משפט אייכמן

משפט אייכמן. גדעון האוזנר עומד, לשמאלו רוברט סרווציוס. אייכמן יושב בתא הזכוכית

משפט אייכמן הוא המשפט שהתנהל בישראל בשנת 1961, ובו הועמד לדין הפושע הנאצי אדולף אייכמן על מעשיו בשואה ובסיומו נידון למוות.

אייכמן היה אחראי מטעם הנאצים על כל משלוחי הרכבות והאקציות מרחבי אירופה אל מחנות הריכוז וההשמדה. בהונגריה הוא ניהל במישרין את השילוח, וכמעט חצי מיליון איש נשלחו אל מותם. לאחר המלחמה הוא ברח לארגנטינה וחי שם תחת השם ריקרדו קלמנט. חשיבותו הגדולה של משפט אייכמן היא שרבים מניצולי השואה פתחו את סגור לבם בעת עדותם, וכך גברה תודעת השואה בציבור הישראלי ובעולם, כמו גם האמפתיה כלפי הניצולים.

המשפט

לנגן את המדיה

אייכמן בבית המשפט - קובץ וידאו (לעזרה להפעלת הקובץ)

שופטיו של אייכמן: יצחק רווה, משה לנדוי, בנימין הלוי (י-ש)

בשנת 1960 נלכד אייכמן בארגנטינה על ידי "המוסד" ונחטף לישראל. לאחר חטיפתו הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה שארכה כתשעה חודשים. מיד כשהגיע הועבר אייכמן לידי שמואל רוט, ראש המחלקה הפלילית של המשטרה דאז, אשר קיים את החקירה הראשונית. החקירה עצמה נוהלה על ידי פקד אבנר לס‏ מהיחידה המיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ונקראה "לשכה 06". בסיום החקירה הוגש נגד אייכמן כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים (סימונו ת.פ. 40/61). כתב האישום כולל 15 סעיפים ובהם: פשעים כנגד העם היהודי, פשעים כנגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים אס אס, אס דה ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג. בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע כנגד עמים אחרים כגון: גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד. משפטו של אייכמן נערך במשכן "בית העם" (כיום מרכז ז'ראר בכר) בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, מי שהגן על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג, ביניהם פריץ זאוקל. החוק הישראלי לא איפשר לעורך דין זר לייצג נתבע בבית משפט ישראלי, אולם מכיוון שאף עורך דין ישראלי לא היה מוכן לשמש כסניגורו של אייכמן, נעשה תיקון בחוק שאיפשר יצוג זה.

ישיבת הפתיחה של המשפט נערכה ב-11 באפריל 1961.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון התבטא בעיתונות ביום פתיחת המשפט, כי משפט זה יהיה משפט נירנברג של העם היהודי, שמאז השחרור נמנעה ממנו הזכות להביא את רוצחיו למשפט.

עם תחילת המשפט סקרה התביעה את פשעיו של אייכמן. התובע גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה, נשא נאום פתיחה ובו טען בין היתר:

	במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

שאלת סמכות בית הדין

סנגורו של אייכמן, רוברט סרווציוס, ניסה לערער על סמכות בית הדין לשפוט אותו, בהתבססו על ארבע טענות:

• השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.

• חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.

• תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן הוא מאוחר למעשים שנעשו במהלך המלחמה, ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.

• העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל ובתקופה שנעשו מדינת ישראל כלל לא הייתה קיימת.

בית המשפט דחה טענות מקדמיות אלה ופסק:

• בקשר לטענה בדבר חוסר האובייקטיביות, של השופטים בהיותם יהודים, אמר בית המשפט: "... כי אכן בשבתו על כס המשפט אין השופט חדל להיות בשר-ודם, בעל רגשות ויצרים, אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה, שאם לא כן, לא היה שופט כשיר לעולם לדון באישום פלילי, המעורר רגשות סלידה, כגון בגידה, רצח או כל פשע חמור אחר".

• בקשר לחטיפתו של אייכמן בארגנטינה והבאתו לישראל בניגוד לרצונו, פסק בית-המשפט כי סמכותו של בית-משפט לשפוט נאשם תלויה אך ורק במהות סעיף העונשין הכלול בכתב האישום ובהתאמתו למעשים המיוחסים לנאשם, ואין בית-המשפט רשאי לבחון את הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השטח הריבונות של המדינה שבה הוא נשפט.

• בקשר לכלל בדבר חוסר תוקף רטרואקטיבי של חוקים פליליים, אמר בית המשפט כי אין זה כלל חוקי מחייב, אלא כלל של צדק, המתקומם על הענשת אדם בשל מעשה שלא היה בלתי חוקי בעת ביצועו. אך המצב שונה בקשר לעבירות המיוחסות לאייכמן, שכן החוק בדבר עשיית דין בנאצים ובעוזריהם לא יצר נורמות משפטיות חדשות, אלא רק איפשר את העמדת העבריינים לדין בשל מעשים, שבכל מקום בעולם, לרבות בגרמניה עצמה, היו הם מודעים לאי-חוקיותם גם בעת ביצועם. בשל משטר אי החוקיות ששרר בגרמניה הנאצית לא נענשו מבצעי הפשעים בגין העבירות, אך דרישות הצדק חייבו הקמת ערכאה, שבפניה יועמדו הפושעים לדין. בית המשפט הסתמך גם על הצהרות פומביות של בעלות הברית בזמן המלחמה כי לאחר סיומה יועמדו הנאצים לדין, וראה בהן אזהרות מספיקות לדרישה כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין".

• בקשר לטענה כי מדינת ישראל לא הייתה קיימת בזמן ביצוע הפשעים, פסק בית המשפט שהתוכנית להשמדת העם היהודי כוונה אף כלפי היהודים שחיו באותה עת בארץ ישראל.

העדויות

הפרוטוקולים של משפט אייכמן, בספריית בית המשפט העליון

אחרי דחיית הטענות המקדמיות נדרש הנאשם להשיב על האשמות, ותשובתו לכל אחד מהאישומים הייתה בגרמנית: "ברוח כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage nicht schuldig), נוסח שבו נהגו נאשמי משפטי נירנברג להשיב על האישומים.

העדויות במשפט כללו יותר מ-100 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. עדי התביעה היו ניצולי המחנות ואזורי הכיבוש השונים, רובם כאלו שעלו לישראל, ביניהם היו הסופר ק. צטניק (שהתעלף על דוכן העדים עם תחילת עדותו לאחר שדיבר על אושוויץ כ"פלנטה אחרת", שם לא חיו לפי החוקים של העולם הנורמלי) והסופר אברהם אביאל, וכן מורדי גטאות כמו צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ואבא קובנר. עדים אלו נועדו להמחיש את זוועות השואה כעדות רקע: לא היה להם קשר ישיר עם אייכמן וחלקם כלל לא ידע על קיומו בזמן השואה. פועל נלווה לעדותם היה האספקט החינוכי, להחדיר את תודעת השואה בקרב הציבור בארץ ובעולם. עדים אחרים היו כאלו שנפגשו אישית עם אייכמן בזמן המלחמה בניסיון להציל יהודים, בהם היו כומר גרמני אנטי-נאצי שניסה להציל יהודים מומרים מידי אייכמן, האנזי ברנד ויואל ברנד, אנשי ועדת העזרה וההצלה שניהלו משא-ומתן עם אייכמן בניסיון להציל את קהילת יהדות הונגריה. כמו כן הופיעו מספר עדים שראיינו לאחר המלחמה את ראשי הממשל הנאצי והס"ס, ביניהם היה הפסיכולוג היהודי גוסטב מארק גילברט, שניהל שיחות עם נאצים בכירים בעת משפטי נירנברג, בהם גרינג והס. הוא העיד כי גרינג, הס ונאצים בכירים נוספים מנו בפניו את אייכמן עם האחראים הראשיים להשמדת היהודים.

פסק הדין וביצועו

התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש להשמדת יהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמדת העם כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה ולטעון כי הוא היה "בורג קטן במערכת". הסניגוריה טענה, כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי ולא יכול היה להפר אותן בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסרב לפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי אייכמן, גם אילו היה רק פקיד צייתן, אסור היה לו לבצע פקודות של רצח.

פסק הדין והעדיות במשפט אייכמן הופצו לציבור בישראל בהוצאת המדפיס הממשלתי בשנת 1962.

בפסק הדין נקבע כי הוכח שאייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה.

אייכמן היה מוכן אפילו לפעול בניגוד להחלטה של אדולף היטלר עצמו, כאשר סבר, כי אחרת עשויים אי אלה יהודים להינצל. דבר זה הוכח בעליל על ידי מברקו של השגריר הגרמני בבודפשט בשנת 1944, פון ויזנמאייר, אשר הודיע לשר החוץ בברלין פרטים על הסכם שנערך בין היטלר לבין המנהיג ההונגרי, אדמירל מיקלוש הורטי. ההונגרים, שלחמו כידוע בצד הגרמנים והאיטלקים, סברו שהמלחמה אבודה, ושאפו להסכם שלום נפרד. היטלר ניסה כמובן למנוע זאת, ונפגש לשם כך עם הורטי. האחרון נעתר לבסוף להפצרותיו של היטלר שלא לנטוש את השותפות בין מדינות ה"ציר", אך התנה זאת בתנאים אחדים. אחד מאותם תנאים התייחס למתן היתר ל- 3,000 משפחות יהודיות לעזוב את בודפשט ולהגיע לשווייץ. היטלר הסכים לכך‏. אלא שאז הודיע פון ויזנמאיר לשר החוץ יואכים פון ריבנטרופ, כי איש האס.אס במקום, אדולף אייכמן, מאוד נסער מהידיעה בדבר ההסכם האמור, שכן חושש הוא ששלושת אלפי המשפחות היהודיות עלולות להגיע לארץ ישראל ולהוות שם תא לצמיחה מחודשת של העם היהודי. ועל כן נתן אייכמן הוראה לאנשיו שיש לבצע את גירוש היהודים מבודפשט מעתה בקצב כזה, שעד להסדרת הוויזות הדרושות לשווייץ לא תישארנה כלל 3,000 משפחות יהודיות בבירה ההונגרית.

אמנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.

פסק הדין, המכיל מאות עמודים, הוקרא במלואו במשך שלושה ימים רצופים, 11 בדצמבר - 13 בדצמבר 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין הורשע אייכמן בכל 15 סעיפי כתב האישום. הוא זוכה חלקית מסעיפים 13-15 לכתב האישום, בגין חברות בארגונים עוינים בתקופה המסתיימת בחודש מאי 1940 וזאת עקב התיישנות העבירות. עם סיום השמעת פסק הדין ביום 13 בדצמבר, נשמעו טיעונים לעונש מפי היועץ המשפטי לממשלה, סנגורו של הנאשם ואף מפי אייכמן עצמו. אייכמן שב וטען כי אין להטיל את האחריות על כתפיו אלא על הדרג המדיני ששלח אותו למשימתו: "איתרע מזלי ועורבתי במעשי זוועה אלה. אולם מעללים אלה לא התרחשו על פי רצוני. לא היה זה רצוני לקטול אנשים. הרצח ההמוני אינו אלא אשמת המנהיגים המדיניים בלבד...". ביום 15 בדצמבר 1961 הוקרא גזר הדין בבית המשפט ובו נידון הנאשם למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן ואישר את גזר הדין של המשפט הראשון (מדבריו של אייכמן בפנייתו האחרונה לבית המשפט - "אני משוכנע שכנוע עמוק שאני חייב לסבול בשל מעשיהם של אחרים ולשאת את המשא שכפה עלי גורלי"). בלילה שבין ה-31 במאי ל-1 ביוני, לאחר סירוב הנשיא למתן חנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בכלא רמלה (כיום כלא אילון). גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, זאת על מנת שלא ליצור אתר אפשרי לעלייה לרגל לנאו-נאצים בגרמניה ובעולם.

השלכות והשפעת המשפט

משפט אייכמן זכה להתייחסות נרחבת בתקשורת הישראלית (עיתונות ורדיו) ואף באמצעי התקשורת הבינלאומיים, בעיקר בשלבים הראשונים שלו ובפסק הדין בסיומו. בעולם ציינו את המשפט כמאורע הבא לעשות צדק היסטורי, כשהקורבן דן את תליינו. אולם, יש שטענו שמבחינה משפטית, למדינת ישראל לא הייתה הזכות לדון את אייכמן והוא היה צריך להישפט בפני בית דין נייטרלי או בינלאומי.

עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בארץ ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובאה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ. דוגמה לכך כתב נתן אלתרמן תחת הכותרת 'קלסתר-הפנים' בעיתון דבר ב-9 ביוני 1961:

	כולנו ידענו כי מתהלכים בתוכנו אנשים מן העולם ההוא. היינו נתקלים בהם יום יום ברחוב, במשרדים, בחנויות, בשוק, באסיפות... אך דומה כי רק במהלכו של משפט נורא זה, ככל שהוסיפו העדים לעלות אל דוכן העדויות, הניצולים נצטרפו בתודעתנו להכרה ברורה... כי הם חלק בלתי יימחה מטיבו וצלמו של העם החי שאנו משתייכים אליו.

ביקורת על המשפט

ביקורת של חנה ארנדט

פולמוס אקדמי נרחב, שהוזכר אך מעט בישראל באותה תקופה אך זכה לפרסום רב עם השנים, התעורר סביב ביקורתה הקשה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "אייכמן בירושלים". טענתה הופנתה כנגד ניהול המשפט, שנועד לדבריה להעצים את המיליטריזם הישראלי ולהוכיח את עוצמת המדינה היהודית בהווה, אל מול כוח רשע ועולם אדיש שחוו קורבנות השואה בעבר. היא טבעה את האמרה "הבנאליות של הרוע". ממשלת ישראל, באמצעות המשפט, התעלמה לדעתה בכוונה מאחריות החברה הגרמנית כולה לשואה והבנאליות שהיא ייחסה להשמדת יהודים. לדעתה, אייכמן הוצג במשפט כמפלצת, אף על פי שלא היה שונה מסביבתו באותה תקופה והוא הפך למרצח עקב נסיבות שלא הוא גרם להן. נגד ארנדט טענו הוגי דעות יהודים כמרטין בובר וגרשם שלום כי המשפט הצדיק השמעת עדויות וכי מי שחולל את השואה הם אנשים כאייכמן ושותפיו. הטענה על אחריות כוללת של החברה הגרמנית מתעלמת, לטענתם, מאחריות היחידים, וכי התמקדות במעשיהם הכרחית גם אם סביבתם נתנה להם אישור לכך.

במחזה 'אנדה'

בשנת 2008 העלה המחזאי הלל מיטלפונקט מחזה בשם "אנדה". ההצגה בנויה על בסיס הטענה שהעדים במשפט אייכמן סוננו על ידי הממסד, ובין היתר כי לא ניתן לניצולים מהונגריה להעיד, כדי לא לעורר מחדש את הטענות נגד הנהגת היישוב ומפא"י שהועלו במשפט קסטנר. המחזה שנוי במחלוקת ויש שראו בו סילוף של העובדות ההיסטוריות (במשפט העידו שלושה מגיבורי פרשת קסטנר, בהם עמיתו יואל ברנד) או ספקולציה שאינה מסתמכת על מקורות אלא על דעה אישית.

לקריאה נוספת

מקורות

• מאחורי הקלעים של פרשת מעצרו ומשפטו של אדולף אייכמן, מסמכי משפט אייכמן באתר גנזך המדינה
• גדעון האוזנר, משפט בירושלים (2 כרכים), הוצאת בית לוחמי הגיטאות, 1980, מהדורה מחודשת ומורחבת 2011
• חיים גורי, מול תא הזכוכית, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001.
• איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, תל אביב 1975.
• חנה ארנדט, אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל.
• שישה מיליון קטגורים: מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, משואה והוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 2011.

מחקרים

• יעקב רבינסון, העקוב למישור: יהודי אירופה בפני השואה לאור האמת ההיסטורית ומשפט אייכמן בירושלים לפי הנוהג הבינלאומי, ירושלים 1967.
• חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.

קישורים חיצוניים

רשומות:

• רשומות משפטו של אדולף אייכמן באתר משרד המשפטים
• גדעון האוזנר, ‏פתיחת דבר התביעה במשפט אייכמן, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• ynet, איך תפסנו את אייכמן, באתר ynet‏, 25 במרץ 2008: קטעים מתוך המשפט
• הפרוטוקול המלא של המשפט (באנגלית)
• אני מאשים - מאגר עדויות ממשפט אייכמן מאתר "סנונית"
• תמצית סיפורי העדים במשפט בתוך ידיעות יד ושם, טבת תשכ"ב, דצמבר 1961
• על גיבוש רשימת העדים והעדויות למשפט אייכמן בתוך ידיעות יד ושם, טבת תשכ"ב, דצמבר 1961
• המבצע ללכידת אייכמן פרסום השב"כ והמוסד באתר השב"כ

וידאו:

• ערוץ משפט אייכמן, באתר Youtube
• עדים במשפט אייכמן - לקט עדויות, סרט מתוך אתר ארכיון שפילברג
• עדות חיה: 50 שנה למשפט אייכמן: סרט מקורי בשלושה חלקים ובו עדויותיהם של גבריאל בך, חבר בצוות התביעה, מיכאל גולדמן-גלעד, קצין משטרה שחקר את אייכמן, וישראל גוטמן, עד במשפט אייכמן, באתר יד ושם

כתבות:

• גבריאל בך, מחשבות והרהורים 30 שנה לאחר משפט אייכמן, אתר יד ושם
• חנה יבלונקה, משפט אייכמן והישראלים: מקץ 40 שנה' מרכז המידע אודות השואה, יד ושם בית הספר המרכזי להוראת השואה
• אבנר אברהמי, 50 שנה לחטיפת אייכמן. ארבעה מהשותפים למבצע זוכרים כל פרט מהימים ההם, באתר הארץ, 07/05/2010
• תום שגב, מסמכי אייכמן: בן-גוריון התערב באופן אישי במשפט, באתר הארץ, 4 באפריל 2011
• נצחיה יעקב, ‏בשליחות העם היהודי, באתר ישראל היום, 8 באפריל 2011
• ישראל רוזנסון, ‏"עדיין לא ראינו על דוכן העדים יהודי עם זקן מלא ופאות", מקור ראשון, מוסף "שבת", 29 באפריל 2011, כ"ה בניסן תשע"א, 29 באפריל 2011
• סיני גז, בעיות סאונד, תמונה קופצת והמון בלגן: ניסינו לצפות בעדויות ממשפט אייכמן, באתר nrg‏, 1 במאי 2011
• משפט אייכמן בראי העיתונות הישראלית באתר משואה
• חמישים שנה למשפט אייכמן: תערוכת מולטי-מדיה באתר יד ושם
• ליאור שדמי שפיצר, השופט גבריאל בך בכנסת: "יש התעניינות גוברת במשפט אייכמן, גם לאחר 50 שנה", באתר "תקדין", 8 באפריל 2013
• נעמה שפי, ‏'משפט אייכמן' ומשפטו בישראל, ישראל חוברת 2, סתיו תשס"ג, 2002
• בין ההיסטוריה של המשפט למשפט ההיסטוריה, משפטי שואה: בין צדק ומשפט "אמת היסטורית" ו"אמת משפטית" מאמר מאת פרופ' אביעד הכהן יוני 2015

תצלומים:

• תצלומיהם של כל 108 העדים במשפט אייכמן, באתר יד ושם
• ארכיון המדינה, תמונות ואיורים שקשורים למעצרו ולמשפטו של אייכמן

מאמרים:

• על הדיון בשואת יהודי הונגריה במהלך משפט אייכמן, באתר יד ושם

הרצאות:

• משפט אייכמן בראי עיתונות יידיש בישראל