אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין Albert Einstein 1879 –‏ 1955
תרומות עיקריות
תורת היחסות הפרטית, תורת היחסות הכללית, האפקט הפוטואלקטרי, ממניחי הבסיס למכניקת הקוונטים, חקר התנועה הבראונית ותופעות נוספות במכניקה הסטטיסטית
נתונים נוספים ענף מדעי פיזיקה נולד 14 במרץ 1879 נפטר 18 באפריל 1955 (בגיל 76) ארצות מגורים גרמניה, שווייץ, ארצות הברית פרסים והנצחה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1921, מדליית זהב של החברה המלכותית לאסטרונומיה, מדליית קופלי

אלברט איינשטיין (בגרמנית: Albert Einstein, ‏; 14 במרץ 1879 - 18 באפריל 1955) היה יהודי יליד גרמניה, מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים.

איינשטיין נחשב לגדול התאורטיקנים לצד אייזק ניוטון, אבי המכניקה הקלאסית. שמו הפך למילה נרדפת לגאונות. הוא זכה לפרסום ברבע הראשון של המאה ה-20 בזכות תורת היחסות אותה הגה, ששינתה את כל אשר היה ידוע עד אז על טיבם של הזמן, המרחב, המסה, התנועה וכוח המשיכה, ובזכות תרומותיו ליסודות מכניקת הקוונטים, למכניקה סטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי (עליה קיבל פרס נובל לפיזיקה ב-1921) ועוד.

מלבד השפעתו בתחומי המדע, הייתה לאיינשטיין גם תרומה לשימוש שנעשה בנשק גרעיני, בשל תמיכתו ביוזמה שקידמה את פיתוחו בארצות הברית, וזאת על אף שהגדיר עצמו כפציפיסט.

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

אלברט איינשטיין ב-1893 (בהיותו בן 14)

תעודת הבגרות של איינשטיין. מקרא: 6 = מצוין, 5 = טוב, 4 = מספיק, 3 = גרוע, 2 = גרוע מאוד, 1 = חסר תועלת. ציונים: גרמנית - 5, צרפתית - 3, איטלקית - 5, היסטוריה - 6, גאוגרפיה - 4, אלגברה - 6, גאומטריה - 6, גאומטריה תיאורית - 6, פיזיקה - 6, כימיה - 5, תולדות הטבע - 5, איור אומנותי - 4, איור טכני - 4.

איינשטיין נולד בעיר אולם שבבאדן-וירטמברג שבקיסרות הגרמנית ב-14 במרץ 1879, למשפחה יהודית - פאולינה לבית קוך והרמן, בעל מפעל אלקטרוכימי קטן שכשל בעסקיו. בילדותו למד לדבר בגיל מאוחר והוריו חששו כי בנם לקוי דיבור. בגיל חמש חלה, וכדי לשמח את לבו התקין עבורו אביו מצפן פשוט. כבר אז, כך סיפר כעבור שנים, החל לחקור את צפונות חוקי הטבע. בסתיו של 1885, החל ללמוד בבית ספר עממי קתולי, כילד יהודי יחיד בכיתתו, והחל גם ללמוד לנגן בכינור. במקביל הוא קיבל חינוך יהודי בביתו, ובתקופה מסוימת נמשך לעולם הדת במידה כזאת שהיה מתפלל בסתר, מחבר מנגינות לכבוד האלוהים ואף שמר כמה מצוות‏‏. ואולם מגיל 12, בעקבות קריאה בספרי מדע פופולריים, איבד את אמונתו בסיפורי התנ"ך, והחליף אותה בחשיבה חופשית ביקורתית, חשדנות ובוז כלפי כל סוג של סמכות‏.

שישה שבועות לאחר לידתו, עברה משפחתו להתגורר במינכן שבבוואריה בשל עסקיו של האב‏. בגימנסיה הצטיין בלימודי המתמטיקה והפיזיקה אך לא התעלה בלימודיו האחרים משום שכפו עליו לדקדק במקצועות בשיטות שלא היו לרוחו, ובפרט בלטינית. מורהו ללטינית התנבא ש"צמח זה לעולם לא יעשה קמח". לימים יספר איינשטיין, שהיה זה נס של ממש שמשטר החינוך הקפדני לא הצליח לעקור את סקרנותו‏‏‏. בשנת 1895 עקרה המשפחה למילאנו. לאחר שהות קצרה באיטליה, עבר לשווייץ כדי ללמוד בבית הספר הקנטונלי שבאראו, וסיים את לימודיו במכון הטכנולוגי של ציריך (1896 - 1900). אחד ממרציו, הרמן מינקובסקי, שסלד מאדישותו המופגנת של איינשטיין, כינהו "כלב עצלן" (לימים חזר בו והיה מתומכי רעיון תורת היחסות בראשיתה). איינשטיין היה מחוסר עבודה קבועה, ולמחייתו התפרנס ממתן שיעורים במתמטיקה ובפיזיקה, באותה תקופה חש איינשטיין שנכשל, עד שכתב בדכדוך "אני מהווה רק נטל על בני משפחתי... בוודאי מוטב היה אלמלא נולדתי". ב-1896 וויתר על האזרחות הגרמנית שלו בשל תיעובו את המנטליות המיליטריסטית הגרמנית ונותר חסר אזרחות במשך חמש שנים‏. לאחר קבלת אזרחות שווייצרית ב-1901, עבד איינשטיין במשרד הפטנטים הממשלתי בברן משנת 1902 ועד 1908. בשנת 1906 הוא קיבל את תואר הדוקטור שלו מאוניברסיטת ציריך, והועלה לדרגת מומחה טכני מדרגה שנייה במשרד הפטנטים. ב-1909 התמודד על משרת פרופסור לפיזיקה באוניברסיטה מול ידידו פרידריך אדלר (שיתנקש שבע שנים לאחר מכן בחיי ראש ממשלת אוסטריה) שזכה במשרה, אולם ויתר עליה לאיינשטיין‏.

בהיותו סטודנט בשנתו השנייה בלימודי המתמטיקה והפיזיקה, שמע איינשטיין, קרוב לוודאי, על תוצאות ניסוי מייקלסון-מורלי, שבו התגלה שמהירות האור אינה משתנה למרות השינוי בתנועה היחסית של כדור הארץ לעומת ה"אתר" - התווך המשוער שבו רוטטים ומתקדמים הגלים האלקטרומגנטיים. על פי הדעה הרווחת בקהילה המדעית של אותם ימים (קיומו של האתר הופרך מספר שנים לאחר מכן), הגורם העיקרי שהביא את איינשטיין לפתח את תורת היחסות הפרטית הוא כישלונם של מייקלסון ומורלי למדוד שינוי במהירות האור ביחס לתנועת כדור הארץ באתר. אלא שאיינשטיין כלל לא הזכיר את הניסוי במאמרו משנת 1905, שבו פיתח את תורת היחסות הפרטית כשהוא מתבסס על שיקולים תאורטיים אחרים. מידת השפעתו של ניסוי מייקלסון-מורלי על איינשטיין שנויה במחלוקת בקרב היסטוריונים של המדע, ובכל מקרה השפעתו הייתה פחותה בהרבה ממה שמניח המיתוס המקובל‏‏‏.בשנים 1902-1905 התכנסה סביב איינשטיין חבורת למידה אותה כינה "אקדמיה אולימפיה" והורכבה ממספר מכרים קרובים וכן נכחה בה גם אשתו הראשונה מילבה מאריץ'. חבורה זו עסקה בבירור סוגיות מגוונות מעולם הפילוסופיה, המתמטיקה והפיזיקה, ביניהן ניתן לציין את העיסוק בגאומטריה הלא אוקלידית של פואנקרה, וכן את ההגות הפילוסופית של שפינוזה ושל ארנסט מאך. במידה רבה שמשו הדיונים בחבורה זו כבסיס התפיסתי והפילוסופי עליו נבנו פריצות הדרך של איינשטיין בשנים שיבואו‏.

שנת הפלאות

בשנת 1905 (שנת הפלאות - Annus Mirabilis) פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים בשנתון הפיזיקה (Annalen der Physik), שהיה כתב העת המדעי לפיזיקה החשוב של אותה תקופה. מאמרים אלה נחשבים לאבני יסוד בפיזיקה המודרנית, והם שינו את התפיסות שהיו מקובלות עד אז לגבי הקשרים בין מרחב, זמן וחומר.

• "על התנועה הנדרשת מהתורה הקינטית המולקולארית של החום ושל חלקיקים קטנים השוהים על פניו של נוזל במנוחה" (Über die von der molekularkinetischen Theorie der Wärme geforderte Bewegung von in ruhenden Flüssigkeiten suspendierten Teilchen) - מאמר זה הסביר את התנועה של גזים וחלקיקי אבק הצפים בתוך נוזל, תופעה הידועה בשם תנועה בראונית. המאמר היווה תרומה חשובה לתחום הפיזיקלי של מכניקה סטטיסטית וחיזק מאוד את האמונה בדבר ממשות קיומם של אטומים, שבאותה תקופה רבים ראו בהם רק פיקציות תאורטיות. איינשטיין הציג את עבודתו כתוצאה תאורטית הנובעת מההנחה שיש סטיות מדידה משיווי המשקל התרמודינמי של לודוויג בולצמן והתייחס אל התנועה הבראונית רק כחיזוי אפשרי שלה, מתוך מחסור במידע.

• "על נקודת מבט היוריסטית בייצור והעברה של אור" (Über einen die Erzeugung und Verwandlung des Lichtes betreffenden heuristischen Gesichtspunkt) - במאמר זה הציג איינשטיין את הקוונטיזציה של האור (כלומר, קרינה אלקטרומגנטית) וחלוקתו למנות אנרגיה בדידות, המתנהגות כמו חלקיקים (בניגוד לתאוריה הגלית ששלטה באותם ימים). איינשטיין הסיק זאת על סמך שיקולים תרמודינמיים כמותיים (חישובי אנטרופיה) ומאמרו של מקס פלאנק על קרינת גוף שחור. אף על פי שהיה זה חלק משני במאמר, עיקר פרסומו בא לו מכך שהסביר את האפקט הפוטואלקטרי שהתגלה בניסוי פרנק-הרץ, ובו מתכת פולטת אלקטרונים רק כאשר מוקרן עליה אור מעל לתדירות סף מסוימת. איינשטיין הסביר את התופעה באמצעות הטענה שהאנרגיה של האור באה במנות בדידות, "קוונטות", שנישאות על ידי פוטונים (חלקיקי אנרגיה אלקטרומגנטית חסרי מסה), ושהאנרגיה שכל פוטון נושא פרופורציונית לתדירות שלו. יחד עם המאמר של מקס פלאנק המתייחס לקרינת גוף שחור, מאמר זה היווה את היסוד למכניקת הקוונטים ולתפיסה של דואליות גל-חלקיק של האור. על מאמר זה קיבל איינשטיין פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921.

הנוסחה "E=mc²" מוצגת על גבי בניין טאיפיי 101 לכבוד פתיחת שנת הפיזיקה העולמית 2005. נוסחה זו, שנוסחה לראשונה (ובצורה יותר מדויקת) בידי איינשטיין ב"שנת הפלאות", היא אחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות בהיסטוריה

• "על האלקטרודינמיקה של גופים נעים" (Zur Elektrodynamik bewegter Körper) - במאמר זה הציג איינשטיין את תורת היחסות הפרטית. עד אז הייתה מקובלת בפיזיקה התאורטית רק תורת המכניקה של ניוטון, שעל פיה הזמן זורם באופן שווה בכל מקום ביקום. ברם, ניסויים שנערכו במאה ה-19 גילו כי התנהגות האור שונה מהתחזיות המקובלות, והתאוריה השלטת בפיזיקה החלה מתערערת. כפי ששם המאמר מרמז, מטרתה הראשונה של תורת היחסות הייתה לפתור את הסתירה שבתורה האלקטרומגנטית, בייחוד זו שנובעת מכוח לורנץ $\vec{F} = q\vec{E} + \frac{q}{c}\vec{v}\times\vec{B}$ שבה יש התייחסות למהירות של החלקיק אך לא ברור בדיוק באיזו מהירות מדובר (כלומר, ביחס לאיזה מערכת היא נמדדת). יוצא שבמערכות ייחוס שונות - על החלקיק פועל כוח מגנטי שונה והוא יפתח תאוצה שונה. עוד לפני איינשטיין, פיזיקאי הולנדי בשם הנדריק לורנץ פיתח טרנספורמציות בין מערכות ייחוס שפותרות את הבעיה, אך הן "נתפרו" אמפירית במיוחד בשביל בעיה זו. הגישה של איינשטיין הייתה הרבה יותר רדיקלית. הוא הגדיר מחדש מהו הזמן ומהו המרחב, ובאמצעות שני פוסטולטים: האחד, אינווריאנטיות מהירות האור (כלומר: כל צופה, בכל מערכת ייחוס, ימדוד מהירות אור קבועה c), והשני, שמירת כל חוקי הפיזיקה תחת כל מערכות הייחוס האינרציאליות, הראה איינשטיין כיצד אפשר לגזור את טרנספורמציית לורנץ שקושרת ביחד את המרחב והזמן (את הצגתו של מרחב-הזמן כמרחב וקטורי בעל 4-ממדים ביצע חברו של איינשטיין, המתמטיקאי היהודי הרמן מינקובסקי). תורת היחסות הפרטית הייתה מהפכנית משום ששינתה את כל התפיסות הקיימות לגבי זמן ומרחב. לדוגמה, שני אירועים שקורים בו-זמנית (סימולטנית) במערכת אחת אינם קורים בו-זמנית במערכת ייחוס אחרת, התארכות הזמן והתקצרות האורך של גוף נע, ועוד. הניגוד שבין תורת היחסות לבין האינטואיציה הביאה להצגה של מספר פרדוקסים שרובם נפתרים כאשר מביאים בחשבון את אובדן הסימולטניות.

• "האם האינרציה של גוף תלויה בתכולת האנרגיה שלו?" (Ist die Trägheit eines Körpers von seinem Energiegehalt abhängig?) - במאמר זה ביסס איינשטיין את השקילות שבין מסה לאנרגיה כמסקנה של תורת היחסות הפרטית, וקבע בכך, למעשה, שחוק שימור המסה וחוק שימור האנרגיה הם שתי פנים של אותו מטבע. הסיכום הפופולרי והקצר ביותר של מאמר זה הוא המשוואה הנודעת E=mc² (אנרגיה שווה למכפלת המסה במהירות האור בריבוע). הניסוח המדויק של משוואה זו שונה, והוא: $\!\, E = \gamma m_0 c^2$ כאשר m₀ היא מסת המנוחה של החלקיק ו"גמא" הוא גורם לורנץ, התלוי במהירות החלקיק ושואף לאינסוף כאשר מהירות החלקיק שואפת למהירות האור ושווה ל-1 כאשר החלקיק במנוחה. לנוסחה זו היו יישומים רבים, המרכזיים שבהם הם פצצת האטום והפקת אנרגיה באמצעות תהליכים גרעיניים. "E=mc²" הפכה לאחת הנוסחאות הפיזיקליות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, ולסמל של ממש לעבודתו של איינשטיין ולפיזיקה בכלל.

ב-30 באפריל 1905 הציג איינשטיין באוניברסיטת ציריך את עבודת הדוקטורט שלו, "קביעה מחודשת של הממדים המולקולריים" (Eine neue Bestimmung der Moleküldimensionen), שנכתבה תחת הנחייתו של אלפרד קליינר. ב-15 בינואר 1906 הוא הוסמך לתואר דוקטור לפיזיקה מטעם הסנאט של האוניברסיטה.

בשנת 1909 נתמנה איינשטיין לפרופסור חבר לפיזיקה עיונית באוניברסיטת ציריך ולא היו לו אלא שני תלמידים קבועים. בשנת 1911 נתמנה לפרופסור גם באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1912 שב לבית הספר הפוליטכני הגבוה של ציריך, הפעם כפרופסור מן המניין. בשנת 1914 מונה למנהל המכון לפיזיקה על שם הקיסר וילהלם באוניברסיטת הומבולדט ברלין. אז גם נבחר לחבר באקדמיה הפרוסית הממלכתית למדעים וניתנה לו קצבה מספקת לפרנסתו, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ומרצו למחקר, מבלי שתוטל עליו חובת ההוראה.

פיתוח תורת היחסות הכללית

ערך מורחב – תורת היחסות הכללית

איינשטיין סבר שתורת היחסות הפרטית אינה שלמה. תורת היחסות הפרטית הייתה מוגבלת רק למערכות ייחוס אינרציאליות (כלומר: נעות במהירות קבועה אחת ביחס לשנייה) ולא דיברה על מערכות מואצות.

בשנת 1915 פרסם את תורת היחסות הכללית, שמיסדה את השקילות בין תאוצה לכבידה ובין שדה כבידה לגאומטריה של המרחב (שנקבעת על פי העקמומיות שלו). איינשטיין גם הסיק וגזר שעקמומיות המרחב בנקודה מסוימת עומדת ביחס ישיר לצפיפות המסה והאנרגיה בנקודה זו. הניסוח המתמטי של קביעה זו הוא מסובך ביותר ומצריך שימוש באלגברה טנזורית המטפלת בגדלים שנשמרים תחת טרנספורמציות לינאריות מסוימות ונקראים טנזורים. בסיועו של חברו, הרמן מינקובסקי, ושימוש בטנזור המטרי של רימן. הוא כלל לא ניסה לאששה באמצעות ניסוי, בטענה כי "היא כה יפה עד שחייבת להיות גם נכונה".

תמונה מליקוי החמה ב-1919 שנטען כמאמת את תורת היחסות הכללית.

לתורת היחסות הכללית של איינשטיין היו מספר ניבויים שונים מאלה של המכניקה הקלאסית ותורת הכבידה של ניוטון, הנה כמה מהם:

• התפשטותו של שדה כבידה במרחב איננה מיידית, אלא מוגבלת למהירות האור.
• מסה מעוותת ומעקמת את המרחב, כך שהגאודזה (המסלול הקצר ביותר בין שתי נקודות) בין כל שתי נקודות עקומה גם היא, והכבידה אינה אלא כוח מדומה הנגרם מהשאיפה של כל גוף לנוע כאילו הוא היה נע במרחב אוקלידי בעוד המרחב עצמו מעוקם. לפי תחזית זו גודל השדה הכבידתי בנקודה ניתן לחיזוי בהינתן עקמומיות המרחב - זמן בנקודה שבו.
• מסקנה מהרעיון הקודם היא שמדת הסטייה של קרן אור ממסלול ישר בהשפעת מסה נתונה תהיה כפולה מהצפוי על פי חוקי ניוטון, תוך גרימת "עידוש כבידתי" (Gravitational Lensing באנגלית) חזק יותר.
• תיקונים ביחס למסלולו הצפוי של כוכב חמה (מרקורי).
• אפשרות תאורטית לקיומם של חורים שחורים ונקודות סינגולריות במרחב-זמן.
• קוסמולוגיה: מודל להתפשטות היקום והוספת הקבוע הקוסמולוגי.

האימות המדומה של תורת היחסות הכללית

בשנת 1919 יצאה משלחת של החברה המלכותית של לונדון, בראשות הפיזיקאי הבריטי ארתור אדינגטון, כדי לאמת את ניבויו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, לפיו קרן אור החולפת ליד מאסה, תתעקם ותהא מוטה לעברה. המשלחת שהתה באי פרינסיפה שבמפרץ גינאה מול חופי אפריקה וצילמה ליקוי חמה שהתרחש ב-29 במאי 1919. המשלחת מדדה את הסטייה במיקום הנצפה של כוכבים כתוצאה מתחזיותיה של תורת היחסות הכללית ביחס לעידוש כבידתי והטיית קרני אור על ידי השמש. בניסוי זה אוששה לכאורה לראשונה תורת היחסות הכללית ואלברט איינשטיין הפך בן לילה למפורסם בעל שם עולמי. למעשה‏‏‏, בגלל שגיאות המדידה הגדולות, הניסוי לא נתן גושפנקא חד-משמעית לתורת היחסות הכללית: מתוך שלוש מדידות שעשה אדינגטון רק אחת מדדה סטייה של קרני האור אם נחזתה על ידי תורת היחסות הכללית, מדידה שנייה הראתה סטייה קטנה יותר, והשלישית, שאותה פסל אדינגטון בתואנה שלא נעשתה כשורה, לא הראתה סטייה כלל. בנוסף, ציוד המדידה (טלסקופים) שבו השתמש אדינגטון היה רגיש מאוד לתנאי הסביבה ולטמפרטורה, וניתן להסביר את התוצאות שנמדדו גם על ידי השפעת האקלים. אך זה לא שינה עבור ההמון, העיתונות הרחבה והקהילה המדעית שברובה כבר קיבלה את תורת היחסות הכללית.

ניסויים מאוחרים יותר הניבו ברובם תוצאות מדויקות ועקביות יותר ואיששו על ידי כך את תחזיות התורה. אף על פי כן, היו שהמשיכו להתנגד לה, כמו הפיזיקאי האמריקאי דייטון מילר (1866-1944) שהמשיך לבצע שחזורים של ניסוי מייקלסון-מורלי באמצעים מדויקים יותר עד אמצע שנות השלושים, ואף פרסם ממצאים שמדדו, לטענתו, שינוי במהירות האור ביחס לאתר, ובכך הפריכו לכאורה את תורת היחסות. אולם, בשלב זה תורת היחסות הייתה מקובלת היטב והקהילה המדעית איבדה ברובה עניין בניסוייו.

תורת היחסות הכללית נחשבת לאחת מהתורות המוצלחות בתולדות הפיזיקה. מאות ניסיונות נעשו והתוצאות שהתקבלו התאימו ברובן לתחזיות התאורטיות. לתורת היחסות הכללית יש גם השלכות מעשיות. למשל, מתכנני לוויני GPS חייבים להתחשב בה כדי שהלוויינים ומערכת הניווט יעבדו כשורה.

מכניקת הקוונטים

איינשטיין ונילס בוהר (1925)

על אף שהתנגד בחריפות לתוצאות ההסתברותיות שנבעו ממכניקת הקוונטים (פרשנות קופנהגן שלה), נמנה איינשטיין עם מייסדיה ומעצביה החשובים. את היסודות הניח עוד בשנת 1905 במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי והקוונטיזציה של האור.

איינשטיין עודד את לואי דה ברויי וארווין שרדינגר, וסייע להם לפתח את מכניקת הגלים שממנה נבעה משוואת שרדינגר המרכזית במכניקת הקוונטים. ב-1906, בעקבות ניסויים שמדדו את הספקטרום של אטום מימן ומצאו ספקטרום בדיד של קווי בליעה ופליטה, הציע איינשטיין לקוונטט את המצבים שבהם יכול אטום מימן להימצא.

איינשטיין התקשה להשלים עם רעיונותיה המהפכניים של מכניקת הקוונטים, חרף תרומתו לפיתוחה בתחילת דרכה. התקפותיו החריפות על מכניקת הקוונטים והפירוש ההסתברותי של נילס בוהר (מאבות מכניקת הקוונטים וחתן פרס נובל גם הוא) ואינספור ניסויי המחשבה שהציע תרמו רבות לעיצובה וניסוחה של מכניקת הקוונטים ולהבהרת הנקודות הבעייתיות בה.

איינשטיין לא אהב את הניסוח ההסתברותי של מכניקת הקוונטים וטען שזה מעיד על חוסר שלמות של התאוריה ולא על תכונה מהותית של הטבע (בניגוד לגישה של בוהר). על האקראיות, שבבסיסה של תורה זו, אמר כי "אלוהים אינו מטיל קוביות" ודחה בהתנגדות עזה כל מחשבה בדבר כך.

בניסיון החריף ביותר להתקיף את מכניקת הקוונטים, פיתח איינשטיין ביחד עם עוד שני פיזיקאים את הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) ובו רצה להראות שמכניקת הקוונטים סותרת את עקרון המקומיות ומחייבת קיומה של השפעה כלשהי הנעה מהר יותר ממהירות האור. זאת הוא עשה באמצעות ניצול תופעת השזירה. הפרדוקס אינו קיים תחת גישה פילוסופית הנקראת אקטואליזם שטוענת ש"גודל פיזיקלי לא קיים עד אשר מודדים אותו" (איינשטיין דחה גישה זו כמגוחכת). ברם, ניסויים שבהם בוצע בפועל הניסוי המחשבתי שהציעו איינשטיין וחבריו, הראו שהטבע נוטה לצד התחזיות של מכניקת הקוונטים. לפיכך למעשה, מה שנקרא "הפרדוקס של איינשטיין-פודולסקי-רוזן" אינו פרדוקס כלל.

למרות הכישלון הזה, מצב EPR, שבו השתמש איינשטיין בפרדוקס, התגלה כחיוני ליישומים מודרניים מתקדמים של מכניקת הקוונטים כגון חישוב קוונטי, הצפנה קוונטית, טלפורטציה קוונטית ותורת אינפורמציה קוונטית.

להגנתו של איינשטיין יש לומר כי כל העת טען שכאשר כמה מחוקי הטבע אינם ברורים למדענים, מנסים אלה בשגגה לטעון כי גם חוקים הסתברותיים שולטים בטבע. לדעתו של איינשטיין לא כך הוא, אלא שיש צורך להמתין עד שיתבררו גילויים חדשים שאינם ידועים עדיין. לטענתו, קיים בטבע סדר פנימי שאינו נובע כלל וכלל מאקראיות (ראו גם: דטרמיניזם - כל אירוע, יהיה טיבו אשר יהיה, מבטא חוק כלשהו של הטבע). ניסוחה של תורת הקוונטים לא היה כשורה בעיניו.

תרומות נוספות

במאמר משנת 1924 תיאר איינשטיין את עקרונות הפעולה של הלייזר, דבר שהיווה את הבסיס לייצור קרן לייזר במעבדה. הלייזר הוא אחת הטכנולוגיות השימושיות ביותר במדע ובתעשייה המודרניות.

ביחד עם הפיזיקאי סאטינדרה נאת בוז פיתח איינשטיין את ההתפלגות הסטטיסטית של חלקיקים הידועים כבוזונים. ההתפלגות, הידועה כסטטיסטיקת בוז-איינשטיין מאפשרת הצטברות בלתי מוגבלת של בוזונים ברמת היסוד וידועה כעיבוי בוז איינשטיין. תופעה זו נצפתה בניסויים רק בעשור האחרון.

המשך חייו

איינשטיין מקבל תעודה המאשרת את האזרחות האמריקנית שלו מידי השופט פיליפס פורמן בשנת 1940, ובמקביל שומר על האזרחות השווייצרית שלו.

בשנת 1932 יצא לארצות הברית ובעת עלייתו של היטלר לשלטון בשנת 1933, היה איינשטיין במסע הרצאות בממלכה המאוחדת. שנה אחרי כן שדדו הנאצים את רכושו, נטלו ממנו את משרתו ושללו גם את אזרחותו. מדינות רבות הציעו לו מקלט, ואליהן הצטרף גם היישוב היהודי בארץ ישראל. איינשטיין החליט להגר לארצות הברית והצטרף לסגל המכון למחקר מתקדם בפרינסטון, ניו ג'רזי, שם עסק במחקריו עד ימיו האחרונים. הוא לעולם לא שב עוד לגרמניה.

בשנת 1939 שוכנע על ידי עמיתו, לאו סילארד, לכתוב איגרת ("מכתב איינשטיין-סילארד") לנשיא רוזוולט בדבר אפשרויות המחקר האטומי ופיתוח הנשק הגרעיני‏, וזאת אף על פי שהגדיר את עצמו כ"פציפיסט לוחם", אך "לא מובהק". איינשטיין חשש כי חוקרים אחרים שהיו איתו בברלין ונהפכו לנאצים, יתקדמו בחקר האנרגיה האטומית ובניסיון לבקע את האטום, ולכן הזהיר את הנשיא על כך. הנשיא רוזוולט השתכנע ממכתב זה והחליט להחיש את ייצורה של פצצת האטום, ופרויקט מנהטן קודם ותפס תאוצה עד אשר נסתיימה המלאכה בהפצצת הירושימה ונגסאקי. לאחר החרבת הערים היה איינשטיין מן הדוברים הראשיים שקראו להחרמת הנשק הגרעיני ואף הקים את "ועדת החירום של מדעני האטום" למטרה זו. בעת שנשאל באיזה כלי נשק ישתמשו לדעתו במלחמת העולם השלישית, השיב: "זאת אינני יודע, אולם ברור לי כי במלחמת העולם הרביעית ישוב האדם להילחם בכלי נשק העשויים מקלות ואבנים".

בשנת 1940 קיבל איינשטיין אזרחות אמריקנית, תוך שהוא שומר על האזרחות השווייצרית שלו. בשנת 1945 יצא איינשטיין לגמלאות מהפקולטה של המכון למדעים מתקדמים אך המשיך להחזיק במשרדו עד יום מותו. ב-1946 נעשה איינשטיין יושב ראש של ועדת החירום של מדעני האטום, והאיץ באו"ם לכונן ממשלה עולמית כדי לשמור על השלום. ב-18 במרץ 1950 הוא חתם על צוואתו האחרונה ומינה את אוטו נתן והלן דוקאס לנאמני העיזבון.

מותו

בשנת 1948 נתגלתה אצל איינשטיין, תוך כדי ניתוח מסיבה אחרת, מפרצת באבי העורקים הבטני (abdominal aortic aneurysm) . בטיפול שהיה מקובל אז הוקפה המפרצת בעטיפת-מגן מצלולוז, שהייתה אמורה למנוע את המשך התרחבותה; ב-1954 הוא פיתח אנמיה המוליטית. אלברט איינשטיין נפטר בפרינסטון ב-18 באפריל 1955, כתוצאה מדימום פנימי בעקבות פקיעת המפרצת באבי העורקים. כשהובהל לבית החולים, לקח עמו טיוטת נאום שהיה אמור לשאת בטלוויזיה לכבוד יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, אך הוא מת בטרם הספיק לסיים את הטיוטה. לצדו נכחה האחות שטיפלה בו באחרית ימיו. היא העידה כי הוא מלמל מספר מילים בגרמנית, אותן לא יכלה להבין, ואז נפטר. מאחר שלא רצה שאנשים יסגדו לעצמותיו, ביקש בצוואתו שגופו יישרף ואפרו יפוזר אל נהר לא ידוע בניו ג'רזי. בניגוד לצוואתו, שימרו ד"ר הארווי וד"ר אברהמס את מוחו ועיניו של איינשטיין‏‏. הארווי הוקע על ידי הקולגות שלו על המעשה הלא מוסרי אך המשיך בשלו ושמר את מוחו של איינשטיין עד יום מותו. במהלך השנים, נעתר ד"ר הארווי לתחינות מדענים שונים ושלח להם בדואר פרוסות מהמוח לשם מחקר. חלק מהמחקרים הצביעו על מאפיינים ייחודיים במוחו של איינשטיין‏‏‏, אולם לאחר מכן נקבע שמחקרים אלו אינם מבוססים דיים‏

איינשטיין מינה בצוואתו, שאותה ערך ב-1950, את חברו הקרוב אוטו נתן ואת מזכירתו האישית הלן דוקאס למנהלי עזבונו הספרותי, שכלל את ארכיון כתביו ומכתבים שכתב, כתבי יד ורשימות. השניים עמלו במשך שנים לאסוף את כתביו מרחבי העולם. כתביו המקוריים, כולל זה של תורת היחסות, הועברו לרשות ארכיון אלברט איינשטיין בספרייה הלאומית של האוניברסיטה העברית בירושלים. ומאז 1982 משמש המוסד כבעל זכויות היוצרים על עבודת המדען.

אישיותו ואמונותיו האישיות

איינשטיין היה אדם צנוע בהליכותיו והסתפק במועט. את פרסומו הרב ניצל רק כדי לקדם מטרות ציבוריות כמו שלום בין עמים ואחווה בין הבריות. הוא ניחן בחוש הומור דק והיה חביב על שומעיו. למרות מורכבותה של תורתו, ידע להבהירה בדוגמאות שוות נפש לכל אחד. התאוריות שהעלה ערערו לחלוטין את הפיזיקה המסורתית בכל הקשור למסות זעירות מאוד או לתנועה במהירות גבוהה מאד. הוא הביא למהפכה של ממש במחקר המדעי, ושינה מן היסוד את תפיסת העולם של האנושות כולה. עד יומו האחרון האמין בקיומה של תורה מקיפה אחת שתכיל בתוכה את כל חוקי היסוד השולטים בטבע, מן האלקטרון ועד כוכב הלכת - התאוריה של הכול, אולם בסופו של דבר לא הצליח לגבש תאוריה זו. גם בשנותיו האחרונות לא הפסיק לעסוק במחקר פיזיקאלי ואת מאמרו האחרון פרסם עם עוזרת המחקר שלו ברוריה קאופמן, בינואר 1955.

פן נוסף לעניינו בשלום ניתן למצוא בהתכתבות שערך איינשטיין עם פרויד בשנים 1931-1932 תחת הכותרת "מדוע ישנן מלחמות". איינשטיין אמנם לא האמין בפסיכואנליזה אך מצא בפרויד איש שיחה. ההתכתבות פורסמה בגרמניה בשנת 1933.‏

איינשטיין היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות, וצוטט כמי שאמר שבני האדם לא נולדו להיות אוכלי בשר (במכתבו להאנס מוהשם ממרץ 1954), שכשאכל בעברו בשר הדבר לווה תמיד ברגשות אשם (ארכיון איינשטיין, 60-058) ושמעבר לתזונה צמחונית הוא הדבר הטוב ביותר שבני האדם יכולים לעשות על מנת לשרוד על כדור הארץ.

השקפותיו על אלוהים והדת

פסלו של איינשטיין בכיכר המרכזית של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (זהו העתק של הפסל המוצב באנדרטת אלברט איינשטיין שבאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית). נוצר על ידי האמן רוברט ברקס.

הסוגיה של דטרמיניזם ומדע העלתה את השאלה לגבי עמדתו של איינשטיין לגבי דטרמיניזם תאולוגי, והאם הוא מאמין באלוהים. בשיחה של איינשטיין עם רבי הרברט גולדשטיין ב-1929 אמר: "אני מאמין באלוהי שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה ובחוקים של הטבע, ולא באלוהים המעסיק את עצמו בגורל ובמעשים של בני האדם"‏. במקום אחר הצהיר: "הרעיון של אלוהים אישי נראה לי כמו מושג אנתרופומורפי שאיני יכול להתייחס אליו ברצינות. כן איני יכול להעלות בדעתי רצון או יעד המצויים מחוץ למעגל הקיום האנושי. השקפותי קרובות לאלו של שפינוזה: התפעלות מן היופי ואמונה בפשטות הלוגית של סדר והרמוניה, שאנחנו יכולים לקלוט בצניעות הראויה ורק באופן בלתי מושלם" (מתוך "איינשטיין והדת", עמ' 92).

איינשטיין סלד מכך שמנסים לשייך אותו למחנה זה או אחר בנושאים שבאמונה, תאיסטי, או אתאיסטי: "לדעתי הרעיון של אלוהים אישי הוא ילדותי. יכולים לקרוא לי אגנוסטיקן, אך אני לא שותף לרוח הלוחמת של האתאיסטים, שהתלהבותם נובעת בעיקר מהפעולה הכואבת של שחרור כבלי ההטפה הדתית שקיבלו בנעוריהם"‏, וכן תקף: "...יש עדיין אנשים שאומרים שאין אלוהים, אך מה שבאמת מכעיס אותי הוא שאותם אנשים מצטטים אותי על מנת לתמוך בעמדתם"‏, אך גם לא חסך את שבטו מאלו המאמינים שניסו לגייס את דבריו למטרותיהם: "מה שקראת על אמונותי הדתית היה, כמובן, שקר – שקר שחוזרים עליו באופן שיטתי. אינני מאמין בהשגחה פרטית ומעולם לא הכחשתי זאת, אלא הבעתי זאת בבהירות. אם יש בי משהו שניתן לכנותו דתי, זוהי הערצה בלתי מוגבלת למבנה העולם ככל שהמדע שלנו יכול לגלותו." (מתוך "אלברט איינשטיין, הצד האנושי")

ב-1930 פרסם מאמר בניו יורק טיימס‏ שכותרתו "דת ומדע" ובו דן בשלושה סגנונות דת. אצל האדם הפרימיטיבי, "היה זה בעיקר הפחד שעורר רעיונות דתיים - פחד מרעב, מחיות טרף, מחולי וממוות". מאחר שההבנה האנושית של הקשרים הסיבתיים הייתה עדיין בלתי מפותחת, ברא המוח ישויות על טבעיות שלהם סגדו על ידי הקרבת קורבנות ומתן מנחות. לשלב הראשון הזה בהתפתחות הדת קרא איינשטיין "הדת של הפחד". השלב הבא בהתפתחות הדת, לשיטתו של איינשטיין, הוא "התפיסה החברתית או המוסרית של אלוהים", שנובעת מן "הכמיהה להנחיה, לאהבה ולתמיכה". אלוהים הוא גורם שגומל ומעניש, מנחם בעת מצוקה ומשמר את נשמות המתים. התנ"ך והברית החדשה מספקים לאיינשטיין דוגמה ראויה להערצה של מעבר מדת הפחד לבכורתה ההדרגתית של דת המוסר, שעודנה צמודה לתפיסה אנתרופומורפית (מאנישה) של אלוהים. השלב השלישי של החוויה הדתית, שאיינשטיין קורא לו "הרגש הדתי הקוסמי", הוא "מצב שקשה מאוד לתארו באופן בהיר... למי שחסר אותו לגמרי, בעיקר מפני שאין שום תפיסה אנתרופומורפית של אלוהים שמתאימה לו". איינשטיין החשיב את עצמו לדתי במובן השלישי מביניהם או במילותיו: "הדת שלי מורכבת מהערצה כנועה, לרוח עילאית הבלתי מוגבלת, המגלה את עצמה בפרטים קלי הדעת, שאנו מסוגלים לתפוש במוחותינו השבריריים והחלושים. השכנוע העמוק הזה בנוכחותו של כח תבוני עליון, המתגלה ביקום שאינו ניתן להבנה, הוא אידאל האל שלי"‏‏‏.

חברו משה ימר חקר את עמדותיו של איינשטיין בנושא זה ביסודיות ורכזם בספר "איינשטיין והדת"‏. כשנה לפני מותו, סיכם איינשטיין את עמדותיו במכתב ששלח לפילוסוף Eric Gutkind ביום 3 בינואר 1954 ובו קבע‏‏:

	המילה אלוהים היא לגבי לא יותר מן הביטוי והתוצר של חולשת אנוש, כתבי הקודש אינם אלא אוסף של אגדות ראויות לכבוד, אם גם פרימיטיביות, שאף על פי כן הן ילדותיות למדי. שום פרשנות, דקת-הבחנה ותחבלנית ככל שתהיה, לא תוכל (מבחינתי) לשנות זאת. הפרשנויות המחוכמות הללו רבגוניות ומורכבות מעצם טבען ואין להן כמעט דבר וחצי דבר עם הטקסט המקורי. בעיני, הדת היהודית, ככל הדתות האחרות, היא התגלמות האמונות התפלות הילדותיות ביותר.

תפיסותיו הפוליטיות

איינשטיין היה מנעוריו פציפיסט, ואף הגדיר את עצמו כפציפיסט לוחם, המוכן להילחם ולמות למען השלום. את מקור הפציפיזם שלו נימק "בהרגשה אינסטינקטיבית כי רצח בני אדם הוא מעשה מתועב"‏. הוא הביע את שאט הנפש שלו משירות צבאי ומגיוס בכפיה למלחמה‏.

הוא ראה בלאומיות מחלת ילדות, כינה אותה "החצבת של האנושות"‏, ואף הגדירה כ"רציונליזציה אידאליסטית למיליטריזם ותוקפנות" ואת הפטריוטיזם כינה "טמטום בזוי"‏. הוא סבר כי המדינה קיימת לשם האדם ולא להפך. על רקע התנגדותו למיליטריזם הגרמני ויתר בגיל 17 על אזרחותו הגרמנית, ונותר 5 שנים חסר אזרחות, עד שקיבל אזרחות שווייצרית בגיל 22. בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חתם עם עוד כמה אישים בודדים על "המניפסט לאירופאים" כתגובת נגד ל"מניפסט 93", שעליו חתמו 93 מדענים ואישי ציבור גרמניים שתמכו במיליטריזם הגרמני.

עם זאת החל מ-1933 עם עליית כוחו של המשטר הנאצי מיתן את תפיסותיו אלו, וחשב שיש כורח להגן מפניו אף בפעולות מלחמתיות. אחרי השואה הוא טען כי הוא "פציפיסט מסור" אבל לא מוחלט, כלומר, "שהוא יכול להזדהות עם השקפותיו של גנדי, אבל בסייג של הגנה בכוח מניסיון להרוג או לגזול ממנו או מבני עמו את האפשרויות הבסיסיות של הקיום"‏. בשל הפציפיזם שלו הורחק איינשטיין בידי אדגר הובר מפרויקט מנהטן לייצור פצצה גרעינית, ומונה ליועץ במחלקת חומרי נפץ ותחמושת באגף החימוש של הצי האמריקני.

כבר משנת 1914 דגל "בהקמת ממשלה עולמית (על-לאומית) שמבוססת על חוקה ברורה שתאושר בידי האומות, שתגן על הציוויליזציה וחירויות הפרט, ותפתור את הסכסוכים שבין האומות באמצעים משפטיים, ורק בידה תהיה השליטה על הנשק ההתקפי"‏, ואף את סודה של הפצצה האטומית‏. אף שסבר כי גם בממשלה עולמית יכול להיות רוע ורודנות, הוא סבר שהיא עדיפה על פני הרוע של המלחמות. למבקריו אמר שאם הרעיון הזה איננו מציאותי התחזית המציאותית תהיה, רצח סיטונאי של אדם בידי אדם‏. איינשטיין ניסה לקדם רעיון זה באמצעות מכתב פתוח לאו"ם בשנת 1946.

ביחס לקומוניזם אמר שמעולם לא היה קומוניסט, אבל אם היה לא היה מתבייש בכך. הוא התנגד למקרתיזם באופן חריף, ראה בו סכנה לאופי הדמוקרטי של ארצות הברית, ודבר השם אותה ללעג, ותבע מאנשים לסרב להעיד בוועדות החקירה, אף במחיר של מאסר ובעיות כלכליות. ביחס לייצור הפצצה הגרעינית בידי ארצות הברית, הוא הביע חרטה על כך שדירבן את הנשיא רוזוולט, וראה במהלך זה את השגיאה היחידה בחייו‏. הצידוק היחיד שראה לבניית הפצצה, היה הסיכון כי הגרמנים יקדימו לעשות זאת, ואילולא חשש זה אמר כי לא היה נוקף אצבע למען הפצצה‏. יחסו לאדם היה פסימי, הוא טען "כי שחרור כוחו של האטום שינה הכל חוץ מאשר צורת החשיבה של האדם", ו"כי פשוט יותר לשנות את טבעו של הפלוטוניום מאשר את רוחו הרעה של האדם", "ולכן כל זמן שיהיה קיים האדם תמשכנה להיות מלחמות"‏. ב-11 באפריל 1955, שבוע לפני מותו, חתם על מכתב לברטרנד ראסל שבו הצטרף למנשר שלו להתפרקות העמים מהנשק הגרעיני.

מבחינה כלכלית איינשטיין תמך בסוציאליזם, ופרסם בשנת 1949 מאמר שנקרא Why Socialism? עבור העיתון האמריקאי Monthly Review, המסביר מדוע הוא מאמין בשיטה זו.

איינשטיין והציונות

	היהדות הוכיחה שהאינטלקט הוא הנשק הטוב ביותר הקיים בהיסטוריה... מחובתנו, אנו היהודים להציע לעולם את ניסיוננו העצוב בן אלפי השנים, ותוך נאמנות למסורת המוסרית של אבותינו - להיות חיילים במאבק על השלום, שכם אחד עם הכוחות הנעלים ביותר בכל החוגים התרבותיים והדתיים
– נאום בכינוס יהודי בברלין, 1929

אלברט איינשטיין ואשתו, אלזה, כחלק ממשלחת ציונית לארצות הברית באפריל 1921. משמאל, מנחם אוסישקין וחיים ויצמן.

איינשטיין היה ציוני סוציאליסט נלהב, ובתחילת שנות השלושים תמך בקידומה של תוכנית קימברלי, עד שזו ירדה מהפרק. כל ימיו היה ער לבעיות העם היהודי ותמך בשאיפתו לחדש את חייו הלאומיים. מטרתו העיקרית בביקורו הראשון בארצות הברית (בשנת 1921 ביחד עם ד"ר חיים ויצמן) הייתה כדי לגייס מימון להקמת האוניברסיטה העברית בירושלים, ששימש מאוחר יותר כיושב ראש כבוד של חבר הנאמנים שלה. בשנת 1923 ביקר בארץ ישראל בפעם היחידה בחייו, הרצה על תורתו, וקיבל את אזרחות הכבוד הראשונה של העיר תל אביב שאותה כינה ביומנו "שיקגו של היהודים".

איינשטיין שלל את דרכן של מחתרות הלח"י והאצ"ל, וראה בהן "פושעים"‏. כן חתם על מכתב לניו יורק טיימס (4 בדצמבר 1948) שבו כ-25 יהודים בולטים גינו את תנועת החרות בראשותו של מנחם בגין, ותיארו אותה כמאמצת "תערובת של לאומנות קיצונית, מיסטיקה דתית ועליונות של גזע"‏.

את הדברים הבאים אמר איינשטיין במסגרת הנאום "חובתנו לציונות"‏ שפנו במקור ל"National Labor Comittee of Palestine" בניו יורק (17 באפריל 1938), ופרסם בשנית ב-1950:

	אני אעדיף בהרבה לראות הסכם סביר עם הערבים על בסיס דו-קיום מאשר את היווצרותה של מדינה יהודית. מלבד השיקולים הפרקטיים, המודעות שלי לטבע המהותי של היהדות נוגד את הרעיון של מדינה יהודית עם גבולות, צבא, ומידה של כח זמני, צנוע ככל שיהיה. אני חושש מהנזק הפנימי שהיהדות תכיל - במיוחד מההתפתחות של לאומיות צרת-אופקים במסגרת עמנו אנו, כאשר עם לאומיות מסוג זה נאלצנו להלחם כשלא הייתה לנו מדינה יהודית.

כדמות בולטת בעם היהודי זכה איינשטיין בשנת 1952 להצעה מדוד בן-גוריון לכהן כנשיאה השני של מדינת ישראל, אך הוא ביקש לדחותה משום רצונו להקדיש את כל כוחותיו למדע‏.

לקראת יום העצמאות השביעי של מדינת ישראל, התכונן איינשטיין לשאת נאום בזכות הצורך שיש לעולם כולו בקיומה של ישראל, אך הוא חלה ומת ימים אחדים טרם החג.

משפחתו

אלזה איינשטיין

איינשטיין היה נשוי פעמיים ונולדו לו שלושה ילדים.

את אשתו הראשונה מילבה מאריץ' שהייתה ממוצא סרבי פגש בעת שלמדו יחד במכון הפוליטכני של שווייץ. בני הזוג שמרו על יחסיהם בחשאי היות שמשפחתו של איינשטיין התנגדה להם. לאחר סיום לימודיהם ב-1901 חזרה מילבה לסרביה ושם נודע לה כי היא בהריון. ב-4 בפברואר 1902 נולדה בסרביה ביתם הבכורה ליזרל, אותה לא פגש איינשטיין מעולם. שמה נזכר בפעם האחרונה במכתב מספטמבר 1903 שם נאמר כי היא סובלת ממחלת השנית. לא ברור מה עלה בגורלה, ההשערות הן כי נפטרה מהמחלה או נמסרה לאימוץ. קיומה של ליזרל לא היה ידוע לביוגרפים עד 1986 עת התגלתה חליפת המכתבים בין איינשטיין למשפחתה של מילבה בסרביה.

ב-6 בינואר 1903 התחתנו איינשטיין ומילבה. ב-14 במאי 1904 נולד בנם האנס אלברט, לימים פרופסור ב-UCLA. ב-28 ביולי 1910 נולד בנם השני אדוארד (בפיהם כונה "טדל") שסבל מסכיזופרניה ונפטר ב-25 באוקטובר 1965. מילבה והילדים נשארו בציריך בזמן שאיינשטיין שהה בברלין לצורך עבודתו. לאחר חמש שנות מגורים בנפרד התגרשו בני הזוג ב-14 בפברואר 1919.

ב-2 ביוני 1919 התחתן איינשטיין בשנית עם בת דודתו (משני הצדדים) אלזה לוונטל שסעדה אותו בתקופת מחלתו. שני ילדיו נותרו בחזקתה של מילבה אך הוא אימץ את שתי בנותיה של אלזה מנישואין קודמים, מרגוט ואילזה. הם היו נשואים עד שנפטרה ממחלה קשה ב-1936.

צאצאים: לאיינשטיין שלושה נכדים מבנו הנס (נפטר ב-26 ביולי 1973): ברנרד קייזר איינשטיין (נולד ב-1930) - הענף היחיד של המשפחה אשר תרם להמשכיות ולו 5 ילדים, קלאוס איינשטיין (נולד ב-1932 ונפטר בגיל 6 ממחלה) ואוולין (1941-‏2011, מאומצת)‏.

זכייתו בפרס הנובל

בשנת 1920, לאחר ליקוי החמה שהתרחש ב-29 במאי 1919, שבו אוששה לראשונה תורת היחסות הכללית, איינשטיין זכה לתמיכה חיצונית רחבה לזכייה בפרס הנובל מצד מדענים מובילים רבים בעולם, אך חברי וועדת פרס הנובל החליטו לא להעניק לו את הפרס. החלטה זו נבעה בעיקרה מדו"ח של אחד מחברי הוועדה, סוונטה אוגוסט ארהניוס, שדחה את הראיות שנאספו להוכחת תורת היחסות הכללית. גם בשנת 1921 חברי הוועדה החליטו לא להעניק לו את הפרס, אף על פי שזכה לתמיכה רבה יותר מבשנה שעברה. הוודאות של תורת היחסות עדיין לא התקבלה עליהם והחליטו שבשנה זאת לא יחולק פרס נובל לפיזיקה והוא ידחה לשנה הבאה. בשנת 1922 התמנה חבר חדש לוועדת פרס נובל בפיזיקה, קרל וילהלם אוסן (Oseen), שכדי לזכות את איינשטיין בפרס הנובל החליט שבאופן רשמי הפרס יוענק לו על גילוי האפקט הפוטואלקטרי ולא על תורת היחסות שעדיין שנויה במחלוקת. וכך, בשנת 1922 קיבל את פרס הנובל (רטרואקטיבית לשנת 1921). בהחלטה הרשמית נאמר שאיינשטיין קיבל את הפרס בזכות "תרומתו לפיזיקה התאורטית, ובפרט גילוי החוק של האפקט הפוטואלקטרי". אף על פי שעברו למעלה מ-15 שנים מאז גילויו זה.

המברק בדבר הזכייה הגיע לביתו של איינשטיין בברלין באוקטובר 1922, בזמן שהיה בדרך ליפן, שם התכוון לשאת סדרה של הרצאות. איינשטיין לא התכוון לשנות את תוכניותיו ולהגיע לטקס בסטוקהולם בדצמבר. ניתן היה להעניק את הפרס לנציג. איינשטיין ויתר על אזרחותו הגרמנית כבר ב-1896 והיה באותם ימים אזרח שווייץ, ולכן השגריר השווייצרי בשבדיה התבקש להגיע במקומו, אך הגרמנים התנגדו לכך בטענה שאיינשטיין קיבל חזרה את האזרחות הגרמנית באופן אוטומטי ב-1914 בשעה שהוענקה לו משרה במכון מחקר גרמני. בסופו של דבר המדליה והתעודה ניתנו לאיינשטיין בברלין ב-1923 על ידי השגריר השבדי בגרמניה. באותה הזדמנות הוא קיבל את הפרס הכספי ששוויו היה 32 אלף דולר. איינשטיין עצמו הגיע לסטוקהולם בחודש יולי של אותה שנה ונשא את הרצאת הנובל בפני המלך. בצעד של התרסה כנגד החלטת ועדת הפרס, נושא ההרצאה היה תורת היחסות ולא האפקט הפוטואלקטרי. בהמשך חייו, איינשטיין לא נהג לציין את פרס הנובל כהישג מרכזי‏.

מחוות והוקרות

שטר של חמש לירות ישראליות משנות ה-60 המאוחרות עם דיוקנו של איינשטיין

בול דואר עם דיוקנו של איינשטיין, 1956

• זמן קצר לאחר מותו נקרא יסוד חדש שיוצר על שמו, האיינשטייניום.
• בנק ישראל הנפיק בשנת 1972 שטרות בערך חמש לירות ישראליות, המעוטרים בדיוקנו של איינשטיין‏.
• בשנת 1999, הכריז השבועון TIME כי איינשטיין נבחר כאיש המאה ה-20 על ידי קוראיו ועורכיו. בהחלטתם ציינו את מקוריותו וחדשנותו המדעית לצד אישיותו והיותו בן לעם היהודי, שסבל יותר מכל אומה אחרת במהלך המאה, ובכל זאת הצמיח ענקי מדע בדמותו של איינשטיין ואחרים.
• שנת 2005 הוגדרה על ידי האיחוד הבינלאומי לפיזיקה תאורטית ויישומית (IUPAP) כ"שנת הפיזיקה העולמית", לציון 100 שנים מאז פרסום מאמריו פורצי-הדרך של איינשטיין, ששינו את האנושות כולה ("שנת הפלאות").
• ה-14 במרץ (שמוכר גם כיום פאי), תאריך הולדתו של איינשטיין, מצוין בישראל כיום המדע.
• על שמו קרוי הפרס מדליית אלברט איינשטיין, שניתן על ידי קהילת אלברט איינשטיין בברן.
• בשנת 1983 יסד ג'ין שארפ את מכון אלברט איינשטיין, מכון מחקר לא ממשלתי בארצות הברית, העוסק במחקר והפצת ידע בנושא התנגדות לא אלימה.
• על שמו נקראה חללית המטען הכבדה עד אז, חללית המטען האוטומטית הרביעית של סוכנות החלל האירופית, ששוגרה ב- 6 ביוני 2013 לעבר תחנת החלל הבינלאומית‏.

מבנים אקדמיים בישראל הקרויים על שמו

• המכון למתמטיקה בגבעת-רם, באוניברסיטה העברית.
• הפקולטה לפיזיקה בטכניון בחיפה.
• כיכר מרכזית באוניברסיטת תל אביב, הממוקמת מול בית התפוצות.
• הכיכר המרכזית באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
• פסל של איינשטיין באוניברסיטה העברית בגבעת רם.‏

מבני הנצחה נוספים

• אנדרטת אלברט איינשטיין

מכתביו שתורגמו לעברית

• דמות עולמי - העולם כפי שהוא מצטייר לי, תרגם מגרמנית ד"ר ש. אטינגר, הוצאת א. י. שטיבל, תרצ"ה (1934 או 1935)
• התפתחות הפיזיקה החדשה - ממושגים ראשונים ועד יחסיות וקואנטים, במשותף עם לאופולד אינפלד, תרגם מאנגלית ש. פ. קלעי וערך ד"ר ברוך לשם, הוצאת ספרית פועלים, 1947.
• רעיונות ודעות , תרגם מגרמנית דוד זינגר וערך מדעית יכין אונא, הוצאת מאגנס, 2005.
• למה סוציאליזם?, 1949, תרגם מאנגלית יפתח גולדמן, 2005.

ראו גם

• תורת היחסות
• האפקט הפוטואלקטרי
• פרדוקס עלי התה

לקריאה נוספת

• אנטוניה ואלנטין, אלברט איינשטין, תרגם: שמשון קלינגר, עיינות הוצאת ספרים, תל אביב, תשט"ו.
• אליעזר שישא, אלברט אינשטין, הוצאת עם עובד ספריית "שחרות", 1947.
• לואיס ס. פויר, איינשטיין ובני דורו, עורך אהוביה מלכין, תרגם גד לוי, הוצאת עם עובד - ספריית אופקים, 1979 (מקור 1974).
• נייג'ל קולדר, היקום על פי איינשטיין, תרגם ד"ר אדם דביר, הוצאת מסדה, 1990.
• פיטר קולס, מפגשים פוסטמודרניים - איינשטיין וליקוי החמה המלא, הוצאת ספרית פועלים, 2002.
• וולטר ס. מי, אלברט איינשטיין - חייו ותורתו, הוצאת יבנה, 2002.
• דניס אוברביי, איינשטיין מאוהב, הוצאת זמורה-ביתן, 2004.
• עמוס אילון - רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743-1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004.
• רות ירדני-כץ, אלברט איינשטיין - סיפורו של גאון, הוצאת בית עלים, 2005.
• מיצ'יו קאקו, היקום של איינשטיין: פריצת דרך בתפיסת הזמן והמרחב, הוצאת אריה ניר, 2005.
• משה (מקס) ימר, איינשטין והדת: פיזיקה ותאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן וידיעות ספרים, 2008.
• ז'אן-קלוד קרייר, אינשטיין, בבקשה, תרגמה דינה ברכה, הוצאת כתר, 2009.
• אליס קלפרייס, כמו שאינשטיין אמר, תרגם איתן בן נתן, הוצאת הד ארצי, 1999
• וולטר אייזקסון, איינשטיין: חייו והיקום שלו, מאנגלית: דוד מדר, ידיעות ספרים, 2011.

קישורים חיצוניים

מאמרים כלליים וביוגרפיות:

ביוגרפיה של איינשטיין באתר אוניברסיטת פרינסטון (באנגלית) עמית הגר, היחסות הפרטית, ועוד כמה מהפכות, באתר הארץ עמית הגר, הקפיצה הקוונטית הגדולה, באתר הארץ עמית הגר, בסוף אישרו לו את הדוקטורט, באתר הארץ עמית הגר, "לראות" אטומים (עם סרגל ושעון), באתר הארץ עמית הגר, ‏מה טען איינשטיין בתורת היחסות הפרטית, באתר "הידען" אלברט איינשטיין, באנציקלופדיה ynet אבשלום אליצור, הדיאלוג הפילוסופי בין איינשטיין להרברט סמואל - באתר e-mago אבני דרך, עשר התגליות הגדולות בפיזיקה ובאסטרונומיה, באתר ifeel אשכול מאמרים על אלברט איינשטיין, באתר "הידען" ‫יששכר אונא, כוח המשיכה שלי בוודאי יועיל בדולריה, באתר הארץ, 20 ביוני 2007‬ אבשלום אליצור, איינשטיין גוזר והקדוש ברוך-הוא מקיים, מעריב

תומר פרסיקו, איינשטיין על דת ומדע, תרגום המאמר של איינשטיין, ופרשנות. גלי וינשטיין, ציוני דרך בחייו של אלברט אינשטיין, רשימה לרגל יום הולדתו ה-130. דניאל ללוש, אני, רק שאלה; "איינשטיין, בבקשה", באתר הארץ, 02/09/09 מורשתו של אלברט איינשטין, תקציר יום עיון לזכרו, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים יששכר אונא, לשמר את איינשטיין, על פרויקט שימור כתביו של איינשטיין ערן סבאג, ‏"חיים של אחרים" על אלברט איינשטיין, באתר iCast‏, 1 ביוני 2010 וולטר איזקסון, שנת הפלאות של איינשטיין, באתר ynet‏, 8 בספטמבר 2011 צח יוקד, ניו-יורק, גאון פיננסי: תעשיית הכסף של אלברט איינשטיין, באתר nrg‏, 18 במאי 2012 שרי שביט, שינה את העולם: כתביו של אלברט איינשטיין, באתר ynet‏, 05.12.13 הערך אלברט איינשטיין באתר אסטרופדיה איתי נבו, ‏האיש ששינה את היקום: 60 שנה למותו של אלברט איינשטיין, באתר "הידען", 18 באפריל 2015

על חלקה של מילבה מאריץ' בעבודותיו:

• היסטוריון המדע אלן אטרסון דוחה את טענותיו של וולקר המייחס את תורת היחסות לאשתו הראשונה של איינשטיין (באנגלית)
• היסטוריון המדע אלן אטרסון דוחה את טענותיו של טרומל-פלוץ הטוען כי אשתו הראשונה של איינשטיין אחראית לחישובים המתמטיים בתורת היחסות (באנגלית)
• אלברטו מרטינז מפריך את הטענות כנגד איינשטיין (באנגלית)
• ג'ון סטשל (John Stachel) על שיתוף הפעולה המדעי, שלא היה, בין איינשטיין ואשתו (באנגלית)
• אתר הבית של סדרת הטלוויזיה "Einstein's Wife:The Life of Mileva Maric Einstein" באתר רשת PBS האוסטרלית (באנגלית)
• אלברטו מרטינז תוקף את סדרת הטלוויזיה של PBS שתומכת ברעיון הלא מבוסס לפיו איינשטיין עבד על תורת היחסות יחד עם מילבה (באנגלית)

מאמרים על הגותו:

• למה סוציאליזם? מאת אלברט איינשטיין. מאמר בו הוא מתאר את השקפתו החברתית. מתוך אתר תנועת מאבק סוציאליסטי
• אלברט איינשטיין - האדם, היהודי והמאמין, סדרת כתבות של אורי פז באתר "אש התורה"
• איש המאה של המגזין "טיים" (באנגלית)
• ‫אליה ליבוביץ, כה אמר סגנו של אלוהים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2007‬
• דף לתרבות יהודית - אלברט איינשטיין ויהדותו גיליון 270, סיוון התשס"ו. בהוצאת משרד החינוך התרבות והספורט, האגף לתרבות תורנית

ארכיונים ומצגות:

• אתר הארכיונים של אלברט איינשטיין
• ארכיון איינשטיין, בספריה הלאומית ובו כתב היד של רוב כתביו של איינשטיין
• איינשטיין בארץ המראה - תערוכה וירטואלית על אודות איינשטיין באתר מוזיאון המדע ירושלים.
• אלברט איינשטיין והקשר האוטיסטי - מצגת וידאו הסוקרת את אישיותו של איינשטיין (באנגלית)
• הרצאות וידאו על איינשטיין
• מאמרי שנת הפלא של אלברט איינשטיין בתרגום לעברית
• סרט דוקומנטרי על דרך מחשבתו של איינשטיין ופריצות הדרך שלו, יוצר על ידי 'ערוץ ההיסטוריה', והותר לפרסום ביוטיוב Einstein
• תערוכה דיגיטלית של חלק מכתביו, באנגלית ובגרמנית

הערות שוליים

ערך מומלץ