איוניה
איוניה (יוונית Ιωνία, טורקית İyonya) הייתה ברית ערים בקצה המערבי של אסיה הקטנה, סביב העיר איזמיר בטורקיה של ימינו, אשר כללה גם את האיים כיוס וסמוס.
איוניה גבלה באיוליס (Aeolis) מצפון, בלידיה ממזרח ובקאריה מדרום, ולפי המסורת היוונית נוסדה על ידי מהגרים איונים שהגיעו מתחום מושבם באתיקה שביוון, ואשר העניקו לה את שמה. לפי מסורת זו התיישבו האיונים באיוניה 140 שנה לאחר מלחמת טרויה, היינו בסביבות שנת 1040 לפנה"ס. סביר שלא רק איונים אלא גם שבטים הלנים אחרים התיישבו באיוניה, והעיר סמירנה (איזמיר) עצמה הייתה במקור יישוב איולי. ברי בכל אופן שהשבטים ההלנים התערבבו אלה באלה ובאוכלוסייה ההודו-אירופית המקומית.
בשנת 800 לפנה"ס לערך הקימו 12 ערי איוניה את "הליגה האיונית", ברית תרבותית-דתית, ללא מאפיינים מדיניים-צבאיים, ומאוחר יותר הצטרפה אליה גם סמירנה, היא איזמיר. איוניה עצמה הייתה חבל ארץ גאוגרפי קטן למדי, וחלק מערי הברית שכנו בחבלים הגאוגרפיים של קאריה ולידיה ושתיים מהן היו היישובים ההלנים באיים כיוס וסמוס. בשל האדמה הפורייה והשטחים החקלאיים בשפכי נהרות מערב אסיה הקטנה, נחשבה איוניה לעשירה מבין הממלכות ההלניות בחוף המזרחי של הים האגאי. העיר מילטוס התבלטה הן כמרכז מסחרי והן כמוקד תרבותי אשר שגשג בין 700 ל-500 לפנה"ס, וממנו יצאה האסכולה המילטית. ערים חשובות נוספות היו אפסוס ופוקיאה (Phocaea).
כשכנותיה סבלה גם איוניה מפלישת הקימרים לאסיה הקטנה בתחילת המאה ה-7 לפנה"ס. המלך גיגס מלידיה (מלך עד 657 או 652 לפנה"ס), המזוהה לעתים עם גוג המקראי, פלש לערי איוניה וכבש את שטחן של סמירנה ומילטוס. עם זאת רק בתקופת קרויסוס, מלך לידיה בין השנים 560 עד 545 לפנה"ס, השלימה האחרונה את השתלטותה על ערי איוניה. קרויסוס בנה את מקדש ארטמיס באפסוס שהיה לאחד משבעת פלאי תבל בעולם העתיק. עם תבוסת קרויסוס לכורש, נכבשה גם איוניה על ידי הפרסים והייתה לחלק מהממלכה האחמנית. ערי איוניה נהנו ממידה רבה של אוטונומיה תחת השלטון הפרסי, אך סבלו מזרועם הקשה של שליטים מקומיים שמונו לתפקידם על ידי הפרסים, מעול המסים ומחובת השירות הצבאי שנכפה עליהן. בשנת 500 לפנה"ס לערך, מרדו ערי איוניה בפרסים בסיוען של אתונה ושל ארטריה, והמרד התפשט לאורך כל חופי הים האגאי. עם זאת המרד דוכא תוך מספר שנים והוכרע באופן סופי בקרב לאדה בשנת 494 לפנה"ס. מילטוס הושמה במצור וחרבה. הפרסים לא הענישו את הערים המורדות, אלא הרגיעו את התסיסה שגרמה למרד על ידי הדחת שליטיהן הטיראנים וכינון משטר דמוקרטי בחלק מהן.
