למחרת, עם חמש הצבעות נגד בסך הכול. ב-3 בנובמבר חתם הקיסר על החוקה, ובכך הפך אותה לחוק. החוקה נכנסה לתוקפה חצי שנה לאחר מכן, ב-3 במאי 1947.
תוכן החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה כוללת מבוא ו-11 פרקים שבהם מפרוטים 103 סעיפים. פרקי החוקה:
- א. הקיסר
- ב. שלילת המלחמה
- ג. זכויות העם וחובותיו
- ד. הדיאט
- ה. הממשלה
- ו. בתי המשפט
- ז. כלכלה
- ח. שלטון מקומי עצמי
- ט. תיקונים
- י. עליונות החוקה
- יא. הוראות נוספות
עקרונות כינון החוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה מכילה הצהרה ברורה בעניין עיקרון ריבונות העם במבוא. החוקה מוכרזת בשמו של העם היפני וקובעת כי "הכוח הריבוני שוכן בקרבו של העם" וכי "הממשל הוא אמונו המקודש של העם, סמכותו שאובה מהעם, כוחו מוצא לפועל בידי נציגי העם וזכויותיו מוחזקות בידי העם". מטרת השימוש בלשון זו היא לסתור את ההלכה החוקתית הקודמת שהריבונות שוכנת בקרבו של הקיסר. לפי החוקה, הקיסר הוא רק סמל והוא "שואב את מעמדו מרצון העם, שבקרבו שוכן הכוח הריבוני", כך לפי סעיף 1. נוסח החוקה גם מציג דוקטרינה ליברלית של זכויות אדם בסיסיות. במיוחד, סעיף 97 קובע כי: "זכויות האדם הבסיסיות לפי חוקה זו, אשר ניתנות לעם היפני, הן פירותיו של מאבק עתיק יומין של האדם להיות חופשי; הן עמדו במבחנים מפרכים רבים של יציבות ומוענקות לדור זה ולדורות הבאים בנאמנות, למען תוחזקנה לעולם בלתי מופרות". זאת בניגוד לחוקת מייג'י שקבעה כי זכויות הנתינים ניתנות במידה שאינן מתנגשות עם החוק.
זרועות הממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקה מניחה את היסוד לשיטת ממשל של דמוקרטיה פרלמנטרית. הקיסר ממלא את רוב התפקידים של ראש מדינה, אך אלה טקסיים בלבד, ובניגוד לצורות של מונרכיה חוקתית במדינות אחרות, אין לו סמכויות שלטוניות כלל. הסמכות החקיקתית מופקדת בידי דיאט בעל שני בתים, כאשר טרם כינון החוקה החדשה הבית העליון שלו מנה בני אצולה, ואילו כיום החוקה מכתיבה את בחירתם הישירה של כל חברי שני הבתים. הסמכות הביצועית מופקדת בידי ראש הממשלה וממשלתו, הנותנים דין וחשבון למחוקק. בראש הזרוע השופטת עומד בית המשפט העליון של יפן.
זכויות הפרט[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שבחוקת מייג'י היה חלק שהוקדש לזכויותיהם וחובותיהם של הנתינים, אשר העניק חופש ביטוי, חופש פרסום וחופש התארגנות, זכויות אלה הוענקו במגבלות החוק. חופש דת הוענק במידה שאינו פוגע במילוי חובותיו של הנתין, וזאת בהתחשב בכך שכל היפנים נדרשו להכיר באלוהותו של הקיסר, ואלה שסירבו לעשות כן ממניעים דתיים, לרבות נוצרים, הועמדו לדין בעוון חילול כבוד הקיסר.
31 סעיפים מתוך 103 שיש בחוקה החדשה עוסקים בהרחבה בזכויות הפרט. זכויות הפרט תחת חוקה זו מעוגנות בסעיף 13, לפיו לאזרחים זכות לכבוד כפרטים, וכתלות ברווחת הציבור, לחיים, לחירות ולהשגת אושר. בסעיפים לאחר מכן החוקה מקנה את הזכות לשוויון, אוסרת אצולה ועבדות ומכתיבה בחירות דמוקרטיות וחשאיות. החוקה מקנה את הזכות לחופש המחשבה והמצפון, לחופש הביטוי, לחופש דת, לחופש ההתארגנות, לחופש ההפגנה ולחופש אקדמי ואת ההגנה על סודיות התקשורת בין אנשים. בתוך כך היא אוסרת לחלוטין על צנזורה. החוקה גם מעניקה לאזרחים זכויות עובדים וקניין. מבחינת זכויות בתחום המשפט, החוקה מעניקה את הזכות לעתירה (הזכות לתבוע את המדינה) ואת הזכות להליך הוגן ולמשפט הוגן, מגנה על הפרט מפני מעצר לא-חוקי, הפללה עצמית, חיפוש ותפיסה ואוסרת עינויים, חקיקה למפרע וסיכון כפול.
הוראות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
| ” | מתוך שאיפתם הכנה לשלום בינלאומי המבוסס על צדק וסדר, מוותרים אנשי יפן לעולם על מלחמה כזכות ריבונית של אומה ועל האיום או השימוש בכוח כאמצעים ליישוב סכסוכים בינלאומיים. | “ |
|
— מתוך סעיף 9, חוקת יפן. |
||
סעיף 9 לחוקה אוסר על המדינה להשתתף במלחמה. בסעיף המדינה שוללת מלחמה באופן רשמי ואוסרת על יישוב סכסוכים בינלאומיים תוך שימוש בכוח. הסעיף אף קובע שעל מנת להשיג מטרות אלה, יפן לא תחזיק כוח בעל יכולות צבאיות, אף על פי שיפן למעשה מחזיקה בכוחות ההגנה העצמית.
סעיף 98 מגדיר את עליונות החוקה על כל חוק, תקנה, צו קיסרי ופעולות אחרות של השלטון, אשר מפרים את הוראותיה. סעיף זה גם מורה כי החוק הבינלאומי וכן אמנות שיפן חתומה עליהן מקבלים תוקף מקומי. משמעות הדבר היא שלהלכה אין צורך בחוקים מקומיים שיתווכו את אופן ביצוע החוק הבינלאומי או האמנות שעליהן חתומה יפן.
תיקונים ושינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחוקת יפן לא נכנסו תיקונים מאז כינונה ב-1947. סעיף 96 לחוקה קובע כי תיקונים יכולים להתקבל עבור כל חלק בחוקה. אולם, תיקון מוצע חייב אישור של שני בתי הדיאט, ברוב מיוחס של לפחות שני שלישים בכל אחד מהם, ולאחר מכן הוא חייב אישור במשאל עם, שבו דרוש רוב רגיל. לאחר אישורים אלה התיקון נחתם על ידי הקיסר, אם כי אין לקיסר אפשרות להטיל עליו וטו.
על אף שלא נכנסו תיקונים בחוקה מאז כינונה, היו יוזמות להציג שינויים בחוקה אשר גררו מחלוקת ציבורית עמוקה. עיקר המחלוקת נסובה סביב סעיף 9, הקובע כי יפן לא תחזיק צבא, וסביב סמכויותיו של הקיסר. תנועות וארגונים פרוגרסיביים וכן מן הצד השמאלי והשמאלי-המרכזי של המפה הפוליטית, כמו גם מפלגות האופוזיציה ותנועות עבודה ונוער מצדדים בהשארת המצב הקיים, בעוד שתנועות וארגונים הנוטים לימין המפה, שמרניים ולאומניים מצדדים בהכנסת שינויים שיעלו את יוקרת הקיסר ושיתירו גישות לוחמניות יותר בנוגע לכוחות ההגנה העצמית, למשל הפיכתם רשמית לצבא. תחומים אחרים הנדונים הם מעמד הנשים, מערכת החינוך ומערכת התאגידים הציבוריים, לרבות מוסדות ללא כוונת רווח, וכן רפורמות מבניות בהליכי הבחירות, כדוגמת בחירה ישירה לראשות הממשלה.
באוגוסט 2005 הציע ראש ממשלת יפן דאז, ג'וניצ'ירו קואיזומי, תיקונים לחוקה במטרה להגביר את תפקידם של כוחות ההגנה העצמית בעניינים בינלאומיים. הטיוטה כללה תיקונים למבוא, לסעיף 9, שבו תישמר הפסקה הראשונה בדבר שלילת המלחמה אך הפסקה השנייה תתוקן לכזו שתתיר כוח הגנה, תחת פיקודו של ראש הממשלה, אשר יגן על האומה ויוכל להשתתף בפעילויות בינלאומיות, לסעיף 96 בדבר הפיכת הרוב הדרוש בדיאט לרוב פשוט, תוך השארת משאל העם על כנו, וכן לסעיפים אחרים לרבות בענייני מימון ארגונים דתיים ושלטון מקומי. אולם, נכון לשנת 2005, לא הייתה ביפן התשתית החוקית לקיים משאל עם, כפי שדורשת החוקה. באפריל 2007 חוקק חוק שמסדיר את קיום משאל העם, אולם סקרים הראו כי בציבור לא היה רוב לתיקונים המוצעים לחוקה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוקת יפן, אתר ממשלת יפן (באנגלית)
