כרטיס לנצח

הבא  הקודם
"סיפורים מהקופסא" הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לרוק הישראלי

תקליטים כאלה מופיעים בתדירות של עשורים, מופיעים ומשנים את המפה המוזיקלית. עכשיו ידברו על פרה ופוסט קופסא. מאז שהופיע הוא ממשיך ומפתיע, הולך וגדל עם כל האזנה נוספת, מסרב בתוקף לרדת, התקליט הזה אמור וצריך לתת מכת נוק אאוט לבוגרי צמח, לדור התקוע של ילדי שלום חנוך ושלמה ארצי. עשר שנים אחרי "פלונטר" חוזר פורטיס מן הגלות הבלגית, חוזר ומוכיח שיש גם רוק אחר, חזק, מלודי, אמיתי, תרבותי. רוק, שמעוגן בחיבור האירופאי-ישראלי, רוק ששואב את מקורותיו מן הסך הכל הפרטי בדרך הארוכה והפתלתלה של ההוויה הפורטיסימית.

עכשיו פורטיס מחובר לברי סחרוף, מחובר חזק, שניים ממינימל קומפקט (למרות שלא הוכרז על פירוק רשמי), שניים שהמשיכו קו המלודי קצבי של להקת האם. ולסחרוף חלק חשוב ושווה כוח ב"סיפורים מהקופסא". הוא זה שמלחין יחד עם פורטיס, הוא זה שנותן את הצליל האופייני של הגיטרה המינימלית קומפקטית אוריינטלית שלו, צלל שאי אפשר להתעלם ממנו, צליל שאפיין בעבר, צליל שממשיך מצוין גם עכשיו. כשמשווים את תקליטיה האחרונים של מינימל עם התקליט הנוכחי של פורטיס וסחרוף, מוצאים את המקור, את ההמשך הטבעי

קשה לעמוד בפני הכוח של פורטיס, גם עכשיו, עם השינוי וההתבגרות, עם הרצון להיות מובן יותר (ואין בעיה להבין כל מלה, כל הברה), עם הרצון למכור יותר. למרות המלודיות המתקתקות בחלק מן השירים, ולמרות התרככות, ולמרות השינוי בגוון הקולי, באים שדים הקטנים ומזנקים בין השורות, והכוחות המזויינים של פורטיס כובשים אותך וחודרים אל תוך אזורי הפחד שלך. ולא משנה שהקונספט מילולי לקוח כולו מהבזקי המסך הטלוויזיוני, לא משנה שקונספט כזה מעורר מחשבות ראשוניות על בנליה ועבודה קלה. אצל פורטיס זה עובד אחרת, חודר דרך עיוותים פרסונליים, מתערב במצבים מסוממים, צובר תמונות במצבי בדידות, מקבל גם כיוונים אופטימיים.

כבר מן התו הראשון והמלה הראשונה (כל הטקסטים נכתבו על ידי פורטיס עצמו, פרט ל'בבוקר של קטיפה", במקור שיר של לי הייזלווד, כאן בתרגומו של סמי בירנבך), אנו נכנסים לאווירה של מלחמה, מלחמת צעצועים עם חיילי בדיל, גבולות אדומים, ורצון עצום לחיות. ."סיפורים מהקופסא", השיר הראשון, עושה את פתיחת המחץ של התקליט, קצבי מאוד, מטורף , בהקשר לזעקתו אופיינית של פורטיס : "לא, לא, לא, לא / לא רוצים מדליות". ווה מעוגן במציאות ויוצא ממסך הטלוויזיה. ואם כבר מדברים פוליטיקה וטלוויזיה, הרי שכ"כוכב הקופים", השיר שפותח את צדו השני של האלבום, הוא מן השירים הטובים והחזקים שפורטיס כתב מעודו: יש לנו כאן הקולז' הטוטלי של החיים, הגולש ההונגרי של פוליטיקאים, קבצנים, דוגמניות, נסיכות, אנשי עסקים מלוכסני עיניים, ילדות מתות, מייקל ג'קסון, סופרמן, דולרים, רונלד רייגן. ובאמצע מופיע המשפט המרטיט של: "מי יתקן את החור שבאוזון". ואז, כשהחכמים לא מצליחים לתקן את העולם, וכשהטיפשים משחקים באש, נולד הרצון לעזוב את הכוכב הזה, רק שהחללית לא בדיוק מצליחה לנסוק. ("גבירותי ורבותי אנחנו שוב עוזבים \ קשה קצת לנתק מגע מכוכב הקופים"). ואת כל הסלט הזה אנו מקבלים במין עליצות שלא יושבת על הטקסט. מין עליצות של קבלת גורל, של השלמה עם המצב. פורטיס משלב מודעות חברתית עולמית ("שקיעתה של הזרחה", שיר על הקץ הגרעיני). במודעות אישית פרטית ("בין החדרים, שיר על בדידות, יאוש, ואהבה עצמית).

ויש גם "שירים מסוממים": "באוויר" שיר יפה ורגיש, אפוף בשכבות אינסטרומנטליות, תוצאה של הוויה אירופאית, של קוקאין ושל הרואין (רק אתה והאבקה /...מנוקב מן הדקירות/... בעיניים אדומות \ בין הקוים והשורות") היופי המלודי של השיר עומד ביחס הפוך לתוכן. וישנו השיר של לי הייזלווד "בבוקר- של קטיפה", שזוכה כאן לאחד הביצועים היפים והמרגשים שפורטיס עשה מעולם, ומי היה מאמין שפורטיס ה"פאנקיסט" מסוגל לרגישויות כאלה, לכמעט

קיטש,7 עדינות מלטפת נפלאה, שעם כל האזנה מעוררת צמרמורות רגש נוספות. פורטיס וסאלי לדרמן, שילוב קולות מופלא של גבר וילדה, עם שינוי קצב ותמליל הלוצינוגני. ולא להאמין, אבל בפתיחה יש ציוצי ציפורים. פורטיס והציפורים ! ( צליל וצבע ותועה \ סוד נגלה וגם נחבא \ התבונן ואז תדע \ ... בבוקר של קטיפה כה ריק \ כל גבעה אלפי פרגיס \ אפתח עוד שער אקשט").

ואם קשה עם השטף הטלוויזיוני, ואם נמאס ממלחמות, מפחדי קץ ומהוויות מסוממות אפשר לעבור ל"חתול מפלצת" שיר אהבה דו פרצופי שהפך ללהיט מידי, בגלל הטקסט והשמחה והעליצות שתופסים כבר מההאזנה הראשונה: ויש גם "אין קשר", שיר כאסח שנכנס לדם, וגם הוא לא בדיוק אופטימי: ("הכל מתחבר נשבר וחוזר \ מסתבך ושוב מסתדר\ בלי קשר, אין קשר"). ו"לייפציג ברצלונה" שיר רוק'נרול טיפוסי על חוויות להקה בסיבוב הופעות, על הכבישים הארוכים, הגשם, השעמום, וההתאוששות כשכבר נמצאים על הבמה. ופורטיס אוהב להיות על הבמה, ולמרות הפסימיות הקיומית שעוברת כמעט מכל הטקסטים של התקליט, הרי שהשירים, המלודיות וההומור השנון, מצליחים לעורר חוויה חזקה, מן החזקות שתקליט יכול לעורר בכלל. "סיפורים מהקופסא" הוא תקליט נצחי, תקליט שאי אפשר בלעדיו.