אלכסנדר סולז'ניצין

כף היד הימנית

מרוסית: אריה אהרוני

אותו חורף הגעתי לטשקנט בר-מינן. כך אמנם באתי לכאן - למות.
אבל החזירו אותי לחיים.
נקף חודש. חודש ועוד חודש. אביב טשקנטי רגוע חלף כבר בעד החלונות, התגלגל בקיץ שהוריק בגודש סביב, והיה כבר חם לגמרי, עת התחלתי לצאת לטייל ברגליים לא אמונות.
כשאינני מעז להודות בפני עצמי שאני מבריא והולך - בשיא תחזיותיהם הם קצבו לי תוספת לא של שנים, אלא של חודשים - צעדתי לאיטי בשבילי האספלט והזיפזיף של הפארק המשתרע בין ביתני בית הספר לרפואה. נאלץ הייתי להתיישב תכופות, ולעתים, מהתקף בחילה, אף לשכב בצניחת ראש.
הייתי דומה ולא דומה לשאר החולים סביבי: הייתי נטול זכויות ואנוס לשתוק לאין ערוך יותר מהם. אליהם באו מבקרים, עליהם בכו קרובים, ואחת היתה דאגתם, אחת מטרתם - להבריא. ולי לא היה כמעט למען מה להבריא: לי, לבן השלושים וחמש, לא היה בכל העולם שום קרוב באותו אביב. עוד לא היו לי תעודות. ואילו הייתי מבריא עכשיו, הייתי נאלץ לזנוח את הירקוּת הזאת, את חבל הארץ הפורה הזה, ולחזור לאותו מדבר שלי שאליו גורשתי לנצח, נידון להתייצבות פיקוח מדי חודשיים, מקום ששלטונותיו סירבו ממושכות לשחררני, הנוטה למות, לצורך ריפוי.
כל זאת לא יכולתי לספר לסובבים אותי, לחולים החופשיים.
אילו הייתי מספר, לא היו מבינים...
אך, כנגד זה, כשמאחורי גבי עשר שנות הרהורים איטיים וממושכים, היתה גלויה לי כבר אותה אמת כי טעמם האמיתי של החיים מושג לא במרובה אלא במועט. כגון, בהילוך לא אמון זה ברגליים כושלות, בקצב הזהיר - למנוע דקירות בחזה - של הנשימה, בתפוח אדמה יחיד לא מוכה כפור שנשלה מן המרק.
משום כך היה בשבילי אביב זה המענה ביותר והנפלא ביותר בחיי.
הכל היה לי בבחינת נשכח או בלתי רגיל, הכל מלא עניין: אפילו עגלת הגלידה; אפילו מטאטא הרחובות וצינור הגומי שלו; אפילו מוכרות צרורות הצנונית המוארכת; ועל אחת כמה וכמה, הסייח שהבקיע לדשא דרך פרצה שבקיר החומה.
מיום ליום לבשתי עוז להרחיק מבית החולים שלי אל תוך הפארק שניטע כנראה עוד בסוף המאה שעברה, כשנבנו גם בתי הלבֵנים האיתנים האלה, מגולי התפרים. למן זריחת השמש החוגגת, לאורך היום הצעיר כולו, ועד לעומקו של הערב צהוב-החשמל, היה הפארק מלא ערוּת תנועה. מהירוֹת צעדו הבריאים, לאיטם הילכו החולים.
שם, במקום שכמה שדרות נבלעו באחת המובילה לשער הראשי - הבהיק בלובנו סטאלין אלבסטרי, גדול, בבת צחוק מאובנת על שפמו. בהמשך, בדרך לשער, במרחקים קצובים, היו מוצבות פרוטומות קטנות יותר.
הלאה מזה ניצב קיוסק למכשירי כתיבה. נמכרו בו עטים פלסטיים ופנקסי כתיבה מפתים. אך לא זאת בלבד שכספי היה מדוד בחומרה - אלא אף זאת שפנקסי כתיבה היו לי כבר בחיי, אחר כך נפלו לכתובת לא נכונה וגמרתי אומר שמוטב בלעדיהם.
ליד השער עצמו התמקמו חנות פירות וצ'ייחנה - בית תה. לנו, החולים, בחלוקינו המפוספסים, לא הניחו להיכנס לצ'ייחנה. אבל השער היה פתוח, ואפשר היה להציץ בעדו. מעולם לא ראיתי לפני כן צ'ייחנה - קומקומים מיוחדים אלה לאיש ואיש, עם התה הירוק או השחור. היתה בצ'ייחנה פינה אירופית ובה שולחנות, ופינה אוזבקית - משטח בלבד. בּאֵי השולחנות אכלו-שתו חיש, בקערית הריקה היו משאירים כמה מטבעות לתשלום, ויוצאים לדרכם. ואילו על המשטח, מתחת לסכך של קני סוף שנותר מימי החום, היו האורחים רבוצים שעות. לפעמים - ימים. שותים קומקום אחר קומקום, משחקים בקובייה, כאילו לא אכף עליהם שום חובות יומם הארוך.
חנות הפירות מכרה גם לחולים - אך פרוטות המתכת שלי התכווצו מפני המחיר. סקרתי בצער לב מישמש יבש, צימוקים, דובדבנים טריים - ונסוגותי.
הלאה משם התמשך קיר גבוה, גם בשער לא התירו לחולים לעבור. מבעד לקיר הבקיעו אל הקריה הרפואית, כפעמיים שלוש ביום, צלילי מארש-אבל תזמורתי (מפני שבעיר - מיליונים; ובית הקברות - כאן, בסמוך). כעשר דקות היו משמיעים צליליהם בעוד התהלוכה חולפת לאיטה ליד הקריה. נקישות התוף החזירו הד קצב איטי. על הקהל לא פעל הקצב הזה, תזוזותיו היו תכופות יותר. הבריאים היו עוצרים קמעה, שולחים מבט חטוף, ושבים וממהרים למקום הדרוש להם (הכל היטיבו לדעת מה דרוש). ואילו החולים היו נעצרים לשמע המארשים האלה, מקשיבים ממושכות, משרבבים ראשים מחלונות הביתנים.
ככל שהשתחררתי ממחלתי, ככל שהסתמן בבירור שאני נשאר בחיים, כן הסתכלתי סביבי ביתר עצבות: כבר הצטערתי להשליך כל זאת מאחורי גווי.
באצטדיון הסגל הרפואי חבטו לסירוגין דמויות לבנות בכדורי טניס לבנים. כל חיי התחשק לי לשחק טניס, ומעולם לא הסתייע. בערוץ החוף התלול סער נהר הפרא בגוון צהוב עכור. בפארק היו אלונים ענֵפים, שיחי אדר סוככים, שיטים יפניות עדינות, ומזרקה מתומנת המתיזה דקות סילוני כסף כהים אל על. ואיזה עשב היה במדשאה! עסיסי, שכוח מכבר (במחנה ציוו לעוקרו כאויב; ארץ הגירוש לא צימחה שום עשב). לשכב עליו פשוט, על הבטן, לשאוף בשלווה את ריחו העשבי והבלוֹ העולים בחום השמש - היה תענוג עליון.
כאן, בעשב, שכבתי לא יחידי. פה ושם שיננו בחן תלמידות בית הספר לרפואה את ספרי הלימוד התְפוחים שלהן; או בדיבור שוקק הלכו מבחינה, או בתיקי ספורט גמישים חזרו ממקלחת האצטדיון. בערבים, נטולות זהות, ומשום כך לאין ערוך מושכות יותר, הסתובבו בשמלות מרטיטות ובלתי מרטיטות סביב המזרקה, רשרשו בשבילי הזיפזיף.
היה ונשבר בי לבי מחמלה: אפשר, על בני גילי שקפאו למוות ליד דימיאנובקה, שנשרפו באושוויינצ'ים, הורעלו בג'אזקאזגן, גססו בטייגה - על שלא בחלקנו נפלו נערות אלו. אפשר על נערות אלו - על שלעולם לא אוכל לספר להן, והן לעולם לא תדענה.
ויום תמים בשבילי האספלט והזיפזיף שטפו נשים, נשים, נשים! רופאות צעירות, אחיות, עובדות מעבדה, פקידות רישום, עובדות מכבסה, אפסנאיות, קרובות משפחה הבאות לבקר חולים. והן חלפו לידי בחלוקים חמורי סבר ובשמלות דרומיות בהירות, תכופות שקופות למחצה; אלו שידן משגת - היו מנפנפות מעל לראשן שמשיות אופנתיות סיניות צהובות, תכולות, ורודות, המתנוססות על ידית של במבוק. אשה-אשה, בחולפה חיש לידי, היתה סיפור שלם: חיי עברה עד שראיתיה, והכרותה האפשרית (הבלתי אפשרית) איתי.
הייתי עלוב. פני הצמוקים העידו על קורותי - אֵימי מחנות הכפייה חרשו קמטים בעורי המדולדל-מאפיר שהורעל משכבר ברעלי המחלות ובסמי התרופות. אלה הוסיפו ירקון ללחיים. מהרגל ההגנה העצמית להיחבא ולהיכנע תמיד, צימח גבי חטוטרת. מקטורני המפוספס-ליצני, כמעט לא כיסה את בטני. מכנסי המפוספסים הסתיימו אי שם מעל לקרסוליים. מתוך נעלי תחליף העור שלי קהוֹת האף, מהמחנה, השתרבבו קצותיהן של לפיפות חומות מרוב ימים.

הנחותה שבנשים האלו לא היתה מסכימה לצאת בחברתי!... אך אני את עצמי לא ראיתי. ועיני שלא נפלו בשקיפותן מעיניהן, הניחו לעולם לחדור לתוכי.
כך פעם, בהעריב היום, עמדתי ליד השער הראשי והבטתי. בסמוך שטף הזרם הרגיל, התנודדו שמשיות. הבהיקו שמלות משי, מכנסי קטיפה בחגורות ססגוניות, חולצות וכיפות רקומות, התמזגו קולות, קנו ומכרו פירות, מעבר לגדר שתו תה, זרקו קוביות - ולידה, נשען אליה, עמד אדם קטן מרופט, מעין קבצן, ובאנחת-קול היה פונה מדי פעם:
- חברים... חברים...
הקהל הססגוני העסוק לא שמע. אני ניגשתי:
- מה העניינים, חבר?
היתה לו כרס גדולה בלי שיעור, גדולה משל אשה הרה, תלויה כמו שק, שדחקה-הדפה לפנים חולצת טריקו מזוהמת ומכנסיים מזוהמים. מגפיו מתוקני הסוליות - כבדים ומאובקים; שלא לפי מזג האוויר העיק על כתפיו מעיל עבה, לא מכופתר, משומנן צווארון ושחוק דשים. על ראשו - כיפה מרופטת ישנה נושנה, שהיתה ראויה לדחליל בגינה. עיניו תפוחות השקיקים היו עכורות.
בקושי הרים כף יד אחת, קמוצה לאגרוף, ואני הוצאתי מתוכה נייר מקומט, ספוג זיעה. זה היה כתב בקשה מזוּוַת אותיות, שצוירו בעט שורט, מאת האזרח בוברוב, המבקש לאשפזו בבית חולים - ועל כתב הבקשה, באלכסון, שתי חותמות אישור בדיו כחולה ואדומה. הכחולה - של מחלקת הבריאות העירונית - הביעה סירוב מנומק היטב, ואילו הדיו האדומה הורתה לבית החולים של בית הספר לרפואה לאשפז את החולה. הדיו הכחולה היתה מאמש, האדומה - מהיום.
- נו, מה - הסברתי לו בקול רם כאילו היה חירש - אתה צריך לחדר המיון, בביתן הראשון. לֵך, אם כן, ישר עם... הפסלים האלה...
אבל פה הבחנתי שליד המטרה עצמה עזבו אותו כוחותיו, ולא זו בלבד שאינו מסוגל להמשיך ולשאול ולהזיז את רגליו על האספלט החלק, אלא אף לשאת בידו את שקו שמשקלו כקילו ומחצה אין ביכולתו. גמלה בי החלטה:
- טוב, אלווה, הולכים. תן את השק.
הוא היטיב לשמוע. באנחת רווחה מסר לידי את השק, נשען על ידי המושטת, ובלא שהרים רגליו כמעט, נע בגרירת מגפיים על האספלט. אני אחזתי במרפקו, במעילו החום דהה, מרובב האבק. הכרס כמו משכה את הזקן קדימה. תכופות נאנח בכבדות.
כך הלכנו, שני ממורטטים, באותה שדרה עצמה שבמחשבותי טיילתי בה שלוב זרוע עם היפות שבנערות טשקנט. אט אט, ממושכות, נגררנו על פני פסלי האלבסטר.
לבסוף פנינו מן השדרה. בדרכנו עמד ספסל עם משענת. בן לווייתי ביקש לשבת. גם אני חשתי תשישות. האטתי קצת. התיישבנו. מכאן ניתן היה לראות את המזרקה.
עוד בדרכנו אמר לי הזקן כמה משפטים, ועכשיו, לאחר שהרגיע את נשימתו, הוסיף: צריך היה לאורל, והרישום בתעודה היה של אורל, וזאת כל הצרה. המחלה תקפה אותו אי שם ליד טאחיה-טאיום (איפה ש - זכרתי - החלו לחפור תעלה). באורגנץ' החזיקו אותו חודש בבית חולים, שאבו מים מהבטן ומהרגליים, הרעו לו - ושחררו. בצ'ארדז'או ירד מהרכבת, וכן באורסטיבסקה - אבל בשום מקום לא התקבל לריפוי. שלחו לאורל, למקום הרישום. לנסוע ברכבת לחלוטין לא היה לו כבר כוח, ולא נותר לו גם כסף לכרטיס. ודווקא בטשקנט הצליח בתוך יומיים להשיג הוראת אשפוז.
מה עשה בדרום, מה הביא אותו לשם - לא שאלתי. מחלתו היתה, לפי התעודות הרפואיות, מסובכת, ואם לדון לפי חזותו - מחלתו האחרונה. מאחר שהרביתי לראות מחלות, הבחנתי בבירור שלא נותר בו כבר רצון חיים. שפתיו היו רפויות, דיבורו בלתי ברור, ואיזו ערפיליוּת ציעפה את עיניו.
אפילו הכיפה שלראשו העיקה עליו. בקושי הרים יד והושיט אותה לבִרכּוֹ. שוב התאמץ, הרים יד, ובשרוול מזוהם קינח את הזיעה מן המצח. קודקודו המקומר הקריח, אך סביבו נותרו עוד שערות לא סרוקות, אכולות אבק, בגונן הבלונדיני. לא הזִקנה הכריעה אותו אלא המחלה.
מצווארו השתפל עור רב מיותר, אפרוחי, דקיק עד חמלה, ובנפרד הזדקרה לפנים פיקה משולשת.
במה היה לראש להיאחז? רק ישבְנו, צנח ראשו על חזהו, נתמך בסנטרו. כך הדמים, בעצימת עיניים כשכיפתו על ברכיו. הוא שכח כנראה שהתיישבנו אך לרגע להינפש וכי הוא צריך לחדר המיון.
מולנו, בסמוך, כחוט כסף, התנשא באפס קול למעלה סילון המזרקה. לאותו כיוון צעדו יחד שתי נערות. ליוויתי אותן מעורף. אחת היתה בחצאית כתומה, השנייה -בארגמנית. שתיהן נראו לי מאוד.
שכני פלט אנחה, הניד ראשו על פני חזהו, פקח שמורות עיניים צהובות מאפירות, וצודד בי מבטו מלמטה:
- יש מה לעשן, חבר?
- תוציא לך מהראש, דוֹד! - פלטתי - אנחנו שנינו, גם בלי לעשן לא נזכה עוד לחמם במגפיים את הארץ. הבט על עצמך בראי. לעשן! (אני עצמי חדלתי לעשן לפני חודש ימים. נגמלתי בקושי).
יפחה התנחררה באפו. הוא שב והביט בי מלמטה למעלה מבעד לשמורות עיניו הצהובות משהו, כמו כלב.
- אף על פי כן, תן שלושה רובל, חבר!
שקלתי בדעתי, לתת או לא לתת. אני, הלא הייתי עדיין עציר מחנות, והוא - חופשי. שנים לא מעט עבדתי שם - וכלום לא שילמו לי. וכשהתחילו לשלם, הרי ניכו: בעד משמר הליווי, בעד תאורת השטח, בעד כלבי הגישוש, בעד פיקוד המחנה, בעד המרק.
מן הכיס הפנימי הקטן של מקטורני הליצני הוצאתי ארנק שעוונית, מניתי את הכסף שבו, נאנחתי, והושטתי לזקן שטר בן שלושה רובל.
- תודה - לִחשש, ומתקשה להחזיק את ידו המורמת, לקח את השטר, הטמין בכיסו. היד המשוחררת צנחה בחבטה שוב על הברך, והראש נשען שוב בסנטרו על החזה.
שתקנו.
אותו זמן עברה לידנו אשה. אחר כך עוד שתי סטודנטיות. כל השלוש נראו לי מאוד. שנים הרי לא שמעתי קולן, לא תיפוף של עקב.
- עוד היה לך מזל שקיבלת אישור, אחרת היית מתגלגל כאן שבוע; דבר רגיל. רבים כך.
הוא ניתק את סנטרו מחזהו ופנה אלי. בעיניו נאורה תבונה, קולו רעד ודיבורו התחוור והלך:
- חבר צעיר, מקבלים אותי מפני שאני אדם בעל זכויות. אני ותיק המהפכה. לי סרגיי מירוניץ' קירוֹב לחץ את היד באופן אישי. לי חייבים לשלם פנסיה אישית.
ניע-מה של שרירי שפה ולחי - צל חיוך גאה - הופיע על פניו שלא גולחו.
סקרתי את בלואיו ושוב אותו עצמו.
- למה, אם כן, לא משלמים?
- כך התגלגלו החיים - נאנח - עכשיו לא מכירים בי. כמה ארכיונים עלו באש, אחרים אבדו. ואי אפשר לאסוף עדים, ואת סרגיי מירוניץ' הרגו. אני בעצמי אשם. לא שמרתי את התעודות... רק אחת יש...
כף ידו הימנית - מפרקי אצבעותיה היו נפוחים והאצבעות הפריעו זו לזו - גלשה אל כיסו, והחלה לחפש שם. אבל כאן פסקה התעוררותו הקצרה, שוב הצניח ידו, ראשו, והדמים.
השמש שקעה כבר מאחורי הביתנים, ולחדר המיון (נותרו עדיין מאה צעדים) צריך היה למהר: בביתנים, כפי שנוכחתי, מעולם לא היה קל להשיג מקום.
אחזתי את הזקן בכתפו:
- דוֹד! תתעורר! הנה, שם, רואה את הדלת? רואה? אני אגש, אזרז בינתיים, ואתה, אם תוכל - תגיע בעצמך, אם לא - תחכה לי. את השק אני אקח.
הוא הנהן, כאילו הבין.
בחדר המיון - קטע מאולם גדול זנוח, מובדל בלוחות עץ גסים (אי פעם, מאחוריהם, היו אמבטיה, חדר הלבשה, מספרה) - יומם הצטופפו חולים, המתינו שעות רבות עד שהתקבלו. אבל עכשיו, למרבה הפלא, איש לא היה. הקשתי באשנב העץ המוגף. פתחה אותו פקידה צעירונת, בעלת חוטם סולד, ושפתיים צבועות בשפתון לא אדום, אלא לילכי עז.
- מה דרוש לך? - היא ישבה ליד השולחן וקראה קומיקס, כנראה על מרגלים. אישוניה ריצדו.
מסרתי לה את האישור כפול החותמות, ואמרתי:
- הוא בקושי זז. מיד אביא אותו.
- שלא תעיז להביא איש! - חתכה קצרות בלא להביט אפילו בנייר - אתה לא יודע מה הסדרים כאן? חולים מקבלים רק משעה תשע בבוקר!
היא היתה זאת שלא ידעה "מה הסדרים". הכנסתי את ראשי פנימה דרך האשנב ובמידת האפשר את ידי, כדי שלא תגיף את הדלתית. שם, בשרבוב השפה התחתונה, ובהעוויית גורילה, התזתי בעגת מחנות ארסית:
- תשמעי, גבירתי! אני לא על תקן ליקוק אצלך.
היא היססה, הזיזה את כיסאה לעומק המשרד והוסיפה:
- אין קבלה, אזרח! בתשע בבוקר.
- את, שתקראי את האישור! - יעצתי לה בתקיפות, בקול שאינו רוחש טובה.
היא קראה.
- נו, אז מה? זה הסדר. גם מחר ייתכן שלא יהיה מקום. הבוקר - לא היה.
כמו בהנאה הדגישה שבבוקר לא היה מקום, כאילו אמרה לדקור אותי.
- אבל האיש לא מקומי, את מבינה? אין לו איפה לשים את עצמו.
ככל ששלפתי את עצמי מן האשנב וחדלתי לדבר בנימוסי המחנות, לבשו פניה את ההבעה הקשוחה-צוהלת הקודמת:
- אצלנו כולם לא מקומיים! איפה לשים אותם? מחכים! שיחפשו דירה!
- אבל הביטי עליו, תראי באיזה מצב הוא.
- זה עוד חסר לי! שאלך לראות חולים! אני לא אחות!
ובגאווה זקפה את חוטמה הסולד. היא ירתה את תשובותיה במהירות כזאת, כאילו היתה קפיץ מתוח של תשובות.
- אז בשביל מי את יושבת פה?! - הבטתי בכף ידי. על דלפק החלון נבזקו פתיתי סיד זערוריים - אז תסגרו את הדלת!
- לא שואלים אותך!! גס רוח! - התפרצה וקפצה ממקומה.
היא רצה סביב, הגיחה מן הפרוזדור:
- מי אתה בכלל? אל תלמד אותי! ה"עזרה ראשונה" מביאה אלינו.
אלמלא שפתיים לילכיות גסות אלו, והמניקור הלילכי, היא היתה כלל לא רעה. חוטמה הוסיף לה חן. ואת גבותיה הנידה בהבעה מיוחדת. בגלל המחנק היה החלוק באזור החזה פתוח, והציצו משם מטפחת ורודה, נעימה, וסמל הקומסומול.
- איך זה? אילו לא היה בא אליכם בעצמו, אלא היה נאסף ברחוב על ידי ה"עזרה ראשונה", הייתם מקבלים אותו? יש הוראה כזאת?
היא סקרה ביהירות את ההופעה העלובה שלי. אני סקרתי את שלה. שכחתי לחלוטין שהלפיפות מבצבצות אצלי מתוך הנעליים. היא פלטה צחקוק נחרורי, אבל לבשה חזות יבשה, וסיימה:
- כן, חולה! יש הוראה כזאת.
וחזרה אל מעבר למחיצה.
רחש נשמע מאחורי. הסתכלתי סביב. בן לווייתי כבר עמד פה. הוא שמע והבין. נשען על הקיר, כשהוא נמשך אל ספסל גינה גדול שהושם שם בשביל מבקרים, היה כמו מנפנף בכף ידו הימנית שהחזיק בה ארנק תעודות שחוק.
- הנה... - אמר יגעוֹת - ... הנה, תַראה לה... שתִראה... הנה...
הספקתי להחזיק בו. הושבתי אותו על הספסל. באצבעות חסרות ישע התאמץ להוציא מן הארנק את תעודתו היחידה, ובשום פנים לא הצליח.
קיבלתי מידו את הנייר העתיק הזה, המודבק בקפליו שלא יתפורר, ופתחתי אותו. שורות סגולות היו מודפסות עליו במכונת כתיבה, באותיות מרקדות מעל ומתחת לשורה:

פועלי כל הארצות התאחדו!

אישור

החלקתי בידי על החזה ושאלתי חרש:
- מה פירוש "המשימה המיוחדת"? איזה?
- אה - השיב, מחזיק בקושי את שמורות עיניו לבל תעצמנה - הראה לה.
הבטתי בידו, בכף ידו הימנית, הקטנטונת, נפוחת הוורידים והמפרקים, הבלתי מסוגלת כמעט לשלוף את האישור מן הארנק, ונזכרתי באותה אופנה, איך היו מבתרים באלכסון הולכי רגל בתנופת חרב מעל גב הסוס.
נורא... בתנופה היתה היד מרימה את החרב, ומתיזה ראש, צוואר, פלג כתף. כף היד הימנית הזאת, עכשיו לא יכלה להחזיק בארנק תעודות...
ניגשתי לאשנב, ושוב נלחצתי אליו. פקידת הרישום, בלי להרים את הראש, קראה בקומיקס שלה. על הדף, במהופך, ראיתי לוחם מהולל קופץ על אדן חלון כשאקדח בידו.
הנחתי חרש את האישור הקרוע על החוברת שבידה, ובפנותי משם, מחליק בלי הרף על החזה בגלל הבחילה, הלכתי ליציאה. הייתי צריך לשכב בדחיפות, בצניחת ראש.
- מה אתה שם פה ניירות? קח את זה, חולה! - ירתה הפקידה בעקבותי מבעד לאשנב.
ותיק המהפכה קרס על הספסל. ראשו ואפילו כתפיו כאילו צנחו שקעו בגופו. אצבעותיו חסרות הישע הידלדלו פשוקות. שמט מעילו הפתוח, כרסו העגולה-נפוחה השתפלה על ירכיו.