קוסובו
ערך זה עוסק במדינה בבלקן. אם התכוונתם לעיירה בבלארוס, ראו | רפובליקת קוסובו Republika e Kosovës Република Косово |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
לחצו כדי להקטין חזרה
_(-rivers_-mini_map).svg) |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| המנון לאומי | "אירופה" - ללא מילים מאת מנדי מנגג'יקי
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יבשת | אירופה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שפה רשמית | אלבנית, סרבית | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) |
פרישטינה 42°40′N 21°10′E / 42.667°N 21.167°E |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| משטר | רפובליקה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש המדינה - נשיאה - ראש הממשלה |
נשיא אטיפטה יאהיאגה האשים טאצ'י |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| הקמה הכרזת עצמאות |
פירוד מסרביה 17 בפברואר 2008 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שטח[3] - דירוג עולמי - אחוז שטח המים |
10,887 קמ"ר 169 בעולם לא ידוע |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אוכלוסייה[4] (הערכה ליולי 2014) - דירוג עולמי של אוכלוסייה - צפיפות - דירוג עולמי של צפיפות |
1,859,203 נפש 150 בעולם 170.77 נפש לקמ"ר 70 בעולם |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תמ"ג[5] (הערכה לשנת 2014) - דירוג עולמי - תמ"ג לנפש - דירוג עולמי לנפש |
16,890 מיליון $ 148 בעולם 9,085 $ 137 בעולם |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מטבע | אירו (דה פקטו) דינר סרבי[1] (CSD) |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אזור זמן | UTC +1 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סיומת אינטרנט | .לא הוקצתה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| קידומת בינלאומית | 381[2] | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
הרפובליקה של קוסובו (באלבנית: Republika e Kosovës, נהגה "קוסובֶה"; בסרבית: Република Косово או Republika Kosovo) היא מדינה מוכרת חלקית באזור הבלקן, אשר הכריזה על עצמאותה ב-17 בפברואר 2008, לאחר שהייתה טריטוריה אוטונומית של סרביה ונוהלה על ידי האומות המאוחדות. למרות העובדה שיותר מ-75 מדינות מכירות בקוסובו, היא אינה חברה באו"ם כתוצאה מווטו שהטילה רוסיה, המתנגדת נחרצות להכרה בעצמאותה של קוסובו, במועצת הביטחון. גם ישראל אינה מכירה בה. ארצות הברית[6] ומדינות מרכזיות באיחוד האירופי הכירו בעצמאות המדינה[7][8]. המחלוקת הבינלאומית בשאלת עצמאותה של קוסובו הועברה לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג[9], שקבע כי הכרזת העצמאות של קוסובו חוקית כיוון ש"אין חוק בינלאומי נגד הכרזות עצמאות"[10].
רוב תושביה של קוסובו הם אלבנים מוסלמים, ומיעוטם סרבים נוצרים אורתודוקסים ואחרים. סרביה איבדה את השליטה בקוסובו בעקבות מלחמת קוסובו, אך היא מוסיפה לראות בה מחוז שלה ששמו האזור האוטונומי של קוסובו ומטוחיה (בסרבית: Аутономна покрајина Косово и Метохија), ושוללת את תוקף הכרזת העצמאות.
תוכן עניינים
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-4 לפנה"ס הגיעו האילירים לשטח קוסובו של היום.
במשך שנים רבות הייתה קוסובו מקור לסכסוך אתני, כיוון שרוב אוכלוסייתה מורכבת מאלבנים, בעוד הסרבים רואים את המקום כערש הלאומיות הסרבית בשל ההיסטוריה שלו. בהקשר זה מוזכר במיוחד האירוע המכונה "קרב קוסובו" – קרב שהתחולל ב-28 ביוני 1389 בין מלך סרביה לאזאר לבין צבאה של האימפריה העות'מאנית. אף שהסרבים נחלו תבוסה בקרב ההוא, הם רואים אותו כאירוע מכונן בתולדות הלאומיות הסרבית.
שלטון האימפריה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך רוב תקופת שלטונה של האימפריה העות'מאנית באזור, שנמשכה מאמצע המאה ה-15 ועד 1912, נכללה קוסובו בווילאיית (פרובינציה) שנקראה קוסובֵה, וכללה גם שטחים ממרכז סרביה, ממונטנגרו ומאלבניה של ימינו, וכן את צפון-מערב מקדוניה של ימינו, ובכלל זה בירת מקדוניה (שהייתה בירת המחוז) סקופיה. ככלל, אפשרו השלטונות חופש דת, אך על התושבים הנוצרים הוטלו מסים גבוהים (ג'יזייה) שבעטיים התאסלמו עם השנים חלק מהתושבים – רוב האלבנים וחלק מן הסרבים.
בתחילת השלטון הטורקי הייתה האוכלוסייה כמעט כולה סרבית. עד שלהי המאה ה-19 היה בחבל רוב סרבי, אך נוכחות אלבנית ניכרת החלה במאה ה-17. שלטון אוסטרי קצר מועד בסוף המאה ה-17 התקבל בתמיכה בקרב חלק מן האוכלוסייה הנוצרית, ועם סילוקם של האוסטרים נקטו העות'מאנים בצעדי נקם שגרמו להגירתם של רבבות נוצרים (סרבים ברובם) מן האזור. האדמות שהתפנו נמסרו לידי מהגרים אלבנים. התפתחות דומה התלוותה למרידות נגד העות'מאנים ב-1737 ובתחילת המאה ה-19.
קוסובו בשלטון סרבי: 1912 - 1941[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוב שטחה של קוסובו עברה לשלטון ממלכת סרביה במהלך מלחמת הבלקן הראשונה ב-1912, פרט לאזור מטוחיה שעבר לשליטת נסיכות מונטנגרו.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במלחמת העולם השנייה בותרה יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה. רוב שטח קוסובו נמסר לאלבניה הפאשיסטית, מדינת בובות בשלטון איטליה הפאשיסטית.
מחוז אוטונומי ברפובליקה של סרביה: 1945 - 1989[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הפיכתה של יוגוסלביה למדינה קומוניסטית פדרטיבית ב-1945, ניתן לקוסובו מעמד של מחוז אוטונומי בתוך הרפובליקה של סרביה. תחילה היה מעמד זה רשמי בלבד ומוגבל ביותר. נטיות לאומיות בקרב האוכלוסייה האלבנית דוכאו בחריפות. אך במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20, ובייחוד אחרי 1967, חוזקה משמעותית האוטונומיה של החבל ומעמדם של האלבנים עלה. בחוקת 1974 אף זכה החבל למעמד שנפל רק במעט מזה של רפובליקה בפדרציה: הוכר השימוש באלבנית כשפה רשמית והשימוש בתארים "נשיא" ו"ראש ממשלה" למנהיגי החבל. צעד זה ננקט כחלק ממדיניותו של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו שביקשה להפחית את הדומיננטיות הסרבית ביוגוסלביה ובסרביה עצמה, כדי לייצב את הפדרציה. לאורך תקופה זו עלה באופן ניכר הרוב האלבני בחבל כתוצאה משיעור ילודה גבוה, מהגירה פנימית של סרבים לסרביה המרכזית ומהגירה של אלבנים מאלבניה. חרף היותו של המחוז האזור העני ביותר ביוגוסלביה, עדיין תנאי החיים היו טובים בהרבה מאשר באלבניה השכנה. תלונות מצד המיעוט הסרבי בחבל על אפליה מצד מוסדות השלטון האוטונומיים לא נענו בתגובה מצד השלטונות היוגוסלביים.
ב-1981, שנה לאחר מותו של טיטו, פתחו האלבנים בחבל בגל של מחאה והפגנות. המפגינים דרשו מעמד רשמי של רפובליקה, וחלקם אף העלו דרישה לעצמאות מלאה או לאיחוד עם אלבניה. גל המחאות דוכא ביד קשה על ידי הצבא והמשטרה היוגוסלביים, אשר המשיכו להתערב במידה רבה בניהולו של החבל במהלך שנות השמונים, תוך הפעלת צעדי דיכוי נגד בדלנים.
ב-1989 נשא נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' נאום לרגל יום השנה ה-600 ל"קרב בקוסובו". הנאום נשא אופי לאומני ונועד לבסס את מעמדו של מילושביץ' כמנהיג סרביה בשעה שיוגוסלביה החלה מתערערת. זמן קצר לאחר מכן, מילושביץ' צמצם מאוד את האוטונומיה של מחוז קוסובו. מוסדות השלטון העצמי של קוסובו בוטלו, והוטלו מגבלות קשות על חופש התרבות והשפה במחוז. התושבים האלבנים של קוסובו, בהנהגת איברהים רוגובה, הגיבו תחילה במאבק לא-אלים, שכלל את החרמת המוסדות הסרביים הרשמיים, הקמת בתי ספר אלבניים משלהם, ומוסדות פוליטיים עצמאיים, בהם פרלמנט לא-רשמי. ב-2 ביולי 1990 הכריז הפרלמנט הזה על עצמאות קוסובו. ההכרזה זכתה להכרה מצד אלבניה בלבד.מדיניות האי-אלימות שהנהיג רוגובה שמרה על השקט במחוז, בשעה שמאבקי דמים התחוללו בחלקים אחרים ביוגוסלביה, אך מאידך לא נשאה פירות רבים.
התפתחות נוספת בשנות התשעים הייתה יישובם של רבבות פליטים סרבים מבוסניה ומקרואטיה בחבל.
מלחמת קוסובו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת קוסובו
ערך מורחב – ב-1995 החל הצבא לשחרור קוסובו (KLA) במאבק חמוש נגד השלטונות היוגוסלביים ונגד המיעוטים הלא-אלבניים בחבל. בשלב זה הייתה לאלבנים שליטה רופפת בחלק ניכר משטח המחוז, תוך ניצול העובדה שצבא יוגוסלביה שקע בשנות התשעים במלחמות בבוסניה ובקרואטיה. המאבק הסלים ב-1998, כששני הצדדים מבצעים פשעי מלחמה. האלבנים פנו להתערבות בינלאומית בטענה שמבוצע בהם רצח עם, טענה שבית דין של האו"ם דחה לאחר חקירה ב-2001 [1]. ה-KLA, שנחשב ביוגוסלביה כארגון טרור, אך לא הוכר רשמית ככזה על ידי ממשלות מערביות, זכה למימון וסיוע בנשק מאלבנים תושבי אלבניה ומן הפזורה של יוצאי קוסובו במערב. התמוטטות המשטר באלבניה ב-1997 אפשרה לארגון להתחזק באמצעות נשק רב שנלקח מבסיסי הצבא האלבני. מקור הכנסה נוסף של הארגון היה סחר בסמים[11] וסחר בנשים[2].
ב-1999, בתגובה להחמרה בלחימה בחבל, הציבו כוחות נאט"ו אולטימטום ליוגוסלביה (שבשלב זה כללה רק את סרביה ומונטנגרו) להוציא את כוחותיהם ממנו. סמוך למועד פקיעת האולטימטום, החלו הסרבים בגירושם הכפוי של אלבנים מהחבל ובהרס נרחב באזורי השליטה של ה-KLA. עם פקיעתו פתחו כוחות נאט"ו בהתקפה אווירית על מטרות צבאיות ואזרחיות ברחבי סרביה, בעוד יוגוסלביה מאיצה את גירושם של האלבנים, ש-700 אלף מהם הפכו לפליטים, ורבבות סרבים תושבי קוסובו נאלצים אף הם לעזוב את בתיהם מפחד ההפצצות ותגובת הנגד של האלבנים. ב-11 ביוני, כעבור כעשרה שבועות של הפצצות, נעתר מילושביץ' לדרישה להוציא את כוחות יוגוסלביה מן החבל, והוא נמסר לניהולו של כוח צבאי של נאט"ו, "כוח קוסובו" (KFOR). עם תום המלחמה הפך החבל לטריטוריה אוטונומית בחסות האו"ם, אם כי נשמר הקשר הפורמלי בינה לבין סרביה. רוב הפליטים האלבנים תושבי קוסובו חזרו לבתיהם, ונבנו בהדרגה מוסדות שלטון עצמי, שבהם השתתפו בעיקר נציגי הרוב האלבני. בעקבות המלחמה אולצו מאות אלפי סרבים ובני מיעוטים אחרים לעזוב את בתיהם והפכו פליטים (מספר העוזבים מיוני עד אוגוסט 1999 הוערך ב-164 אלף[12]). חלקם עקרו לסרביה גופא, ואחרים עברו למובלעות בתוך קוסובו עצמה, שם הגנו עליהם כוחות האו"ם. התושבים הלא-אלבנים שביקשו לשוב לבתיהם נתקלו באלימות ובאפליה, ורק מעטים הצליחו בכך.
ב-2014 קבע תובע מטעם האיחוד האירופי כי בכירים ב-KLA ביצעו פשעי מלחמה חמורים לאחר השתלטותם על קוסובו, ובכלל זה טיהור אתני של סרבים וצוענים.[13]
הכרזת העצמאות והתגובות לה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-17 בפברואר 2008, במהלך ישיבה מיוחדת שהתקימה בשעות אחר הצהריים, הכריז ראש הממשלה האשים טאצ'י על עצמאותה של קוסובו, חרף התנגדותה של סרביה ואיומה בהטלת סנקציות כלכליות ודיפלומטיות על קוסובו ועל מדינות שיתמכו בהכרזתה. במהלך הישיבה הוקראה הכרזת העצמאות של המדינה. באותו יום הוכרז נשיא קוסובו פאטמיר סג'דיו כראש המדינה החדשה.
ציטוטים מרכזיים מתוך ישיבת הפרלמנט המיוחדת:
 |
אנחנו מנהיגי העם, שנבחרו בדרכים דמוקרטיות, מצהירים בזאת על קוסובו כמדינה ריבונית ועצמאית |
 |
|
זהו דף חדש בהיסטוריה של קוסובו. אנו מחויבים להקים מדינה דמוקרטית עבור אזרחינו, מדינה שתשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית |
|
כמו כן, במהלך הישיבה נדונו נושאים שונים, כגון סמלי המדינה ודגלה.
הכרזת העצמאות נעשתה בהסכמה שבשתיקה של חלק ממדינות האיחוד האירופי ושל ארצות הברית, ואכן בריטניה, צרפת, איטליה, גרמניה וארצות הברית הכירו בה בתוך זמן קצר (ב-18 בפברואר). ב-19 בפברואר 2008 החזירה סרביה את שגרירה מארצות הברית לאות מחאה על הכרתה בקוסובו. כוחות נאט"ו הם שהביאו להקמת השלטון האוטונומי בקוסובו בחסות האו"ם, והיו שפירשו את העובדה שהמדינות המרכזיות בנאט"ו לא הפעילו את השפעתן ולא מנעו את הכרזת העצמאות כמתן "אור ירוק" לעצמאות קוסובו. ב-18 בפברואר נערכה פגישה מיוחדת בבריסל, בעניין קוסובו, של נציגי מדינות האיחוד האירופי. בפגישה זו הביעו ספרד וסלובקיה התנגדות להכרה בעצמאות קוסובו בניגוד לעמדת מדינות אחרות באיחוד. ההערכה היא שספרד חוששת שעצמאות קוסובו תהווה תקדים להכרה עתידית בעצמאות חבליה האוטונומיים: ארץ הבסקים וקטלוניה. לאיחוד האירופי אין כיום עמדה רשמית כלפי מעמדה של קוסבו, אך הארגון החליט לשלוח כוח משימה על מנת להבטיח המשך הנוכחות של כוח אזרחי בינלאומי בקוסובו. רוסיה, שתומכת באופן מסורתי בעמדת סרביה, התנגדה להכרזת העצמאות, וקראה לכינוס חירום של מועצת הביטחון של האו"ם[14]. ישראל הודיעה לשר החוץ הסרבי, שלא תהיה בין המדינות הראשונות להכיר בעצמאות קוסובו[15]. ממשלות סרביה וקוסובו יצרו קשר עם ממשלת ישראל, כל אחת בבקשה כי תתמוך בעמדתה, ואף הביאו דוגמאות מהסכסוך הישראלי-פלסטיני כדי להצדיק את עמדותיהן. סרביה טוענת, כי קוסובו עבור הסרבים היא כירושלים עבור הישראלים[16], ואילו ממשלת קוסובו טוענת, כי ישראל צריכה לגלות הבנה לרצונו של עם נרדף בעצמאות.
ב-30 ביולי 2008, כ-5 חודשים לאחר הכרזת העצמאות, החלה קוסובו בהנפקת דרכונים.
ב-22 ביולי 2010, קבע בית-הדין הבינלאומי של האו"ם בהאג כי הפרישה החד-צדדית של קוסובו מסרביה ב-2008 וההכרזה על עצמאותה לא הפרו חוקים בינלאומיים. החלטה זו עשויה לעודד מדינות נוספות להכיר בעצמאותה של קוסובו ולקרב את הצטרפותה לאו"ם, אך אין לה תוקף ממשי או מחייב מבחינה חוקית.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופת קיומה של הפדרציה של יוגוסלביה היה מחוז קוסובו ומטוחיה העני ביותר והפחות מפותח במדינה, חרף סיוע משמעותי מן הממשלה המרכזית. לנתוני פתיחה קשים אלה היתוסף הנזק שגרמו הסכסוך בחבל בשלהי שנות התשעים וכן הפצצות נאט"ו, וכיום קוסובו היא אחד האזורים העניים באירופה. התוצר המקומי לנפש הוא 1,100 דולר אמריקני בלבד, ושיעור האבטלה מוערך ב-40%. כשליש מהתוצר מגיע מסיוע חוץ, ותרומה משמעותית נוספת מתקבלת מכספים שנשלחים מן הפזורה האלבנית-קוסובארית.
קוסובו נפרדת למעשה מסרביה מבחינת סחר בינלאומי מאז 1999. המִנהל הזמני מטעם האו"ם מפעיל מעברי גבול שבהם נגבה מכס בשיעור אחיד של 10%. שותפות הסחר המרכזיות נכון לתחילת 2008 הן מקדוניה, סרביה, גרמניה וטורקיה. (אם כי סרביה איימה בהטלת חרם כלכלי על החבל במחאה על הכרזת העצמאות החד-צדדית).
החקלאות מהווה מרכיב חשוב בכלכלה. תרומתה לתוצר בשנת 2000 הייתה כ-30% והיא העסיקה באותה שנה כ-60% מן העובדים.[3] רוב הקרקע מצויה כיום בבעלות פרטית בחלקות קטנות. מעט יותר ממחצית האדמות החקלאיות משמשות לגידול תירס ומיני דגן. שאר הקרקעות משמשות לצורכי מרעה, פרט לאחוזים ספורים של הקרקע, בעיקר באזור מטוחיה ההררי פחות, שבהם מגדלים ענבים, זני פירות נוספים וגידולים אחרים.
האי-בהירות באשר למעמדו של החבל פגעה בכלכלה, כיוון שהרתיעה משקיעים זרים, שמעורבותם חיונית לשיקום ההרס שזרעה המלחמה. גורם נוסף הפוגע בהתפתחות הכלכלית, הוא קיומו של שוק שחור בהיקף נרחב וכן של פשע מאורגן ושחיתות שלטונית.
תקווה מסוימת לכלכלת קוסובו מגיע מהבטחות האיחוד האירופי להמשך סיוע נדיב למדינה, ומקיומם של מרבצי פחם גדולים.
המטבע הרשמי בקוסובו הוא האירו. הדינר הסרבי בשימוש באזורים המאוכלסים בסרבים.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קוסובו נמצאת במזרח אירופה, באזור הבלקן. שטחה הכולל מסתכם ב-10,887 קמ"ר. היא גובלת בסרביה בצפון, במונטנגרו במערב, באלבניה בדרום מערב, ובמקדוניה בדרום מזרח. אין לה מוצא לים. בירת המדינה והגדולה בעריה היא פרישטינה.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כ-90% מאוכלוסיית קוסובו שייכים לעם האלבני ויש להם זיקה לאלבניה ולקהילה האלבנית של מקדוניה. מוסדותיה העצמאיים של קוסובו נשלטים בידי הרוב האלבני, אם כי בשלב זה הם שוללים אפשרות של איחוד בין קוסובו לבין אלבניה. כ-5% מתושבי קוסובו הם סרבים, והיתר בני עמים אחרים. בשנות ה-60 של המאה ה-20 היוו האלבנים רק כ-67% מאוכלוסיית הטריטוריה.[17] שיעור האלבנים ביחס לסרבים גדל במשך הזמן עקב שיעור הילודה הגבוה של האלבנים והגירה של אלבנים לאזור, ומתחילת המאבק האלבני לעצמאות גם עקב התנכלויות לסרבים ולצוענים.
לפי הנתונים של "משרד הסטטיסטיקה של קוסובו" לשנת 2000, שסרביה לא קיבלה כמהימנים, האוכלוסייה הכוללת של קוסובו מסתכמת ב-1,970,000 נפש בקירוב, כאשר ההתפלגות האתנית היא כדלקמן:
- 88% - אלבנים (1,733,600)
- 7% - סרבים (137,900)
- 3% - בוסנים ומוסלמים (59,100)
- 2% - צוענים (39,400)
- 1% - טורקים (19,700)
בין המוסלמים נכללות שלוש קבוצות אתניות קטנות: הגוראנים, המצרים הבלקנים והאשקלים. לפי הערכות הגיעה אוכלוסיית קוסובו ל-2.2 מיליון נפש ב-2005, ושיעור האלבנים באוכלוסייה גדל במעט. האוכלוסייה הסרבית נאמדת ב-2008 ב-120,000 עד 140,000 בלבד, ורובה מרוכז בצפון קוסובו, בסמוך לחלק המרכזי של סרביה.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- קוסובו, באטלס ה-CIA
- שלמה אבינרי, פרישטינה, קוסובו, ביקור בקוסובו - מדינה בלתי גמורה, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2009
- דנה צימרמן, בין רוסיה למערב: קוסובו לאן?, באתר ynet
- רצח העם הבוסני ביוגוסלביה ומניעתו של רצח עם בקוסובו באתר "הועד למאבק ברצח עם".
- הרקע לסכסוך בקוסובו אתר ג'יינס, 1999 (באנגלית)
- אתר האספה הלאומית של קוסובו (באנגלית)
- "קוסובו ומטוחיה" באתר ממשלת סרביה (באנגלית)
- קוסובו-קוסובה, אתר משותף אלבני-סרבי המוקדש לדיווחים על קוסובו (באנגלית, סרבית, אלבנית)
- Kosovo's Shaky Economy Shows Signs of Autonomy, סקירה על כלכלת קוסובו (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יש שימוש גם בדינר הסרבי באזורים הסרביים.
- ^ הקידומת הרשמית היא 381+; חלק מספקי הסלולר משתמשים בסיומת 377+ (מונאקו) או 386+ (סלובניה) במקום.
- ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
- ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-5 באפריל 2014
- ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-23 באפריל 2015
- ^ רויטרס, בוש: "תושבי קוסובו עצמאיים כעת", באתר וואלה! NEWS, 18 בפברואר 2008
- ^ רויטרס, צרפת, בריטניה ואיטליה מכירות בקוסובו, באתר וואלה! NEWS, 18 בפברואר 2008
- ^ 20 מתוך 27 מדינות האיחוד האירופי הכירו בעצמאותה של קוסובו. כתבה של רשת BBC.
- ^ ניק מקנזי, מדינות העולם התבקשו לחוות דעתם לבית הדין הבינלאומי בהאג בדבר עצמאותה של קוסובו, 22 באוקטובר 2008
- ^ בית הדין בהאג: הכרזת העצמאות של קוסובו חוקית, באתר ynet, 22 ביולי 2010
- ^ "Drugs Money Linked to the Kosovo Rebels," The Times, London, 24 March 1999
- ^ הרפובליקה הפדרלית של יוגוסלביה (באנגלית), באתר משמר זכויות האדם
- ^ האיחוד האירופי קבע: צבא השחרור של קוסובו ביצע פשעי מלחמה חמורים, באתר הארץ, 29 ביולי 2014
- ^ אסף אוני, "קוסובו עצמאית, ריבונית ודמוקרטית, באתר הארץ, 17 בפברואר 2008
- ^ אדר פימור, פתאום תשמעו בום, באתר הארץ
- ^ חיים איסרוביץ וסוכנויות הידיעות, יום העצמאות של קוסובו, באתר nrg, 17 בפברואר 2008
- ^ The Kosovo Crisis, Annexe I. The Serbian Information Centre—London. UK House of Commons. Foreign Affairs - Appendices to the Minutes of Evidence. 23 May 2000.
| מדינות אירופה | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות הבלקן | |||
|---|---|---|---|
|
| מדינות עצמאיות "בלתי מוכרות" | ||
|---|---|---|
|
