יהדות סלוניקי

יהודים בסלוניקי במאה ה-19

בית הקברות היהודי במאה ה-19

הקהילה היהודית בסלוניקי הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר ביוון ערב מלחמת העולם השנייה ובתקופות מסוימות אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם.

התפתחות ההתיישבות היהודית בסלוניקי

בסלוניקי, שנקראה בפי היהודים שאלוניקי או שלוניקא, התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית גדולה. קהילה זו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות ביוון. הקהילה הוקמה כבר בימי התקופה ההלניסטית, בשנת 140 לפנה"ס וישנם אזכורים להתיישבות יהודים במקום כבר בימים ההם.

לאחר גירוש ספרד, בסוף המאה ה-15, הגיעו אל סלוניקי עשרות אלפי יהודים, שהשתקעו בה והפכו אותה למרכז היהודי ספרדי המפואר והגדול ביותר ביניהם רבי יוסף טאיטאצאק שהקים בה ישיבה גדולה, בה למדו בין השאר רבי משה אלשיך, רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם), רבי אליעזר אשכנזי, רבי שלמה אלקבץ, רבי יצחק אדרבי (מחבר שו"ת דברי ריבות) ורבי אישטרוק אבן שאנג'י, והרב אברהם די בוטון בעל "לחם משנה".

בסוף המאה ה-16 החלו לקבור בבית הקברות היהודי של העיר, שהיה אחד מבתי הקברות הגדולים בעולם היהודי. להערכתו של יצחק עמנואל, במהלך הדורות נקברו במקום כארבע מאות אלף מתים.

לאחר גזרות ת"ח ות"ט בפולין היגרו גם ממנה יהודים לסלוניקי. בזמן שלטון האימפריה העות'מאנית במקום הגיעו אליה יהודים רבים משאר מדינות אירופה שבהן ישבו הנוצרים.

בסוף המאה ה-18 הייתה קהילת סלוניקי בין הגדולות שבקהילות היהודיות בעולם. במחצית השנייה של המאה ה-19 היוו היהודים למעלה ממחצית מתושבי העיר, והקהילה נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בין קהילות הבלקן ואף כונתה "ירושלים דבלקן". הנוכחות היהודית בעיר הייתה כה ניכרת עד כי עסקי המסחר בה, לרבות הנמל, הושבתו ממלאכה בשבתות ומועדי ישראל.

יהודי העיר פיתחו מאוד את הפעילות הכלכלית בה, ובכלל זה מסחר, תעשייה, בנקאות וכדומה. בין היתר היו בבעלות יהודית בתי מלאכה גדולים שבהם עבדו חלק מבני הקהילה באריגה וצביעת בדים.

שפת הלאדינו שהביאו עמם יהודי ספרד פרחה בעיר זו מבחינה שירית ותרבותית. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית. בין רבני העיר ניתן למנות את רבי יוסף טאיטאצאק (1488 - 1545). רבי יעקב בן חביב ורבי שמואל בן משה די מדינה (1506 - 1589) והרב רפאל אשר קובו שפעל במאה התשע עשרה. הללו פיתחו ספרות שו"ת והדפוס שהוקם בעיר עסק בהוצאת ספרי הלכה וספרים שונים שהופצו ברחבי העולם היהודי. במאה התשע עשרה היו בסלוניקי כמאה בתי מדרש וכשלושים בתי כנסת היסטוריים, בהם בית כנסת בית אל. כולם מפוזרים בשכונות ולפי קהלים כמו קהל אראגון, קהל קשטיליה, קהל סיציליא. עוד היו בשנות המאה התשע עשרה ארבע עשרה ישיבות. במאה ה-19 וה-20 פיתחו היהודים את התעשייה והבנקאות במקום. חברת כל ישראל חברים פתחה בה בתי ספר והופיעו עיתונים יהודיים בלאדינו ובצרפתית. נוסדו אגודות להפצת העברית וספרותה והחלו ניצנים של אגודות ציוניות.

בעת הכיבוש היווני של סלוניקי בתום מלחמת הבלקן הראשונה מנו יהודי סלוניקי כשליש מאוכלוסיית העיר ושלטו על המסחר בה.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה

השריפה הגדולה בסלוניקי בעת מלחמת העולם הראשונה

יהודים חסרי בית לאחר הפרעות ב-1931

השינויים באוכלוסיית סלוניקי בין 1500 ל-1950

התעללות פומבית ביהודי סלוניקי, יולי 1942

אנדרטת השואה לזכר 50,000 יהודי סלוניקי שהושמדו בתאי הגזים

ביום שבת ל' באב ה'תרע"ז (18 באוגוסט 1917) כילתה שריפה גדולה את הרובע היהודי ומאז חלה שקיעה במצבם של היהודים בעיר. בזמן מלחמת העולם הראשונה רבים מהיהודים עזבו את העיר הן בשל תוצאות השריפה של 1917 אשר הותירה יהודים רבים חסרי קורת גג, והן בשל הגירת פליטים יווניים רבים מאנטוליה בעקבות הכיבוש הטורקי. בקרב הפליטים הללו התפתחה תנועה אנטישמית פשיסטית, שחבריה פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות (פרעות קמפבל) ובנוסף נחתו גזרות על תושבי סלוניקי היהודים, כגון איסור פתיחת עסקים בימי ראשון, הגבלה על לימודי בתי הספר היהודיים ועוד.

בשנת 1921 התמנה כרב העיר הרב בן ציון חי עוזיאל. הרב הספרדי האחרון של בני סלוניקי היה הרב חיים חביב שנספה באושוויץ בירקנאו.

דו"ח של הסיגורנצה הרומנית מיום 3 בינואר 1928 מציין שבמהלך משחק כדורגל בסלוניקי של הקבוצה הרומנית Unirea Tricolor, הרומנים הותקפו על ידי היהודים המקומיים בעקבות המהומות האנטישמיות הסטודנטיאליות ברומניה וזיכויו של רוצח היהודי דוד פאליק.

בשנות ה-30 עלו כעשרת אלפים יהודים מסלוניקי לארץ ישראל. העולים התיישבו בשכונות כמו שכונת פלורנטין ושפירא בתל אביב, שכונת בן ציון בנתניה והמושב צור משה. העולים, שרבים מהם היו קשורים לעסקי הימאות עוד בסלוניקי, תרמו תרומה מכרעת לפיתוח ענף הימאות בארץ. רבים מהם עבדו בנמל חיפה, והם היו מעורבים באופן בולט בפתיחת נמל תל אביב בעקבות השבתת נמל יפו במהלך המרד הערבי הגדול.

מלחמת העולם השנייה

שואת יהודי סלוניקי

הגרמנים נכנסו לסלוניקי ב-9 באפריל 1941. יומיים לאחר כניסתם הם סגרו את כל העיתונים היהודיים, אך עד יולי 1942 לא הופעלו חוקים מיוחדים נגד היהודים. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל היהודים בגילאי 19-45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת והוכרחו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי הריקודים הם ספגו מכות אכזריות, ורבים נזקקו לטיפול. לאחר אירוע זה הופיעו גזירות נוספות כמו עבודות כפייה.

בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943 הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. ב-25 בפברואר 1943 פורסמו חוקי הגזע בסלוניקי: על כל היהודים היה לענוד כוכב צהוב ובו המילה "יהודי"; היהודים חויבו לסמן את דירותיהם וחנויותיהם; נאסר עליהם להופיע ברחובות, בכיכרות הציבוריות, או באירועים פומביים לאחר שעות החשיכה, לנסוע בחשמלית, להיות חברים באיגודים מקצועיים ועוד.

הגרמנים ריכזו את היהודים בשלושה גטאות צפופים. גטו אחד בשכונת הברון הירש היה צמוד לתחנת הרכבת ונועד לריכוז היהודים לקראת שילוחם. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות וביעילות. הם ניהלו תוכנית הטעייה מחוכמת. רכוש היהודים הוחרם, ובמקומו קבלו המחאות בכסף פולני ונאמר להם שהם הולכים להתיישב ליד קרקוב. הגרמנים נעזרו בכוח משטרה יהודי שמנה 250 איש.

ב-15 במרץ 1943 יצא המשלוח הראשון של 2,800 יהודים. בקרונות שיועדו ל-8 סוסים העמיסו מעל מאה איש. הימלר היה מקבל דו"ח על כל משלוח. המשלוח ה-19 והאחרון יצא מסלוניקי ב-10 באוגוסט 1943 והגיע לאושוויץ ב-18 באוגוסט 1943. עדויות מספרות שיהודי יוון סבלו באושוויץ, יותר מהאחרים, מכיוון ששפתם הייתה שונה, תרבותם שונה ותנאי האקלים שונים. סה"כ הוגלו מסלוניקי 46,061 יהודים, ואך מעטים מהם שרדו. הקהילה הגדולה הושמדה כמעט לגמרי, ורוב הניצולים מהשואה עלו למדינת ישראל לאחר המלחמה בשנים 1945-1948. הקהילה כיום הינה קהילה קטנה ומזדקנת. עיריית סלוניקי קבעה את יום ה-27 בינואר כיום זיכרון לשואת יהודי הקהילה. בנוסף, בכיכר מרכזית בעיר הוצבה אנדרטה לזכר 50,000 הקרבנות.

יהודים בעלי אזרחות ספרדית או פורטוגזית

האנדרטה לזכר קורבנות השואה המוצבת בבית העלמין היהודי שבעיר

בית הכנסת המרכזי בעיר סלוניקי ב-2007

מאז גירוש ספרד (1492) השתכנו יהודים באגן הים התיכון, בין היתר בסלוניקי, שם הם הוסיפו לדבר לאדינו. בסוף המאה ה-19 חשה ספרד בהתמוטטות האימפריה העות'ומנית, ורצתה לנצל את המצב כדי לפתח את מסחר החוץ שלה. לצורך כך אותרו קהילות דוברות ספרדית באזור. בנוסף לכך פרצה מלחמה בין ספרד למרוקו בשנת 1912. כדי ליצור קשרים עם האוכלוסייה המקומית עלה רעיון לתת חסינות ספרדית לכול האזרחים דוברי הלאדינו במרוקו, ובנוסף לכך לדוברי הלאדינו במקומות אחרים, כגון סלוניקי. בדצמבר 1924 החליט הפרלמנט הספרדי להעניק אזרחות מלאה לכל בעלי החסינות הספרדית. מעטים מיהודי סלוניקי ניצלו זכות זו. ערב מלחמת העולם השנייה היו רשומים בקונסוליה הספרדית בסלוניקי רק כ-560 יהודים בעלי אזרחות ספרדית.

היטלר רצה שפרנקו (הגנרליסימו הספרדי) יצטרף לצדו במלחמה, לכן הוא לא נגע לרעה ביהודים אלו, והם היו פטורים מכל הגזרות הנאציות. הם לא נדרשו לשאת טלאי צהוב ולעבור לאזור הגטו. כאשר התברר בהמשך המלחמה שפרנקו אינו מעוניין להצטרף להיטלר, אותרו כ-367 יהודים על פי רשימת הכתובות שהייתה בקונסוליה הספרדית ונשלחו לברגן-בלזן, לשמש כבני ערובה ואמצעי לחץ על פרנקו להצטרף למלחמה. קבוצה זו נשארה מה-30 ביולי 1943 עד ל-2 בפברואר 1944, אז הצליח פרנקו לשחררם ולהעביר אותם ארצה דרך מרוקו ומצרים. הם הגיעו לתל אביב ב-4 בדצמבר 1944.

144 היהודים הנותרים (שלא נתפסו במשלוח הראשון) הצליחו באביב 1943 לברוח ולהסתתר באתונה, בעזרת השתדלותו של הקונסול הכללי של ספרד סבסטיאן רומרו רדיגאלס בפני שלטון הכיבוש האיטלקי. ב-2 באפריל 1944 הם נשלחו לברגן- בלזן והגיעו ב-14 באפריל. מעמדם היה שונה מיתר כלואי המחנה. הם היו פטורים מכל העבודות ונהלו את עצמם בצורה עצמאית על ידי ועד שהיה מקובל על הקבוצה. קבוצה זו שוחררה מעט לפני שיחרור המחנה כולו. הגרמנים ניסו להעביר קבוצה זו ברכבת, יחד עם קבוצות מיוחסות אחרות, למחנה טרזיינשטט לפני הגעת הבריטים, אך נתקלו בכוחות אמריקנים ששחררו אותם באזור מגדבורג.

אישים בולטים

• מרדכי מנו
• הרב יעקב בן חביב
• הרב יעקב מאיר
• משפחת רקנאטי
• שלמה ארוך
• משפחת קובו
• הרב אברהם די בוטון

ראו גם

• בית הכנסת היכל יהודה - בית כנסת בתל אביב של יוצאי סלוניקי
• המוזיאון היהודי של סלוניקי

בית תפילה לזכר יהודי סלוניקי

לקריאה נוספת

• ברוך עוזיאל ודוד בנבנשתי (עורכים), שאלוניקי: עיר ואם בישראל, המכון לחקר יהדות שאלוניקי, 1967.
• מארק מאזוור, סלוניקי: עיר של רוחות, תרגמה: כרמית גיא, עם עובד, 2007.
• יצחק שמואל עמנואל - "גדולי שלוניקי לדורותם" - תל אביב: דפוס א. סטרוד, תרצ"ו 1936 ‬.
• ויקטוריה היסלופ, חוטים מקשרים, תורגם מאנגלית על ידי שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 2012
• חדווה פרחיה, זאת סלוניקי, חולון: דפים מספרים, 2013.
• ערך: דוד רקנאטי - זיכרון שלוניקי - גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן (שני כרכים).
• יצחק ירושלמי, A Jewish Voice from Ottoman Salonica

קישורים חיצוניים

• המוזיאון היהודי בשלוניקי
• דור ההמשך להנצחת שואת יהודי יוון
• אליהו בירנבוים, מתוך המדור "יהודי עולמי", מקור ראשון, יוון,שלוניקי
• ד"ר י. ש. עמנואל, ‏גדולי שלוניקי לדורותם, תל אביב תרצ"ו, באתר HebrewBooks
• יצחק כרם, ‏"העלייה השאלוניקאית לארץ ישראל בשנות השלושים", שורשים במזרח קובץ ה, תשס"ג 2002, עמ' 191-181. באתר מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב
• שמואל רפאל, ‏ר' יעקב אברהם יונה-משורר העתים של שאלוניקי, פעמים 70, חורף תשנ"ז, עמ' 123-100, חוברת שהוקדשה ליהודים באימפריה העות'מאנית
• דניאל קארפי, ‏מקורות איטלקיים לתולדות היהודים בסלוניקי בתקופת השואה, פעמים 65 (סתיו תשנ"ה), עמ' 129-109 - סדרת תעודות מארכיון הקונסוליה האיטלקית בסלוניקי
• בנימין בראודה, ‏תעשיית 'בגדי סאלוניקי' בכלכלת מזרח הים התיכון, פעמים 15, תשמ"ג 1983, עמ' 95-82
• גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח.אייבשיץ
• סלוניקי אהובתי - מוזיאון וירטואלי באתר המרכז למורשת יהדות שאלוניקי ויוון
• אברהם אלמליח, עיר ואם בישראל, דואר היום, 6 ביולי 1925
• זיכרון סלוניקי - גדולתה וחורבנה של ירושלים דבלקן, בעריכת דוד א' רקנטי באתר NY Public Library
• סלוניקי (Salonika), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
• סביבת למידה לבתי הספר התיכוניים על סלוניקי, סביבת למידה הכוללת סרטים, מאמרים ומקורות ראשוניים, באתר יד ושם.
• סלוניקי באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם.
• ראיון עם ניצולי שואה מסלוניקי, באתר יד ושם
• יהושע ליבוביץ, לתולדות הרופאים היהודים בשאלוניקי, ספונות,1971 ,11 , עמ' שמא-שנא