מלחמת אזרחים
מלחמת אזרחים היא מלחמה שבה הצדדים היריבים משתייכים לאותה מדינה או לאותה ישות מדינית.
תוכן עניינים
מאפייניה של מלחמת אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמת אזרחים כוללת לרוב שלב של לחימה בעצימות גבוהה בין שני צבאות סדירים, על מנת להסדיר סכסוך פוליטי בלתי פתור, במאבק על שליטה במדינה או במוסדותיה. כבכל מלחמה הסכסוך יכול להיות על רקע דתי, אתני, אידאולוגי או כלכלי (כגון חלוקת העושר בין המעמדות). יש מלחמות אזרחים אליהן ניתן להתייחס כמהפכות וזאת כאשר תוצאה מסתברת של ניצחונו של אחד הצדדים בסכסוך היא שינוי בסדרי המשטר הבסיסיים. מרידה (או מרד), בין אם מוצלחת ובין אם לאו, יכולה להחשב למלחמת אזרחים אם היא כוללת שלב של לחימה בין צבאות סדירים. יש הסבורים כי הקריטריון למלחמת אזרחים הוא קיומו של פרק זמן משמעותי של אלימות בין פלגים מאורגנים בקרב האוכלוסייה, בין אם זו כוללת לחימה בין שני צבאות סדירים ובין אם לאו.
ההבחנה בין "מלחמת אזרחים" ובין "מהפכה" יכולה להיות שרירותית. המרידה המוצלחת בממלכת אנגליה במהלך המאה ה-17 כנגד שלטונו של המלך צ'ארלס הראשון אשר הובילה לשינוי מהותי (אם כי בר חלוף) בעצם טיבו של המשטר באנגליה, נקרא מלחמת האזרחים האנגלית, בעוד שיש המתייחסים אל המרידה המוצלחת כנגד אחד מיורשיו של צ'ארלס, המלך ג'ורג' השלישי במהלך המאה ה-18, שבה ביקשו אנשי המושבות להביא לשינוי מהותי בסדרי המשטר, כאל המהפכה האמריקנית.
הכינוי "מלחמת אזרחים" למלחמת האזרחים האמריקנית שנוי במחלוקת. מבחינה משפטית, לא הייתה זו מלחמת אזרחים, אלא מלחמה בין מדינות. 11 מדינות הדרום הפורשות היו - לפחות במשך ארבע שנות המלחמה - מדינות מאורגנות ועצמאיות לכל דבר, בעלות טריטוריה, ממשל יעיל, וכל סממני הריבונות. הביטוי "מלחמת אזרחים", המקובל כיום, מבטא את עמדתו של הצפון, לפיה לא מדובר בפרישה אלא במרידה.
מלחמות אזרחים בתקופה שקדמה לתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה שקדמה לתקופה המודרנית ניתן לחלק את מלחמות האזרחים לשלושה סוגים עיקריים, סכסוכים שושלתיים (כגון מלחמת השושנים), מרידות כנגד השלטון, ומרד איכרים.
מאבקי ירושה בין השליט ובין הטוען לכתר אירעו כמעט בכל החברות שקדמו לתקופה המודרנית, ובכל שיטות הממשל. מאבקים אלו יכלו לקבל אופי בינלאומי, כאשר הצדדים הניצים ביקשו מגורמי חוץ להתערב לטובתם בסכסוך. ההיסטוריונים מייחסים סכסוכים אלו למאבקים בין האצולה ובין השליט, ולשינויים במבנה החברתי והכלכלי.
המדינות הקדומות, שהיו בעלות שטח ניכר, התקשו להתמודד עם גודלן, והנורמה השלטת הייתה שיטת שלטון ביזורית. שיטה זו הותירה למינהלנים מקומיים, בעלי אדמות, ואצולה מידה רבה של ריבונות, שהגיעה במקרים מסוימים אף להחזקת צבא פרטי. בהינתן המוטיבציה המתאימה, עלול היה שליט מקומי להחליט כי בידו להחליף את השלטון במרידה מוצלחת. לעתים הייתה תוצאת המרידה היפרדות החבל המורד ממדינת האם ויצירת ישות מדינית חדשה, ולעתים החלפת השליט במורד המצליח.
ההיסטוריונים המסורתיים התעניינו במרידות ובמלחמות שושלתיות, אך ההיסטוריונים המודרניים מייחסים חשיבות למרידות איכרים. מרידות אלו של איכרים, או עבדים היו נפוצות כמעט בכל החברות, אשר היו תלויות בעבדות או בצמיתות כחלק משיטתן הכלכלית. מרידות אלו יכלו לפרוץ בתגובה למגבלות שהוטלו, אכזריותו של שליט, רעב המוני, משבר כלכלי, ומגוון של סיבות אחרות. מאות רבות של מרידות מסוג זה ידועות בהיסטוריה, אך במקרים מועטים בלבד הייתה להן תוצאה מוצלחת מבחינת המורדים. הישגי המורדים היו לרוב זמניים ומקומיים, והמרידה דוכאה לרוב באכזריות על ידי כוחות הממשלה והאצולה.
כמובן שבלתי אפשרי לחלק מלחמות לקטגוריות ברורות ופשוטות. סכסוכים רבים היוו תערובת של קטגוריות אלו. מרידות איכרים היו לעתים מעמידות בראשן טוען לכתר. מחלוקות בדבר ירושה יכלו לגרום למרידה של צמיתים. יש להדגיש כי חלוקה זו לקטגוריות היא חיצונית, ואין בה כל הסבר לסיבות לפרוץ המרידות והסכסוכים.
ברור כי סכסוכים רבים שהעסיקו את העולם העתיק, כמלחמת האזרחים שפרצה בזמנו של יוליוס קיסר והעלתה אותו לשלטון, אינה ניתנת לחלוקה לפי קטגוריות אלו, ויש לחפש את שורשיה בסיבות עמוקות שגרמו להשחתתה של הרפובליקה הרומית במאות שקדמו למלחמה, כמו גם בסיבות מיידיות הנובעות מן הסביבה האנושית, החוקתית והכלכלית המיוחדת ששררה באימפריה הרומית בתקופה זו.
מלחמות אזרחים בתקופה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לרוב מוסכם כי גורמים כלאומנות, דת ואידאולוגיה שיחקו מרכיב שולי במלחמות שקדמו לתקופה המודרנית. לאומנים מודרניים רואים בסכסוכי העבר, כגון מלחמתם של הסקוטים כנגד אנגליה כסכסוכים בעלי רקע לאומי, אך נראה כי המדובר בסכסוך שושלתי, אשר רק חלוף הזמן וההילה ההיסטורית שנרקמה סביבו במהלך הדורות שיוו לו אופי לאומי, ובעת שנלחמו הצדדים, לא הייתה כוונתם למלחמה לאומית דווקא.
סכסוכים דתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלחמות אזרחים על רקע דתי אירעו לרוב בחברות מונותיאסטיות, מאשר בחברות פוליתיאיסטיות. עובדה זו ניתנת להסבר בכך שהחברות הפוליתיאסטיות נוטות להיות גמישות במונחים של דוגמה ומאפשרות מידה רבה של חופש דתי. באירופה במהלך ימי הביניים אימץ רובה של האוכלוסייה את הנצרות, אך זו הייתה מעורבת במסורות פגניות. רובה של האוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, והגישה אל התנ"ך הייתה מוגבלת למשכילים. דבר זה איפשר מידה מסוימת של סינקרטיזם בין הדת הנוצרית ובין המסורות הפגניות מימי קדם. גישה זו אל הדת, הביאה לכך שהיחס אל הדת לא היה כאל גורם מדכא. ישנן הופעות מחזוריות של "כפירות" כגון הכפירה האלביגנזית אשר הובילו לאלימות, אך ההיסטוריונים נוטים לראות באלו בעלות אופי של מרידת איכרים יותר מאשר מלחמה על רקע דתי טהור.
כאשר הפכו הדתות לנגישות יותר להמונים עם המצאת הדפוס, וכאשר הן איבדו את גמישותן, המתח הבין דתי גבר. עליית האסלאם הביאה לגל של מהומות כנגד מנהיגים לא מוסלמים מיד לאחר הופעת הדת החדשה. ההיסטוריה האסלאמית שלאחר מכן הייתה מאופיינת בסכסוכים אזרחיים, שלרוב היו על רקע מאבקי שליטה לאחר מותו של הנביא מוחמד שלא מינה יורש. מאבקים אלו זו התפתחה מאוחר יותר למתיחות בין האסלאם הסוני והאסלאם השיעי. באירופה, בואה של הרפורמציה והופעתה של הנצרות הפרוטסטנטית הייתה בעלת השפעה דומה, והציתה שנים של מאבקים פנימיים ובינלאומיים, אשר ניתן לראות לפחות את חלקם כבעלי רקע דתי. מלחמות אלו כילו את כוחן של צרפת, גרמניה והולנד, וכיום יש להן הד במצב הלוחמה המתמשך באירלנד. מלחמות בין כתות פרוטסטנטיות שונות שיחקו תפקיד משמעותי במהלך מלחמות האזרחים האנגליות במהלך המאה ה-17.
דוגמה למלחמת אזרחים על רקע דתי בימינו היא הסכסוך ביוגוסלביה שגבה את חייהם של רבים בסופה של המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21. החלוקה האתנית בין סרבים קרואטים סלובנים ואחרים, הייתה אך חלק מן הרקע לסכסוך, שכלל אף מאבק בין המוסלמים והנוצרים באזורים המעורבים כבוסניה והרצגובינה, קוסובו ואזורים אחרים. סכסוך זה מעיד כי כוחה של הדת ביצירת סכסוכים פנימיים עודו רב, וכי קווי חלוקה דתיים עודם מהווים קו שבר רב עוצמה במדינות רב לאומיות. על רקע זה יש להזכיר אף את הסכסוך בצ'צ'ניה הנושא, לפחות בחלקו רקע דתי. עם תחילת המאה ה-21 נראה כי רבים מן הסכסוכים בחלקים רבים של העולם הם על רקע דתי, ובמיוחד על רקע המאבק באסלאם הקיצוני, כגון מלחמת האזרחים האלג'יראית אשר גבתה את חייהם של מאה אלף בני אדם בעשור האחרון של המאה ה-20.
דוגמה נוספת למלחמת אזרחים על רקע דתי בהווה זאת מלחמת האזרחים בסוריה: כאשר הלחימה היא נגד משטר אסד בן העדה העלאווית המהווה מיעוט בסוריה, לבין המורדים המוסלמים הסונים המהווים כ73% מהאוכלוסייה הסורית. כאשר מחד גיסא ארגונים איסלאמים סונים כמו אל-קאעידה נלחמים לצד המורדים ומאידך גיסא משמרות המהפכה של איראן וחזבאללה השיעיות נלחמות למען משטר אסד.
מהפכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מהפכה היא לרוב מלחמת אזרחים בה הצדדים הלוחמים חלוקים בשאלות אידאולוגיות הנוגעות לשאלות הבסיס של המשטר הנוהג, לחלוקת הכוח, ההון ואמצעי הייצור, ולא רק בשאלה מיהם הפרטים שישלטו בהם. דוגמה קלאסית היא המהפכה הצרפתית אשר בה נאבק באופן אלים המעמד הבינוני והפרולטריון העירוני בצרפת כנגד האצולה והמונרכיה. יש הטוענים כי מהפכות הן המשך של מרידות האיכרים הקלאסיות. בניגוד למרידות האיכרים, מהפכות מונהגות כמעט תמיד על ידי אנשים מן המעמד הבינוני, הרותמים לעגלתם האידאולוגית את ההמונים מן המעמד הנמוך. אחרים רואים באידאולוגיה את מחליפתה של הדת כנותנת הצדקה לאלימות שנוצרת על ידי גורמים חברתים וכלכליים.
על מנת להצליח בכיבוש השלטון דרוש למהפכנים כוח צבאי, ולעתים גולש הסכסוך לכלל מלחמת אזרחים. במקרים אחרים, כגון המהפכה הרוסית והמהפכה הצרפתית, דווקא הצלחת המורדים לכבוש את השלטון במרידה קצרה או מקומית, גורמת לתגובת נגד של המשטר המדרדרת למלחמת אזרחים.
מרידות על רקע לאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת מן הסיבות הנפוצות למלחמות אזרחים, במיוחד בעולם שלאחר המלחמה הקרה הוא מלחמות אזרחים על רקע לאומי. הלאומיות משחקת את תפקידה של הדת או האידאולוגיה כהצדקה למלחמה שלה סיבות רבות. כל מדינות הלאום המודרניות מתיימרות להחזיק במונופולין על הכוח הצבאי. מלחמות אזרחים על רקע שאיפה לעצמאות לאומית דורשות כי הצבא הלאומי יהיה מפוצל לפי קווי שבר אתניים, דתיים או לאומיים, כפי שאירע ביוגוסלביה או לעתים קרובות יותר בסכסוכים בין מיעוט לאומי לבין ממשלה של מדינה רבת לאומים, יוצרת קבוצת המיעוט מיליציה החמושה בנשק קל, המנהלת מלחמת גרילה כנגד צבאות סדירים, תוך שהיא זוכה לתמיכתה של האוכלוסייה. ההיסטוריה של המאה העשרים הוכיחה כי לוחמה מסוג זה היא לוחמה בה דווקא למיליציה יש יתרון, אל מול צבא סדיר וחמוש. מאבקים מסוג זה זכו להצלחה במקומות כאריתריאה וסרי לנקה.
סכסוכים מקומיים יכולים להיות תוצר של יחסי גומלין בין כלכלות שונות באותה יחידה מדינית, כגון מלחמת האזרחים האמריקנית.
הפיכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפיכה היא על פי הגדרתה מהלומה מהירה הממוטטת את השלטון המרכזי במדינה ומחליפה אותו באחר, ללא אלימות נרחבת. במקרה של הפיכה כושלת, יכולה ההפיכה להיות הניצוץ המצית מלחמת אזרחים. הצד הכושל יכול לגייס לטובתו נימוקים אידאולוגיים, דתיים או לאומיים, על מנת לגייס לטובתו את האוכלוסייה, במאבק שהוא בבסיסו מאבק פנימי על השלטון.
מדוע מלחמה?[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמעט בכל מדינה קיימות קבוצות מיעוט לאומיות, ריבוי של דתות, וחלוקה אידאולוגית, אך חברות מעטות נותנות לקווי חלוקה אלו לדרדר אותן אל מלחמת אזרחים. סוציולוגים חיפשו את הסיבות הגורמות להדרדרות אל מלחמת אזרחים. בעולם המודרני נמצא כי מלחמות אזרחים פורצות באומות שהן עניות, אוטוקרטיות ומחולקות באופן אזורי. עם זאת, ארצות הברית של המאה ה-19 הייתה מדינה עשירה ודמוקרטית, ובכל אופן הייתה הבמה לפרוץ אחת ממלחמות האזרחים העקובות מדם בהיסטוריה האנושית.
מודלים אחרים מדגישים את חשיבות השינוי והמעבר. על פי הגיון זה מלחמת האזרחים האמריקאית נגרמה בשל המעבר של הכוח הכלכלי מן הדרום לצפון, ומלחמת האזרחים בלבנון בשל הפרת האיזון הבין דתי באוכלוסייה ועלייתם המספרית של השיעים. מלחמת האזרחים באנגליה בשל גידול כוחו של המעמד הבינוני והסוחרים, על חשבון האצולה.
תחרות על משאבים ועושר בתוך חברה נתונה היא עילה מוכרת למלחמת אזרחים, עם זאת לרוב אין הצדדים מצהירים על סיבה זו כעילה למלחמה. היסטוריונים מרקסיסטים מדגישים את הגורמים הכלכליים והמעמדיים וטוענים כי מלחמות אזרחים נוצרות על ידי שליטים אימפריאליסטים הנלחמים להגביר את כוחם, המשתמשים בדת ובלאומיות ככלים לגרור אל המאבק את ההמונים המשועבדים.
לא רק הסיבות למלחמות אזרחים הן מקור לוויכוח ונושא למחקר, אלא אף התמשכותן. מלחמות רבות נמשכות במשך עשורים רבים. סיבה מוכרת לכך היא כי במלחמות רבות הופכים הצדדים היריבים לכלי משחק של מעצמות זרות החפצות בהשפעה במדינה בה מתרחש הסכסוך, ואינן נותנות לסכסוך לגווע. כך אירע במלחמת האזרחים בספרד אשר בה השתתפו כוחות חיצוניים לצד הצדדים הלוחמים, כגון "לגיון הקונדור" הגרמני אל מול הבריגדות הבינלאומיות, והמלחמה נתפסה כמעין "נסיון" במלחמה בין הקומוניזם והפאשיזם, וזאת מעבר למשמעות שייחסו לה הספרדים בינם ובין עצמם.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייתה של חברה לאחר מלחמת אזרחים היא קשה לרוב. במלחמה בינלאומית שני הצדדים יכולים פשוט לפנות לדרכם לאחר המלחמה. במלחמת אזרחים לא רק שהאלימות צריכה להיפסק אלא שהצדדים המעורבים צריכים ללמוד לחיות בצוותא. הליך זה יכול להיות קשה במקרה שחלק ניכר מהאוכלוסייה איבד את האנשים הקרובים לליבו במהלך המאבק, ומאשים בכך את יריבו. מלחמות אזרחים נטו לגרום לצדדים אתניים, דתיים או אידאולוגיים להתבצר בעמדתם, והחזרת האחדות לחברה יכולה להוכיח עצמה כקשה. כוחות שמירת השלום של האומות המאוחדות אשר מאז הקמת הארגון ניסו לשמור על השלום בחברות שלאחר מלחמות אזרחים, נכשלו לעתים קרובות במאמציהם.
מלחמת אזרחים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל החלוקה האתנית, הדתית, ואף המעמדית והכלכלית בין המגזרים השונים חדה וברורה, והעימות האידאולוגי, הדתי והאתני תוסס. עם זאת, בישראל מעולם לא אירעה מלחמת אזרחים, ומעולם לא הייתה סכנה רצינית כי זו תפרוץ.
בין היהודים בישראל ובין עצמם, מעולם לא התרחשה לוחמה בין קבוצות מזוינות. הדגשתו של דוד בן-גוריון את עקרון ה"ממלכתיות" מנע קיומם של צבאות פרטיים. ניסיונו של ארגון האצ"ל להביא לאספקת נשק באופן נפרד הביא לאירוע בו נורתה אש תותחים על הספינה אלטלנה ונהרגו מספר לוחמי אצ"ל, אך עימות זה היה מוגבל. האצ"ל קיבל את מרותו של צה"ל, ולאחריו קיבל את מרות צה"ל הפלמ"ח אשר בשלבים מסוימים נראה כמיליציה של אנשי השמאל, ובשל כך פורק.
עימותים אידאולוגיים קשים כגון הוויכוח סביב הסכם השילומים או המאבק על הסכמי אוסלו הביאו להתפרצויות חמורות ואף אלימות, להפגנות ואף לרצח יצחק רבין, אך מעולם לא קיבל הסכסוך אופי של מלחמה. כך היה גם בעת ביצוע תוכנית ההתנתקות על אף שהיו רבים שחששו כי במהלך ביצועה יפתחו הצדדים באש, הסתבר בסופו של דבר כי העימות נותר מתוחם בגבולות ברורים אשר הצדדים נמנעו מלחצותם.
נראה כי הסכנה החיצונית בה נתונה מדינת ישראל יוצרת תחושת לכידות אל מול האיום החיצוני, המונעת התפתחות של קווי השבר האידאולוגיים למלחמה בין קבוצות שונות. כן יש לציין את המסורת היהודית אשר סבלה טראומה של ממש בעת מלחמת האזרחים הפנימית במהלך המרד הגדול והותירה אחריה את האמרה כי חורבן בית המקדש אירע בשל שנאת חינם. לקח זה נשמר היטב במשך הדורות.
שונה המצב באשר לאפשרות מלחמת אזרחים בין קבוצות אתניות שונות. הסכסוך בין ישראל ובין הערבים הפלסטינים היה מלכתחילה סכסוך בין שתי קבוצות לאומיות שונות, ובין שתי תנועות לאומיות שונות, ובמהלך השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, בה היו שתי הישויות מאוחדות במסגרת מדינית אחת, היא המנדט הבריטי, היה לסכסוך בין הקבוצות אופי של מלחמת אזרחים. כך ניתן לראות את ראשיתה של מלחמת העצמאות. עם סיום מלחמת העצמאות נותר במדינת ישראל מיעוט ערבי משמעותי, אשר מזדהה עם המאבק הלאומי הפלסטיני, דבר היוצר אפשרות לקונפליקט.
מאבקים פנימיים בין אזרחי מדינת ישראל על רקע זה, הביאו לאירועים בהם נפגעו אזרחים משני הצדדים כגון יום האדמה או אירועי אוקטובר 2000. גם כאן נראה כי הציבור הערבי הישראלי, כמו גם ממשלת ישראל, נמנעים מלחצות קווים שיש בהם כדי להוביל להסלמה. יחסי הכוחות, כמובן, אינם שווים, אך הימנעותם של ערביי ישראל מלסייע באופן פעיל למאבק הפלסטיני המזוין (פרט למקרי שוליים), והשתתפותם הפעילה במשחק הדמוקרטי, מראים כי האפשרות למלחמת אזרחים בין יהודים לערבים במדינה היא אפשרות דחוקה.
מלחמות אזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מלחמות השושנים בממלכת אנגליה: התרחשו בשנים 1455 - 1485. הרקע למלחמה - סכסוך על ירושת הכתר האנגלי בין בית לנקסטר ובין בית יורק.
- מלחמת האזרחים האנגלית: 1642 - 1649 מרד הפרלמנט האנגלי כנגד המלך צ'ארלס הראשון.
- מלחמת האזרחים האמריקנית: התרחשה בשנים 1861 - 1865, בין מדינות הצפון ("האיחוד") לבין מדינות הדרום ("הקונפדרציה") בארצות הברית; סיבתה העיקרית: המחלוקת על זכויות המדינות (States' rights) כלומר, חלוקת הסמכות בין הממשל המרכזי למדינות שמרכיבות את ארצות הברית, וכן התנגדות מדינות הצפון לעבדות הנהוגה בדרום. הגדרתה כמלחמת אזרחים שנויה במחלוקת.
- מלחמת האזרחים ברוסיה: 1917 - 1923 הקומוניסטים נגד הצבא הלבן.
- מלחמת האזרחים הפינית: התרחשה בשנת 1918 בין ה"אדומים" הקומוניסטים תומכי ברית המועצות, לבין ה"לבנים" הלאומנים.
- מלחמת האזרחים הסינית: התרחשה בשנים 1927 - 1950 בין הלאומנים לבין הקומוניסטים.
- מלחמת האזרחים בספרד: התרחשה בשנים 1936 - 1939. עיקרה היה לחימה בין כוחות הימין הלאומני בפיקוד הגנרל פרנקו לכוחות השמאל הסוציאליסטי.
- מלחמת האזרחים ביוון: התרחשה בשנים 1944 - 1949 בין פלגים קומוניסטים, דמוקרטים, לאומנים ומלוכנים.
- מלחמת ביאפרה: התרחשה בשנים 1967 - 1970 בניגריה, על רקע ניסיונם של בני איבו הנוצרים להקים להם מדינה עצמאית בשם ביאפרה.
- מלחמת האזרחים האתיופית: התרחשה בשנים 1974 - 1991 באתיופיה, בין תנועות המחתרת לבין החונטה הצבאית האתיופית, המערכה של המלחמה באריתריאה נקראה מלחמת העצמאות של אריתריאה.
- מלחמת האזרחים בלבנון: התרחשה בשנים 1975 - 1990, בין תושביה המוסלמים של המדינה לבין תושביה הנוצרים.
- מלחמת האזרחים האלג'יראית התרחשה בשנים 1991 - 2002 בין הכת הצבאית השלטת באלג'יריה ובין קיצונים איסלאמים.
- מלחמת האזרחים בלוב התרחשה ב-2011.
- מלחמת האזרחים בסוריה פרצה במהלך האביב הערבי (מרץ 2011) ונמשכת עד היום.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Eric Stover & Harvey M. Weinstein, My Neighbor, My Enemy: Justice and Community in the Aftermath of Mass Atrocity (Cambridge University Press, 2004)
