דרושה לא מעט חוצפה כדי לגשת לאודישן בתיאטרון ה"יידישפיל" כשבאמתחתך ידע בלוישען קוידש המסתכם בחמש מילים בלבד. אבל פרט פעוט מעין זה לא הרתיע את הילה רביב, כשלפני ארבע שנים ההצגה "מילאנו" של שמואל הספרי, בה שיחקה, ירדה מבמת הקאמרי, והיא נשארה ללא עבודה.
"הגעתי לאודישן ואמרתי לעצמי: מה כבר יכול להיות?", מספרת רביב. "התקבלתי, ושלחו אותי לקורס ביידיש של ארבעה חודשים באוניברסיטה. אחר כך המשכתי לקבל שיעורים כל יום שישי במשך שנה שלמה. בהתחלה קיבלתי תפקידים קטנים, ולאחר מכן תפקידים יותר גדולים. היום יש לי תפקידים שאני ממש מדברת יידיש על הבמה".
לא רק זאת, אלא שהשנה זכתה רביב (30), במקור מנתניה,
במלגה ובפרס השחקנית המבטיחה לשנת 2009 בתיאטרון היידישפיל מטעם "סנו". רביב משחקת בתיאטרון היידיש פיל זה ארבע שנים. היא שיחקה בתיאטרון בהצגות "ילדי הצל", "הקוסם מלובלין" ו"אימא יהודיה", וכיום היא משחקת בהצגה שנקראת "20 עד 120", הפקה מיוחדת במלאת 20 שנה לתיאטרון היידישפיל. באוגוסט היא תתחיל חזרות להצגה חדשה.
יידיש שפה קשה?
רביב: "לא. יש בה הרבה מן העברית והאנגלית, וקצת מן הרוסית ושפת הקודש. הכל בסלט אחד גדול". למרות זאת, הילה מעידה כי זה אתגר גדול לשחק על הבמה בשפה זרה. "זה פחד אלוהים" היא אומרת. "אם את עולה לבמה ויש לך 'בלאק-אאוט' או שהשחקן מולך טעה בטקסט שלו, האפשרות לאלתר היא מאוד מצומצמת. בעברית, אם הפרטנר שלי שכח להגיד משפט, אני יכולה לעבור לקטע הבא או להגיד את הטקסט במקומו ולחפות עליו. ביידיש אני פשוט עומדת, מסתכלת על הפרטנר ומחכה לסוג של ישועה. למשל, שמישהו מאחורי הקלעים יצעק לי את הטקסט".
יש הרגשה של שליחות בתיאטרון היידיש?
"כן, מאוד. במיוחד כשמגיע קהל צעיר. כשאת רואה בקהל גם צעירים, ולא רק קהל של בתי אבות, זה הכי כיף. יש סטיגמה על היידישפיל. יידיש 'זורק' אותך תמיד לפולין ולמשהו מאוד ארכאי. כשאני יוצאת החוצה ויש תגובות מחבר'ה צעירים, אני מרגישה מעין הרגשת שליחות".
ומה התגובות של ההורים?
"הם הולכים כמו טווסים גאים. הוריי דוברי יידיש, וזה גורם להם נחת".
יש מחשבות לעבור הלאה לתיאטראות אחרים?
"שיחקתי בקאמרי. מאוד נהניתי, אין לי מילה רעה להגיד על התיאטרון, אבל התפקיד שלי היה קטן. אומנם היידישפיל הוא לא התיאטרון הכי גדול בארץ עם הקהל הכי גדול, אבל אני מקבלת שם תפקידים ומתפתחת כל הזמן. זו שאלה האם להיות ראש לשועלים או זנב לאריות".
חוץ מעבודתה בתיאטרון היידיש, הילה רביב משחקת גם בחמש-שש הצגות ילדים במשך השנה.
איך זוכרים טקסט של כל כך הרבה הצגות?
"תמיד שואלים אותי את זה. אני עונה: זה לא מבלבל ללמוד משפטים, עם כל החוקים? זאת העבודה! אם למשל מדובר בהצגה שלא עשיתי כבר ארבעה חודשים, אני עושה חזרות על הטקסט בדרך ברכב. חייבים לרענן. אבל כשזה נכנס לראש, זה נכנס".
הילה רביב לא הייתה מהילדות שחלמו כל חייהן להיות שחקניות. היא הגיעה למשחק מתחום המחול. מכיתה ז' עד י"ב היא רקדה בלהקת המחול הייצוגית של
נתניה, "חבצלות", בניהולו האמנותי של בארי אבידן. בצבא הייתה קצינה בחיל האוויר, אבל הבמה והריקודים היו חסרים לה. כיום היא גרה בקיבוץ גבעת ברנר והשבוע עומדת להתחתן עם השחקן שרון צור, לשעבר מנחה בערוץ הילדים.
"אחרי הצבא, החלטתי שאני רוצה לרקוד", מספרת רביב. "לא ידעתי מי נגד מי - מי זה יורם לוינשטיין, מה זה 'בית צבי'. נרשמתי לאודישנים ל'בית צבי'. באודישנים היו שלושה חלקים, של ריקוד, שירה ומשחק. התקבלתי, ואמרתי: אני אלך ללמוד את החלק של הריקוד. לא הבנתי שצריך ללמוד את הכל".
עם תחילת הלימודים ב'בית צבי', גילתה רביב את כישרונה בתחום המשחק. "התקופה ב'בית צבי' הייתה מאוד טובה. אפשר להגיד שפרחתי שם. זכיתי להערכה מצד הבימאים ומצד גרי בילו, מנהל בית הספר. השתתפתי במחזות זמר רבים בשנות הלימודים, וכך שילבתי את המשחק עם הריקוד".
גם בהצגה החדשה שלה ב"יידישפיל", "20 עד 120", הילה רוקדת ושרה. זו הצגה שמורכבת מקטעים מכל המחזות שהעלה ה"יידישפיל" ב-20 השנה האחרונות. ההצגה תוצג ב-5 ביולי בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה.
