זביגנייב הרברט עשור למותו

פיליפ רוזנאו

נתבקשתי לכתוב כמה מילים לזכרו של זביגנייב הרברט ואני מנסה למצוא את נקודת האחיזה הארכימדית שלי, או שמא כדרך עבד עולם, להשיב את החוב במטבע שבו נקנה. תחילתו של "הרברט שלי" ב-1986, בחנות קטנה בכיכר סנט-מרקס בווילג', כשמתוך ערמת ספרים עמוסה נפל לידי מבחר תרגומי שירה מאת אחד בשם הרברט, מעשה ידי צ'סלב מילוש ופ.ד. סקוט. את כריכתו האחורית האירה הערתו של יוסיף ברודסקי, שסיפר במקום אחר כי למד פולנית כדי לתרגם את הרברט: מבורכת האומה אשר במהלך המאה יכלה לתת לעולם שני משוררים בשיעור קומתם של מילוש והרברט. בסערה שחוללו בי אז הספר הזה וספרים אחרים - שאותם השגתי בשפת המקור בחנותו של נוישטין ז"ל, המוסד הפולני המהולל בפאסז' באלנבי - השטתי רבות מספינות חיי והפלגתי להרבה חופים, אבל כל זה יחכה לזמן אחר. כאן אני מבקש לזכך בכמה מילים את מהות התופעה השירית ששמה הרברט. אין זו ביוגרפיה ואף לא ניתוח שירתו, לכל היותר כמה הבזקים על המהות התרבותית, שכן הרברט הוא קודם כל מגדלור של תרבות, תרגום לשפת שירה של אתיקה ואסתטיקה קלאסיות.

שירתו של הרברט, שכבר בצעירותו כינוהו סטודנטים "נסיך השירה", מוסיפה לביוגרפיה של התרבות האנושית את תובנתו של אדם אשר אֵימי המאה שעברה, שלא היתה כדוגמתה לדה-הומניזציה של האדם, לא שברו אותו. הרברט עודנו מאמין ברוח האדם ודורש ללא פשרות את זכויותיו הבסיסיות כאדם. הפוליטיות שלו היא תוצאה של אנטי-פוליטיות זו: הזכות והחובה לשמור ולשמר צלם אנוש בלא להחניף למפלצת הקולקטיב ובלא להכפיף עצמו ל"איזמים" כלשהם. ההכרה כי ההיסטוריה חוזרת, מכילה לא רק את הנורא והטרגי אלא גם את האופטימי: אף הרשע אינו נצחי. ואף שאין בשירתו ציפייה לגאולה קרובה, יש בה בהחלט ציווי להתנהגות אישית נאותה. לא משום ציפייה לשכר אלא משום שהתנהגות זו, היא היא שמגדירה את האדם. שמירת צלם אנוש היא חלק מאסטרטגיות ההישרדות. בלעדיה מה ייוותר מאִתנו?

ואף שהקורא לא ימצא אצל הרברט חרוז לרפואה, שירתו היא קלאסית במובנה האסתטי העמוק ביותר: שמירה על מידת האיפוק, ליריות צוננת ובהירה, חיסכון של מבע, שימוש באירוניה - שלא לתת ללשון למשול - ודחיית הרגש הקל. כל אלה אינם בבחינת אמצעי ביטוי אלא שריון מגן כדי לשרוד תחת שמי עופרת של מציאות ברוטלית. שירתו אינה עושה הנחות לקורא וגם איננה מניחה לו. בכך היא מצילה אותו ממידת הרחמים העצמיים, אותה מידת שמאלץ האחראית יותר מכל דבר אחר לכולסטרול של הנפש. באמצעות גיבורו - מר קוגיטו - סוקר הרברט את קורות האדם בזמן ובמרחב עד שלעתים נדמה כי לא מר הרברט מדבר מגרונו של מר קוגיטו אלא להפך.

זה המקום לעצור. מכאן ידבר המשורר עצמו, ומה מתאים יותר משירו הגדול 'למה קלאסיקנים'. באחת נפרשת לפנינו תמונת במרחב זמן-מקום. מן הדין ששיר זה, שאינו זקוק למתווכים מהזן הממלכתי או האקדמי, ייחרת בשער כל בית ספר. אבל אני, כנראה מבקש הרבה מדי. הרברט בוודאי לא היה מרשה לי להיסחף עד כדי כך. שהרי אין להפריז בציפיות. וגם זה מן המידות הקלאסיות.

תל אביב, ערב סוכות, תשנ"ט

למה הקלאסיקנים

בַּסֵּפֶר הָרְבִיעִי שֶׁל הַמִּלְחָמָה הַפֶּלוֹפּוֹנֶסִית/תּוּקִידִידֶס מְסַפֵּר קוֹרוֹת מַסָּעוֹ שֶׁנִּכְשַׁל/ בֵּין נְאוּמִים אֲרֻכִּים / שֶׁל מַנְהִיגִים/ קְרָבוֹת מְצוֹרִים מַגֵּפָה/ רֶשֶׁת צְפוּפָה שֶׁל תְּכָכִים/מַאֲמָצִים דִּיפְּלוֹמָטִיִּים/ פֶּרֶק זֶה הֲרֵיהוּ/ כְּמַחַט/בַּיַּעַר// הַמּוֹשָׁבָה הָאַתוּנָאִית אֶמְפִיפּוֹלִיס/ נָפְלָה לְיָדָיו שֶׁל בְּרָסִידוֹס/ מִשּׁוּם שֶׁתּוּקִידִידֶס/ אֵחַר עִם הָעֶזְרָה/בַּעֲבוּר זֶה לְעִיר הֻלָּדְתּוֹ/ הוּא שִׁלֵּם בְּגָלוּת מֵרָצוֹן// גּוֹלֵי כָּל הַזְּמַנִּים/ יוֹדְעִים מַהוּ מְחִיר זֶה// הַגֶּנֶרָלִים שֶׁל הַמִּלְחָמוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת/ אִם פָּרָשָׁה דּוֹמָה תִּתְרַחֵשׁ אֶצְלָם/ יְיַבְּבוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם מִלִּפְנֵי הַנֶּצַח/ יְהַלְּלוּ אֶת גְּבוּרָתָם/ וְחַפּוּתָם// יַאֲשִׁימוּ אֶת פְּקוּדֵיהֶם חַבְרֵיהֶם/ הַמְּקַנְּאִים וְרוּחוֹת עוֹיְנוֹת.// תּוּקִידִידֶס רַק מְצַיֵּן/ שֶׁהָיוּ לוֹ שֶׁבַע אֳנִיּוֹת/ הָיָה חֹרֶף וְהוּא הִפְלִיג/ מַהֵר// אִם נוֹשֵׂא הָאֳמָנוּת / יְהֵא כַּד שָׁבוּר/ נְשָׁמָה קְטַנָּה מְשֻׁבֶּרֶת/עִם רַחֲמִים עַצְמִיִּים לָרֹב// מַה שֶׁיִּשָּׁאֵר אַחֲרֵינוּ/ יְהֵא כִּבְכִי אוֹהֲבִים/ ְּמָלוֹן קָטָן וּמְלֻכְלָךְ/ עִם זְרִיחַת הַטַּפֶּטִים.

(השיר נדפס לראשונה ב'פרוזה', יולי 1987)