ב- 21 באוקטובר 1948, בשלהי מלחמת השחרור, נכבשה באר שבע מידי הצבא המצרי. היות שבשנה הראשונה שררה אי ודאות לגבי עתיד האזור, לא גיבשה ממשלת ישראל מדיניות ברורה לפיתוח העיר, והיא נוהלה על ידי ממשל צבאי. זמן קצר לאחר הכיבוש הוקם בה בי''ח צבאי, זמני, שנוהל על ידי חיל הרפואה של צה''ל, וסיפק שירותי אשפוז ועזרה ראשונה לחיילי צה''ל ולאזרחים המעטים שהגיעו למקום.
באוקטובר 1949, שנה לאחר כיבוש העיר, הועבר ביה''ח הצבאי לידי ההסתדרות המדיצינית 'הדסה'. במקביל,נפתחה בעיר מרפאת קופ''ח, שהייתה כפופה למחוז רחובות.

פתיחת בית חולים אזרחי בן 25 מיטות ופתיחת המרפאה, היו הצעדים הראשונים בהפיכתה של העיר, שהייתה נתונה עד אז תחת שלטון צבאי,
לרשות אזרחית.

ב- 26 בפברואר 1950 הוכרזה באר שבע כרשות אזרחית, בראשותו של דוד טוביהו. תושביה הראשונים של באר שבע מאז כיבושה היו ברובם חיילים משוחררים.
הכרזתה של באר שבע כרשות מקומית הביאה להפניית אלפי עולים להתיישב בה.

הגל הראשון שהגיע לעיר מנה כ- 6,500 נפש, שהגיעו מעירק, לוב, תימן, רומניה וארצות צפון אפריקה. קשיי הקליטה וצורכי הבריאות המיוחדים של העולים העלו באופן מיידי על סדר היום הציבורי את שאלת תפקודם של שירותי הבריאות בעיר,
ובעיקר את יכולתו העתידית של בי''ח הדסה לספק שירותי אשפוז לאזור הגדול ביותר במדינת ישראל. בסוף  שנת 1952 מנתה אוכלוסיית באר שבע כ- 14,500 נפש,
ואוכלוסיית אזור הדרום כולו מנתה כ- 26,000 נפש. קיבולת האשפוז של ביה''ח גדלה ל- 50 מיטות. מצוקת האשפוז דרשה פתרון.

בסוף 1953 פנה דוד טוביהו אל משה סורוקה, מנהלה האדמיניסטרטיבי של קופ''ח. הרעיון היה בניית בית חולים מרכזי לנגב בבאר שבע, שייבנה על ידי קופ''ח.
אבן הנגף בדרכו של הרעיון הייתה עמדתו של דוד בן גוריון, ראש ממשלת ישראל, שסבר כי הנגב צריך להיות מוקד הממלכתיות וכי הממשלה, ולא קופ''ח,
היא שחייבת לבנות את ביה''ח שישרת את כל תושבי הנגב. שותף לעמדה זו היה שר הבריאות דאז, יוסף סרלין, חבר מפלגת הציונים הכלליים,
שפעל להרחיב את שליטת משרד הבריאות במערכת הבריאות כולה.

'המוח המכוון' בדרך להקמת בית החולים היה משה סורוקה. כבר בשנת 1955, כאשר אוכלוסיית באר שבע מנתה 17,000 איש, וכאשר עיירות הפיתוח דימונה, אופקים, נתיבות וקריית גת היו בראשית הקמתן או רק בתכנון, היה לו ברור שיש לגשת לבניית בית חולים מודרני ומשוכלל בנגב.
(מתוך: 'לתולדות שירותי הרפואה בנגב, 1970-1948').

באוגוסט 1955 נוצר קשר עם נשיא איגוד תופרי בגדי הנשים בארה'ב, דוד דובינסקי. הוא וארגונו היו מוכנים לתרום מיליון דולר להקמת בית חולים בנגב, שיישא את שמם.
המגעים עם דובינסקי והבטחת התרומה נעשו תחת מעטה חשאיות, בגלל ההתנגדות מחוץ, וגם מצד גורמים שונים בתוך ההסתדרות. באוקטובר,
לאחר שהושג מימון משלים לבנייה המתוכננת, הוכנה טיוטת הסכם ראשונה בין קופ''ח לעיריית באר שבע, ובמקביל, הוחל בתכנון המבנה.
בנובמבר קמה בישראל ממשלה חדשה. כשר בריאות התמנה ישראל ברזילי, חבר מפ'ם. חודשיים לאחר מכן, פתחה קופ''ח במגעים גלויים עם שר הבריאות החדש וגורמים ממשלתיים נוספים לקידום נושא ביה'ח בבאר שבע. במקביל, נוצר קשר עם צה''ל, כדי שגם הוא יהיה שותף לתכנון ביה'ח החדש, מתוך הכרה בכך שבי'ח כזה הינו גם צורך בטחוני, ושיהיה עליו לתת מענה לצורכי האשפוז של הצבא בנגב.
ביולי 1956 היו ההכנות למבצע קדש בעיצומן. הראייה הפרגמטית שאפיינה את בן גוריון היא שהטתה את הכף בסופו של דבר. בהיעדר כל פתרון אשפוז אחר נראה לעין, השלים עם תכניתה של קופ'ח, וטדי קולק, אז מנכ''ל משרד ראש הממשלה, נשלח לבשר על כך למשה סורוקה.
'ראש הממשלה מברך על כך שקופ'ח קיבלה על עצמה לבנות בית חולים זה', נכתב בהודעה.

'בקשת ראש הממשלה בקשר לבנייה היא, שהיא תבוצע בצנע המתאים לארצנו…'.

שיתוף הפעולה מצד צה''ל הושג רק במאי 1957, לאחר סיום מבצע קדש, שהוכיח את צדקת הטיעונים בדבר חשיבותו הביטחונית של בית חולים בבאר שבע.
ב- 23 ביולי 1956 עלו הדחפורים על השטח.

באוקטובר 1959, כמעט שלוש שנים מאוחר יותר, נערך טכס הפתיחה בנוכחות התורם, דוד דובינסקי, פנחס לבון, ראשי ההסתדרות, צמרת מפא''י ואורחים מחו''ל. בלט בהיעדרו ראש הממשלה, דוד בן גוריון. רק שישה חודשים אחר כך, ולאחר ניסיונות שכנוע מרובים, הסכים בן גוריון לבוא לביקור ממלכתי ראשון בבית החולים. בתיווכה של פולה, רעייתו, ניתנה הסכמתו להעמדת פסל ראש שלו באולם הכניסה של בית החולים.

בפברואר 1960 סוכמו גם סדרי העבודה המשותפת עם צה''ל.

בית החולים המרכזי לנגב הפך לעובדה קיימת.

(מתוך: 'המאבק על הקמתו של בית החולים המרכזי לנגב', ד''ר שפרה שורץ)

המשך ההסטוריה:

השנים הראשונות     סורוקה בקו האש     סורוקה בתנופת פיתוח