ריו דה ז'ניירו
ערך זה עוסק בעיר ריו דה ז'ניירו, בירת מדינת ריו דה ז'ניירו שבברזיל. אם התכוונתם למדינה עצמה, ראו
|
||||||||||||||||||||||||||||
ריו דה ז'ניירו (בפורטוגזית: Rio de Janeiro, בהגייה מקומית: [ˈhiw dʒi ʒʌˈnejɾu]), המוכרת גם כריו בקיצור, היא בירתה של מדינת ריו דה ז'ניירו אשר בברזיל. היא שוכנת באזור הדרום-מזרחי של ברזיל, על שפת האוקיינוס האטלנטי, בחלק הדרומי של האזור הטרופי.
ריו היא היעד התיירותי העיקרי במחצית הדרומית של כדור הארץ. היא המטרופולין השנייה בברזיל (אחרי סאו פאולו) מבחינת גודל אוכלוסייתה, חשיבותה הכלכלית, המסחרית והעסקית, ופעילותה התרבותית. היא עיר הנמל הגדולה בברזיל. עם למעלה מ-6.3 מיליון תושבים, היא העיר השישית בגודלה באמריקה[1] וה-26 בעולם.
ריו היא העיר הברזילאית הידועה ביותר מחוץ לברזיל בשל אטרקציות מפורסמות בה, כגון חופי קופקבנה ואיפנמה, הר קורקובדו עליו שוכן פסל ישו הגואל (אשר הוכרז כאחד משבעת פלאי תבל החדשים), הרכבל של הר הסוכר, אצטדיון המרקנה, מפרץ הגואנברה, ומצעד בתי הספר לסמבה הנערך בזמן הקרנבל. היא נבחרה לארח את שלבי הגמר של מונדיאל 2014, ואת אולימפיאדת 2016. תושבי העיר מכנים אותה לעתים קרובות "העיר המופלאה" (Cidade Maravilhosa) בשל יופייה הטבעי, הכולל צוקים מיוערים העולים בתלילות לגבהים של מאות מטרים, איים טרופיים, חופים לבנים, ומפרצים רחבים. הדימוי החיובי של העיר גם כולל את אופי תושביה, הנתפסים כרגועים ושמחים רוב הזמן, גם העניים שביניהם.
כאחת מערי המטרופולין הגדולות בעולם, ריו גם סובלת מבעיות אורבניות רבות. לדימוי החיובי מתווסף פאן שלילי, הכולל רמה מסוימת של אלימות בצורת גניבות ושודים מזוינים. בריו, הניגודיות החברתית מורגשת בצורה בוטה, כאשר שכונות עוני (ה"פבלות" - favelas) שוכנות לצד בנייני עשירים מפוארים.
ריו הייתה בירת ברזיל בין 1763 ו-1960. משמעות השם ריו דה ז'ניירו היא "נהר של ינואר". יליד ריו מכונה "קאריוקה" (carioca), מילה בשפת הטופי-גוארני שמשמעותה "בית האיש הלבן". בשנת 2012 הוכרז שטח של כ-72.5 קמ"ר בעיר, כאתר מורשת עולמית.
תוכן עניינים
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקום בו נמצאת העיר נתגלה ב-1 בינואר 1502 על ידי הפורטוגזי גספאר דה למוס ששט במפרץ גואנברה. הוא סבר בטעות כי זהו שפכו של נהר גדול, וקרא לו "הנהר של ינואר". העיר עצמה נוסדה ב-1 במרץ 1565.
כמה שנים לאחר הגעתם של הפורטוגלים לברזיל, הגיעו סוחרים צרפתים בחיפוש אחר עץ ברזיל לאזור העשיר בעל החשיבות הכלכלית ומעל הכול בעל החשיבות האסטרטגית, המשתרע בין חופי כף פריו (Cabo Frio) לבין החופים והאיים של מפרץ גואנברה.
ב-1555, נכבש אחד האיים במפרץ גואנברה, שכיום קרוי ויגניון (Villegagnon), על ידי קבוצה של 500 מתיישבים צרפתים תחת פיקודו של האדמירל ניקולא דוראן דה ויגניון. זה האחרון בנה על האי מבצר בניסיון לייסד את המושבה צרפת האנטארקטית, אשר הצרפתים קראו לה אנריוויל (Henriville), על שמו של אנרי השני, מלך צרפת.
שאיפתם של הפורטוגזים הייתה לגרש את הצרפתים מחלק זה של חופה של דרום אמריקה, אשר הוענק להם מתוקף חוזה טורדסיאס. המשימה הוטלה על אשטסיו דה סא (Estácio de Sá) שהיה אחיינו של מושל ברזיל מם דה סא (Mem de Sá). אשטסיו דה סא כבש ב-1565 את המישור המשתרע בין "גבעת פני הכלב" (Morro Cara de Cão) לבין הר הסוכר והר אורקה (Urca), ובכך הניח את היסודות למקום בו תוקם בהמשך העיר ריו דה ז'ניירו. לאחר שנתיים של קרבות עקובים מדם (1565-1567) שבהם נהרג אשטסיו דה סא והצרפתים גורשו מהאזור, בחר מם דה סא באתר חדש לעיר בשטח השוכן בחלק הפנימי יותר של הארץ על חופי המפרץ, על פסגתה של גבעת המנוחה (Morro do Descanso) הקרויה גם גבעת ינואר הקדוש (São Januário) ומאוחר יותר נקראה בשם גבעת המצודה (Morro do Castelo). ב-1568 קיבל היישוב צורה של מצודה ימיביניימית, המוגנת על ידי סוללת מגן ועל ידי תותחים.
האדמה הפורייה שסבבה את העיר הוקצתה למתיישבים הפורטוגזים על ידי מלך פורטוגל כשכל אחד מהם קיבל מגרש גדול מאוד. השטחים נוצלו לגידול קנה סוכר שהיו אמורים לספק למושבה את מקור ההכנסה העיקרי שלה. ב-1660 היישוב נעשה המרכז המנהלי של המחוזות הדרומיים של ברזיל. במחצית השנייה של המאה ה-17, גדלה אוכלוסיית המחוזות הללו ל-8000 מתיישבים, כששני שליש מהם היו עבדים אפריקאים ואינדיאנים.
בראשיתה של המאה ה-18 החלה בברזיל פעילות כרייה של זהב ושל יהלומים, שהביאה לשינויים משמעותיים בכלכלת המושבה והגדילה את קצב ההגירה מאירופה, ועקב כך גדל שיעורם של תושבי המושבה ממוצא אירופאי. הכפר הקטן הפך להיות עיירה שמנתה 24,000 תושבים ב-1749. כאשר הועברה בירת המושבה מבאהיה לריו דה ז'ניירו ב-1763, העיירה התרחבה יותר ויותר, מעבר לחומותיה. שרידיה של אמת מים בסגנון רומי שנבנתה באותה תקופה עדיין נראים כיום בעיר.
בסופה של המאה ה-18 כלכלתה של העיירה, יחד עם כלכלתה של המושבה, הייתה במשבר בשל שקיעתם של המכרות ובשל התחרות מצדה של מרכז אמריקה על שוק הסוכר העולמי. ב-1796 היה ערכן של הסחורות שיוצאו מנמלה של ריו פחות ממחצית מאלה שיוצאו ממנו ב-1760.
ייצור הקפה והתיישבותה של משפחת המלוכה הפורטוגזית בברזיל ב-1808 סייעו לשגשוגה מחדש של המושבה. ב-1815 כאשר ברזיל הפכה להיות ממלכה, הייתה ריו גדולה מספיק כדי לשמש כבירתה. באותה תקופה השתנו פני העיר. בין השנים 1808-1818 נבנה בה כ-600 בתים וכ-100 בתי חווה יחד עם בניינים ישנים יותר ששופצו. רחובות רבים רוצפו ונמתחה בהם רשת תאורה עירונית, קרקעות נוספות הוכשרו לבנייה, רחובות חדשים נסללו ומזרקות ציבוריות נבנו. בין המבנים הציבוריים החדשים שנבנו היו בית הדפוס המלכותי, הספרייה המלכותית, תיאטרון, אקדמיה לאומניות, גנים בוטניים ובניין בנק ברזיל. כאשר ז'ואאו השישי שב לפורטוגל ב-1821 מנתה אוכלוסייתה של ריו כמעט 113,000 תושבים, מספר הבניינים בה עמד על 13,500 והיא התרחבה כלפי צפון ודרום. שנה מאוחר יותר זכתה ברזיל בעצמאותה.
התפשטותם של מטעי הקפה במדינת ריו דה ז'ניירו נתנה דחיפה חדשה להתפתחותה של העיר. אצילים ובורגנים העתיקו את מגוריהם צפונה למחוז סאו קרישטובאו (São Cristóvão). בנקאים וסוחרים אנגלים בחרו לחיות בגבעת גלוריה (Outeiro da Glória) ובפראיה דו פלמנגו (Praia do Flamengo) בדרום או במחוזות בוטפוגו (Botafogo) ולארנז'ריאש (Laranjeiras) הסמוכים. הצרפתים, מאידך התגוררו בבתי חווה שהיו פזורים באזור טיז'וקה (Tijuca) שבמערב.
באותה תקופה, כאשר ברזיל הרחיבה את שוקי היצוא שלה למוצרי הקפה, הכותנה, הסוכר והגומי, שינתה העיר את פניה והאופי הקולוניאלי שלה הושפע מכך. ב-1829 נאסרה תנועת עגלות שוורים ברחוב אובידור (Rua do Ouvidor), הרחוב האלגנטי ביותר של העיר. ב-1838 החל לפעול אמצעי התחבורה הציבורית הראשון, אוטובוס הרתום לסוסים שנתן שירות לסאו קרישטובאו, לאנגנו ולו (Engenho Velho) ולבוטפגו. ב-1868 החלו לפעול הקרונות הראשונים, עדיין רתומים לסוסים. שירות ספינות קיטור לעיר ניטרוי החל לפעול ב-1835. קו מסילת הברזל הראשון נסלל ב-1852 לפטרופוליס וקו נוסף קישר את ריו לקוימדוש (Queimados) ולנובה איגואסו (Nova Iguaçu) ב-1858. ב-1854 החליפה תאורת הרחובות בגז את מנורות השמן ונחנך שירות טלגרף. רשת ביוב הוקמה ב-1864 ושירות טלפון החל לפעול ב-1877.
עם הפיכתה של ריו מבירת האימפריה הברזילאית לבירת הרפובליקה של ברזיל ב-1889, היא הייתה כבר עיר הראויה לשמה. במפקד 1890 מנתה אוכלוסייתה יותר מ-520,000 תושבים ושטח העיר עמד על 158 קמ"ר, ובכך היא הייתה העיר הגדולה ביותר בברזיל ואחת הערים הגדולות בעולם. בחוקה של 1891 היא הוגדרה כמחוז פדרלי.
במהלך שלטונו הפדרלי של הנשיא רודריגס אלווס בין השנים 1902-1906 השתנו שוב פניה של העיר. צוות של מנהלנים ושל מהנדסים דאג לייבוש ביצות, פינה שכונות עוני, ריצף והרחיב את הרחובות ודאג לשיפור משמעותי בתנאי ההיגיינה, במיוחד הופחתו מקרי הקדחת הצהובה והאבעבועות השחורות. השדרה הראשית של העיר, שהחל מ-1912 נקראה שדרת ריו ברנקו (Avenida Rio Branco), נבנתה באותה תקופה, שדרת ביירה-מאר (Avenida Beira-Mar) שהשתרעה במקביל לה לאורך חלק מהחוף הדרומי גם היא נסללה ושדרות נוספות בעיר הוקמו.
בשנת 1920 עברה אוכלוסיית המחוז הפדרלי את מיליון התושבים, ובשנת 1940 היא חצתה את קו ה-1.75 מיליון. בתקופה זו מספר מפעלי התעשייה גדל פי שלושה. גבעת המצודה נהרסה, היקף הכשרת הקרקע במרכז העיר גדל והחלו להופיע ראשוני גורדי השחקים. רשת הקרוניות, שכעת החלו להיות מופעלות בחשמל הכפילו את מספרם. בעוד שהשטח העירוני התפשט לכוון מזרח, כמה אזורים בצפון איבדו את מעמדם, כמו סאו קרישטובאו, שהפך להיות פרבר תעשייתי ומקום מגורים למעמד הנמוך.
באמצע שנות העשרים של המאה ה-20 גדלה אוכלוסיית ריו דה ז'ניירו מעבר לגבולותיה הגאוגרפיים הקודמים, בעיקר בשל הגירה מחלקים אחרים של ברזיל, בנוסף לריבוי טבעי בשיעור גבוה. אוכלוסיית הפרברים גדלה ביותר מפי שלוש ל-1.5 מיליון בין השנים 1940 ל-1960 ובאותו הזמן גדלה אוכלוסייתה הכוללת של העיר ל-3.3 מיליון תושבים. בעקבות העברתה של הבירה הלאומית לברזיליה ב-1960, הואט במקצת קצב גידול האוכלוסייה של ריו, אף על פי שאוכלוסיית הפרברים המשיכה לגדול. עד לשנת 1980 עלתה אוכלוסיית העיר על 5 מיליון תושבים ומספר תושבי הפרברים עלה על 3.6 מיליון. אף על פי שבשנים הבאות קטן קצב הגידול של האוכלוסייה, עם תחילת המאה ה-21 עלתה אוכלוסיית האזור המטרופוליני של ריו על 11 מיליון תושבים, כשמחציתם מתגוררים בפרברים.
החל מסוף המאה ה-20 התרחשו בריו שינויים רבים הנובעים מהגידול באוכלוסייה, מספקולציות בנדל"ן ומהגידול בשימוש בכלי רכב ממונעים. מערכת הכבישים המהירים הורחבה ואפשרה גישה לרבים מהפרברים. גורדי שחקים רבים המשיכו להיבנות בעיר ובמקביל אליהם נבנו מגדלי מגורים שבהדרגה החליפו את מקומם של בתי דירות קטנים. בעלי הקרקעות ואנשי המגזרים התעשייתיים והעסקיים צידדו בשינויים. יחד עם זאת מחירי שכירות גבוהים אילצו רבים מהדיירים העניים לעבור ממרכז העיר לפרברים או לפאבלות שנבנו במהירות על מורדות הגבעות. בינתיים, התיישבו משפחות אמידות רבות באזור הדרום מערבי של ריו, בעיקר באיפנמה, בלבלון (Leblon ) ובאזורים נוספים לאורך החוף.
ריו שמרה על מעמדה כמרכז התעשייתי השני בגודלו בברזיל לאחר סאו פאולו. בנוסף, מגזר השירותים של העיר הוא אחד מהחזקים במדינה והוא מספק מקומות תעסוקה רבים בענפים כמו הבנקאות, התקשורת, התיירות, הבידור, החינוך ותעשיית המחשבים. ריו נותרה מרכז ראשי לתערוכות ולכינוסים בינלאומיים ורבים מהברזילאים העשירים ובעלי ההשפעה מחזיקים בה בתים. למרות התנאים הירודים בבפאבלות של העיר, למרות השיעור הגבוה של הפשעים האלימים ברחבי העיר, למרות הרמה הגבוהה של זיהום האוויר והמים ולמרות בעיות נוספות, שומרת ריו דה ז'ניירו עדיין על המוניטין שלה כאחד מהאזורים האורבניים היפים בעולם.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טופוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטופוגרפיה של ריו דה ז'ניירו תפקיד מכריע בהתפתחות העיר. בשטח ריו ישנם שלושה מסיבים. בצד הדרום-מזרחי של העיר ניצב "מסיב הטיז'וקה" (Maciço da Tijuca), הקרוי גם "מסיב הקריאוקה" (Maciço Carioca); הוא כולל את הר קורקובדו (704 מ'), הר הסוכר (395 מ'), סלע גבאה (842 מ') ופסגת טיז'וקה (1022 מ'). במרגלות מסיב טיז'וקה התחילה העיר ריו הצעירה סביב הנמל שבמפרץ גואנברה. בגלל המסיב, לא הייתה העיר יכולה להתפתח מערבה, ולכן במהלך השנים נע המעמד הגבוה של החברה כלפי דרום-מערב, והשכבות החלשות צפון מערבה, כאשר המסיב חוצץ בין שתי האוכלוסיות.
במרכז שטחה של ריו עומד "מסיב הסלע הלבן" (Maciço da Pedra Branca), בו נמצאת הפסגה הגבוהה ביותר של העיר, "פיסגת הסלע הלבן" (1024 מ'). שלוחת המסיב כלפי מזרח מתחברת למסיב הטיז'וקה וכך מהווה חומה המפרידה את הצפון מהדרום. שלוחה נוספת של מסיב הסלע הלבן, לכיוון דרום מערב, מבודדת את האזור הצפון מערבי של העיר מצדה הדרומי.
בקצה הצפוני של העיר ישנו "מסיב ז'ריסינו" (Maciço de Gericinó). ביחד עם מסיב הסלע הלבן, הוא יוצר פרוזדור בכיוון מזרח-מערב בחלק הצפוני של העיר, בו נרשמות הטמפרטורות הגבוהות ביותר בריו.
אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריו היא בעלת אקלים טרופי, עם סיווג Aw על פי שיטת קפן. כלומר, אקלים חם ורטוב שבו הטמפרטורה גבוהה (ממוצע שנתי של 23.1 מעלות צלזיוס) וכמות המשקעים רבה, בעקר בקיץ, עם עונה אחת (חורף) קרירה ושחונה יחסית. מכוון שריו שוכנת במחצית הדרומית של כדור הארץ, עונת הקיץ חלה בין החודשים דצמבר ומרץ ואילו עונת החורף בין יוני לספטמבר, שהוא ההיפך ממה שמתרחש בישראל.
הלחות היחסית גבוהה בכל חודשי השנה, וזאת הסיבה לכך ששינויי הטמפרטורה לאורך השנה נמוכים יחסית.
| מזג אוויר בריו דה ז'ניירו | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינואר | פברואר | מרץ | אפריל | מאי | יוני | יולי | אוגוסט | ספטמבר | אוקטובר | נובמבר | דצמבר | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 32 | 33 | 32 | 30 | 28 | 27 | 27 | 27 | 27 | 28 | 30 | 31 | 30 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 23 | 23 | 23 | 21 | 19 | 18 | 17 | 18 | 18 | 20 | 21 | 22 | 20 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 130 | 120 | 130 | 100 | 70 | 50 | 40 | 40 | 60 | 80 | 90 | 130 | 1,090 |
| מקור: www.weatherbase.com[2] | |||||||||||||
אזורי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
| ריו דה ז'ניירו: נוף הקריוקה בין ההרים והים | |
|---|---|
 אתר מורשת עולמית |
|
 |
|
| מדינה |  ברזיל |
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 2012, לפי קריטריונים 6 | |
| קואורדינטות | 22°54′30″S 43°11′47″W / 22.908333333333°S 43.196388888889°W |
העיר ריו דה ז'ניירו מחולקת ל-160 שכונות ב-34 יחידות נהוליות, אשר משתייכות ל-19 תת-עיריות.
מקובל ליחס לריו ארבעה אזורים עיקריים: "מרכז העיר", "האזור הדרומי", "האזור הצפוני" ו"האזור המערבי".
מרכז העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
"מרכז העיר" (Centro da Cidade), או פשוט "המרכז", הוא המרכז הפיננסי של ריו והעתיק מבין האזורים שלה. מבחינת גאומטריה, "המרכז" לא נמצא במרכז ריו אלא בקצה המזרחי שלה, על שפת מפרץ גואנברה. שם התפתחה העיר מסביב לנמל ובו התגוררו רוב התושבים במשך כשלוש מאות השנים לאחר ייסודה, עד שהתפתחה העיר כלפי צפון-מערב ודרום-מערב. מצוים ב"מרכז" גורדי שחקים רבים לצד בניינים היסטוריים, ושם מתרחשת עיקר הפעילות הפיננסית בעיר.
האתרים התיירותיים ונקודות הציון של המרכז כוללים:
- הסמבודרומו, בו מתרחשים מצעדי בתי הספר לסמבה בקרנבל
- התיאטרון העירוני, שהוא גם בית האופרה
- שדה התעופה על שם סנטוס דומנט, דרכו עוברות טיסות פנימיות בלבד
- הנמל של ריו
- תחנת הרכבת המרכזית
- תחנת האוטובוסים המרכזית
- תחנת המעבורות
- הקשתות של לאפה (Arcos da Lapa)
- מערכת החשמליות של סאנטה טרזה (Bondinho de Santa Teresa)
האזור הדרומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"אזור הדרומי" (Zona Sul) הוא האזור היוקרתי ביותר בעיר, בו מתגוררים מרבית האוכלוסייה העשירה (אם כי בעשור האחרון ניכרת תנועת רבה מאזור הדרום ל"ברה דה טיז'וקה" שבאזור המערבי).
באזור הדרומי של ריו נמצאים מרבית האתרים התיירותיים המפורסמים של ריו:
- חופי פלמנגו, בוטפוגו, אורקה, קופקבנה, איפנמה, לבלון וסאו קונרדו,
- הר קורקובדו (שעליו פסל ישו הגואל) והר הסוכר עם רכבלו,
- הגן הבוטני העירוני
- ההיפודרום של ריו
- האגם רודריגו דה פרייטס (Lagoa Rodrigo de Freitas)
- מוזאון האומנות המודרנית של ריו שבפארק פלמנגו
האזור הצפוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"אזור הצפוני" (Zona Norte) הוא האזור הכולל המספר הרב ביותר של שכונות של העיר. רוב התושבים המתגוררים בו שייכים למעמד הביניים או לשכבות החלשות של החברה. שתיים מהפבלות הגדולות בעיר נמצאות באזור הצפוני - פבלה של הר הגרמני (Favela do Morro do Alemão) ופבלת ה"מרה" (Favela da Maré). אך האזור כולל גם, בחלקו הדרומי, שכונות שהיו יוקרתיות בתחילת המאה ה-20, בהן גרה היום אוכלוסייה ברמת סוציו-אקונומית בינונית עד גבוהה (לדוגמה, שכונות "טיז'וקה" ו"וילה איזבל").
האתרים התיירותיים ונקודות הציון של האזור כוללים:
- אצטדיוני המרקנה והאנז'ניאו,
- יער הטיז'וקה
- גן החיות של ריו
- ארמון הקיסרות לשעבר "קינטה דה בואה ויסטה" (Quinta da Boa Vista), היום מוזיאון האימפריה הברזילאית.
- שדה התעופה הבינלאומי של ריו, על שם טום ז'ובים
- האי פקטה (Ilha de Paquetá)
- כנסיית הפנייה (Igreja da Penha)
האזור המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
ה"אזור המערבי" (Zona Oeste) הוא האזור הרחב ביותר מבין הארבעה, הכולל יותר ממחצית משטחה של העיר, ובו כמחצית מאוכלוסייתה. הוא המרוחק ביותר מהמרכז וכולל שטחים כפריים ומיוערים לצד שכונות עירוניות.
האזור המערבי מכיל שני חלקים השונים אחד מהשני. החלק הדרומי שלו כולל שכונות יוקרתיות והוא בעל מאפיינים דמוגרפיים דומים לאלו של האזור הדרומי. החלק הצפוני של האזור המערבי, לעומת זאת, דומה יותר לאזור הצפוני מבחינה דמוגרפית, עם שכונות חלשות מבחינה סוציו-אקונומית. מהסיבה הזאת לפעמים מתייחסים לחלק הדרומי כאזור נפרד משאר האזור המערבי.
לחלק הדרום-מזרחי של אזור המערבי שייכת השכונה "ברה דה טיז'וקה" (Barra da Tijuca), שהיא בין היוקרתיות ביותר בעיר, ואשר נמצאת בתנופת בניה גדולה במיוחד. שתי סיבות עיקריות ישנן לתנופה זאת. האחת היא תהליך הנדידה דרום-מערבה של השכבות העשירות של ריו, אשר מתרחש מאז שלהי המאה ה-19. הסיבה השנייה היא האולימפיאדה 2016, מכוון שחלק גדול מהמשחקים יתרחשו בשכונה. על כן, ערך הנדל"ן בברה דה טיז'וקה עולה בצורה מתמדת בעשור האחרון.
האזור המערבי כולל גם את שכונת "עיר אלוהים" (Cidade de Deus), שכונת עוני המתוארת בסרט עיר האלוהים.
החופים הידועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריו כ-40 קילומטר של חופים מהמפורסמים בעולם אשר הומים אדם בכל שעות היממה. החופים משמשים בין השאר למשחקי כדורעף וכדורגל. האורות הנוצצים לאורך קו המים מוסיפים ליופיה של העיר.
- למה
- קופקבנה - חוף לאורך אבנידה אטלנצ'יקה, אחד הרחובות המתויירים ביותר בעיר.
- איפנמה
- לבלון
- בארה דה טיז'וקה
קרנבל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרנבל ברזילאי
ערך מורחב – בריו נערך הקרנבל המסורתי כמו בכל עיר ביבשת אמריקה הדרומית בחודש פברואר בדרך כלל, אך לזה של ריו יצא השם של הקרנבל הכי זוהר ומפואר. זאת בשל התחרות שמתקיימת בין בתי הספר לסמבה במשך שבוע הקרנבל. "מצעד המנצחות" הנערך אחרי כן בחוצות ריו לעיני כל הוא אירוע רב משתתפים ומרהיב ביופיו.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יליד ריו מכונה "קריוקה" (Carioca), מילה שמקורה בטופי עתיקה. ישנן מספר תאוריות באשר למקורו של שם זה. לפי אחת מהן, מקורו בצירוף המילים kari ("אדם לבן") ו-"oka" ("בית"), כלומר בית האדם הלבן. התושבים הילידים של ברזיל השתמשו במילה kari, שפירושה המקורי הוא שם של דג המצוי בברזיל, לתיאור הפורטוגלים שהגיעו לארצם, מאחר שהשריון שעטו הזכיר להם את מראהו של הדג. לפי תאוריה אחרת, נקרא המקום על שם שבט kariîó, ופירוש המילה הוא ביתו של שבט זה. תאוריה נוספת גורסת כי במקום בו שוכנת כיום שכונת גלוריה היה בעבר כפר בשם Kariók או Karióg, והוא שהעניק לעיר את הכינוי.
הניגודים בין העושר והעוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריו קיימים פערים חברתיים משמעותיים ביחס למערב. קרוב לשליש מתושבי ריו חי בפאבלות ברמות איכות חיים שונות. על פי מדד HDI (מדד הפיתוח האנושי) השכונות באזור דרום (זונה סול) כמו איפנמה, גבאה או לבלון נהנים מאיכות חיים גבוהה מאוד (מעל 900) לשם השאווה איכות החיים דומה ואף גבוהה מזו של נורבגיה (955). קומפלקסו דו אלמאו היא בעלת איכות החיים הנמוכה ביותר מבין שכונות ריו, מדד הפיתוח שלה הוא 711 ודומה לזו של אלג'יריה ותוניסיה. בשנים האחרונות קיים שיפור במעמד השכונות ועליה באיכות החיים. באזורים רבים בעיר התפתחה אכלוסיה של מעמד ביניים שמשנה את הריבוד החברתי הקיים בעיר.
פני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבנייה בעיר צפופה ורבים בה רבי הקומות למגורים, גורדי שחקים למשרדים וכנסיות מעוטרות עיטורי זהב מן התקופה בה הייתה ברזיל קולוניה של פורטוגל. בעיר שדרות רחבות ידיים וגנים ציבוריים רבים.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ריו דה ז'ניירו היא העיר השנייה בחשיבותה בברזיל מבחינה כלכלית, פיננסית ותעשייתית, אחרי סאו פאולו. התעשייה כוללת זיקוק נפט, עיבוד מתכות, כימיקלים, ופטרוכימיקלים, ייצור ספינות, מוצרי מזון, תרופות, טקסטיל ועוד. הכלכלה המקומית מסתמכת גם על תיירות.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
את העיר משרתים מספר נמלי תעופה:
- נמל התעופה הבינלאומי גאליאו-אנטוניו קרלוס ז'ובים, הנמצא במרחק של 20 קילומטרים ממרכז ריו. הנמל, הקרוי על שמו של אנטוניו קרלוס ז'ובים, משרת את כלל הטיסות הבינלאומיות לעיר וגם חלק מטיסות הפנים.
- נמל התעופה סנטוס דימון, הנמצא באזור מפרץ גואנברה ומשמש לטיסות פנים לטווחים שונים וכמו כן לטיסות של תעופה כללית. הנמל קרוי על שמו של חלוץ התעופה הברזילאי אלברטו סנטוס דימון.
- נמל התעופה ז'קארפגואה-רוברטו מריניו, הנמצא במרחק של כ-30 קילומטרים ממרכז העיר ומשמש לתעופה כללית.
את ריו דה ז'ניירו משרתת הרכבת התחתית של ריו דה ז'ניירו, המורכבת משני קווים. בנוסף יש רכבת פרוורית המקשרת את העיר למקומות שונים במטרופולין שלה.
יש קו מעבורת המקשר את ריו דה ז'ניירו לניטרוי. בנוסף יש מעבורות וסנפיריות השטות לאיים הקרובים לעיר.
בעיר נמצאת מערכת החשמליות סאנטה טרזה, הקרויה על שם השכונה בה היא בעיקר פועלת. היא העתיקה ביותר מסוגה בדרום אמריקה, וכיום משמשת בעיקר לצורכי תיירות. ב-2011 אירע שימוט בו נהרגו שבעה אנשים. עקב כך המערכת הושבתה והיא צפויה להיפתח מחדש בסוף 2014.
חינוך ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
את תושבי העיר והמדינה משרתים כמה אוניברסיטאות ומוסדות ללימודים והשכלה גבוהה. בעיר ישנם מוזיאונים רבים ובתי ספר לריקוד ולמוזיקה. נשפים חגיגיים נערכים מדי סוף שבוע במועדונים רבים לחברים רשומים בלבד. לאורך החופים פרושים מועדוני שיט רבים וספינות קטנות עוגנות בחופי האיים.
יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריו חיים למעלה מחמישים אלף יהודים. הקהילה מאורגנת ביותר ונחשבת לעשירה מאוד. יש לה בתי כנסת, בתי ספר ללימודי עברית ומועדוני ספורט ונופש.
ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריו דה ז'ניירו פועלים מספר מועדוני כדורגל, הבולטים שבהם הם פלמנגו, בוטפוגו, ואסקו דה גאמה ופלומיננסה. העיר אירחה את משחק הגמר של מונדיאל 2014 באצטדיון מרקנה, המשמש בדרך כלל כאצטדיון הביתי של פלנמגו ופלומיננסה.
העיר נבחרה לארח את אולימפיאדת הקיץ ה-31 שתיערך בשנת 2016, ובכך היא צפויה להיות העיר הראשונה בברזיל בפרט ודרום אמריקה בכלל שתארח את המשחקים האולימפיים. העיר גם אירחה את המשחקים הפאן-אמריקאיים בשנת 2007, אשר לצורכם נבנה אצטדיון אנז'ניאו, שישמש גם באולימפיאדה.
הגביע הבין-יבשתי בכדורסל בשנת 2014 נערך בריו דה ז'ניירו.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- האתר הרשמי של העיר (בפורטוגזית)
- ריו דה ז'ניירו - תיאור העיר
- האתר הרשמי של המשחקים האולימפיים לשנת 2016 (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 |
||
|---|---|---|
|
| ערי בירה של מדינות ברזיל | |||
|---|---|---|---|
|
| הערים הגדולות בעולם: ערים המונות לפחות חמישה מיליון תושבים | ||
|---|---|---|
|
