פסיפס

ערך זה עוסק בפסיפס באמנות. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו פסיפס (פירושונים).

גלגל המזלות מתוך פסיפס מבית הכנסת העתיק בקיבוץ בית אלפא

פסיפס של זוג טווסים וביניהם אמפורה, פרט מרצפת הפסיפס מהכנסייה הביזנטית בנהריה

כיתוב יווני מרצפת פסיפס של כנסייה באשקלון

אחד הפסיפסים המקודשים לעולם הנוצרי, שנמצא בישראל: תיאור נס הלחם והדגים, בכנסייה בעין שבע

פְּסֵיפָס (או מוֹזָאִיקָה) הוא יצירת אמנות שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית. האבנים משובצות בתוך מלט או חומר אחר המחבר ביניהן. אופי השימוש בפסיפסים מגוון. לעתים הפסיפס הוא ללא דוגמה, ולעתים משולבים בו דגמים ודמויות. בעת העתיקה שימש הפסיפס כחיפוי רצפה למבני ציבור, מבני דת, בתי מרחץ, בתי מגורים ועוד. איכותו של הפסיפס נמדדת בגודל האבנים המשובצות בו (ככל שהן קטנות יותר יכול האמן ליצור עיטור מורכב יותר), וכן ביכולתו של האמן ליצור נפחיות של הדמויות והעיטורים (על ידי תיאור אור-וצל) בעזרת אבני הפסיפס. הדגמים ברצפות הפסיפס היו לקוחים, כנראה, מתוך 'ספר דגמים' שהיה ברשות אמני הפסיפס, וחזרו במקומות שונים (דמיון בולט, למשל, נמצא בין הפסיפסים שנעשו בעבר הירדן לאלו של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית).

פסיפסים בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיפסים הראשונים בתרבות המערבית (מהמאה ה-6 לפנה"ס) נמצאו בגורדיון (טורקיה של היום) והיו עשויים חלוקי נחל בלתי מסותתים. בטכניקה זו יוצרו בתחילה צורות גאומטריות פשוטות אך במהרה התפתחה השיטה לכדי תיאור אילוסיוניסטי צבעוני על טהרת האבן הטבעית.

פסיפסים שנמצאו מסוף המאה ה-3 לפנה"ס עשויים כבר קוביות אבן מסותתות ומשוייפות.

לקראת המאה הראשונה לספירה מתחילות המוזאיקות לעטר קירות ולא רק רצפות. בעקבות התפתחות זו מתפתח גם השימוש באבני מוזאיקה- טסרה מזכוכית. דבר המאפשר פלטת צבעים רחבה בהרבה וייצור טסרות זהב.

פסיפסים בימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במעבר הדרגתי עולות המוזאיקות מהרצפה לקירות ותקרות, לא מעט בעקבות קודקס טאודוסיאנוס (427 לספירה) שאסר הצבת סמלים דתיים על ריצפות. בתקופה זו החומר השלט נעשה טסרת הזכוכית, אבן משמשת בעיקר ליצירת עור הפנים והידיים של הדמויות. התיאור נהיה קאנוני יותר ופחות אילוסיוניסטי.

פסיפסים באמנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ירידת חינו של הפסיפס בתקופת הרנסאנס, הוא זכה לתקופת זוהר נוספת שתחילתה בהקמת סדנת הפסיפס האפיפיורית בתחילת המאה ה-18. סדנה זו הוקמה לשם העתקת יצירות אמנות חשובות בטכניקת המוזאיקה אך עד מהירה החלו לייצר בסדנא גם מוזאיקות חדשות. ב- 1804 הקים נפוליאון סדנאת מוזאיקה קיסרית. במחצית המאה ה-19, פיתח הדוקטור אנטוניו סאלוויאטי מוונציה את ייצור המוזאיקה לכלל תעשייה. בית המלאכה שלו היה אחראי לכמה מהמוזאיקות החשובות של התקופה, כגון מונומנט הנסיך אלברט בלונדון, עמוד הניצחון של ברלין ועוד. ב-1889 הוקם בברלין מפעל המוזאיקה פול & ואגנר שנחל הצלחה עולמית ואף נפתח עבורו סניף שני בארצות הברית.

פסיפסים באמנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנות החדשה קיים שימוש בפסיפס והוא מופיע בפסלים ומיצגים. בתל אביב מוצגים שני פסיפסים מאבנים צבעוניות מעשה ידיו של נחום גוטמן: בשדרות רוטשילד ובמבואת הכניסה המערבית של מגדל שלום. האמנית דינה שנהב יוצרת פסיפסים המציגים דימויים מן העיתונות היומית תוך שימוש בחומרים מתכלים כגון ספוגים צבועים. אמנים ישראלים נוספים המשתמשים בפסיפס ביצירותיהם: דוד וקשטיין ואילנה שפיר.

בעידן המודרני, מומש רעיון הפסיפס, באמצעים טכנולוגיים, המאפשרים הפקת פסיפס תמונות - תמונה המורכבת מתמונות קטנות.

פסיפסים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיפסים מפורסמים ניתן לראות בכנסיית 'איה סופיה' באיסטנבול, בכנסית 'סאן ויטאלה' ברוונה שבאיטליה, במאוזולאום של 'גאלה פלאצידיה' באיטליה, בעתיקות פומפיי והרקולנאום, בריצפה הידועה כמפת מידבא אשר בירדן ועוד. בישראל נתגלו מאות רצפות פסיפס מתקופות עתיקות, בבתי מרחץ רומיים וביזאנטיים, בתי כנסת, מסגדים וכנסיות, גתות תירוש, בתים פרטיים ומבני ציבור ועוד. בין הפסיפסים בישראל ניתן לציין את הפסיפסים בעיר הרומית-ביזנטית ציפורי, הפסיפס שבבית הכנסת הקדום בבית אלפא המציג את גלגל המזלות, והפסיפס בבית הכנסת בעין גדי.

ראש סאטיר ברצפת פסיפס. יצירה רומית מתקופת אנטונינוס, בשנים 138-192 בווילה רומית בגנזנו איטליה
פסיפס צורות גאומטריות במסגד כיפת הסלע בהר הבית בירושלים
פסיפס מאת מרדכי גומפל בחזית בית יד לבנים בפתח תקוה
העתק של פסיפס מעון במתחם יד יצחק בן-צבי בירושלים