את שמם של יריבינו במאבק על הארץ הזאת כותבים אצלנו בשמונה צורות שונות. הרי כמה דוגמאות מהעיתונות ומהספרות הפוליטית: "פלשתינים", "פלשטינאים", "פלסתינים", "פלסתינאים", "פלסטינאים" וגומר - ממש כל הצירופים האפשריים. גם בהגייה של השם - בתקשורת האלקטרונית ובכלל - שורר חוסר עקביות מוזר: פעם הוגים אותו בפ"א רפויה ופעם בפ"א דגושה. כידוע, התבטאות לקויה נובעת מחשיבה לקויה, ואכן במקרה הזה היא משקפת בלבול יוצרות מופלג. אני בא כאן לטעון כי תקפות ממשית יש רק לשני מושגים: "פלשתינה" (בפ"א דגושה) ו"פלסטין" (בפ"א רפויה). את שני אלה אין לערבב. הבה ואבהיר.

פלשתינה הוא שמה של ארץ הקודש כולה. זו הגרסה העברית של השם הלועזי Palestine אשר היה רווח מימים ימימה בהתייחסותן של אומות העולם לארץ זו. ארכיאולוגים, נוסעים, דיפלומטים ואחרים בכל ארצות המערב, ומעבר להן, התייחסו לארץ בשם הזה. יהודי הארץ והעולם העדיפו כמובן את השם "ארץ ישראל", אך לעתים, בשל אילוצים או נסיבות שונות, השתמשו בשם הלועזי המעוברת "פלשתינה", כשהם מקפידים לאיית אותו בשי"ן שמאלית ובתי"ו מתוך נאמנות למקור ההיסטורי של השם, שהוא ארץ הפלישתים. כך קיבל היישוב היהודי מן הבריטים את השם "פלשתינה" כשמה של הארץ בגבולות המנדט, ואילו השם שהיה מועדף עליו - "ארץ ישראל" - נדחק לסוגריים ולראשי תיבות בלבד, לאמור "פלשתינה (א"י)". היהודים בדרך–כלל לא אהבו זאת, אך בהקשרים מתאימים השתמשו אף הם בשם "פלשתינה". כך, למשל, הוקם "בנק אנגלו–פלשתינה" כמכשיר הכספי של התנועה הציונית (שהפך אחר–כך ל"בנק לאומי לישראל"), וגם מוסדות ציוניים אחרים נדרשו לשם "פלשתינה".

השימושים האלה בעברית בשם "פלשתינה" לא יוחדו כלל לערביי הארץ ולא לתנועתם הלאומית. נהפוך הוא: במידה שהשם לא התייחס לכלל תושבי הארץ הוא הדגיש דוקא את תושביו היהודים. מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נקראו "פלשתינאים". שוב, הם היו מעדיפים להיקרא חיילים עברים או יהודים, אך כל אימת שדובר במתנדבים הפלשתינאים מן הארץ היה ברור שהכוונה היא בעיקר ליהודים. מרצון או מאונס, תושבי הארץ היהודים אכן היו "פלשתינאים".

פלסטין הוא עניין אחר. אם "פלשתינה" הוא גלגול לעברית של מושג לועזי מערבי, "פלסטין" הוא מושג ערבי המעוגן בהוויה הערבית, ולפיכך יש לשעתקו לפי כללי התעתיק מערבית: בסמ"ך ובטי"ת, וכמובן בפ"א רפויה. כיום ה"פלסטינים" מוגדרים כתושבי הארץ הערבים אשר גיבשו לעצמם במרוצת השנים זהות לאומית "פלסטינית". בהתאם לכך, למשל, נקראים מוסדותיהם "הארגון לשחרור פלסטין" ו"הרשות הלאומית הפלסטינית" - בכתיב זה ולא אחר.

אמנם בראשית הדברים לא היה אימוצה של ההגדרה "פלסטין" על–ידי ערביי הארץ חופשי מבעיות. כשם שיהודי הארץ חשו מורת רוח על כך שהמנדט התקרא "פלשתינה", כך היו בין ערביי הארץ רבים שעיינו את ההגדרה Palestine שנכפתה על–ידי הבריטים. במקרה שלהם היו הסיבות לכך שונות לחלוטין. בנוסף להסתייגויותיהם הפוליטיות הם חשו שבהסדרי השלום בעקבות מלחמת העולם הראשונה מופיע המושג Palestine כשהוא טעון במשמעויות האירופיות, שיש להן זיקה ברורה לתנ"ך ולבני ישראל. לדידם, אי–אפשר היה להפריד את השם הרשמי Palestine מהצהרת בלפור ליהודים ומכתב המנדט שהתייחס אליה וקבר את חלום הממלכה הערבית הגדולה. כבר בהסכם פייצל-וייצמן ב–1919 - שהבריטים סייעו לנסחו - מסתמן המושג Palestine כמציין את הצד היהודי העומד מול הצד הערבי. ואכן בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם, ערבים רבים דרשו שהארץ תוגדר כ"סוריה הדרומית" אשר בירתה בדמשק. מכל מקום, מפת הגבולות הפוליטיים עשתה את שלה ובארץ צמחה תנועה לאומית ממוקדת במושג הערבי "פלסטין", וזו הלכה והגבירה את אחיזתה בקרב תושבי הארץ הערבים ולאחר 1948 גם בקרב תפוצותיהם.

תהליך זה הסתייע בעובדה שאכן ניתן היה למצוא בהיסטוריה שורשים למושג הערבי "פלסטין". כך, למשל, נקרא אחד המחוזות לאחר הכיבוש הערבי, בעקבות החלוקה הרומית, "ג'ונד פלסטין". בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים–אורתודוכסים) להשתמש בשם זה, וביפו נוסד ב–1911 העיתון "פלסטין". כך עבר המושג - היווני–רומי–אירופי במקורו - תהליך של שערוב וכיום הוא מביע את הזהות, הפוליטיקה והמאוויים של ערביי הארץ, כשהוא נרשם תמיד בכתיב זה - בסמ"ך, טי"ת ופ"א רפויה - ומתייחס באופן ייחודי לערבים. ואכן בספרות המקצועית והמזרחנית ישנה הקפדה לשעתק את השם בצורתו הערבית, וחבל שאנשי התקשורת אינם הולכים בעקבותיה.

וזו המכשלה

לאחרונה מנסים כמה מהעיתונים להכניס סדר בדברים, וכשהם כותבים, למשל, על הרש"פ הם מאייתים זאת בשיטתיות "הרשות הפלשתינית". התוצאה היא יצור כלאיים מוזר. לא זו בלבד שיש כאן התעלמות מן המשמעויות ההיסטוריות והערכיות של המושגים, אלא שנעשה בכתיב הזה זיווג כלאיים: נוטלים את המונח הערבי השגור "פלסטיני" ורושמים אותו כאילו הוא נובע מן השם "פלשתינה", דבר שהוא בלתי אפשרי גם מבחינה דקדוקית. למרבה הסתירה, מבטאים לרוב את השם הרשום "פלשתיני" בפ"א רפויה, עדות נוספת לכך שלאמיתו של דבר המדובר הוא בפלסטין ולא בפלשתינה, אף שמשום מה אין כותבים זאת כך.

קיתונות של לעג נשפכו על גולדה מאיר, אשר במהלך התכחשותה לקיומה של התנועה הלאומית של ערביי הארץ קראה בתמימות או בהיתממות: "הלא גם אני פלשתינאית!". אבל עובדתית הצדק היה עמה: היא אכן היתה פלשתינאית וכשאר חבריה נשאה בשעתו תעודת זהות פלשתינאית. העניין הוא שהיא לא היתה פלסטינית, ובתור יהודייה וציונית גם לא יכולה היתה להיות כזו.

במלים אחרות: הפתרון של שתי מדינות לשני עמים משמעו שפלשתינה ההיסטורית תחולק בין ישראל ופלסטין.

מדוע חשובה ההבחנה?

כאן אנו מגיעים ללב הבעיה. שעה שבעברית אנו יכולים וחייבים להבחין בין "פלשתינה" ל"פלסטין" אין הבחנה כזו בערבית ובשפות הלועזיות, ומכאן הולך וצומח בלבול גדול שטומן בחובו נזק ניכר לעניינה של ישראל. משעה שהתקבל במשפחת העמים העיקרון של מדינה לערביי השטחים, נעשו המושגים "פלסטין" ו–Palestine לבעלי משמעות כפולה: מצד אחד, הם מתייחסים למדינה הערבית שבדרך (אשר לגבי רבים היא כבר עובדה קיימת), ומצד שני הם ממשיכים לציין כמימים ימימה את הארץ כולה. כפילות זו נותנת לפלסטינים חופש תמרון נפלא: ברצותם הם מסבירים כי כאשר הם מדברים על "פלסטין המשוחררת" כוונתם היא לאותה מדינה בגדה וברצועה שתחיה בשלום לצדה של ישראל, וברצותם הם מייחסים את המושג לארץ כולה "מן הים עד הנהר". כל פלסטיני החפץ בכך יכול להביע את "תורת השלבים" באמצעות כפל לשון זה ללא כל צורך בדיבור נוסף. מחקר שנעשה לאחרונה על–ידי ארגון IPCRI על ספרי הלימוד הפלסטיניים מצא שאמנם בספרים החדשים כבר אין קריאות ישירות להשמדת ישראל, אולם המושג "פלסטין" מופיע בהם לסירוגין - מצד אחד כישות המדינית העכשווית ומצד שני כארץ ההיסטורית השלמה - כך שאף פעם אין זה ברור לאיזו מן השתיים מתייחסים ייחולי השחרור. רק מעטים מהם טורחים להבחין בהגינות בין "פלסטין אלתאריח'יה", הארץ כולה, לבין "פלסטין" של מדינת החלוקה.

גם המושג הלועזי Palestine עובר תמורה מדאיגה בציבור. בעולם הגדול הולכת ומשתרשת הנטייה לזהות את המושג הזה עם הערבים ועם המדינה הפלסטינית. הם רואים כיום את נציגי הרש"פ יושבים בארגונים בינלאומיים מאחורי השלט Palestine, הם צופים במשלחת הפלסטינית לאולימפיאדה הצועדת מאחורי הנס Palestine, הם שומעים כי הארגונים ההומניטריים בשטחים פועלים ב–Palestine והם קולטים זאת כך השכם והערב מכל כלי התקשורת. מתחילה אפוא להתפתח תופעה של קריאת ההיסטוריה לאחור וייחוס זהות ערבית–פלסטינית גם לספרות על ארץ–ישראל שהצטברה בארצות המערב מזה דורות רבים. ספרות זו, אשר צמחה במידה רבה מתוך יחס עמוק למורשה התנ"כית ואשר כמעט שלא התייחסה לתושבי הארץ הערבים, הולכת ונטמעת בהקשר הפלסטיני הערבי. ספרות, אשר במקרים רבים קרנה מתוכה אהדה לחזון של שיבת עם ישראל לארצו, הולכת ומנוכסת על–ידי הפלסטינים. הדור הצעיר בקרב אומות העולם גדל כיום בנוף פוליטי שבו Palestine היא ארצו של אש"ף וכך הוא קורא ומבין את ההיסטוריה והספרות של הארץ.

המושג Palestine הולך ונטען בתכנים ערביים ומטעניו היהודיים הולכים ונעקרים.

להתכרסמות ההבחנה בין המושגים יש מחיר גבוה בטווח הארוך, ועניינה של ישראל הוא שהיא לא תאבד. את המלאכה הזאת יש להתחיל בבית - בשימוש נכון במושגים "פלשתינה" ו"פלסטין" בשפה העברית.

פרופ' שמעון שמיר הוא ראש המכון לדיפלומטיה ושיתוף פעולה אזורי, אוניברסיטת תל–אביב.

גיליון 55, מרץ 2005