מלחמת מאה השנים

מלחמת מאה השנים
המצור על אורליאן במהלך המלחמה
תאריך התחלה:	1337
תאריך סיום:	1453
משך הסכסוך:	כ־117 שנים
מקום:	בעיקר בצרפת ובארצות השפלה
תוצאה:	ניצחון בית ולואה, אשר ביסס את עצמו כשושלת המלוכה הלגיטימית של צרפת
שינויים בטריטוריות:	בית ולואה השיג שליטה מלאה על כל צרפת למעט אזור קאלה
עילה:	טענתו של אדוארד השלישי לכתר צרפת; והמלחמה שנוצרה כתוצאה מכך בינו ובין תומכי פיליפ מולואה
הצדדים הלוחמים בית ולואה כתר קסטיליה סקוטלנד ג'נובה מיורקה בוהמיה כתר אראגון דוכסות ברטאן (שארל מבלויס) בית פלנטג'נט דוכסות בורגונדיה דוכסות אקויטניה דוכסות ברטאן (ז'אן ממונפורט) פורטוגל נווארה רוזנות פלנדריה לוקסמבורג האימפריה הרומית הקדושה

מלחמת מאה השנים הייתה סכסוך בין ממלכת אנגליה וצרפת שתחילתו בשנת 1337 וסיומו בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים, ובתקופתו שלטו באנגליה ובצרפת חמישה מלכים. תקופה זו לא הייתה עידן של לוחמה מתמשכת בעוצמה קבועה, כי אם סדרת מערכות המופרדת על ידי תקופות רגיעה, שלעתים היו ארוכות למדי, של לוחמה בעצימות נמוכה ושל הפסקות אש. המלחמה התרחשה על אדמתה של צרפת, ולעתים נדמה כי המדובר היה במלחמת אזרחים צרפתית, שבה פעלה אנגליה כאחד המחוזות ביחידה מדינית אנגלו-צרפתית.

כאשר החלה המלחמה היו לכתר האנגלי זכויות, תביעות ודרישות טריטוריאליות בצרפת, ומערכת יחסים פיאודלית הסדירה את היחסים בין מלך צרפת למלך אנגליה. תביעות ויחסים פיאודליים אלו, היו הבסיס לתסיסה מתמדת הן בין מלך צרפת למלך אנגליה, והן בין מלך צרפת לשאר אציליו הבכירים. אנגליה איבדה במלחמה את כל נחלותיה בצרפת, פרט לקאלה אשר אף היא תאבד בשנת 1558. כל עוד נמשכה המלחמה ביבשת, הצליחו רוב מלכי אנגליה להסיט את תשומת הלב מן הסכסוכים הפנימיים הממאירים בין המלך ובין הברונים הכפופים לו והטוענים השונים למלוכה ובין עצמם, אל המלחמה בצרפת. מלחמה זו הייתה כבור ללא תחתית שדרש הקצאה בלתי פוסקת של כוח אדם ומשאבים. כשהסתיימה המלחמה הייתה אנגליה זקוקה להקזת הדם של מלחמות השושנים על מנת לעצב את הממשל הריכוזי והיעיל של בית טיודור אשר הביא אותה לפסגת הישגיה במאה ה־16.

מבחינה רשמית לא הסתיימה המלחמה מעולם. עם סיום הלחימה לא נחתם חוזה שלום. מלחמה זו, ששורשיה בתביעת מלך אנגליה לכתרו של מלך צרפת נסתיימה רק בשנת 1802 עם חתימת חוזה אמיין. במסגרת ההסכם ויתר מלך אנגליה באופן רשמי על תביעתו לכתר מלכות צרפת.

שורשי המלחמה

שורשיו של הקונפליקט שהוביל למלחמה נטועים כ-400 שנה קודם לפריצתה, כאשר המנהיג הפרנקי הקרולינגי שארל התם התיר לוויקינגים, בהנהגת רולו מנורמנדי, להתיישב בנורמנדי, פרובינציה בצפון-מערב צרפת, בשנת 911. צאצאיהם של ויקינגים אלו, הנקראים נורמנים, בהנהגת דוכס נורמנדי ויליאם, המכונה ויליאם הכובש, פלשו לאנגליה בשנת 1066. בקרב הייסטינגס, שהתנהל באותה שנה, הנחילו הנורמנים תבוסה לאחרון מלכי אנגליה הסקסונית וכבשו את אנגליה.

יורשיו של ויליאם, היו אמנם מלכי אנגליה, אך היו גם בעלי אחוזות ונכסים בצרפת, וכפופים לשיטה הפיאודלית שם, ומשום כך, באופן רשמי היו וסאלים של מלך צרפת. אף מלך חזק כהנרי השני, שהיה אדון לנחלות נרחבות בצרפת, נחשב לווסאל של מלך צרפת, בשמשו בתפקיד רוזן של אחוזותיו הצרפתיות.

היה זה המלך ג'ון, מהכושלים שבמלכי אנגליה, אשר הצליח לאבד את מרבית השטחים בצרפת, עקב סכסוך פיאודלי בו הורה לו מלך צרפת להתייצב בפניו על מנת לעמוד לדין. ג'ון טען כי הוא מלכה של אנגליה, וסירב להתייצב. מלך צרפת, פיליפ אוגוסט, טען כי ג'ון הוא אמנם מלכה של אנגליה, אך גם רוזן פואטו, וככזה עליו לציית לצו מלך צרפת. משהתמיד ג'ון בסירובו, העניש אותו פיליפ אוגוסט בכך ששלל ממנו את כל אדמותיו הצרפתיות, בשנת 1202. במלחמה שפרצה, אבדו לכתר האנגלי כל נחלותיו בצרפת, למעט רצועה צרה באזור גסקון בדרום מערב צרפת, בתוך שנתיים.

במאה ה־14 הייתה השכבה הנורמנית השלטת באנגליה קשורה אך קשר רופף לאבותיהם שניצחו בקרב הייסטינגס. שפתם הייתה דומה יותר לאנגלית מלצרפתית, הם יכלו לזכור תקופה רחוקה בה שלטו בנורמנדי, אך מעולם לא ויתרו בליבם על נחלותיהם בצרפת, ועל השבת ארץ אבותיהם לידיהם.

הסיבות המיידיות לפרוץ המלחמה

המאורעות המסוימים שהובילו לפרוץ המלחמה בראשית המאה ה־14 החלו בצרפת, בה שלטה השושלת הקפטינגית מזה 320 שנה, בהעמידה שורה של יורשים זכרים. עם מותו של שארל הרביעי לא נותר יורש זכר טבעי שיוכל לשאת את הכתר. שארל לא הותיר אחריו יורשים זכרים, ואף אחיו לא הותירו אחריהם יורשים זכרים. היורש הבא בתור, היה אם כן, מלך אנגליה אדוארד השלישי, אשר היה בן אחותו של שארל, איזבלה. אדוארד השלישי היה אם כן הצאצא הזכר היחידי לשושלת הקפטינגית, ועל פי חוקיה הפיאודליים של צרפת, בעל התביעה החזקה ביותר לכתר המלוכה.

האצולה הצרפתית לא חפצה בזר שישב על כס המלוכה הצרפתי, ובמיוחד לא כאשר הזר שבו מדובר היה מלך אנגליה. החל ויכוח משפטי בדבר זכות הירושה, והוכרע כי פיליפ רוזן ולואה יקבל את כס המלכות, וכך החלה שושלת מלכי ולואה. זכותו של אדוארד לכתר הצרפתי הייתה טובה כזכותו של פיליפ (שנקרא עתה פיליפ השישי), אם לא טובה ממנה.

אף לאחר אובדן נחלותיו של ג'ון בצרפת, שלטה אנגליה בחבל גסקוניה בדרום מערב המדינה, לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי. חבל זה סיפק מצרכים בסיסיים כמלח ויין אשר היוו חלק נכבד מהכנסת האצילים האנגלים ששלטו בחבל. על מנת להמשיך את זכויות האצילים האנגלים בגסקוניה, היה על המלך אדוארד להכיר בפיליפ כמלך צרפת. המשא ומתן העדין והמסובך סביב שאלות אלו נמשך מ־1329 עד 1331. בשלב זה נכנע אדוארד והכיר בפיליפ כמלך צרפת, בתמורה להכרתו של פיליפ בהמשך החזקת האנגלים בחבל גסקוניה. אדוארד לא היה אדם שייכנע בקלות. הוא היה אחד העזים והתקיפים שבמלכי אנגליה. ילדותו עמדה בצל מחדלי אביו חדל האישים, אדוארד השני, ולאחר מכן במשך תקופה ארוכה בצל תככי אמו ומאהבה הרוזן מורטימר. אדוארד היה אדם הנחוש להיפרע מן הפוגעים בכבודו, וזאת אף לאחר זמן.

בשלב זה הפך הסכסוך לסכסוך כלכלי. סחר הצמר עם ארצות השפלה תרם שיגשוג ועושר הן ליצרני הצמר האנגלים, והן לבורגנים בארצות השפלה אשר סחרו עמם. קשרים אלו לא היו לרוחה של האצולה הפלמית ששלטה בארצות השפלה, שהייתה בעלת סנטימנטים לצרפת. ב-1336 אסר אדוארד השלישי על ייצוא צמר מאנגליה. הדבר חולל משבר בארצות השפלה, ומרד של הבורגנים בשליטיהם הפלמים. הצרפתים התערבו לטובת האצולה הפלמית. בורגני פלנדריה קראו להתערבות אנגלית. אדוארד, אשר מזה שנים חיפש סיבה טובה לפלישה לצרפת, קיבל את הקריאה לעזרה. ב־1337 חזר בו אדוארד מהכרתו בפיליפ כמלך צרפת. זה, בתגובה, החל במסע שוד לאורך חופי התעלה, והחרים את אחוזותיו של אדוארד בגסקוניה. אדוארד שלח את הבישוף של לינקולן לפריז, ובליל כל הקדושים, 1337 מסר הבישוף לידי המלך פיליפ מכתב מאת אדוארד בו מכריז אדוארד על עצמו כמלכה של צרפת, והחל בכך מאה ושש עשרה שנים של מלחמה.

מהלך המלחמה

מהלך המלחמה

המלך אדוארד השלישי ובנו, אדוארד הנסיך השחור

את המלחמה ניתן לחלק באופן גס לארבעה שלבים:

• הפלישה לצרפת והצלחותיו של אדוארד השלישי בין 1337 ל־1360.
• הצלחות הצרפתים והדיפת הכובשים הבריטים 1360 - 1400.
• פלישה אנגלית שנייה והצלחות האנגלים תחת הנרי החמישי 1415 - 1429.
• איחוד צרפת תחת מלכי ולואה, וגירוש האנגלים מאדמת צרפת, בהנהגתה של ז'אן דארק, והבאים אחריה עד 1453.

תחילת המלחמה

כאשר החלה המלחמה מנתה אוכלוסיית צרפת כארבעה עשר מיליון איש, ולה צבא שנחשב הטוב באירופה. אוכלוסיית אנגליה מנתה כשני מיליון בלבד. בשנים הראשונות של המלחמה חבר אדוארד לאנשי ארצות השפלה ובורגני פלנדריה, אך לאחר שתי מערכות לא השיג דבר. עלותה של המלחמה, הצורך לשלם לבעלי ברית חיצוניים כנסיכי גרמניה ולהחזיק צבא גדול בחוץ לארץ, רוששו את הכתר האנגלי. היהודים שהיו מקור הכנסה והלוואות לכתר האנגלי גורשו מאנגליה על ידי סבו של אדוארד השלישי, הוא אדוארד הראשון. בים הייתה ידה של צרפת על העליונה בתחילה, ומספר עיירות חוף אנגליות נבזזו על ידי הצי הצרפתי החזק בשנת 1340 בקרב סלויס עלה ביד האנגלים להשמיד את הצי הצרפתי. הניצחון אפשר לאנגלים להעביר את צבאם לצרפת ללא הפרעה, אך לא מנע מהצרפתים לפשוט על חופיה של אנגליה ולבזוז את הערים הסמוכות לחופים.

הצדדים הלוחמים שהו בהפוגה מאונס, שנבעה מהתרוששות שני הצדדים. המלחמה נמשכה בדרכים אחרות. מאבק על ירושת דוכסות ברטאן שימש כזירת קרבות בין אנגלים וצרפתים למשך מספר שנים, וזאת מבלי שיופעלו בשדה הקרב צבאות גדולים שיש בהם להכריע את הכף.

ביולי 1346 הצליח אדוארד להשיג את המשאבים הדרושים, ונחת בראש צבא גדול בנורמנדי. פיליפ הצליח אף הוא לגייס צבא על מנת לעמוד מולו. אדוארד צעד לעבר פריז, תוך כדי ביזת כל דבר הנקרה בדרכו, בלי להחזיק בטריטוריה בה עבר. כאשר צבא צרפתי שהיה גדול בהרבה משלו התייצב מולו, מצא עצמו אדוארד לחוץ בין נהר הסום, הצבא הצרפתי והים. נראה כי האנגלים לקחו הימור ונכשלו בו. ב־26 באוגוסט 1346 הסתער צבאו של פיליפ על האנגלים בקרב קרסי. הסתערותם של האבירים הצרפתים, הסתיימה באחד האסונות הצבאיים הנוראים שידע הצבא הצרפתי. כל גלי ההתקפה פוזרו תוך אבדות קשות. הצבא הצרפתי, על אביריו ומפקדיו הושמד למעשה.

אדוארד המשיך בדרכו צפונה ופתח במצור על העיר הנמל קאלה ובשנת 1347 כבש את העיר. ניצחון האנגלים על הסקוטים בקרב נווילס קרוס, הפחית את האיום כי הסקוטים יתערבו לטובת בעלי בריתם הצרפתים ויפלשו לאנגליה. פיליפ המובס והמותש נאלץ לחתום על שביתת נשק.

ב־1348 החל המוות השחור את מסע המוות שלו באירופה, והכה באנגליה ובצרפת. האוכלוסייה קטנה בקצב מסחרר. לעתים המגפה השאירה לא יותר ממחצית מבני היישוב. קהילות שלמות הושמדו, וליבן של הבריות לא היה נתון למלחמות ולכיבושים. המלחמה, אשר דרשה מימון תמידי על מנת להגיע להישגים, כמעט וגוועה, כאשר שני הצדדים נמנעו מלצאת למערכות כבדות. בשנת 1350 מת פיליפ, ואת הכס הצרפתי קיבל בנו ז'אן השני, המכונה "ז'אן הטוב".

לאחר חלוף המגפה, יכלו האנגלים לממן מסע מלחמה נוסף, ובנו של אדוארד השלישי, הוא אדוארד הנסיך השחור, פלש לצרפת מחבל גסקוניה בשנת 1356. עשר שנים לאחר קראסי, לא ניסו עוד הצרפתים להביס את האנגלים באמצעות הסתערות פרשים, כי אם במסה עצומה של חיל רגלים מסתער. למרות הכוונות הטובות, נכשלה ההתקפה הצרפתית וקרב פואטייה (19 בספטמבר 1356), הסתיים שוב באסון מחריד. מיטב בניה של צרפת נפלו וצבאה הושמד כמעט כליל. מלכם, ז'אן הטוב, נלקח בשבי והובל לאנגליה, שם חתם על שביתת נשק משפילה, ושוחרר בתמורה לכופר בן שלושה מיליון מטבעות זהב. הכופר הובטח בתמורה לשהותם של בני ערובה מן האצולה הצרפתית בלונדון, מסירת אקויטניה לידיים אנגליות כולל הערים פואטייה ובורדו. לאחר שיצא ז'אן לצרפת על מנת להשיג את הכופר, נמלטו בני הערובה בחזרה לצרפת. ז'אן, שאכן היה ראוי לכינויו "הטוב", נחרד למשמע הפרה זו של שבועת האמונים שנתן, שב מרצונו לאנגליה, ומת שם בשבי בשנת 1364.

ב־1358 לא יכלו עוד האיכרים הצרפתים לעמוד בנטל הכופר שדרש מלכם, שהביא להטלת מיסים מעיקים. בעקבות התמרמרות האיכרים פרץ מרד המכונה ז'אקריה. האיכרים פתחו במעשי זוועה כנגד משפחות האצילים, ושרפו טירות רבות. העוצר, אשר שלט בהיעדרו של ז'אן הטוב, השבוי בלונדון, שארל החמישי, המכונה "החכם", הצליח ללכד סביבו את האצולה ולדכא את המרד. אדוארד ראה במרד הזדמנות לקבל לידיו את הכתר הצרפתי הנכסף, ושב ופלש לצרפת, אך לא הצליח לכבוש את פריז. בסופו של דבר נחתם, בשנת 1360 שלום, המכונה שלום ברטאן, בו הוכר שארל החמישי כשליט צרפת, אך הגדיל מאוד את הטריטוריה בה החזיקו האנגלים בצרפת, שעמדה עתה על כשליש מאדמות הממלכה, והכיר בזכויות האנגלים בקאלה.

ניצחונות הצרפתים בימי מלכות שארל החמישי

מלכותו של שארל החמישי הייתה תקופה של התבססות ושלווה, לאחר ההרס שהביאו המלחמה והמגפה. שארל הדף את האנגלים לאיטם אל מחוץ לצרפת. על אף שבמלחמת הירושה בברטאן ניצח הצד בו תמכו האנגלים, התפייס הכתר הצרפתי עם דוכסי ברטאן, והמפקד הברטוני, ברטראן די גקלאן, הפך לאחד מן המוצלחים שבמפקדי צבאו של שארל.

מלחמה בספרד משכה את תשומת לבו של הנסיך השחור משנת 1366, והתוצאה הייתה סדרת תבוסות אנגליות במלחמה בצרפת, רובן בהנהגתו של די גקלאן. ב־1376 מת הנסיך השחור, וב־1377 מת המלך אדוארד השלישי, והותיר את המלוכה לנכדו, בנו של הנסיך השחור, ריצ'רד השני. הוא היה אחד החידתיים, הבלתי צפויים, וההפכפכים שבמלכי אנגליה. מלכותו של ריצ'רד לוותה במרי חברתי, במרידות איכרים ובמתיחות בין האצילים ובין המלך. מאבק בן שנים הסתיים בשנת 1399 עם הדחתו של ריצ'רד השני לטובת בן דודו הנרי בולינגברוק, הראשון לבית לנקסטר.

שארל החמישי, "החכם" ניצל תקופה זו על מנת לייצב את המטבע, לייצב את שלטונו ולטהר את הארץ מכנופיות של חיילים משוחררים שהיו לשודדי דרכים, להקים צבא וצי. עם מותו של די גקלן בשנת 1380 החזיקו האנגלים בצרפת בחמש ערים בלבד, שנותרו להם מכל נחלותיהם - בורדו, באיון, קאלה, ברסט ושרבור.

ניצחונות האנגלים בהנהגת הנרי החמישי

הנרי הרביעי עסוק היה עדיין במלחמות פנימיות מכדי שיוכל להפנות את תשומת לבו להתדרדרות מצב אחוזותיו בצרפת. בינתיים, בשנת 1380 עלה לשלטון בצרפת שארל השישי, המכונה "המטורף". אדם זה היה נתון להתקפות של טירוף. השליטים האמיתיים בממלכת צרפת בתקופה זו היו אחיו ודודיו. סכסוך על השליטה במלך המטורף הביא למלחמת אזרחים בין שני ענפים של בית ולואה - ענף ארמניאק וענף אורליאן. רציחתו של דוכס אורליאן בשנת 1407 הביא ללוחמה גלויה. שני הצדדים קראו לעזרת בריטניה. מרכזם של אנשי ארמניאק היה בדוכסות בורגונדיה. אנשי בורגונדי, בהיותם הצד החלש במלחמה, הסכימו להכיר במלך אנגליה כמלכם.

בשנת 1413 ירש את הנרי הרביעי בנו, הנרי החמישי. מלך זה היה איש מלחמה נועז, ואחד המעשים הראשונים שעשה בתקופת מלכותו היה לצאת במסע לחידוש המלחמה בצרפת. באוגוסט 1415 הפליג הצי האנגלי לצרפת, ונחת סמוך לעיר ארפלור בנורמנדי. הוא צר על העיר וכבשה. משם היה בכוונתו של הנרי לעלות צפונה לקאלה. מסע מלחמה זה הסתבך, ובדומה לאבי סבו, אדוארד השלישי, בקראסי מצא עצמו הנרי לכוד בין צבא צרפתי ענק ובין נהר הסום. בקרב אז'נקור הביס הנרי את הצבא הצרפתי, ניצחון אשר היה אף גדול מניצחונות קראסי ופואטייה. התבוסה הצרפתית הייתה קטסטרופלית. הנרי המשיך במסע מלחמה וכבש את קן ואת רואן. ב־1419 הייתה נורמנדי כולה תחת שליטה אנגלית. הוא כרת ברית עם אנשי בורגונדי, ופגש את המלך המטורף, שארל השישי, ונשא את בתו לאישה על מנת להבטיח לעצמו את הכתר לאחר מותו של שארל. לאחר מכן הוא הכריז על בנו של שארל, שארל השביעי כממזר.

נראה היה כי המלחמה הוכרעה לטובת האנגלים. כתר המלוכה הצרפתי הובטח עתה למלך אנגליה, ולאחד הנועזים והמוכשרים שבהם. נראה היה כי נוכחות האנגלים בצרפת תהייה לתקופה ארוכה, אם לא לנצח, וכי שושלת ולואה לא תוכל להשיב לידה את השלטון. אולם אז מת הנרי החמישי ממחלה, והכתר המאוחד של צרפת ואנגליה ניתן לבנו הנרי השישי. בן זה, תינוק בן תשעה חודשים בעת שהושם הכתר על ראשו, ירש את טירופו של סבו שארל השישי, אך לא ירש דבר מכשרונותיו של אביו. בימי חייו עתיד המלך הנרי השישי לראות באובדן כל נחלותיה של ממלכת אנגליה בצרפת, כמו גם בפרוץ מלחמת השושנים בה אבד כתרו, ושושלתו נכרתה.

ז'אן דארק וצרפת המאוחדת

ערך מורחב – ז'אן דארק

המלחמה נמשכה וברוב הקרבות שנתרחשו עד שנות השלושים של המאה ה־15 ניצחו האנגלים, אשר נראה כי אין כוח בעולם אשר יכול להם. ב־1424 הסתכסך האציל האנגלי, הדוכס מגלוסטר, ששימש כאפוטרופסו של המלך התינוק, עם בני בורגונדי. סכסוך על חסדיה של אישה, רוזנת האינוט, הביא למסע מלחמה של גלוסטר הזועם אל נחלות בורגונדי בהולנד, ולאיבת עולם בין גלוסטר ובין דוכס בורגונדי, אשר היה בעל בריתה החזק ביותר של אנגליה בצרפת.

עתה עלתה על במת ההיסטוריה דמות ייחודית וחד פעמית בתולדותיה של צרפת. הייתה זו נערה פשוטה, בת איכרים, בת 17 שנים, בשם ז'אן דארק. היא טענה כי היא שומעת קולות ממלאכים הקוראים לה לשחרר את צרפת משיעבודה לאנגלים. בפגישה היסטורית עם הטוען לכתר מלכות צרפת, שארל השביעי הצליחה ז'אן לזהותו על אף שהתערב בין אציליו, והיה לבוש בבגדים פשוטים. היא הודיעה למלך כי מצוותו של האל היא, כי הוא יוכתר בעיר ריימס, עיר בה נהגו להכתיר את מלכי צרפת. שארל, אשר כתם הממזרות שהוטל בו, ייסר אותו, והטיל ספק אף בעיני עצמו אם הוא ראוי למלוכה, קיבל עידוד מפגישה זו עם ז'אן דארק. הוא קיבל את עוז הרוח הדרוש על מנת לדרוש את המגיע לו.

ב־1429 שמו האנגלים מצור על אורליאן. ז'אן דארק הצליחה לעורר את מורל הלוחמים ולהביא להסרת המצור. בסדרה של קרבות שאירעו לאחר מכן בהם הנהיגה "הבתולה מאורליאן", כפי שנקראה אז ז'אן דארק, את הצבא הצרפתי כשהיא לבושה בשריון ונושאת חרב. בעזרתה של ז'אן נפתחה לשארל הדרך אל העיר ריימס, שהייתה עד אז בעומק השטח המוחזק על ידי האנגלים, שם הוכתר ברוב עם על כס המלכות של אבותיו.

נראה כי עתה לא היה צורך עוד בז'אן דארק לגורמים רבי הכוח אשר תמכו בה. כאשר הורה שארל לעיר קומפיאן, להיכנע במאי 1430, הגיעה ז'אן דארק אל העיר בראש שש מאות איש, בניגוד לדעתו של המלך, ושם נפלה בשבי הבורגונדים. ז'אן דארק נמכרה לאנגלים על ידי הבורגונדים, נשפטה כמכשפה והועלתה על המוקד ב־30 במאי 1431. היא הותירה אחריה מורשת של גאווה לאומית צרפתית ותנועה לאומית ערה, שתביא בסופו של דבר לתבוסת האנגלים ועזיבת שטח צרפת על ידם.

ב־1435 חתם המלך שארל על חוזה אראס עם פיליפ השלישי דוכס בורגונדיה, אשר העביר לטובת הכתר הצרפתי את בן בריתם החזק ביותר של האנגלים בצרפת. שארל נכנס כמנצח לפריז בשנת 1436. שארל החל רפורמות בצבאו, והחליף את הצבא הפיאודלי בצבא קבע מודרני, שאיפשר את אימון החיילים באופן שיביא לידי ביטוי את מספרם הרב אל מול האנגלים. ב־1449 כבשו הצרפתים את רואן, וב־1450 הובסו האנגלים בקרב פורמיני תוך שימוש, זו הפעם הראשונה בארטילריה בכמות גדולה, אל מול הקשתים האנגלים המופתעים. הצרפתים כבשו את שרבור, בורדו ובאיון בשנת 1451. ב־1453 נותרה בידי האנגלים אך העיר קאלה. היה זה סופה של מלחמת מאה השנים.

כלי נשק, טקטיקה ואסטרטגיה

בימי הביניים כל עיר, טירה ואפילו חלק מהכפרים היו מבוצרים. חלקם התהדרו בחומות מרהיבות, שנמתחו לאורכם של קילומטרים רבים. בטירות ובערים הגדולות ניצבו על החומות עשרות מגדלי שמירה וצריחים. עיר מבוצרת כהלכה הייתה בדרך כלל בעלת שתי חומות ובטירות ומבצרים נוסף עליהן גם המגדל הראשי, בו התגורר התקיף המקומי. בנוסף לכך, הצבאות היו קטנים יחסית ולא עלו בהרבה על 20-30 אלף לוחמים, רק מקצתם אבירים רכובים וכל היתר שכירי חרב ובני לוויתם של האבירים והאצילים הבכירים. כתוצאה מדלילות צבאות השדה והביצורים הרבים, התנהלה המלחמה ממצור אחד למשנהו, עם מספר קרבות בין לבין.

כיבושה של עיר מבוצרת כהלכה לקח זמן רב ויכול היה להמשך שנים. היו שתי טקטיקות עיקריות לכיבושן של ערים בצורות - מצור והסתערות. השיטה הראשונה הייתה בטוחה יותר ונחלה הצלחות רבות יותר והייתה כרוכה במספר אבדות קטן יחסית למטיל המצור. הטקטיקה השנייה הייתה כרוכה בסכנה רבה ובדרך כלל נחלה כישלון, למעט מקרים בהם היה לתוקף סיוע מתוך החומות או במקרה של התקפת פתע. המצור יכול היה להמשך שנים, כי לרב הערים הייתה אספקה גדולה מאוד של מזון ומים. בדרך כלל שילבו בין שתי השיטות, כאשר הצר היה מתקיף את העיר לפרקים על מנת לנסות את מגיניה. הארטילריה הייתה בשימוש כבר בתחילת המלחמה, אך היא הייתה מאוד לא מפותחת ומשקלה במלאכת המצור היה נמוך. בהמשך לקראת פלישתו של הנרי החמישי בתחילת המאה ה־15 השתפרה מאוד איכותם של התותחים שעמדו לרשות שני הצדדים. תותחים גדולים היו יכולים לירות פגזי אבן במשקל של עשרות ואף מאות קילוגרמים. חומות העיר שתוכננו מאות שנים לפני הופעתם של התותחים לא עמדו, ברב המקרים, בפני הפגזה מסיבית שכזאת.

בטקטיקת השדה השתמשו שני הצבאות בשני חילות עיקרים - חיל הרגלים וחיל הפרשים. נוסף עליהם היו מאות חבורות של פורקי עול למיניהם, פושעים ועריקים שהטילו את חתיתם על האוכלוסייה השלווה. פגעי חבורות הפושעים האלה היו קשות לאין ערוך מפגעי הצבא הסדיר. גם האבדות הכבדות ביותר לנפש נגרמו מידי פורעי החוק האלה ולא מידי הצבאות הסדירים, כי כאמור קרבות מסודרים היו מעטים יחסית.

בקרבות עצמם נהגו האנגלים בדרך כלל להסתמך על קשתותיהם הארוכות ולא על הסתערות על מערך האויב. בניגוד לדעה הרווחת הקשת הארוכה לא הייתה קטלנית במידה שהסופרים האנגליים, שאליהם נחשף רוב הציבור הישראלי, מתארים.

הניצחונות האנגלים הושגו בדרך כלל בזכותם של האבירים שירדו מסוסיהם ותגברו את המערך הרגלי. רב ההרוגים שנגרמו לצבאות צרפתיים באו מידם ולא מידי הקשתים. תפקיד הקשתים היה לפגוע בסוסים, להאט את ההתקדמות, לסבך את השורות ולפרק את המבנה. ברגע שהמבנה המסודר נהרס והחיילים התערבבו האחד בשני ללא יכולת לצאת מסבך האדם והבהמה, נכנסו לפעולה האבירים האנגליים המסודרים. בעזרת שמירה על מבנה מסודר יכול צבא מאורגן לעשות שמות בגוש אדם חסר ארגון, למרות יתרונו המספרי, שיכול להיות עצום. כך ניצחו תמיד כל הצבאות בכל התקופות - בהתחלה משבשים את המבנה בין אם על ידי מארב, הרעשה ארטילרית, איגוף או כל אמצעי אחר ומיד אחרי השיבוש הזה באה התקפת הנגד, שמטרתה לנצל את המהומה ולהכריע את היריב.

המלחמה והחברה

מלחמת מאה השנים הביאה לידי ביטוי שינויים מרחיקי לכת, הן בדרך בה התרחשו המלחמות, והן במבנה החברה במדינות שהשתתפו בה. לשתי המדינות היה זה המעבר בין ימי הביניים והרנסאנס.

התוצאה של הכנסתם לשימוש של כלי הנשק החדשים הייתה שלילת מעמד הבכורה של האצילים בשדה הקרב. חוואים החמושים בנשק החדש, יכלו להכריע את האביר המשוריין, שלא היה עוד חסין כבעבר. הכוח שנשמר בעבר לאצולה, עבר עתה לידיהם של חילות קבע המבוססים על גרעינים של חיילים מאומנים, אשר תוך שימוש בכלי נשק חדישים. מבנה הצבאות עצמם עבר ממבנה של צבא המבוסס על נאמנות פאודלית של אנשים הנקראים לתקופת שירות קצרה על ידי אדונם, לצבאות של קבע המבוססים על שכירי חרב הנשכרים לטווח ארוך. צבאות קבע היו צורה חדשה לחלוטין של כוח צבאי שניתן בידיהם של המלכים, ולא נראו על אדמת אירופה מאז ימי האימפריה הרומית. צבאות אלו יכלו להגן מפולשים מבחוץ, או להגן על המלך מפני טוענים לכתר מבפנים. המונרכיה שנשענה על צבא קבע, הייתה שונה לחלוטין מן המונרכיה הפיאודלית שנשענה על מדרג הירארכי. המונרכיה האבסולוטית של שליטי בורבון בצרפת נובעת ישירות מהמבנה הצבאי והחברתי שהקים שארל השביעי עם סיום המלחמה.

נאמר כי בקרב קראסי תם עידן האבירים. למעשה, בתקופה זו, תקופת הקרבות בקראסי, פואטייה ואז'נקור, הייתה תחייה לעקרונות האבירות, ולהלחם למען מטרה נעלה, ואף למות למענה נחשב לאידאל חשוב.

ראו גם

• הטקטיקה והאסטרטגיה האירופאית בימי הביניים

לקריאה נוספת

• ברברה טוכמן, ראי רחוק: המאה ה-14 הרת הפורענויות, תרגמה מאנגלית כרמית גיא, הוצאת דביר, תל אביב תשנ"ה, 1995. ספר כללי העוסק במאורעות ההיסטוריים של אירופה במאה ה-14 ונותן רקע למלחמה.
• כתריאל בן אריה, מלחמת מאה השנים, לביא, 1990.

• Sumption, Jonathan, The Hundred Years War I: Trial by Battle, University of Pennsylvania Press, September 1999,
• Sumption, Jonathan, The Hundred Years War II: Trial by Fire, University of Pennsylvania Press, October 2001

קישורים חיצוניים

• לוח זמנים של מלחמת מאה השנים