הרצל - תומס מור : אלטנוילנד - אוטופיה

נהוג לקבוע כי "אלטנוילנד" של הרצל היא אוטופיה, בעיקר על סמך הפירוש הפופולארי למושג "אוטופיה". בחלקים 1-2 של מאמר זה אסביר מהי אוטופיה, במה היא שונה מאידיאולוגיה וכיצד ניתן לזהותה, ובחלק 3 אוכיח כי "אלטנוילנד" היא אומנם אוטופיה, אך אינה אוטופיה 'קלאסית', אלא כתיבה (אוטופית) מחדש של חיבורו האידיאולוגי של הרצל "מדינת היהודים".

המונח אוטופיה הופיע לראשונה באנגליה ב-1516 ותורגם לאנגלית רק ב 1551. הוגה המושג הוא לורד תומאס מור, אביר בחצרו של הנרי השמיני. תומס מור פרסם ספר שנקרא: "אוטופיה" De optimo Reipublicae ststue nova isula Utopia , בו גיבור הרומאן, רפאל (Raphael Hythloday), נקלע לאי שתושביו מנהלים את חייהם ברוח התבונה ומממשים אידיאל של חיי שיתוף מושלמים. המונח אוטופיה הוא שמו של הספר, ומאידך הוא שמו של האי. מבחינה סמנטית, תומס מור יצר מונח בעל כפל משמעות סמאנטי, הנוצר מצירופי המונחים ביוונית:

על פי מור, רק לאחר שהאי הנשגב if and when brought into being , הוא ייקרא Etopie, אך עד שיתממש החזון, האי ייקרא Utopie : חזון שהוא פחות (ממשי) מהמציאות, אך יותר (ממשי) מהחלום.

במהרה הפך שמו הפרטי של האי לשם עצם המייצג ז'אנר ספרותי/ פוליטי/פולמוסי כספרו של מור : הסיפורים הנמנים על הז'אנר הינם סיפורי מסע בדיוני ומוחשי מאוד אל ארץ חדשה ולא מוכרת, בה שורר אושר נצחי. המונח אוטופיה מייצג נקודת ציון טופוגראפית פיקטיבית של שטח/ אי/ממלכה/מדינה המאוזכרים ביצירות אלו.

המונח אוטופיה- בגבולותיו הרחבים ביותר- הוא ביטוי ל-"סוג מיוחד של תיאור חברתי, והן להשקפה עיונית כללית מוגדרת." ביטוי כפול זה מעורר משיכה עזה בחוגים חברתיים אחדים לצד ביקורת ודחייה מצד חוגים אחרים"1. אך כיום רווחת יותר דווקא המשמעות המצומצמת של המונח - תיאור חברה אידיאלית ונחשקת, שאינה קיימת במציאות.

את אחת ההגדרות המרתקות ביותר לאוטופיה, אם לא המרתקת ביותר, מציע לואי מרטין (Louis Martin) פילוסוף, לשונאי וחוקר תולדות האומנות. מרטין מנסח את הגדרת האוטופיה במונחי גבולותיה. הכלי המתודולוגי העיקרי בו הוא עושה שימוש היא המטאפורה החזותית : מרטין מציג שתי גלויות נוף של מגדל סירס בעיר שיקגו Sear Tower : התצלום הראשון (ימינה) מציע התבוננות על הנוף מנקודת התצפית הנתונה בראש המגדל, ולפיכך מראה הנוף המתקבל הוא מפרספקטיבה של מעוף הציפור : הצופה מבחין ברשת אורות המכסה את פני הקרקע ונמוגה בנקודת נשיקה מטפורית בין השמיים לארץ. מצד אחד חווה הצופה את האינסופיות המדהימה של העולם, ומן הצד השני – הוא מוגבל על ידי כושר ראייתו האנושי והמוגבל, המצמצם את הנוף המרהיב עד קו גבול מטפורי. לעומת זאת, התצלום השני (שמאלה) מעמיד את המגדל במרכז הפוקוס, כך שמכל נקודה דמיונית בה ימקם הצופה את עצמו הוא יראה עדיין את המגדל מתנוסס לנגד עיניו. אם נלביש את הצילומים זה על גבי זה, נוכל לתפוס ויזואלית את גבולות האוטופיה: המרחב הנפרש מראש המגדל בתצלום הראשון מייצג את חופש הדמיון של מחבר האוטופיה, כפי שהנוף בתצלום הראשון בה בעת גם אינסופי וגם מוגבל מטפורית ע"י קו גבול צר של פגישה בין שמיים לארץ, כך גם הדמיון הכותב את האוטופיה מתפשט ויוצר עולם בדיוני. עולם בדיוני זה מצד אחד נטול גבולות, ומצד שני מוגבל ע"י מעצורים פסיכולוגיים / פילוסופיים / פוליטיים, הנובעים מן הרסן המניח עולם המציאות על הכותב. המגדל העומד במרכז התצלום השני ומושך אליו את כל תשומת הלב של הצופה מקביל לחלל האוטופיה עצמו: מיקרוקוסמוס מקודד, סגור ומוגבל ע"י חוקיותו שלו.

בנוסף להגדרת האוטופיה באמצעות מטפורה חזותית, ניתן להגדיר את האוטופיה בהקשר היסטורי: בראשית המאה ה-16 הייתה האוטופיה של מור אי ששכן בין קווי הגבול של שתי ממלכות : בין אירופה העייפה רווית המלחמות, הנשלטת על ידי כוחות טוטליטאריים וסובלת מעימותים דתיים-לאומיים עיקשים, והמסעות לגילוי יבשות חדשות, מסעות שנצרו בחובם הבטחות לחופש פוליטי ואידיאולוגי. האי אוטופיה עמד כנקודת ארכימדס בין עולם סגור לבין עולם פתוח ואינסופי.

סינתזה בין הגדרת האוטופיה באמצעות מטפורה חזותית לבין הגדרת האוטופיה בהקשר היסטורי תוביל להגדרה המדויקת ביותר של המונח אוטופיה: האוטופיה היא, למעשה, אותו קו האופק הנמתח מההווה ועד קו גבול מסוים, אשר אין הצופה/קורא יכול לדעת מה נמצא מעבר לו.2

בכל הנוגע לתכני האוטופיות, הרי שהמגוון רחב: אוטופיות דתיות, שמרניות, סוציליסטיות, בעלות אופי הדוניסטי, סגפני, מוסרי. גיוון רב מסתמן גם מבחינת הסגנון: החל מכתיבה אוטופית הקרובה באופייה לכתיבת הגות חברתית וכלה באוטופיות המעוצבות כרומאן מסע מרתק. מאז נטבע המונח ב- 1516 הוא עבר גלגולים לא מעטים. ב- 30 השנים האחרונות3 החל המונח אוטופיה מחלחל לתחומים רבים : חברה, מוסר, מדינה, דת, אסתטיקה, פסיכולוגיה – ומשום כך גם התערערו גבולותיו. גם השימוש הפופולארי במונח מוסיף לבלבול. בשיח הפופולארי, המונח "אוטופיה" מציין הבעת אופטימיות שאינה במקומה או מייצג גישה תאורטית אידילית העומדת בניגוד לגישה מעשית, לפיכך במקרים מסוימים הוא עשוי להיטען נימה אירונית.

חוקרי ספרות ניסו לסווג את האוטופיות על פי קטגוריות בינאריות, כדלקמן:

א. הבחנה בין אוטופיות של בריחה לבין אוטופיות של בנייה מחדש: האוטופיות של הבריחה מניחות בבסיסן את עולם המציאות שלנו כמו שהוא, אלא שהן מוסיפות עליו נדבך נוסף של תשוקותינו ומאוויינו, תוך התעלמות מן המגבלות שהמציאות מכתיבה. אוטופיה של בנייה מחדש, מאידך, יוצאת מתוך העולם כפי שהוא, אך מתעלת את אותן תשוקות ומאוויים המונחים בבסיס קיומנו ליצירת עולם חדש, המבוסס על תמורת הסביבה הטבעית, החברתית והמוסדית.

ב. אבחנה בין אוטופית מלכות השמיים לבין אוטופיה חילונית. אוטופיות של מלכות שמים הן פתרון מסוג פתרונות ה - Deus ex machina , שכן ניתן פתרון נקודתי לנפש האדם. אוטופיות חילוניות, לעומתן, יציעו פתרון לאדם כמו שהוא.

ג. ממפורד הציע לסווג את האוטופיות מבחינה היסטורית. לדידו, מונח האוטופיה של מור נמצא בדגם של מוסד העיר ביוון העתיקה. העיר ייצגה דגם של אוטופיה חברתית. אוטופיה זו נעלמה מימי אפלטון ועד ימי תומס מור (שהקים אותה, עפ"י תפיסה זו, לתחייה) עקב הופעת רעיונות החטא והסבל. רעיונות אלה חיסלו את התנאים המקדימים הדרושים לכינונה של האוטופיה. מה שאפשר את הופעת האוטופיה מחדש אצל מור היה משבר הכלכלה העירוני בימה"ב והיציאה למסעות לגילויי יבשות, אשר פתחו בפני האדם אפשרויות חדשות.

ד. חלוקה לא פחות מעניינת, החורגת גם היא מגבולות הספרות, היא החלוקה המסווגת אוטופיות על פי תכניהן, כדלקמן :

אלא שזוהי הבחנה לא מספקת, מכיוון שהיא לא מבהירה מהי אוטופיה ובמה אוטופיה נבדלת מתיאוריות חברתיות אחרות.

ששת היסודות האלה, למעשה, מכוננים את האוטופיה. כל מושג לכשעצמו הינו בעל ערך מסוים גם מחוץ לאוטופיה, אך צירופם של ששת המושגים הללו לכדי שלמות מכונן משמעות פרטנית הנובעת מזיקתם ההדדית – העדרו של מרכיב אחד מאלה הופך את האוטופיה לתיאוריה חברתית גרידא.

האוטופיה, מעצם הגדרתה, היא בעצם מתכון לכינונה של חברה אידיאלית, בה יחיו האנשים חיים הרמוניים, שלווים ונצחיים. מכאן שעצם רעיון הסדר המושלם מובלע בהגדרתה של האוטופיה. עם זאת, הסדר המושלם הוא רכיב הכרחי לא רק של האוטופיה אלא למעשה של כל תיאוריה חברתית מדינית. לפיכך, נשאלת השאלה - מה מייחד את הסדר העומד בבסיס האוטופיה?

המייחד את הסדר האוטופי הוא היותו סדר אופטימאלי מושלם. סדר זה יחיד מסוגו ולא ניתן להחליפו בשום סדר חלופי או מקביל. כל הפרה, ולו הקטנה ביותר, של הסדר הנתון תשלול את הגדרתו כסדר אוטופי.4

התנאי המונח ביסודה של ספרות המדע הבדיוני הוא קיומו של אדם שעבר מטמורפוזה נפשית/ביולוגית המקנה לו יכולות שאינן בנמצא אצל האדם הרגיל במסגרת חוקי המציאות.

האידיאליזם הסוליפסיסטי המונח בייסוד המדע הבדיוני הוא מחוץ לגבולות תכני האוטופיה, מכיוון שהאוטופיה היא תוכנית לחברה אידיאלית. ולכן בבסיסה של האוטופיה מונחת קהילת אנשים, אשר מבחינת מהותם הם בעלי יכולות רגילות לחלוטין, השקולות ליכולותיו של האדם במציאות, ויחד עם זאת מתפקדים באופן שונה מהאופן בו מתפקדים אנשים רגילים, בהתאמה למסגרת האוטופית (המושלמת) בה הם נמצאים : הופעת המהות האוטופית הבלתי משתנה באוטופיה, יוצרת מצב בו כל קורא יכול לראות את בן דמותו בעברו האוטופי של העולם, ולהסיק כי למעשה האוטופיה אינה ניסיון לשנות את מהותם של בני האדם, אלא כי אם הצעה לעיצוב מחדש של מערכת יחסיהם של בני האדם עם הסביבה.

בניית אוטופיה היא בעצם חיבור מניפסט מטעם המחשבה הרציונליסטית - האוטופיסט בורא עולם על פי תבונתו. השאלה היא, האם הקהילה חיה לפי עקרונות רציונאליים ואם החיים באוטופיה חייבים להיות רציונאליים, או שהרציונליזם נשאר מחוץ למסגרת האוטופית? על פי פראנק5, גיבורי האוטופיה מוגדרים כיצורים תבוניים הממוקמים בעולם המבוסס על סדר מושלם. האוטופיה חותרת לכוון את התנהגותו של האדם בהתאם לכללים ועקרונות שהם "כלליים ובני הגדרה", משום כך על האוטופיה, בהתאם, להיות מכוננת על פי עקרונות תבוניים, כלומר להציג עקביות, לכידות וסבירות בתוך העולם הבדיוני עצמו.

האוטופיה מוגדרת כתוכנית המספקת פרמטרים לפיהם ניתן יהיה לכונן את החברה האידיאלית, מכאן שההרמוניה והטוטאליות של אותה מערכת פרמטרים נתפסת כרכיב הכרחי לקיומה של אותה המערכת. "... ההרמוניה והטוטאליות הן ביטוי מובהק לשאיפות אוטופיות, ושתיהן טוענות כי החשיבה האוטופית לכשעצמה היא חשיבה של שלמויות: ההנחה בייסוד כל האוטופיות היא, שפרטים עשויים להיות טובים רק אם המערכת כולה טובה"6 - אותה הרמוניה היא יסוד השזור כחוט השני במוסדות/פעולות/מערכות היחסים באוטופיה.

פרט להרמוניה ולטוטאליות, האוטופיות מציגות את השגתו של אושר ממושך ורציף. השאלה הנשאלת היא - האם האושר זהה בכל האוטופיות? עפ"י פראנק, באופן כללי ביותר, יש לאושר משמעות זהה, בין אם הוא נגרם מתנאים חומריים או מתנאים הולמים לפיתוח האישיות והיצירתיות של הפרט."האוטופיה היא הניסיון לכונן מציאות נעדרת כאב ומאושרת, מתוך אמונה שאפשר להרגיל בני אדם לחיים כאלה."

הנייחות היא מרכיב הכרחי, משום שהאוטופיה נתפסת כתוכנית לסדר אידיאלי בו כל שינוי גורע מן ההרמוניות והטוטאליות. על כן ניתן לתפוס את האוטופיה כמיקרוקוסמוס הסגור לחלוטין מפני העולם. אולם מול טענה זו מתעורר הצורך לנמק את השאלה - כיצד יתכן שמדובר בעולם נייח בשעה שהתיאורים המרכיבים את האוטופיה הם תיאורים המייצגים חברה (כביכול) רגילה ופעילה?

התשובה פשוטה: את הנייחות יש לייחס ליחסים הבינאישיים/מוסדיים : פעילותיו של בן הקהילה האוטופית מגוונות ובלתי קבועות – אולם הן מוגבלות ע"י העקרונות האידיאליים אותם הניח המחבר בתשתית האוטופיה. כך שלמעשה, מדובר במיקרוקוסמוס מהודק בו תיאור החיים היומיומיים במסגרתו אינו אלא "חתך מלאכותי, הנעשה משיקולים שיטתיים, לצורכי הדגמה בלבד"7.

הפרמטר העיקרי המבחין בין אוטופיה לאידיאולוגיה הוא שיעור הקרבה של העולם המיוצג לעולם המציאות: האוטופיה רחוקה מהמציאות, אך מטרותיה כנות. האידיאולוגיה, לעומת זאת, קרובה למציאות, אך מטרתה לתעתע במידה מסוימת.

האידיאולוגיה, מעצם הגדרתה, מייצגת אינטרס מוגבל של השכבה השולטת המעוניינת לשמור על הסטאטוס קוו, באמצעות שינויים מזעריים לכאן ולכאן. האוטופיה, לעומת זאת, שמה את פניה לעבר צרכים ומטרות כלליים יותר, ומכריזה על עצמה כעל אידיאל.

האוטופיה מבוססת על המציאות, אך בניגוד לאידיאולוגיה אין צורך להפריך אותה, משום שהאוטופיה מציעה רק חזון לא מחייב לגבי העתיד, האידיאולוגיות, לעומת זאת, מחמיצות את העיסוק בעתיד, משום שלדידן העתיד נתון במדויק.

אבחנה מעמיקה יותר מסמנת את ההבדל הבסיסי בין אוטופיה לאידיאולוגיה באופן רישומי : אף על פי שקווי המתאר של האוטופיה לא פחות ברורים מאלה של האידיאולוגיה, החברה משתמשת באוטופיה לשרטוט האופק שלה, אלא שאופק זה איננו סגור כמו האופק של האידיאולוגיה: הפריזמה האוטופית הרבה יותר רחבה ואינה קצרת רואי כמו הפריזמה האידיאולוגית. יחד עם זאת, ראוי לציין כי ישנם יסודות אוטופיים המופיעים באידיאולוגיות, וישנם יסודות אידיאולוגיים המופיעים באוטופיות. ומכאן נשאלת השאלה - הכיצד ניתן להבחין בין טקסט אוטופי לטקסט אידיאולוגי? ההכרעה קשה מאוד ואפשרית רק באופן רטרואקטיבי. על פי פראנק, הקושי לקבוע כי תיאוריה היא אוטופיה או אידיאולוגיה שקול לקושי שבהצבת קריטריונים להבחנה בין אוטופיה לאידיאולוגיה: קריטריון של מהפכנות, למשל, אינו יכול לשמש כאבן בוחן, מכיוון שמהפכנות אינה תכונה גורפת של כל האוטופיות בספרות: תומאס מור וממשיכיו, למשל, לא היו מהפכנים, אך עדיין נתפסים כאבותיה של האוטופיה המודרנית. ואם בכל זאת נדחקנו לקרן הזווית בשאלת סיווגו של טקסט כאוטופיה או כאידיאולוגיה, והצענו פתרון של הכרעה רטרואקטיבית, הרי שזהו פתרון שאינו עונה על צרכי הכרעה במצב נתון. הפתרון שפראנק מציעה, בהתחשב בשאלה קשה זו, הוא פתרון מספק: לטענתה האבחנה הסבירה והמצומצמת ביותר בין אוטופיה לאידיאולוגיה, היא שאוטופיה מהווה תוכנית של סדר מושלם, אשר ביחס למציאות העכשווית, סדר זה: (א) אינו קיים (ב) ושונה מן הקיים באופן מהותי.

לעומת זאת, האידיאולוגיה היא מונח התקף לגבי כל מערכת של רעיונות ועקרונות, אשר אינם מוגבלים לייצוג של המושלם בלבד, אלא משרתים תכליות כגון שימור הסטאטוס קוו ו/או הצעה לשינוי חברתי אד-הוק של חולי כזה או אחר בחברה. תיתכן אידיאולוגיה מהפכנית כשם שתתכן אוטופיה מהפכנית, אלא שאוטופיה, גם אם היא מהפכנית, תמיד תחתור לכינון המושלם והטוב ביותר האפשרי, ואילו האידיאולוגיה "תסתפק" בשינויים גרידא. אם כן נשאלת השאלה - כיצד יכולה האוטופיה, בפועל, להועיל למימוש מטרותיהם של אינטלקטואליים השואפים להנחיל שינוי? ראשית, יש לבחון היכן ממוקם האינטלקטואל השואף לשינוי על ציר המהפכנות : דווקא משום שהשואף לשינוי קרוב יותר ברוחו למהפכן, הוא עשוי לספוג ביקורת כפולה, הן מצידם של מהפכנים, והן מצידם של השמרנים :

א. ביקורת מטעם השמרנים (גישה המצדדת בשימוש בדוקטרינות): השאיפה של השואפים לשינוי נתפסת ע"י הקונסרבטיביים כשאיפה ערטילאית הנעדרת בסיס דוקטריני הולם: השואפים לשינוי נתפסים כנועזים מדי ולכן השמרנים מצידם, יעדיפו שהשואפים לשינוי ירסנו הפעלתנות והיוזמה שלהם עד שתהיה בידם תוכנית מסודרת, על סמך הווה ידוע, לעבר עתיד מוגדר היטב.

ב. ביקורת מטעם המהפכנים (גישה בעלת עקרונות פרגמטיסטים): לדידם השואפים לשינוי דוקטריניים מדי: במקום לפתח את השינוי עצמו, הם מתעלים את כל מאמציהם לעבר ניסיונות לחיזוי תוצרי השינוי, חיזוי המוביל לעיוות הזרימה הטבעית של השינוי. השואפים לשינוי נתפסים כזהירים מדי בכך שהם נזהרים שלא לחרוג מן הסטאטוס קוו והלכה למעשה אינם מקדמים סדר חברתי שונה/חדש.

במקום ששתי הביקורת הללו תנטרלנה זוא"ז, הן מפעילות על השואף לשינוי עיכוב כפול המניב מעגל קסמים – לשואפים לשינוי נשארות שתי ברירות: להישאר חסרי תנועה במקום או לצאת מעמדה מתסכלת זו. השימוש בפריזמת האוטופיה לשם יצירת דיון ענייני בשינויים, ינטרל את המקטרגים מכאן ומכאן. וזאת משום שדיון אוטופי יאפשר למקטרגים לאמץ את המודל המוצע, כך שיהיה קרוב ברוחו לתפיסותיהם השמרניות/מהפכניות.

(1) השמרנים האינטלקטואליים חסידי הדוקטרינות המובנות יתפסו את האוטופיה כמצע רעיוני מרתק, שניתן לנהל סביבו "משא ומתן" של דעות, באופן שאינו עומד בסתירה לעקרונותיהם הדוקטריניים הנוקשים.

(2) התנגדותם של הפרגמטיסטים תנוטרל גם כן באמצעות הדיון במונחים אוטופיים אודות המציאות. הדיון במונחים אוטופיים בראש וראשונה ישחרר את הפרגמטיסטים מאימת המסגרת התיאורטית: דיון במונחים אוטופיים הוא דיון שאינו נוגע ישירות במציאות הטהורה, אלא מבצע דה-קונקרטיזציה של המציאות. לפיכך הפרגמטיסטים ישתחררו מן התחושה, שמעצם הדיון הם משפיעים על השתלשלותם הטבעית של האירועים.

(3) השימוש באוטופיה יאפשר לשואפים לשינוי להתנהל ביתר חופשיות במרחבי החזון העתידי שלהם, משום שהכתיבה על עתיד במסגרת האוטופיה תאפשר להם לשחרר את רסן תנאי המציאות ולתת לדמיון לכתוב את עצמו, כך שמסגרת גבולות הדיון תורחב. על פי פרנסיס בלוך (Francois Bloch (The Utility of Utopias Reformer 1965 אפשר להשוות את היעילות של השימוש באוטופיה בשיח הפוליטי, מבחינת החופש שהיא מקנה ליוצרה ליעילות של השימוש בסוריאליזם באומנות ...

קיימות שלוש מטרות עיקריות שבעטיין נכתבת תוכנית אוטופית

בין שלוש מטרות אילו קיימים לא רק יחסי השלמה, אלא גם יחסי סימביוזה. העלאת אפשרויות חדשות נובעת מתוך ביקורת כלפי הקיים ומאידך מנביעה אפשרות ליצירת שינוי.

העלאת אפשרויות חדשות מרחיבה את גבולות המציאות. מצד אחד, אפשר לתפוס זאת רדוקטיבית כחשיפת האפשרויות הגלומות במציאות עצמה, מאידך אפשר לתפוס את העלאת האפשרויות כייצור אפשרויות חדשות. התפיסה השנייה עולה בקנה אחד עם הגדרת האוטופיה עפ"י מרטין8 : האוטופיה נתפסת כתוצר של התבוננות קדימה, לאופק, הנתחם בקו גבול (מטפורי) ממנו לא ניתן להמשיך ולראות עוד. ואכן, מה שמייחד את האפשרויות האוטופיות, הוא שהן אפשרויות טוטאליות וכוללות, המתייחסות ליותר מהיבט אחד של הקיום. כמו כן, אפשרויות אלה מוצגות כאידיאל הכרחי, המוציא מכלל אפשרות כל חלופה אחרת. האפשרויות החדשות סוללות את הדרך לביקורת שתניב הצעה לשינוי פני המציאות.

כל אוטופיה נתפסת כיצירה בעלת גישה ביקורתית ביחס להקשר התרבותי ממנו היא צומחת. טענה זו מכניסה את האוטופיה למסגרת תיאורטית של "תרבות הנגד" הצומחת בכל חברה: למשל, ביקורת נגד אי שוויון כלכלי, עריצות מושחתת, מוסדות חברתיים מסואבים, מלחמות חסרות תכלית, וכיו"ב. עם זאת, אבחנה זו רדוקטיבית למדי, משום שהיא מטשטשת את ייחודה של האוטופיה בהשוואה לביקורות חברתיות אחרות. כמו ביקורות חברתיות אחרות, האוטופיה מייצרת שיפוט ערכי שלילי כלפי מוסדות וערכים חברתיים מוכרים, אולם בה בעת, אותה ביקורת שכנגד חופנת בחובה את ההצדקה להתנהלות האידיאלית לאור העיוותים הקיימים.

תפיסת האוטופיה כמכשיר לשינוי שייכת לתיאוריות בעלות שיפוט ערכי חיובי ביחס לרעיון האוטופי. לדידן של תיאוריות אילו, האוטופיה נתפסת כתמריץ לביצוע שינויים חברתיים/פוליטיים. לטענתה של פראנק9, אפשר לסווג את השינויים לשלושה סוגים:

בפרק "אוטופיה והגשמה", מעלה פראנק שני היבטים בשאלת האפשרות לממש רעיון אוטופי :

ההיבט הראשון נוגע לכוונתו של האוטופיסט: האם כתב את התוכנית האוטופית מתוך תיקווה שתוכנית זו תתממש? או שמא יצא מתוך הנחה, כי הרעיון שהוא מעלה, הוא רעיון שאיננו ניתן למימוש? זוהי שאלה בעייתית, משום שהיא מבוססת על מניעים פרטיים של הוגה מסוים. יתרה מכך, לא זו בלבד שמניעים אלה סמויים לחלוטין ותלויי פרשנות, אלא גם לא ניתן לנסח הכללה לגבי הוגי האוטופיה באשר הם. עם זאת, במסגרת הניסיונות לייצר, בכל זאת, הכללה לגבי הוגי האוטופיה, הנטייה הרווחת היא לייחס את כוונותיו של מור על שאר הוגי האוטופיות באשר הם : האוטופיסט נתפס כמי שמשתמש בחומרי המציאות, אולם מלכתחילה אין בכוונתו להציג חזון מעשי, אלא כי אם אידיאלי.

ההיבט השני בשאלת התממשות האוטופיה נוגע להיבטים הלשוניים של המונח אוטופיה. יש המצדדים בכך שאפשרות ההגשמה של האוטופיה טמונה בעצם המושג עצמו. לדידם מחשבה אוטופית לא הייתה צומחת ללא אמונה כנה באפשרות לייצר שינוי. לטענתם, עצם האמונה הוא עקרון אוטופי מובהק. לעומת זאת, מתנגדיהם טוענים שהמונח אוטופיה Utopia מסמן מושא חסר ממשות, זהו כל מקום, אך בה בעת גם שום מקום.

לאחר דיון פילוסופי מפותל, מגיעה פראנק למסקנה דיאלקטית: התוכנית האוטופית נתפסת כחופנת בחובה את ההתכוונות להגשמה חלקית "למתן את הרע ולשנות את המציאות" (עמוד 113). בהמשך אוכיח, על סמך עדויות הסטוריות, שהכללות מאולצות ומסויגות אילו אינן תקפות לגבי הרצל, הוגה אלטנוילנד.

אלטנוילנד הוא סיפור מסעם של ד"ר פרדריך לבנברג, ד"ר למשפטים יהודי וינאי וקינגסקורט, אציל פרוסי מיזנתרופ, שהרוויח את הונו בארה"ב. משום שאשתו האמריקאית של קינגסקורט בגדה בו, הוא מחליט, במקום לשים קץ לחייו, להימלט לאי מבודד באיי הדרום (יעד אוטופי מובהק) ולהתיישב בו מנותק מהבלי העולם ומחברת בני האדם. לאחר שהחליט לעשות כן, הוא מפרסם מודעה בעיתון, בה הוא מבקש להעסיק "צעיר משכיל ומיואש, לעשות ניסוי אחרון בחייו". למודעה עונה פרדריך, שאהובתו עומדת להינשא לאחר. בדרכם אל האי, מבקרים השניים בא"י ומוצאים ארץ שכוחת אל, מוכת מחלות ועזובה. אחרי עשרים שנה אידיליות בהם התבודדו השניים על האי, הם שבים לציוויליזציה ועוצרים בא"י. הם מוצאים שארץ ישראל הפכה לארץ שוקקת חיים, שתושביה הנוצרים, המוסלמים והיהודים חיים בהרמוניה מושלמת, הן בערים מודרניות והן בכפרים חקלאיים. אומנם האדמה היא אדמת המזה"ת, אולם הרוח המנשבת במוסדות התרבות, במערכת החינוך, ובשפת המקום היא רוח אירופאית. בא"י פוגש פרדריך את כל חבריו מוינה, ומחליט יחד עם קינגסקורט להטיל עוגן בא"י ולתרום את חלקם בבניין החברה החדשה.

אלטנוילנד נתפסת בביקורת הספרות כיצירה אוטופית. עם זאת, אין בכוונתי לקבל הגדרה זו כמובנת מאליה, ואציע להלן הוכחה מנומקת מדוע יש לקבל את אלטנוילנד כאוטופיה. הוכחה זו מבוססת על סמך :

(1) האבחנה בין אוטופיה לאידיאולוגיה. אראה כי יש לקבל את אלטנוילנד ( 1902) ככתיבה מחדש (כתיבה אוטופית) של האידיאולוגיה שנוסחה בחיבורו של הרצל "מדינת היהודים" (1895).

(2) הוכחות טקסטואליות. אראה כי באלטנוילנד קיימות אינספור הוכחות טקסטואליות להיות היצירה אוטופיה.

היצירה "אלטנוילנד" פורסמה בשלהי המאה ה- 19. אירופה האימפריאליסטית הייתה שבויה בתחרות עיקשת על כיבוש קולוניות באפריקה לשם ניצול תושביהן ומשאביהן. רוב מדינות אירופה היו מונרכיות והושתתו על יסודות לאומיים ולאומנים חזקים מאוד. הליבראליזם עמד בסכנת הכחדה. יום העבודה של הפועל היה ארוך והוא לא זכה לשכר הולם, תנאי העבודה היו ירודים מאוד, ובשל כך פרצו שביתות גדולות שסימנו את תחילת המאבק הגדול בין המדינה לתנועת הפועלים, שהייתה בשלבי התהוות. יהודי מזרח אירופה סבלו מרדיפות ופוגרומים אכזריים. במערב אירופה, האמנציפציה לא התממשה הלכה למעשה : מורשת ההתבדלות בת מאות השנים של היהודים לא התמוססה כתוצאה מההכרה הרשמית שניתנה להם, אלא שמשה כחומה פנימית, שמנעה מהם את ההטמעות הגמורה. האנטישמיות החדשה התבססה על שנאת היהודים מקדמת דנא, אך ניזונה גם ממקורות חדשים : ההכרה המשפטית והחברתית ביהודים יצרה תחרות כלכלית, ששימנה את גלגלי האנטישמיות הלוהטים. לפיכך, היהודים ניצבו בדרך ללא מוצא: מצבם הלך והדרדר.

בשעה זו הופיע הרצל, ד"ר במשפטים, עיתונאי, מחזאי ואינטלקטואל שתיעל את כישרונו הספרותי (יש הטוענים שהיה זה כשרון ספרותי מפוקפק למדי) לכיוונים שליבו את סקרנותו. ב- 14.2.1896 פרסם הרצל ספרון קטן נטול כריכה שנקרא "מדינת היהודים", בו הגדיר את בעיית היהודים כבעיה לאומית והציע לה פתרון טריטוריאלי : לדידו, התנאי ההכרחי להמשך קיומו של העם היהודי היה ניתוק מהגולה וריכוז היהודים תחת מסגרת ריבונית אחת. לשם כך, היה עליהם להשיג הכרה בינלאומית (א) בבעיית היהודים כבעיה לאומית (ב) בשטח בו תכונן מדינה ליהודים. מדינה זו אמורה להיות מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, בה הדת נפרדת מן המדינה. המדינה תהייה בעלת מנטאליות אירופאית : השפה המדוברת בה תהייה גרמנית, מוסדות התרבות יולעטו אף הם מסיר הבשר של התרבות האירופאית המשובחת, יום העבודה יורכב משבע שעות עבודה שייוצגו על דגל המדינה הלבן באמצעות שבעה כוכבי זהב. התיאוריה החברתית של הרצל בחיבורו "מדינת היהודים" לא היה אוטופיה, אלא אידיאולוגיה בעלת יסודות אוטופיים, שכן כבר בראשית דבריו, הרצל מכנה את התיאוריה שלו "רעיון", "קונסטרוקציה" "קומבינציה", "תוכנית", ודוחה בשאט נפש את הגדרת התיאוריה שלו כאוטופיה:

"בראש וראשונה חייב אני לגונן על תוכניתי מפני התייחסות אליה כאל אוטופיה. בעצם הנני רק מונע בכך את המבקרים השטחיים מדבר – שטות, שהיו עלולים להיתפס לו. אכן, לא היה בכך כל פגם, אילו כתבתי אוטופיה חדורת אהבה לאדם . אף יכול הייתי לרכוש לי הצלחה ספרותית קלה יותר, אילו הגשתי לקוראים הרוצים להתבדר את התוכנית הזו בצורה הבלתי מחייבת של רומאן. אבל זו אינה כלל אוטופיה חביבה כפי שיוצרה תכופות מאוד לפני תומאס מורוס ולאחריו. ואני גם סבור, שמצב היהודים בארצות שונות הוא גרוע דיו כדי לעשות שעשועי הקדמה למיותרים"10

הרצל היה סבור שהאוטופיה היא ז'אנר ספרותי משעשע. בהמשך ההקדמה ל"מדינת היהודים", התייחס הרצל לאוטופיה של.. תיאודור הרצקא (!) וכינה אותה "הזיה מחוכמת, בדויה מלבו של איש מודרני ביסודו ובעל השכלה כלכלית-מדינית, ועם זאת היא רחוקה מן החיים כרחוק הר קו המשווה, שעליו שוכנת מדינת חלום זו"11. הרצל השווה את פריילאנד של הרצקא למנגנון, שאומנם הוא סבוך ומשונן, אך גם חסר יכולת הנעה : טיעון זה התבסס על התפיסה המקובלת כי העלאת רעיון אוטופי אינה אלא כתיבה בעלמא, כתיבה של מציאות שלא הייתה ולא תהיה. התוכנית של הרצל, לעומת זאת, נתפסה כבעלת מוטיבציה זמינה - הכוח שעשוי היה להניעה היה מצוקת היהודים. בנוסף לכך, גם אופן הצגת הדברים מעיד על כך שלא מדובר ביצירה אוטופית. הרצל טוען כי אופן הכתיבה של רעיונותיו הוא תרשימי וחסכוני ב"פרטים ציוריים של הצגת הדברים". בדרך כלל ניכר האיפוק ונסיון להימנע מפרטנות יתר, אך עם זאת ישנם מקומות לא מעטים בהם הרצל נוטה לפרט יתר על המידה[12].

הוכחות טקסטואליות כי "אלטנוילנד" היא אוטופיה

1. בחלקו הראשון של הרומאן, מופיעה ארץ ישראל במסגרות הקשר שונות, המעצבות אותה כיעד אסקפיסטי מפוקפק ביותר.

(א) [ עמוד 17 ] ביתה של משפחת לפלר בוינה : ד"ר וייס הזקן מתאר את רדיפות היהודים במורביה, ובקול מבויש מספר על תנועה שנקראת התנועה הציונית ומבקשת לפתור את הבעיה היהודית ע"י מעבר לפלשתינה. לאור תיאורי הרדיפות, ארץ ישראל אינה מצטיירת אלא כמקום שכוח אל בעל ערך היסטורי, אשר יכול להיות עיר מקלט ליהודים הסובלים – ותו לא.

(ב) [שם, שם] הצעתו נופלת הישר לידיהם של הבדרנים גרין ובלאו – הם רוקחים ממנה פרודיה תנכית מודרנית בשיתופו של קהל האורחים בבית לפלר: הבורסה תהיה סגורה בשבת, המלך יעביר את "אות דוד המלך" או "אות החרב הבשרית" לאנשים ש"צברו רווח מהמולדת או מהבורסה ..." גרין רוצה להיות השגריר בוינה ואולי הברון גולדשטיין יהיה המלך ...

(ג) [עמוד 26] דוד בן העשר, בנו של רוכל וקבצן מסמורטט בזכות עצמו, מציע את א"י כמפלט באוזניו המפוקחות של פרדריך: "אלוהים יעזור לי ללמוד ואז אסע עם ההורים שלי ועם מרים לא"י " אם בהצעתו של וייס א"י הצטיירה כיעד אסקפסיסטי, הרי ש "חזונו" של הילד מוסיף לחזון הנתון את הממד האינפנטילי, ואכן ...

(ד) [עמוד 35] בשעה שקינגסקורט מציע לפרדריך לנסוע לפלשתינה, טוען פרדריך:

(ה) פרדריך וקינגסקורט, אנשי הציוויליזציה המערבית המפותחת מגיעים לא"י המנוונת, שסמטאותיה המעופשות מעלות סרחון עז ותושביה מסמורטטים, מיואשים, קבצנים, רעבים, צווחנים. "ריח של קבר הקשה על הנשימה" (עמ' 39) והנה פוגשים פרדריך ורעו את רופא העיניים, ד"ר אייכנשטם, ואת ביתו סאשה, רופאה אף היא. שניהם יהודים רוסים, אשר באו לטפל במחלות העיניים של תושביה הסובלים של פלשתינה. אייכנשטם מספר לפרדריך וקינגסקורט על המושבות ועל אנשי חובבי ציון, וטוען, שלא"י יש פוטנציאל עצום: "היא מזכירה לי את רומא, על הגבעות האלה אפשר להקים מטרופולין נהדרת ..." קינגסקורט טוען שהאב וביתו הם זוג מוזר: "כ"כ מעשיים ועם זאת כ"כ הוזים." מי שקורא את הספר בשפת המקור מזהה בין דמותו של ד"ר אייכנשטם לבין המובן של שמו. אייכנשטם בגרמנית הוא גזע המשמש כסמלה הלאומי של גרמניה, כך שהפעם חזון א"י מגיע מפיה של דמות רציונליסטית ומעשית ולכן נוצר דיסוננס בין הדברים הנאמרים לבין אומרם ... כך שבנקודה זו נוצרת ציפייה מתוחה לגבי ההמשך - האם ארץ האבות אכן תוכל לשמש כארץ הבנים?

( ו ) לאור הציפייה לגבי העתיד לבוא בהמשך הרומאן, מסתבר כי עוד בשלבים מוקדמים יותר בעלילת הרומן נזרעו רמזים מקדימים: בחינה רטרוספקטיבית של המעגל החברתי שסבב את פרדריך בוינה מעלה, כי בין דמויות היהודים הצבעוניות והארכיטיפיות: גרין - בלאו - וייס (ירוק - כחול - לבן) וגולדשטיין, לשנר, לפלר (אבן זהב, אבן, כפית = חומרנות תאוות בצע), מסתובבים גם יהודים השייכים למודל המתהווה החדש: שיפמן, פייגלשטוק (איש הספינות, עץ תאנים) דוד, מרים (= שם עברי ליהודי החדש)

( ז ) בעקבות הביקור בא"י, על סיפון האוניה מאשש קינגסקורט (= חצר המלך, בית המלוכה) את רעיון היישוב היהודי בארץ ישראל: "מי יכול להראות לאנושות את הדרך! אתם! אתם היהודים! דווקא מפני שמצבכם רע כ"כ. אין לכם מה להפסיד. אתם יכולים להקים את הארץ הניסיונית למען האנושות – שם, במקום שביקרנו בו, על האדמה העתיקה, תקימו את הארץ החדשה: אלטנוילנד!" (עמוד 44). פרדריך שומע את דבריו של קינגסקורט ונרדם. והאוניה שטה לעבר העתיד ...

2. הגעתם של השניים לא"י היא הגעה ארכיטיפית במסגרת האוטופיות: שני ספנים מגיעים לחופיה של ארץ לא נודעת כשבכוונתם לתור את אורחותיה. עם זאת המקום והזמן קונקרטיים – ארץ ישראל, 1923, חיפה. [13]

3. הרצל מציג חברה הרמונית בה חיים בני דתות שונות בהרמוניה. קינגסקורט ופרדריך חולפים בדרכם על פני שכונת הוילות בה גר ראשיד ביי. דוד מברכו בתורכית, אך ראשיד משיב בגרמנית במבטא צפוני קל. מסתבר שראשיד[14] למד כימיה בגרמניה וכיום הוא ד"ר לכימיה. לטענתו של הרצל "הרי כשמדובר במקומות הקדושים, לבעלות הפיזית אין חשיבות, והרגש הדתי יבוא על סיפוקו בצורה טובה יותר דווקא אם מקומות הפולחן לא יהיו בבעלות הבלעדית של מדינה כלשהי. לפי מונח משפטי מן החוק הרומי, המקומות הקדושים נחשבים ל res sacrae extra commercium - שאין לסחור בהם. זה היה האמצעי המוצלח היחיד להבטיח שהם יישארו לנצח קניינם המשותף של כל המאמינים הדתיים. כשתגיעו לנצרת, ירושלים או בית לחם, תראו תנועה שקטה של צליינים נרגשים, שמרוצים מן ההסדר הזה. גם אותי, יהודי בהכרה, מראה חרדת הקודש הזאת מרגש בעוצמה מיוחדת".

קינגסקורט שואל את ראשיד, אם לא נהרסו חייהם עקב עליית היהודים, ראשיד משיב שרק רווח ראו הערבים מעליית היהודים: היהודים הביאו קידמה, מקומות עבודה, תזונה, בריאות, מערכת חינוך, והערבים שימשו ככוח עבודה שעזר ליישב את הארץ, ועוד יותר מכך! למעשה, מכירת האדמות ליהודים השתלמה לערבים, משום שכך הם הצטרפו לחברה החדשה. אחרי הסבר מפורט זה מסביר ראשיד, מדוע הערבים לא צריכים לשנוא את היהודים: "אתה היית מתייחס למישהו שלא לקח ממך כלום, אלא רק נתן לך כמו אל גנב? היהודים עשו אותנו עשירים, מדוע שנכעס עליהם?"[15]

( א ) דויד מסביר מה היא אוטופיה מוצלחת, ומה היא אוטופיה כושלת: אוטופיה אינה ניבוי בשדה טכנולוגיה גרידא, אלא תורה חברתית, הזקוקה לשינוע – מוטיבציה, שתוציא אותה אל הפועל – ואכן ליהודים יש מוטיבציה שכזו: מה שמניע את היהודים, הן הרדיפות והמצוקה!

( ב ) באפיזודה החותמת את עלילת אלטנוילנד אומר פרדריך: "אני שואל את עצמי... אם לא ניצבת בפנינו התשובה לכמה מן השאלות שהטרידו אותנו בעבר. פעם דיברו על מדינת העתיד. היו כאלה שדיברו על כך בצורה מעורפלת, אחרים דיברו בלעג, אחרים בזעם. תיאור של עולם עתידי נראה, בעיני אנשים מעשיים, כגיבוב של שטויות. הם שכחו שאנחנו חיים בעולם עתידי, שהרי ההווה הוא העתיד של האתמול".

( ג ) באחרית הדבר פונה הרצל אל הרומן יציר כפיו, ואומר לו בין היתר: "אבל אם יתמזל מזלך ותגיע לחברת אנשים טובים, מסור להם את בירכת אביך. הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה. החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה. כמו שחושבים רבים. כל מעשיהם של בני האדם היו פעם חלומות: כל מעשיהם יהיו ביום מן הימים לחלום" מטרתו של הדיון המט- אוטופי בתוך ומחוץ לגבולות הנרטיב היא להבליט את היסודות האידיאולוגיים שבאלטנוילנד, ובכך לשכנע את הקורא כי תוכנית זו הינה ברת מימוש.

הערות:

[1] פראנק, 1983 רעיון האוטפיה – עיון מחדש. דוקטורט בפילוסופיה

[2] הגדרה זו מסתמנת כבעלת קווי דמיון מפתיעים להגדרת הז'אנר הפנטסטי שבצע טודורוב (Todorov, 1973, The Fantastic) , המגדיר בפרק 3 את הז'אנר הפנטסטי כקו גבול הממוקם בין ה-Fantastic Uncanny לבין ה – Fantastic Marvelous

"The fantastic therefore leads a life full of dangers and may evaporate at any moment. It seems to be located on the frontier of two genres - the marvelous and the uncanny" ( p. 41 )

חוסר היכולת להכריע בין שתי היפותזות מנומקות מותיר את הקורא בתווך

[3] הדוקטורט של פראנק, עמוד 10

[4] מכאן ש"במובן זה הסדר האוטופי הוא הסדר היחיד האפשרי עבור אוטופיה, ומכאן גם ברור מדוע הסדר המושלם הוא מרכיב הכרחי ומכונן בהגדרת האוטופיה" (פראנק, 50).

[5] דוקטורט, עמוד 59

[6] שם, עמ' 61

[7] שם, עמ' 72

[8] ר' סעיף 1.1

[9] פראנק, (1983), עמ' 144

[10] מדינת היהודים , פתח דבר , ע"מ 1

[11] מדינת היהודים , פתח דבר , ע"מ 1

[12] למשל בתיאור מעונות הפועלים: הרצל מדגיש שאל להם להראות כמו הקסרקטינים ה"עגומים" של כרכי אירופה, ולא לבקתות העלובות אשר עומדות סביב לבתי החרושת, אלא "בתים אחידים בעלי גינות נפרדות בדין שיאוחדו בכל מקום לחטיבות נאות. טיבעו של הנוף יעורר את הכישרון הרענן של אדריכלינו הצעירים, שאינם אסירי שיגרה, וגם אם לא יבין המון העם את המעוף של התוכנית כולה, ירגיש עצמו עם זאת בטוב בתוך מערך מבנים קל זה. בית הכנסת יעמוד בו נשקף למרחוק, כי הרי רק האמונה העתיקה היא שליכדה אותנו וכן בתי ספר לילדים - בתים מאירי פנים, יפים לבריאות, עם כל אמצעי ההוראה החדישים." ( מדינת היהודים , עמוד 32 )

[13] בצפון הם רואים את חומותיה של עכו ואת צריחי המסגדים, ומדרום, בחלקה התחתון של העיר הם רואים שכונת וילות "מבהיקות" מפוארת, המפציעה מתוך גנים פורחים : על השטח בין עכו לחיפה יש כפר מלבלב של בעלי מלאכה וחקלאים, הקשורים בגילדות שונות: האזור מזכיר את הריביירה. הם פוגשים את ליטבק, הלוקח אותם דרך מדרגות אל ריכבו. ריכבו נמצא ליד כיכר ששמה כיכר האומות, והם מתחילים לפלס את דרכם בתנועה הסואנת המשתרכת במעלה ההר לעבר ביתו של ליטבק.

[14] מרתק לציין, כי ראשיד ערבית הוא בינוני פועל של הפועל רשד, שפירושו: 1. אדם בוגר, מי שהגיע לבגרות. 2. אדם שנימצא בהכרה מלאה. 3. הולך בדרך הישר, נבון

[15] בראייה רטרוספקטיבית, העובדות ההיסטוריות היבשות מאירות את הטיעון הזה באור אירוני מאוד. תהליך יישוב הארץ בידי היהודים כלל כיבוש וגירוש ערבים מאדמותיהם. סיטואציה בעלת נופך אירוני עוד יותר היא האפיזודה בה מסביר ראשיד המוסלמי פרק בהלכות הסובלנות לקינגסקורט הגרמני ... : הן המוסלמים והן הגרמנים "הצטיינו" במלחמתם ביהודים ובציונות : המוסלמים בשדה הקרב והגרמנים במלחמת העולם השניה.

אלטנוילנד: אם תרצו, אין זאת אוטופיה