למי ששכח, למי שלא שמע, ראה או ידע, ביום שביעי הקרוב (3/9) בערב הולך להשבר שיא ה־400,000.
כדי לעשות את חלקי הקטן בלגרום לזה לקרות, הכנתי דף עם צעטלעך (12 בדף; PDF ו־TeX) ואני הולך להדפיס אותו מחר ולמלא את תיבות הדואר הדלתות, העמודים ולוחות המודעות באיזור שאני גר בו. אתם בהחלט בהחלט מוזמנים להדפיס, לגזור ולעשות כמוני: זה קל, זה זול וזה אפקטיבי.
יאללה, מצרים זה כאן! الشعب يريد العدالة الاجتماعية!
עדכון (יום אחרי): גזרתי 360 פתקונים (30 דפים; תודה, אלה!), ואילאיל מאוד עזרה בלסדר אותם ולהפריד את שאריות הדף והפתקונים. במקום בתיבות הדואר, שאני לא יודע מתי הן יבּדקו ואם אנשים לא יתחסו אל זה כאל ספאם, שמתי תזכורות על כל הדלתות בכמה בניינים רבי־קומות בגבעה הצרפתית, וחילקתי לאנשים (עד שגמרתי את כל הפתקונים). זה כזה ממלא סיפוק, לשמוע את התגובות החיוביות ולשמוע עשרות אנשים שהם אומרים שיבואו, ואצל חלקם מה שגרם לזה זה במפורש חתיכת דף קטנה וזה שהצעתי להם אותה באופן נעים. תסבירו לי למה לעזאזל לא כל האנשים עושים אקטיביזם? זה כיף נורא!
LaTeX זאת מערכת נפלאה. יש מעט דברים שאני מוצא neat כמוה (Vim זה אחד מהם). היא משפיעה על הכתיבה שלי באופן מאוד חיובי לדעתי, ומאפשרת לעשות מה שכלי מצויין (בניגוד לכלי טוב) מאפשר לעשות: לא רק לעשות את הדברים המוכרים באופן עדיף, אלא גם לעשות דברים חדשים, להרחיב את אופק הדברים האפשריים ואת אופק הדברים שאפשר לחשוב עליהם (ושזמינים למחשבה). דוגמה קונקרטית היא סבך הדוגמאות (כ־300) בעבודה הסמינריונית האחרונה שכתבתי (על תרגום החומש לוולשית; אעלה בקרוב טקסט של הרצאה שהתבססה עליה) — אני לא רואה את עצמי מצליח למצוא את הידיים והרגלים ולהפנות בקלות לדוגמאות ספציפיות (בסגנון של 'ר׳ דוגמה 174') בלי LaTeX; כלומר, LaTeX מאפשרת לי לעשות דברים שאחרת לא הייתי יכול לעשות, לא באופן סביר ובלי טרחה מרובה מאוד.
אז אחרי האפולוגיה הזאת ללמה אני אוהב את LaTeX, אגש לגוף של הפוסט. נשאלתי על־ידי חבר להמלצות למקורות ללמוד מהם LaTeX. כתבתי תשובה, והיא יצאה קצת ארוכה, אז הנה אני חולק אותה אתכן (בשינויי נוסח, כמובן, ובכמה תוספות):
(more…)
(הוראות הפעלה: לקרוא, לשכפל בשמך (בתגובה לפוסט הזה, בבלוג, בפייסבוק (בפרט, כאן), וכו׳), להפיץ. מסה קריטית של אנשים שלא מצייתים היא משהו שאי אפשר להמעיט במשמעות שלו.)
עמוד האי־ציות בפייסבוק.
'אי־ציות אזרחי' של ת׳ורו הוא טקסט שכל אחד צריך לקרוא. מאבני־היסוד, מנכסי צאן־הברזל, וכו׳. יש גם תרגום לעברית, לא הכי מוצלח בעולם, בהוצאת רסלינג; אפשר למצוא בכל ספריה או חנות ספרים שמכבדת את עצמה.
זהו, אחרי שכולם רצו וקראו את הטקסט, נפנה לעניין. אני קורא לחרם על מדינת ישראל במטרה לפגוע במדינת ישראל באמצעות חרם. אם זה לא מספיק ברור, אבהיר: אני (יהודה יוסף רונן, מס׳ תעודת־זיהוי: 066372749) קורא בזאת לכל אדם באשר הוא להמנע במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל או מוסד ממוסדותיה, המנעות שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית. אני מפרסם ביודעין קריאה פומבית זו להטלת חרם על מדינת ישראל, בתקווה שעל פי תוכנה של הקריאה והנסיבות שבהן פורסמה יש אפשרות סבירה שהקריאה תביא להטלת חרם כאמור; אני מודע לאפשרות כאמור.
יופי, הנה, עשיתי את זה.
(more…)
חיפשתי ביוטיוב וידיואים מהמצעד הרדיקלי, ותראו מה יוטיוב הציע לי במקום:
אם סוף סוף הגענו לשלב שבו לרשתות־ענק של מחשבים יש בינה מלאכותית וחוש הומור, מה זה אומר על חוש ההומור שלהן…?
 |
|
נזכור גם (ובמיוחד) את מי שרוצים שנשכח.
נזכור שטקסי 'יום הזכרון' הם טקסים דתיים לכל דבר ועניין של דת המיליטריזם, גם אם הם עטופים במעטה מומתק כאילו־אנושי של 'לזכר הנופלים'.
נזכור שלא המחשבה שאפשר לשנות היא נאיבית, אלא המחשבה המשתקת, הפסיבית־מרצון, של 'אי אפשר לשנות' היא היא הילדותית.
נזכור שהתאבדות היא סיבת המוות מספר 1 בצבא הישראלי.
נזכור את הכח של מילים ומונחים ואת ההכרח לחשוב כל הזמן על מה שעומד מאחוריהם ומאחורי 'המובן מאליו' (קרי: ההבניה החברתית השלטת) שמקיף אותנו ואת ההכרח להטיל בספק כל דבר.
נזכור שלאף אחד אין מונופול על האיבה ועל להיות קורבן של פעולות־איבה.
נזכור תמיד להציב שאלות על על מי מותר להתאבל ועל מי אסור ומה המשמעות של זה ומי מרוויח מזה באופן ציני (טקסט של סהר, טקסט של ליהי, טקסט של יודית).
נזכור שהפה והעט והמצלמה והלב חזקים יותר מכל רובה ובולדוזר וחומה.
נזכור שאפשר להגיד 'לא!', שאפשר לא להצטרף לשפיכות־הדמים ולעוול. ושצריך.
נזכור שלמי שרצה הגורל והם בעלי פרווילגיה, בעלי זכויות־יתר, יש חובה מוסרית לפעול למען ביטול זכויות־היתר האלה ולמען מי שמעוטי או משוללי־זכויות, לא מתוך עליונות, אלא מתוך סולידריות ו(חתירה ל־)שוויון דווקא: יהיו אלה בעלי־חיים מזן הומו ספיינס ספיינס מול כל שאר בעלי־החיים, יהיו גברים־סיסג׳נדרים־סטרייטים־לא־אינטרסקס מול כל צורה אחרת של מיןיות, יהיו אלה אנשי־הבסדר מול מי שמעזים לסטות מ'דרך הישר', והרשימה עוד ארוכה.
נזכור שלמי שמגדל ילדים (או עושה כל דבר אחר ששואב מלא זמן) מותר לא להספיק לכתוב פוסט בזמן, ולפרסם אותו באיחור של יום.
אסף קינצר, אושיית Web 2.0 אנטי־סמכותנית (פייסבוק, יוטיוב, טוויטר, פליקר, בלוגספוט), פרסם בפייסבוק שלו סדרה של קישורים לסרטונים ביוטיוב. אני מעתיק אותה לכאן. כן, אני יודע שהיא חלקית מאוד מאוד ומוטה לתחומים מסויימים ושחסרים מל־א דברים; כן, להשלים אותה זה עבודה בלתי נגמרת שאני לא מתכוון לעשות ושאחרים עושים הרבה יותר טוב ממני.
(more…)
לפני שנתיים בערך כתבתי פוסט בכותרת 'מתנה לחג־השבועות (או: איך להציל פרה בפחות מאגורה)'. חילקתי מאות פתקונים כאלה בקמפוס, בקפיטריות ובכלל.
עכשיו כתבתי פשקוויל (עם ארמזים טיפוגרפיים למודעות אבל) על תרנגולות בתעשיית הביצים, שמיועד להדפסה בגודל של 20×20 ס״מ, הגודל שמוקצה לתרנגולת בכלוב־סוללה. בגלל הפרופורציות של A4 (
) נשאר מקום כשמדפיסים משהו שהוא פחות או יותר מרובע. את המקום הזה ניצלתי בשביל פתקים חדשים על שתיית חלב־פרה על־ידי בני־אדם. אם אתם מתכוונים להדפיס בעצמכם פשוט תגזרו את הדף ככה שבסופו של דבר יצאו ארבע חתיכות־נייר: אחת גדולה (הפשקוויל) ושלוש קטנות (הפתקונים).
הפשקוויל/פתקים אמורים להיות מודבקים במקומות ציבוריים (תחנות אוטובוס, אבל לא רק) ולהיות מחולקים.
כרגיל, כל אחד מוזמנת להדפיס, לגזור, להדביק ולחלק (הנה קובץ PDF והנה המקור).
אתם מוזמנות ליצור איתי קשר כדי לקבל עותקים ולהשתתף בחלוקה ובהדבקה. כשאגיע לזנגוויל אשים שם סטפה.
הדף הבא
