מסמכים
 
הועדה לגבוש ההסדר הראוי
בנושא גיוס בני ישיבות - דו"ח

בראשותו של השופט צבי א' טל

תוכן ענינים:

    תמצית
    פרק א': מבוא
    פרק ב': רקע ונתונים
    פרק ג': עמדות והצעות
    פרק ד': מסקנות
    פרק ה': המלצות
    פרק ו': סיכום
    תוספת א': עמדת חבר הועדה עו"ד יהושע שופמן
    תוספת ב': עמדת חברת הועדה עו"ד רחל סטוביצקי
    תוספת ג': עמדת חבר הועדה עו"ד ד"ר יעקב וינרוט
    תוספת ד': הצעת החוק מטעם הועדה




תמצית
 
 
 
פתח דבר
במכתבו מיום י' באלול התשנ"ט (22.8.99) מינה שר הבטחון את החתומים מעלה
"כחברי הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות לצה"ל", וזאת "לאור
קביעותיו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו בבג"ץ 3267/97 מיום כ' בכסלו
התשנ"ט (9.12.98)."
 
הנושאים שבהם נתבקשה הוועדה להגיש המלצותיה, פורטו בסעיפים 1 - 2 לכתב
המינוי, בזה הלשון:
 
"1. מהי הדרך הראויה בחקיקה ראשית כגון תיקון חוק שירות הביטחון [נוסח משולב]
התשמ"ו - 1986 - אשר מכוחה יהיה שר הביטחון מוסמך, במסגרת שיקול הדעת
המינהלי המוקנה לו, לפטור יוצאי צבא משירות או לדחות את שירותם גם מן הטעם
של "תורתו אומנותו". בענין זה מתבקשת גם המלצתכם לניסוחה של הצעת חוק
מתאימה.
 
2. כמו כן מתבקשת התייחסותכם לכך שהפטור או הדחיה האמורים יוכלו לחול על
בני ישיבות, ללא הגבלה במספרם, הואיל וככלל אין כוונה למנוע מבני ישיבות להמשיך
בלימודיהם, הכל בכפוף לחוק."
 
כמו כן, נתבקשה הועדה לבחון ולהמליץ לשר הבטחון "על היבטים של הסוגיה, כגון
פיתוח מסגרות ומסלולים לחלק מבני הציבור החרדי. בכלל זה תתכן הורדת גיל הפטור
משירות צבאי: הכשרה צבאית מינימלית במסלולי שירות מתאימים, כגון פלוגות שדה
והכשרות רלבנטיות לבני הציבור החרדי שיבחרו להשתלב במעגל העבודה - הכל תוך
התחשבות, בין היתר, באפשרויות צה"ל וצרכיו" (סעיף 4 לכתב המינוי).
 
הנה כי כן, סמכותה (המנדט) של הועדה היא, מצד אחד, להציע דרך לעיגון בחקיקה
ראשית של המצב הקיים, לפיו יוצאי צבא ש"תורתם אומנותם" מקבלים דחיות שירות
חוזרות ונשנות עד כדי פטור מלא, וזאת ללא הגבלה במספרם. אלא שהועדה מונתה
כוועדה "לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות לצה"ל". כלומר, על הועדה גם
לתת דעתה אם הסדר זה או אחר הוא "הסדר ראוי". כמו כן נתבקשה הועדה לתת
דעתה על מסלולי שירות של הכשרה צבאית מינימלית, תוך מתן אפשרות לשילוב בני
הציבור החרדי במעגל העבודה. לפיכך, את עיקר עבודתה ראתה הועדה בשאלת
ההסדר הראוי, ובמסלולים האמורים, כאשר עיגון המצב הקיים בחקיקה ראשית בא
לביטוי גם הוא בצורת הצעת חוק. מבחינה זו, הדין וחשבון כולו הוא גם כעין דברי
הסבר להצעת חוק זו.
 
כבר בפרשת רסלר 1 (בפסק הדין משנת 1988), עמד בית המשפט העליון על כך
שהיותו של הסדר "תורתו אומנותו" במתחם הסבירות בתנאים דאז איננה בגדר סוף
פסוק, וכי שינוי בנתונים עשוי להביא למצב בו הכמות תהפוך לאיכות.
 
 
חלף יותר מעשור. מספרם של תלמידי הישיבות השוהים במסגרת הסדר "תורתו
אומנותו" התקרב כבר לשלושים אלף איש (ובשנת 1999, במהלך עבודתה של הועדה,
נחצה גם סף זה). שוב הוגשה עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק - העתירה פרשת
רובינשטיין 2. וכך אמר בית המשפט העליון, בין היתר, בפרשה זו:
 
"ההשלכות החברתיות של ההסדר הן מרחיקות לכת: נוצר קרע עמוק בחברה
הישראלית, תוך תחושה הולכת וגוברת של חוסר שיוויון. חלקם של תלמידי הישיבה -
אלה שאינם מצליחים להשתלב בצורת הלימודים של "תורתם אומנותם" - נקלעו למצב
ללא מוצא; הם אינם לומדים, שכן ההסדר אינו מתאים להם; הם אינם עובדים, שכן
אין הם רוצים לחשוף את אי עמידתם בתנאי ההסדר. התוצאה הינה הפרת חוק
נמשכת, דלות אישית, ופגיעה בשוק העבודה. . .האם השלכות אלה ואחרות אינן חוצות
את הגבול שבו "הכמות עושה איכות"? האם לא מתבקשת מהמצב הסבוך אליו נקלעה
החברה הישראלית המסקנה, שהסוגיה כולה שוב אינה יכולה למצוא את הסדרה
הנורמטיווי בדחית גיוס הניתנת על ידי שר הבטחון? האם לא נובע מהמציאות הניצבת
בפנינו כיום, כי הסוגיה כולה צריכה למצוא את פתרונה בדבר חקיקה של הכנסת,
אשר יוכל להתמודד עם מלוא המורכבות של הבעיה?"
 
 
 
לשאלה הערכית
 
 
הועדה דנה בשאלה הערכית הנוגעת להסדר "תורתו אומנותו" אך לא הכריעה בה. ערך
הגיוס לצבא והנשיאה בעול הבטחון הינו ערך העומד בפני עצמו וחשוב ביותר להגנת
בטחונה של מדינת ישראל ולהמשך קיומו של העם היהודי בכלל. הגיוס לצבא חשוב
כערך השומר על אחדות העם. קשה על רקע זה לקבל מצב בו אוכלוסיה שלמה מקבלת
דחית גיוס בלתי מוגבלת בזמן שכמוה כפטור מלא מהגיוס. זאת ועוד, עצם אי הנשיאה
בנטל על ידי חלק מן הציבור פוגע בהכרח בנכונות הציבור לשאת את הנטל על שכמו
ובכך עלול לפגוע בחוסנה ובאחדותה של החברה הישראלית.
 
יחד עם זאת, אין להתעלם - וגדולתה של מדינה דמוקרטית נמדדת גם במידת אורך
רוח ובהבנה לצרכי אחרים - מקיומה של החברה החרדית, אשר אורח חייה שונה
ונפרד ואשר עוסקת, על פי מורשה הסטורית של אלפים בשנים, במסירות נפש, בלימוד
התורה, מתוך ראיה אידאולוגית ומודעות דתית שיש בכך משום הכרח לקיומו של העם
היהודי כולו.
 
אוכלוסיה זו שונה באורח חייה, בחינוך שמקנה לבניה ובחשיבתה הערכית - עד שיש
לאבחן אותה מכל ציבור אחר של לומדים. אוכלוסיה זו גם מנהלת מזה עשרות בשנים
את חייה בצילו של הסדר דחית הגיוס, אשר מהותו תפורט בדין וחשבון זה.
 
הועדה מצאה, כי לא ניתן להגיע להסכמה בדבר הכרעה ערכית. התפיסות המוצגות על
ידי הגורמים משני צדי הקשת בכל הנוגע להסדר "תורתו אומנותו" הן כה מנוגדות, עד
כי נראה שהכרעה ביניהן תביא לניפוץ המרקם בתוכו הן מתקימות.
 
הפתרון, איפוא, לא יוכל להיות במישור הערכי הטהור, אלא במציאת הפתרון הישים
והמעשי ביותר.
 
 
 
המצב הקיים והפתרונות האפשריים
 
 
במצב הדברים כיום, כל תלמיד ישיבה ש"תורתו אומנותו", מקבל דחית שירות חוזרת
ונשנית עד שהוא זכאי לפטור מן השירות מחמת גילו ומצבו המשפחתי (אלא אם כן
הוא חדל קודם לכן להכלל בגדרי "תורתו אומנתו", שאז עליו להתיצב לשירות).
 
 
 
מספרם של דחויי השירות עולה מידי שנה הן במספרים מוחלטים והן באחוזים
משנתון הגיוס, עד שהגיע כיום להיקף של 9.2% ויותר משנתון הגיוס האחרון.
בקבוצה המצטברת של דחויי השירות מכל השנים, מצויים כיום (ברוטו) כשלושים
אלף איש (בני שנתונים שונים ובני גילים שונים), אשר לאחר ניכוי מספר התלמידים
הזכאים לפטור עקב פרופיל בריאות נמוך וניכוי מספר ניכר מתוכם העתיד להתגיס
(כגון תלמידי ישיבות ההסדר" ותלמידי ישיבות "מרכז הרב") עדין עומד מספרם
המצטבר של דחויי השירות בגילאי שירות סדיר על כארבעה עשר אלף. לפי התחזית,
מספר זה יגדל ויעלה בשנים הבאות באופן תלול.
 
האם עיגון המצב הקיים הזה בחקיקה ראשית - כפי שנתבקשה הועדה לעשות - הוא
גם "גיבוש ההסדר הראוי", שגם עליו נתבקשה הועדה לתת דעתה?!
 
בתשובה לשאלה זו נחלקו הדעות בועדה. חברי הועדה המזדהים עם עולם הישיבות
והשקפת עולמן, אכן סבורים שזהו הסדר ראוי. לימוד התורה הוא ערך עליון ביהדות.
"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"3. לאורך כל ההיסטוריה, מסר עם ישראל
נפשו על התורה, והיא ששמרה על יחודו וקיומו. בזכות ההתמסרות הטוטלית ללימוד
התורה יש המשכיות וקיום לא רק לעם ישראל אלא גם למדינת ישראל לרבות צה"ל
עצמו. מכאן, שהמשך המצב הקיים, המאפשר לכל מי שרק מסוגל לכך להתמסר
ולהקדיש כל חייו ללימוד התורה, הוא ההסדר הראוי, גם אם מספרם "לא ימד ולא
יספר מרוב", ואדרבא, והלוואי.
 
אשר לטענת ההפליה "בין דם לדם" התשובה החרדית לטעון זה מורכבת מכמה טעונים
מצטרפים: גם אם נתעלם לפי שעה מבני הישיבות, גם אז אין שוויון מלא "בין דם
לדם", לא בקרב חיילי צה"ל עצמם, שרק חלקם קרביים, ולא בקרב אוכלוסיות שונות
ומגוונות, שאין צה"ל מגייס מסיבות שונות (עולים חדשים מגיל 23), או שנקבעים להן
תנאי שירות לא קרביים (אמנים, ספורטאים מצטיינים, מורים חיילים) או מסלולי
שירות מחוץ לצבא (שירות מוכר לפי סעיף 26א לחוק שירות ביטחון, שירות במשטרת
ישראל לפי סעיף 24א לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986, וכיוצא
באלה). פירוש הדבר, אליבא דגישה החרדית, שהחברה מסכימה, עקרונית, להפליה
בין דם לדם, ומכירה בשירות האחר כמצדיק הפליה כזו. אם כך הוא, השירות
הייחודי שנותן לימוד התורה הטוטאלי לקיומו, לזהותו ולהמשכיותו ההיסטורית של
עם ישראל, שקול, מקל וחומר, כנגד השירות האחר האמור. זאת ועוד אחרת: לפי
השקפת העולם החרדית, גם בטחונו של עם ישראל ועמידת צה"ל במשימותיו תלויות
בהמשך לימוד התורה ללא פשרות ובאורח מוחלט.
 
לעומת החברים הסבורים כך, יש בקרב חברי הועדה שאינם רואים את המצב הקיים
כ"הסדר ראוי". אמנם, כל חברי הוועדה השתכנעו שלימוד התורה אכן מהווה ערך
נעלה ביהדות וכי עמדת היהדות החרדית מעוגנת בגישה ערכית היסטורית, עם זאת לא
השתכנעו חברים אלה שלא ניתן לשלב את לימוד התורה יחד עם הנשיאה בעול
הביטחון וההגנה (כדוגמת "ישיבות ההסדר", "הסדר מרכז הרב" "ישיבת הקיבוץ
הדתי").
 
חברים אלה אינם רואים במצב הקיים הסדר ראוי, באשר הוא מפלה בין הנושאים
בעול ומסכנים את חייהם בהגנה על המדינה ותושביה, ובין קבוצה גדולה של תושבים
שאינם נושאים בעול זה. הפליה זו היא בעיניהם בעיה מוסרית קשה, המגבירה את
הקיטוב בעם ופוגעת במוראל. אם בכל זאת מצאו עצמם גם חברי ועדה אלה חותמים
על המסקנות וההמלצות שבדין וחשבון, אין זה אלא מפני שגם הם נוכחו באלה:
 
א. שעמדת הישיבות הרואה בהתמסרות טוטלית והקדשת החיים לתורה ערך עליון,
היא עמדה ערכית אידיאולוגית בעלת שרשים היסטוריים עמוקים וכבדי משקל.
 
ב. שלא ניתן להגיע לפתרון כפוי המחיב נשיאה מיידית בעול הביטחון על אוכלוסיה
שלמה (ראו כשלונו החרוץ של חוק שירות לאומי, התשי"ג - 1953, אשר נותר אות
מתה עקב התנגדות העולם החרדי והדתי לשירות לאומי כפוי לבנות).
 
ג. שגם לדעת ראשי הצבא אין כל תועלת בשירות כפוי על אוכלוסיה שלמה, מה גם
שלפי דעת אלוף (מיל') הרצל שפיר, אשר כהן בעבר בתפקיד ראש אגף כוח אדם
בצה"ל, קרוב לודאי שחלק ניכר ממתגיסים אלה ישוחרר כעבור זמן קצר עקב אי
התאמה, לאור חינוכם ויחסם לשירות.
 
 
ד. שהבעיה בעיקרה היא חברתית תרבותית ולא בטחונית, אשר ככל בעיה חברתית
כרונית ועמוקה, אין פתרונה על דרך של חקיקה, אלא בתהליך חברתי ארוך טווח,
ושההצעות וההמלצות שבדין וחשבון עשויות לפתוח פתח לתהליך חברתי ארוך טווח
שכזה.
 
ה. שבצד אותם תלמידי ישיבות שאכן מתמסרים טוטלית ללימוד התורה, מצוי מספר
ניכר (גם אם המספר לא ידוע) של תלמידים שבשלב מסוים שוב אינם מסוגלים
להמשיך בהתמסרות הטוטלית ללימוד התורה, ובגלל היעדר מסגרות שירות
המתאימות להם מצד אחד, ומחמת איסור העיסוק בכל עבודה ומשלח יד מצד שני, הם
נאלצים לשהות בין כתלי הישיבות. בכך הם אינם יכולים לפרנס את משפחותיהם,
המשק כולו מפסיד את כוח העבודה, וגם עולם התורה אינו יוצא נשכר מהם.
המסלולים המוצעים בדין וחשבון, יאפשרו - כך יש לקוות - לאלה, ורק לאלה, ולא
לממשיכים להתמסר ללימוד התורה, להשתלב במסגרות שירות המתאימות לאורח
חייהם ואמונתם, וכן להשתלב בחיי העבודה והמעשה.
 
ו. מסלולי השירות הצבאי המקוצר, שיניבו שירות מילואים ארוך שנים (שיוכל להקל
את מעמסת המילואים הקיימת), ומסלולי השירות האזרחי בקהילה, יביאו בתהליך
חברתי ממושך, לידי קירוב בין חלקי העם עם אפשרות של נשיאה ממשית בעול
הביטחון מצד האוכלוסייה החרדית.
 
ז. כל ההצעות הן בגדר תהליך חברתי לטווח בינוני וארוך שיבחנו במהלך השנים, ולכן
הצעת החקיקה היא בגדר הוראת שעה.
 
 
 
עיקרי ההמלצות
 
 
ברוח הדברים דלעיל מובאות המלצות הועדה, המבקשות להתיר לתלמידי הישיבות
לשהות, מגיל מסוים, למשך תקופה של עד שנה אחת מחוץ לישיבה, ולבחון את המשך
דרכם ("שנת הכרעה"). אלה שיבחרו לאחר מכן להמשיך ולהקדיש את חייהם ללימוד
תורה - יורשו לעשות כן; האחרים יחויבו בשירות צבאי על פי קביעת שלטונות הצבא,
ומגיל מסוים ואילך תעמוד לרשותם שורה של חלופות לשירות הצבאי, ובהן שירות
צבאי מקוצר בפיקוד העורף ובמסגרות דומות, ושירות אזרחי. כן תועמד לרשות
תלמידי הישיבות האפשרות לשרת בהתנדבות במשמר האזרחי עוד במהלך לימודיהם.
חלופות אלה יביאו, באורח טבעי, לשינוי במספרם של השוהים במסגרת הסדר "תורתו
אומנותו".
 
אפשרויות אלה מיועדות לענות למגוון ולקשת המאפינים של תלמידי הישיבות, ובראשן
כמובן חלופת השירות האזרחי, היוצרת מסגרת גמישה הניתנת למילוי בתכנים
משתנים ומגוונים, הן בתוך הקהילה והן מחוצה לה. השירות האזרחי, בנוסף, הוא ענין
שהועדה סבורה כי מן הראוי להדרש לו גם מעבר למסגרת של דין וחשבון זה ולא רק
לענין תלמידי הישיבות.
 
בהיבט זה, הועדה סבורה כי חרף חסרונותיו המסוימים של מוסד השירות הלאומי או
השירות האזרחי, עולים יתרונותיו ותועלותיו על חסרונותיו, וכי על כן, בראיה לטווח
הארוך, מן הראוי יהיה לשקול את הרחבת הסדר השירות האזרחי לכלל אזרחי ישראל
שאינם משרתים שירות צבאי, מכל סיבה שהיא.
 
 
עיקרי המלצות הועדה הינן כדלקמן:
 
*                     יתאפשר לתלמידי הישיבות המבקשים זאת ללמוד בישיבות
במתכונת הקימת (כפוף לכך שהמפסיקים את לימודיהם לפני גיל מסוים מחויבים
בשירות צבאי סדיר), תוך הידוק מנגנוני הפיקוח והבקרה ושיתוף פעולה של ראשי
הישיבות, וישום מלא של דו"ח ועדת ישראלי.
*
 
*                     במתכונת הקימת היום, מי שיבקשו להפסיק את לימודיהם בישיבה
לפני הגיעם לגיל 24, יחויבו בשירות צבאי סדיר לפי קביעת שלטונות הצבא.
*
 
 
 
*                     תלמידי ישיבה שלא הפסיקו את לימודיהם ימשיכו ללמוד בישיבה
במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" במתכונת הנהוגה כיום ובאותם תנאים.
*
 
*                     תונהג "שנת הכרעה": תלמידי הישיבות יוכלו להפסיק את לימודיהם
לשנה אחת בהגיעם לגיל 23 ולהמשיך ללמוד לאחר מכן, ללא כל תוצאות בשל
הפסקת לימודיהם, וזאת בכדי לאפשר הסתגלות למעבר מאורח חיים של לימודים
תורניים לאורח חיים אחר, לאפשר לימוד מקצוע, וכיוצא באלה.
*
 
*                     יקבעו מספר חלופות שיועמדו לבחירה בפני כל תלמיד ישיבה
שיבקשו לפרוש מלימודיהם, מגיל 24 ואילך, ובלבד שלמדו לימודים תורניים תקינים
ורצופים מגיל 18 ואילך, כדלקמן:
*
 
א. שירות צבאי מקוצר.
 
ב. שירות אזרחי.
 
*                     תלמיד ישיבה שיפסיק את לימודיו בלא שבחר מן החלופות
האמורות, יחויב בשירות צבאי על פי צרכי הצבא בהתאם למצב שיהיה נהוג בצבא
אותה שעה.
*
 
*                     הועדה מצפה כי לנוכח עמדת הציבור החרדי כי רק מי שלומד רשאי
להנות מדחית גיוסו, ראשי עולם התורה יצאו בקול קורא נגד ניצול לרעה של הסדר
"תורתו אומנותו".
*
 
*                     יתקימו הצלבות נתונים בין משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי,
המשרד לעניני דתות לבין צה"ל - מנהל הגיוס בענין תלמידי ישיבות.
*
 
*                     ההסדרים החדשים ימומנו על ידי משרד האוצר במסגרת תקציב
המדינה. המימון יהיה בנוסף לתקציב הבטחון ובנפרד ממנו (בטווח הארוך תהיה
בכך גם תועלת כלכלית מצטברת).
*
 
*                     יחוקק חוק בענין הסמכות לדחית גיוסם של תלמידי הישיבות; החוק
יסמיך את שר הבטחון ליתן דחיות שירות לתלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם"
בהתאם להסדר הקיים ובהתאם להמלצות הועדה; חלופות השירות המומלצות על ידי
הועדה יקבעו בתקנות לפי החוק ובפקודות הצבא, לפי הענין.
*
 
*                     החוק יקבע תקופות בנות חמש שנים כל אחת, כאשר בתום כל
תקופה יותנה המשך תוקפו של החוק בהחלטה על הארכת תוקפו שתנתן על ידי ועדת
החוץ והבטחון של הכנסת.
*
 
*                     ישום מכלול המלצות הועדה יחל באורח מידי, בסמוך לאחר הגשת
הדין וחשבון, ותקופת הישום של ההמלצות תפרס על פני תקופה של שנה עד שנתיים,
דהינו גמר ישום ההמלצות יהיה לא יאוחר מן הרבעון הראשון של שנת 2002 (שבט
התשס"ב).
*
 
*                     שר הבטחון יקים צוות היגוי לישום המלצות הועדה, אשר יעקוב
אחר ישום ההמלצות ואחר תוצאותיהן והשלכותיהן; שר הבטחון ידווח מעת לעת
לועדת החוץ והבטחון של הכנסת על ישום המלצות הועדה ועל ההתפתחויות הנוגעות
להסדר "תורתו אומנותו".
*
 
 
 
תחילתה של דרך חדשה
 
 
הועדה סבורה כי בישום המלצותיה יהיה כדי להביא בסופו של דבר לנקודת איזון
חדשה, הפוגעת פחות בעקרון השיוויון, המתחשבת עם זאת באמונתם הדתית של
תלמידי הישיבות, היוצרת הבנות חדשות, ולתקוות הועדה - גם כזו היוצרת מארג
חברתי חדש בישראל.
 
אין המלצות הועדה מהוות סוף פסוק; הועדה ממליצה כי יערך מעקב אחר ישומן ואחר
ישימותן, ובמיוחד כי תנתן הדעת להשלכותיהן ולתוצאותיהן בחיי המעשה. הועדה
מעריכה, כי בשלב הראשון של הדברים יקטן מספר השוהים בהסדר "תורתו אומנותו"
במידה משמעותית (אם כי אין להמלצות הועדה השפעה על מספר הנכנסים להסדר
"תורתו אומנותו").
 
 
ישנם גם הסבורים, כי בטווח הבינוני והארוך יביא הדבר לכך שחלק מן השוהים
בהסדר "תורתו אומנותו" יגיעו גם לשירות צבאי, ובכך יצמצמו את תחושת חוסר
השיוויון בנשיאה בנטל מצד הציבור שאינו חרדי. אין להקל ראש גם בחשיבותו של
ענין אחרון זה.
 
עם זאת, יש להניח כי תשמר המסה הקריטית החיונית לשמירה על עולם הישיבות
כעולם חי ותוסס, המוציא מקרבו גדולי תורה.
 
עוד יצוין, כי לא היה טעם בהמלצות הועדה אלמלא היה צה"ל מאפשר ויאפשר שרות
המתאים לאורח חיים חרדי מזה, לרבות הערכות למימוש החלופות עד כמה שניתן,
והעולם החרדי ישלים עם מימוש החלופות שיפתחו בפניו מזה.
 
 
היו בין חברי הועדה שסברו, כי יש גם לדאוג לכך שבני ישיבה שלומדים בישיבה ישאו
בנטל של מילואים של שבועיים בשנה או שרות תחליפי קצר שלא יפריע ללמודי
התורה. חלק זה לא התקבל על דעת העולם החרדי. יתכן כי בשנים הבאות גם ענין זה
יפול על אוזן קשבת.
 
עם זאת, הסכימו כל חברי הועדה כי המלצות המוצעות הינו בבחינת ההסדר הישים
והמעשי היחיד במצב הדברים הקיים, וכי בישומו ובהבאתו לכלל ביצוע ניתן יהיה
ליצור מגמה שתוביל, בטווח של מספר שנים, לשינוי המצב הקיים, בתחילה בנושא
הכמותי (קרי להקטנת מספר השוהים בהסדר ודרכי הפיקוח על ההסדר), ומאוחר
יותר גם לשינוי החברתי המיוחל קרי: (שילובם של יוצאי ההסדר בעבודה, בחברה
ובצבא) ובכך יביא הדבר גם לצמצום הקיטוב הקיים בין חילונים לחרדים.
 
המלצות הועדה, כפי שהן מובאות בפרק ה' לדין וחשבון זה, הן בגדר מקשה אחת,
אשר הועדה רואה חשיבות בישומן המלא והמקביל, לשם יצירת הסיכוי לשינוי הטמון
בדין וחשבון זה.
 
במובן זה, ניתן לראות בהמלצות הועדה גם דברי הסבר מפורטים להצעת החוק
המובאת בתוספת ג' לדין וחשבון.
 
 
 
סוף דבר
 
 
אין הועדה משלה את עצמה, כי דין וחשבון זה יתקבל בהסכמה מצד כל חלקי הציבור.
חברי הועדה מודעים לכך כי אין הוא עושה צדק עם הסוגיה לטעמם של רוב הצדדים
הנוגעים בה, גם מצד חלקים מסוימים בציבור החרדי, וגם מצד חלקים מסוימים
בציבור שאינו חרדי, ותגובות הציבור על פרסומים חלקיים ומוקדמים - יעידו. לא
מצדדי השיוויון יבואו על סיפוקם, וגם לא רבים בקרב העולם החרדי, החוששים מפני
"פיתוי המסלולים".
 
אין בידי הועדה פתרון קסמים לתחושות אלה. אין הפתרון שהיא מציעה בגדר פתרון
שיש בו צדק מוחלט. נהפוך הוא: חלק מחברי הועדה שותפים לפתרון המוצע על ידי
הועדה מתוך תחושה שאין הוא יוצר שיוויון ואין הוא הולם כפתרון קבע. אך, כאמור,
כל חברי הועדה השתכנעו, כי כראשית הדרך, הפתרון המוצע עתה בדין וחשבון הוא
הפתרון המעשי והישים היחיד.
 
 
תקוות הועדה היא כי אמנם יתקבלו המלצותיה, וכי ישומן אמנם יוביל למפנה במצב
הקיים, אשר דומה כי אין חולק כי הוא חיוני, ויועיל לצמצום הניכור בין קצוות
וקבוצות האוכולוסיה בישראל; והיתר יבוא מאליו, ואידך זיל גמור.
 
 
פרק א': מבוא
 
מבוא
ביום י' באלול התשנ"ט (22.8.99) מונתה הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס
בני ישיבות לצה"ל. לראשות הועדה מונה שופט בית המשפט העליון בדימוס צבי א' טל,
ולחברי הועדה מונו עו"ד יצחק הרצוג, מזכיר הממשלה, עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, מר
חיים ישראלי, עוזר שר הבטחון והמשנה למנהל הכללי של משרד הבטחון, הרב אשר
טננבוים, מזכיר ועד הישיבות בארץ ישראל, אלוף (מיל') משה נתיב, לשעבר ראש אגף
כוח אדם בצה"ל, ניצב (דימ') ישראל סדן, ראש עירית חדרה, עו"ד רחל סטוביצקי,
המשנה ליועצת המשפטית למערכת הבטחון, הרב מרדכי קרליץ, ראש עירית בני ברק,
ועו"ד יהושע שופמן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (חקיקה) (כתב המינוי של הועדה
מצורף כנספח א'). למזכיר הועדה נתמנה עו"ד אייל נון.
 
בכתב המינוי נתבקשה הועדה להגיש את הדין וחשבון מטעמה בתום תשעים ימים.
 
הועדה נתמנתה בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בפרשת בג"ץ 3267/97, 715/98
רובינשטיין נ' שר הבטחון4, בה קבע בית המשפט העליון, בין היתר, כדלקמן:
 
"מסקנתנו הינה, כי על פי המצב כיום, שר הבטחון מפעיל את סמכותו, בענין דחית
השירות של בחורי ישיבה "שתורתם אומנותם", על פי הכרעה עקרונית שהסמכות
לקביעתה היא בידי הכנסת. הפעלת סמכות זו, במתכונת זו, היא איפוא, שלא כדין.
בהתאם לכך, ההחלטות המתקבלות על ידי שר הבטחון בדבר מתן דחית שירות
לתלמידי ישיבות אף הן מתקבלות שלא כדין. עם זאת, אין אפשרות מעשית לשנות את
המצב הקיים בענין זה, זמן רב כל כך, מהיום למחר. יש לאפשר לשר הבטחון או
לכנסת לקיים דיון ענייני ומסודר בסוגיה זו, על כל השלכותיה. זאת ועוד: אם יוחלט
על שינוי המצב הקיים, יש להכין את המסגרות הנדרשות לכך. אין כל אפשרות לעבור
בין יום מההסדר הקיים להסדר חלופי. בנסיבות אלה, אין כל אפשרות לקבוע כי
ההסדר הקיים בטל באופן מידי. עלינו להשעות את תוצאות החלטתנו. . .
 
לאחר ששקלנו באשר לתקופת ההשעיה, הגענו לכלל מסקנה כי ההשעיה הראויה היא
לשנים עשר חודשים מיום מתן פסק דיננו זה, כלומר עד ליום 9.12.1999."
 
 
על פי כתב המינוי, הועדה נתבקשה לחפש אחר פתרון ראוי, אשר יביא בחשבון את
קביעותיו של בית המשפט העליון, כפי שהם מובאים בהרחבה בדין וחשבון הועדה.
ההסדר הראוי חייב להביא בחשבון את ערך השוויון, את עקרון חופש הדת, את צרכיה
הבטחוניים של מדינת ישראל, וכן שיקולים חברתיים וכלכליים מגוונים. הסדר שאינו
נותן משקל מתאים לאחד הערכים האמורים, אינו "הסדר ראוי".
 
בעבודתה לא יצאה הועדה מן ההנחה כי מונתה על מנת לגבש "הסדר ראוי", תוך
הכתבת מהות ההסדר מראש. אמנם, בסעיף 1 לכתב המינוי נאמר כי הועדה מתבקשת
להמליץ בדבר הדרך הראויה לעגן בחקיקה ראשית את סמכותו של שר הבטחון לפטור
יוצאי צבא משירות או לדחות את שירותם גם מן הטעם של "תורתו אומנותו", ועל כן
יצאנו אפוא מתוך הנחה כי גם להבא, ניתן יהיה להעניק פטור או דחית שירות
לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם. ואולם, על היקף סמכותה של הועדה ועל דרך
השימוש בה, לא נאמר דבר בסעיף 1 לכתב המינוי. בסעיף 2 נאמר: "כמו כן מתבקשת
התיחסותכם לכך שהפטור או הדחיה האמורים יוכלו לחול על בני ישיבות, ללא הגבלה
במספרם, הואיל וככלל אין כוונה למנוע מבני ישיבות להמשיך בלימודיהם, הכל בכפוף
לחוק." עינינו הרואות, כי הועדה התבקשה להתיחס לאפשרות זו ולהביע דעתה לגביה.
היא לא הוגבלה בסוג הפתרונות שביכולתה להציע, לרבות הגבלת הדחיה בזמן, התנית
הדחיה בתנאים, לרבות שילוב שירות צבאי או אזרחי תוך כדי תקופת הלימודים,
ועוד.
 
הועדה גם סברה, כי ראיה צרה של תפקידה לא יהיה בה כדי לסייע לתפקידה ולענין
עצמו. הועדה התבקשה להציע הצעת חוק שתעסוק בדחית שירות של תלמידי ישיבות.
הצעת חוק זו תובא בפני הכנסת, אשר תדון בה ותחליט לגביה. היא תעמוד לביקורת
הציבור, כפי שראוי במדינה דמוקרטית, ולאור העובדה שנושא גיוס בני ישיבות הרבה
להעסיק את בית המשפט העליון במשך השנים, סביר להניח כי החוק שיתקבל אף
יעמוד, בדרך כזו או אחרת, בפני ביקורת שיפוטית חוקתית. קימת על כן חשיבות רבה
לכך, שהועדה תציג את הלך מחשבתה, ותסביר כיצד הגיעה להמלצותיה, גם באשר
להסדר החוקי המוצע, בין אם המלצות אלה הן פרי של שכנוע פנימי, בין פרי של פשרה
ובין פרי של אילוץ הנובע ממצב עובדתי שאין בידי הועדה לשנותו.
 
במובן אחרון זה, ראתה הועדה חובה לעצמה לעסוק במכלול היבטיו של הסדר דחית
הגיוס לתלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם" במגמה לעצב הסדר ראוי גם לעתיד לבוא
או לפחות לפתוח פתח לעיצובו של הסדר כזה בעתיד, ולא בהסדר שאך יעגן את המצב
הקיים בחקיקה.
 
זאת ועוד אחרת. הועדה לא ראתה בכתב המינוי משום מניעה לדיון בערכים הסובבים
- הנוגעים להסדר "תורתו אומנותו". נהפוך הוא. הועדה מצאה כי מחובתה לקיים דיון
בהיבטים אלה של ההסדר, שהם מעיקרי עיקריו. אכן, הועדה קימה דיון ועיון
מעמיקים בסוגיות הערכיות הנוגעות להסדר - ובראשם ערך לימוד התורה מחד וערך
השיוויון מאידך. כפי שיובהר להלן, לא מצאה הועדה כי ראוי או ניתן להכריע בין
הערכים המתנגשים, אך הצגת המחלוקת הרעיונית והערכית נעשתה בדין וחשבון
בהרחבה.
 
עם תחילת עבודתה של הועדה, נתברר כי היקף העבודה והיקף החומר והדברים
העומדים בפניה הינם לא רק רגישים ומורכבים באופן יוצא דופן, אלא גם רבים ורחבי
היקף. אשר על כן, פנתה הועדה ובקשה כי המועד לסיום עבודתה ידחה, ואכן המועד
הוארך על ידי ראש הממשלה ושר הבטחון עד ליום כג' באדר א' התש"ס (29.2.00)
(התכתובת הנוגעת להארכת המועד מצורפת בנספח ב' לדין וחשבון הועדה).
 
הארכת המועד לעבודת הועדה היתה בעקיפין גם נושא לדיון בבית המשפט העליון,
וזאת עקב פנית המדינה, בבקשה להארכת תקופת שנים עשר החודשים שנקבעה
לכניסתה לתוקף של הצהרת הבטלות בדבר הסדר דחית הגיוס לבני ישיבות במתכונתו
הקימת על ידי בית המשפט העליון בפרשת רובינשטיין. ביום כז' בכסלו התש"ס
(6.12.99), נתן בית המשפט את החלטתו, המאריכה את מועד השעית ההצהרה על
בטלות הסדר "תורתו אומנותו" עד ליום ה' בסיון התש"ס (8.6.2000) (החלטת בית
המשפט העליון מצורפת בנספח ג' לדין וחשבון הועדה). בפועל, נמשכה עבודת הועדה
זמן מה מעבר לארכה שניתנה לה, וזאת עקב מורכבות הדברים והיקפם.
 
 
עבודת הועדה נערכה רובה במשרד הבטחון תל אביב ומיעוטה במשרד ראש הממשלה
לירושלים, והועדה מבקשת להודות למשרדים אלה על התנאים ההולמים שהועמדו לה
לצורך עבודתה.
 
עם תחילת עבודת הועדה מונה כאמור עו"ד אייל נון למזכיר הועדה, ובידיו הופקד
הטיפול בהיבטים המנהליים השונים של עבודתה וכן בריכוז החומר ובעיבודו. כן סייע
בעבודת הועדה מר שאול דנאי, סגן מזכיר הממשלה. בנוסף, לפי פנית הועדה, השתתפו
בישיבותיה אל"ם נסים ברדה, ראש מנהל הגיוס בצה"ל, ואל"ם יוסף תלרז, סגן
הפרקליט הצבאי הראשי, אשר השתתפו במרבית ישיבות הועדה וסייעו במתן מענה
לשאלות בתחומי מומחיותם ובנושאים נוספים.
 
הועדה מבקשת להודות לכל אלה, ובמיוחד למזכיר הועדה עו"ד אייל נון, אשר מאמציו
הבלתי נלאים סייעו לועדה להגיע הלום. כן מבקש יושב ראש הועדה להודות לכל חברי
הועדה על השתתפותם בעבודתה ועל תרומתם לה, ובמיוחד לחברים, אשר מלבד
השתתפותם בישיבות הועדה, היו לעזר רב חשוב לועדה ולעומד בראשה במומחיותם
ובניסיונם.
 
במהלך עבודתה של הועדה נתברר לועדה, אט אט ומתוך החומר שהובא בפניה
והאישים והגורמים השונים שהופיעו בפניה, כי הבעיה העיקרית הנוגעת להסדר
"תורתו אומנותו" איננה בטחונית כי אם חברתית. חברי הועדה השתכנעו כי ההסדר
הנוכחי, הנוהג זה חמישים שנה, אינו מאפשר לא פתרון כפוי ולא פתרון מן הקצה אל
הקצה.
 
המדובר הוא בתהליכים חברתיים, המצריכים רגישות, סובלנות והדרגתיות. מצב
דברים זה מחיב, לפיכך, את הפעלתם של הסדרים זהירים ומתוך הסכמה של הגורמים
העיקריים בעולם הישיבות. נראה כי מבלי לגרוע, בסופה של הדרך, מן הצורך בתרומה
ממשית לבטחון, באמצעות שירות צבאי של בני הישיבות, ראשיתה של הצלחה תהיה
ביצירת מגמה של צמצום הניכור בין האוכלוסיה החרדית בישראל לבין חלקי
האוכלוסיה האחרים.
 
במובן זה, יש לראות בהמלצות הועדה ראשית צעדה בנתיב ארוך, אשר היו שסברו כי
הוא דרך לחומש או לעשור והיו אף שסברו כי הוא דרך למספר עשורים, שרק בסופם
ניתן יהיה לראות את התוצאה הרצויה - והמקובלת על הכל - של מעורבות גם מצד
הציבור החרדי בכל תחומי החיים, ההגנה והעשיה.
 
שתי הערות מבקשת הועדה להביא לתשומת לב כל קוראיו של דין וחשבון זה.
 
ההערה האחת היא, כי הועדה לא ראתה בעצמה כגוף שקם כדי להעלות את הכורת על
עולם הישיבות. במהלך עבודתה של הועדה ובמיוחד לקראת סיומה, נשמעו קולות
בציבור החרדי כאילו מטרת הועדה היא לפתות את תלמידי הישיבות אל מחוץ
לישיבות, ובכך לפגוע בעולם התורה. רחוק מכך. עבודת הועדה, לרבות ואולי במיוחד
חבריה שאינם בעלי רקע תורני, התאפינה בלמידה רצופה ועקבית, עד להכרה בכך
שאמנם הלימוד בישיבה הינו סוג יחודי של פעילות אנושית, אשר ספק אם יש לה אח
ורע בעולם כולו, ואשר קיים קשר ישיר ומובהק בינה לבין שרידותו של העם היהודי
לאורך הדורות.
 
היקף הלומדים לימודים תורניים בחברה החרדית הוא כיום רחב ביותר. אין ספק,
שחלק מן הלומדים אכן בחרו בהתמסרות מלאה וטוטלית ללימודי התורה, לכל ימי
חייהם. ואולם, קיים גם חלק אחר, אשר יתכן והיה בוחר, לאחר מספר שנות לימוד,
לצאת לחיי המעשה, אלא שבשל לחצים חברתיים ואחרים נמנע ולא יצא; התוצאה
היתה, כי חלקים נרחבים של החברה החרדית נקלעו אל עברי פי פחת כלכלי. הועדה
סמוכה ובטוחה, כי אלה שאמנם נפשם חשקה בתורה, ימשיכו ללמוד תורה בכל תנאי.
לאחרים - נועדו המלצותיה בדין וחשבון זה, אשר מטרתן לאפשר בידם, אם רצונם
בכך, פניה לענינים אחרים, בין ענינים שברוח ובין ענינים שבחומר, תוך שמירה על
יחודם, על אמונתם ועל אורח חייהם.
 
ההערה השניה היא, כי ההמלצות מוגשות פה אחד מתוך שכנוע של כל אחד ואחד מבין
חברי הועדה, כי הדרך לשינוי המצב עוברת באמצעות שינויים איטיים ושקולים,
היוצרים מגמה, ולא באמצעות שינויים חדים, פתאומיים וכבדי משקל, ועיקר
העיקרים - בהסכמה של עולם הישיבות.
 
כאמור בפתח הדין וחשבון, בדין וחשבון זה משתקפות גם דעות של חלק מחברי
הועדה, שבקשו לציין את הסתיגותם, הערכית והמוסרית, מן התופעה של דחית שירות
בטחון - העולה כדי פטור מלא - לחלק חשוב באוכלוסיה, באופן שחלק זה, קרי בני
הישיבות החרדיות, אינם נושאים בעול ההגנה על הארץ ונוצרת הפליה "בין דם לדם".
חברים אלה מסתיגים מעמדת ראשי עולם הישיבות, שלא ויתרו שהוא זה ולא הסכימו
לשירות צבאי, קצר ככל שיהיה, לבני הישיבות.
 
כך, חברי הועדה עו"ד יהושע שופמן ועו"ד רחל סטוביצקי צרפו תוספות משלהם לדין
וחשבון, הנשענות, בין היתר, על חשיבותו ומרכזיותו של ערך השיוויון ועל הערך
החיוני והראשוני של השירות למען הגנת המדינה והשירות בצה"ל בפרט.
 
גם חברי הועדה עו"ד ד"ר יעקב וינרוט והרב מרדכי קרליץ, בקשו להבהיר כי
בהאמינם בערך לימוד התורה כערך עליון במובן המוענק לו על ידי היהדות החרדית
מימים ימימה, הם מסתיגים מביטויים מסוימים או מקביעות מסוימות בדין וחשבון,
מהם עלול להשתמע סייג לתפיסתם הערכית האמורה. לנוכח סיכום הדברים, במסגרתו
חברי הועדה הגיעו כולם להסכמה פה אחד בדבר המלצות הועדה, החליטו שלושת
החברים האחרונים להסתפק בציון הסתיגותם הכללית האמורה, ולהצטרף לדין
וחשבון. חבר הועדה עו"ד ד"ר וינרוט גם צרף לדין וחשבון הועדה הסבר היסטורי
ואידיאולוגי של עמדת היהדות החרדית לפי תפיסתו שלו.
 
כאמור, בסופו של דבר צרפו חברי הועדה כולם, אלה כאלה, את חתימתם להמלצות
שבדין וחשבון, וזאת באשר השתכנעו שאין כל סיכוי להביא לשינוי מהיר וכפוי בענין
זה (ראו כשלונו של חוק השירות הלאומי, התשי"ג - 1953, אשר נותר אותה מתה עקב
התנגדותו התקיפה של העולם החרדי לשירות לאומי לבנות), וכי אין כל אפשרות
לכפות שירות על אוכלוסיה שלמה הנחרצת בהתנגדותה. כמו כן, אין כל תועלת
בשירות כפוי כזה גם לדעת ראשי הצבא.
 
החברים כולם סבורים, ששינוי המצב יבוא רק על דרך של מהלכים איטיים ושקולים,
היוצרים מגמה שתקל על הגברת מעורבות הציבור החרדי במשק ובשירות חלקי
ומגוון.
 
על רקע כל אלה, נקל יהיה להבין את מתכונת המלצותיה של הועדה, הנובעת מן
העובדה כי תלמידי הישיבות ועולם התורה אינם עשויים מעור אחד וכי על כן מן
הראוי להציב לאלה מהם שאינם יכולים או חפצים להתמסר טוטלית ללימוד התורה,
חלופות שונות לבחירה ולכרעה בדרכם בלימודי התורה ולאחריהם.
 
תקוות הועדה היא כי בישומן המלא של המלצותיה יפתח פתח לצמצום הניכור בין
החברה החרדית לבין החברה הישראלית הכללית ולקירוב לבבות, במדינת ישראל
ובעם היהודי כולו.
 
חבר הועדה הרב א' טננבוים, מטעמיו שלו, לא צרף את חתימתו לדין וחשבון הועדה.
 
כאמור, המלצות הועדה מוגשות על דעת שאר חברי הועדה פה אחד.
 
 
כללי
 
דין וחשבון הועדה נחלק לשני כרכים, כדלקמן:
 
א. בכרך הראשון של דין וחשבון הועדה נכללים הדין וחשבון עצמו, לרבות נתונים
ומסמכים נלוים, וכן הצעת החוק הנוגעת להסדר "תורתו אומנותו" ואשר הועדה,
בהתאם לכתב המינוי שלה, נתבקשה להציעה את נוסחה. בנוסף, נכללים בכרך זה
תוספות עמדותיהם של חברי הועדה עו"ד יהושע שופמן, עו"ד רחל סטוביצקי ועו"ד
ד"ר יעקב וינרוט.
 
ב. בכרך השני של דין וחשבון הועדה נכללים הנספחים לדין וחשבון, הכוללים את
המסמכים העיקריים אשר הובאו בפני הועדה במהלך עבודתה, ואשר עליהם, בין
היתר, הסתמכה בדין וחשבון זה.
 
ההפרדה נערכה בשל היקפו הרב של החומר אשר הוצג בפני הועדה ואשר הועדה
בקשה להעמיד בפני הציבור, מטעמים הנוגעים לשקיפות עבודתה ולחשיבותו של
ההסדר.
 
הועדה סברה, כי חיוני הוא כי מכלול הנתונים והמסמכים, ההיסטוריים והאחרים,
שעמדו בפניה יעמדו בפני הציבור ובפני כל מי שיעמוד בפניו דין וחשבון זה בעתיד, הן
לשם הערכתו והבנתו של דין וחשבון הועדה, על המסקנות ועל ההמלצות הכרוכות בו,
והן לשם הכרעות ההמשך שידרשו, קרוב לודאי, בכל הנוגע להסדר, לפחות בעשור
הקרוב.
 
עבודת הועדה
 
עבודת הועדה התאפינה בעומס עבודה רב יחסית, בעוד שמרבית חבריה נושאי
תפקידים בשירות המדינה וברשויות המקומיות, ועבודתם במסגרת הועדה נוספה על
עבודתם השוטפת, וגם חברים אחרים היו בעלי מחויבויות לא מעטות אחרות.
 
עם זאת, הועדה מצאה כי מאמץ זה ראוי וכדאי במיוחד בשעה זו, כאשר נראה היה -
וכך נראה עדין - כי נוצרה שעת כושר, כאשר לראשונה מאז קום מדינת ישראל
וגבושם של הסדרי הדחיה הראשונים אשר מהם נתגלגל ברבות הימים הסדר "תורתו
אומנותו" במתכונת המוכרת כיום, היו מוכנים ראשי המגזר החרדי בישראל, שהם
בעלי הדעה העיקריים בסוגית בני הישיבות, לשבת אל שולחן הדיונים - באמצעות
נציגיהם - לדיון בסוגית הסדר "תורתו אומנותו".
 
בתחילת עבודתה שמעה הועדה סקירות מפי הגורמים הממשלתיים השונים הנוגעים
לבני הישיבות ולעולם התורני, והם משרד הבטחון וצה"ל (אגף כוח אדם), המשרד
לעניני דתות, משרד האוצר (אגף הכנסות המדינה ואגף התקציבים, כל אחד בנפרד),
ולבסוף גם פיקוד העורף בצה"ל.
 
מדיניות הועדה בזימון אישים, נציגי ציבור ואזרחים שונים בפניה היתה כי כל נציג
ציבור או אישיות ציבורית (כמו למשל חברי כנסת) המבקשים להופיע בפני הועדה
יוזמן לעשות זאת, ובנוסף יוזמנו אזרחים שפנו לועדה ובפניתם העלו ענין שהועדה
סברה כי קיים ענין כי יובא בפניה על ידי הפונה גם בעל פה. בנוסף, הזמינה הועדה
גורמים ואישים שונים ביוזמתה, אם לפי בקשת חבר מחברי הועדה ואם בהחלטה
משותפת של הועדה כולה.
 
הועדה קימה שש עשרה ישיבות במליאתה, במועדים ובמקומות המפורטים בנספח ד'
לדין וחשבון. במהלכם של דיונים אלה הופיעו בפני הועדה ארבעים ושבעה אנשים,
כמפורט בנספח ה' לדין וחשבון הועדה. מלבד ישיבותיה הרגילות, קיימה הועדה
סיורים ומפגשים, רובם ככולם מתועדים בפרוטרוט בדין וחשבון זה: סיורים
וביקורים במספר ישיבות ומוסדות לימוד תורניים, נפגשה עם ראשי ישיבות ועם חלק
מראשי המגזר החרדי, וכן נפגשה עם חיילים מיחידת הנח"ל החרדי ועם חלק
ממפקדיה של יחידה זו.
 
הועדה בקרה בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה בירושלים, בישיבת מיר בירושלים וכן
בקרית החינוך מבשרת ציון - מר"ץ (מרכז צוותים). ביקור שתוכנן עבור הועדה
בישיבת פוניבז' בבני ברק בוטל מסיבות טכניות.
 
בנוסף לחברי הועדה, הוזמן בקביעות והשתתף בישיבות הועדה מר שאול דנאי, סגן
מזכיר הממשלה. מטעם צה"ל הוזמנו בקביעות לישיבות הועדה והשתתפו בהן אל"ם
נסים ברדה, ראש מנהל גיוס, ואל"ם יוסף תלרז, סגן הפרקליט הצבאי הראשי, אליהם
נלווה סגן יובל רויטמן, היועץ המשפטי למנהל גיוס. כן נכחו בישיבות הועדה מעת לעת
המתמחים אילנית פולק וקובי במביליה מן הלשכה המשפטית של משרד הבטחון,
ואנשי מנהל גיוס ואגף כוח אדם בצה"ל לפי הצורך.
 
בסמוך לאחר תחילת עבודתה, פרסמה הועדה הודעה לציבור בחתימת מזכיר הועדה,
כדלקמן:
 
"ביום י' באלול התשנ"ט (22 באוגוסט 1999) מינה שר הבטחון את הועדה לגבוש
ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות, בראשותו של שופט בית המשפט העליון
(בדימוס) צבי טל.
 
הועדה נתמנתה לנוכח החלטת בית המשפט העליון בבג"ץ 3267/97, 715/98
רובינשטיין נ' שר הבטחון, והוסמכה לבחון את הדרכים לגיבוש הסדר ראוי בנושא
גיוס בני הישיבות.
 
ניתנת בזאת הודעה, כי כל אדם או גוף הסבורים כי בידם הצעה, חומר או עמדה
העשוים לתרום לעבודתה של הועדה, מתבקש להעביר חומר זה, בדואר בלבד, לפי
כתובת הועדה הרשומה מטה, לא יאוחר מיום שני, ח' בחשון התש"ס, 18 באוקטובר
1999. חומר בהיקף העולה על חמישה העמודים יתקבל רק אם יתלווה לו תקציר
בהיקף של עד שני עמודים.
 
אין במשלוח הפניה כדי לחייב את הועדה בכל מובן שהוא, והפניות יועברו לעיון חברי
הועדה לשיקול דעתם; לאחר בחינת הפניות תחליט הועדה מי מבין הפונים - אם בכלל
- יוזמן להשלים את הצגת עמדתו בעל פה בפני הועדה."
 
 
בעקבות פרסום המודעה הגיעו אל הועדה מעל ארבעים פניות, חלקן מן הציבור הרחב
וחלקן מאישי ציבור וממוסדות וגופים שונים, רובן ככולן לגופו של ענין ולגופם של
דברים. על אף המועד האחרון שנקבע לקבלת הפניות, לא החמירה הועדה בענין זה,
וגם פניות שהגיעו לאחר המועד הקובע, ואפילו פניות שהגיעו במהלך כתיבת דין
וחשבון הועדה, נתקבלו והופצו בין חברי הועדה. בסך הכל נתקבלו בידי הועדה
ארבעים ותשע פניות (במספר זה אין מנויות פניות לא עניניות וכן פניות נוספות ופניות
המשך של גורמים ואנשים שפנו לועדה).
 
הפניות קובצו ונותחו על ידי מזכיר הועדה, והועברו לעיון החברים, אשר קבעו מי
מבין הפונים ראוי יהיה לזמנו בפני הועדה גם לשמיעה בעל פה.
 
לאחר שמיעת כל הגופים, האישים והגורמים, התכנסה הועדה לשתי ישיבות שהיו מעין
"ימי עיון" לשם גיבוש מסקנותיה, ובעקבותיו למספר ישיבות נוספות לגיבוש סופי של
המסקנות ושל ההמלצות.
 
הועדה מבקשת לציין במורת רוח, כי במהלך עבודתה פורסמו בכלי התקשורת טיוטות
שונות של המלצות הועדה, ובהן פרסומים לא מדויקים, תוך ניתוח וביקורת. מורת
רוחה של הועדה מכוונת הן כלפי המקור למסירת הדברים, והן כלפי כלי התקשורת,
אשר על דרך "עמא פזיזא"5 הקדימה פיה לאוזניה, ועסקה בניתוח וביקורת של
טיוטות לא סופיות, במנותק מהקשרן וממקום חיותן, היינו הרקע של הדין וחשבון
כולו. רק מפני שמרבית הפרסומים נעשו לקראת סוף דרכה של הועדה, נמנעו חברים
מספר ולא פרשו ממנה, במחאה על תופעה זו.
 
לאחר שגובשו המסקנות וההמלצות גיבוש ראשוני, הוכנה טיוטת הדין וחשבון של
הועדה, הופצה בין החברים, אשר העירו את הערותיהם והעבירו את תיקוניהם, וזאת
עד להשגת נוסח שהיה מוסכם ומקובל על כל החברים להמלצות הועדה ולדין וחשבון,
לרבות עמדותיהם של חברי הועדה שבקשו להביע הסתיגויות מסוימות.
 
נוסח מסכם זה של הדין וחשבון מוגש עתה על ידי הועדה.
 
רקע
 
ימיו של הסדר "תורתו אומנותו" כימיה של מדינת ישראל.
 
לאחר הסדר זמני שנהג במהלך מלחמת העצמאות, הורה סמוך לאחר קום המדינה
ראש הממשלה ושר הבטחון דאז, ד' בן גוריון, לאפשר דחית גיוס לתלמידי ישיבות
"שתורתם אומנותם". מטרתו של ההסדר אז, כפי שגם ראה אותו מחוללו, היתה
שמירה על גחלת לימודי התורה בעם ישראל, גחלת שכמעט כבתה בשואה באירופה,
אשר כלתה את פאר ישיבות פולין, אשכנז וליטא, ולא הותירה מהן שריד כמעט.
 
עם השנים, כפי שמתואר להלן בהרחבה בדין וחשבון זה, חלו התפתחויות ושינויים
בהסדר, ומספר המצטרפים אליו והשוהים בו מדי שנה ושנה גדל למספרים אשר נראה
כי מי שאשרו את ההסדר לא חזו אותם אי אז בשנות החמישים.
 
עם הגידול במספר השוהים בהסדר, נוצרו גם בעיות כלכליות וחברתיות במגזר
החרדי, עקב מצב הדברים בו מרבית הגברים לא עשו לפרנסת משפחתם אלא העדיפו
את לימודי התורה, כערך עליון בו רואה החברה החרדית צורך חיוני וערך עליון, גם על
חשבון ענינים אחרים. ואולם, אם בשנות החמישים היו ללומדים הורים שפרנסום,
הרי שבשנות השבעים והשמונים קם כבר הדור השני ללימודי התורה, ובשנות
התשעים - הדור השלישי. לאלה לא עמד הגב הכלכלי שעמד להוריהם, והתוצאה היתה
כי המצב הכלכלי בקרב הלומדים בישיבות הכביד ללא נשוא.
 
במקביל, לא הסכינה החברה הישראלית הכללית עם המשך ההסדר במתכונתו הקימת,
ונשמעו עליו ביקורות מכל קצווי הקשת הציבורית והפוליטית. ועדות לא מעטות קמו
במגמה לבחון את הצורך ואת האפשרות בשינוי ההסדר, אך פרט לשינויים במעטפת
ההסדר (הפיקוח על השוהים במסגרת ההסדר, וכיוצא באלה) לא חל כל שינוי
משמעותי במתכונתו, אלא נהפוך הוא - חלה הרחבה במספר הזכאים להצטרף להסדר
ובמיהותם, בוטלו המכסות אשר נהגו במסגרת ההסדר6, ועוד.
 
שינויים אלה בהסדר ובמתכונת הפעלתו הובילו למעשה גם לשינוי מכללא בתפיסת
היסוד העומדת מאחוריו: מהסדר של אין ברירה לשם שמירה על גחלת הלימודים
התורניים בעם היהודי, אל הסדר הנובע ממניעים אידיאולוגיים עמוקים בקרב לומדי
התורה, הרואים בלימודי התורה ערך עליון על כל ערך אחר.
 
מצב דברים זה הוביל לפניות לא מעטות לבית המשפט הגבוה לצדק, פניות שבתחילה
נדחו, ולאחר מכן, בשנת 1988, כבר נכתב בהן שטר אזהרה: אם ימשך ההסדר
במתכונתו הנוכחית, פסק בית המשפט העליון (ראו בהרחבה להלן), עשוי לבוא יום בו
הכמות תהפוך איכות וההסדר במתכונתו הקימת לא יוכל לעמוד עוד. עשר שנים חלפו,
ובשנת 1998 הועמד השטר לפרעון, גם אם בדרך אחרת: בית המשפט העליון קבע, כי
ההסדר במתכונתו הקימת איננו ענין ששר הבטחון רשאי לקובעו לבדו מכוח
סמכויותיו הכלליות הקבועות בחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו -
19867, וכי על הכנסת להדרש לסוגיה בפרוטרוט.
 
פסק דינו זה של בית המשפט העליון הוביל למסקנה, כי אחת היא מה יהיה - לא עוד
יהיה מה שהיה.
 
לבחינת השלכותיו של פסק הדין הוקמה הועדה לגבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני
ישיבות, אשר ישבה על המדוכה, דנה בסוגיה, הפכה בה והפכה בה, ומצאה כי בידה
להצביע על מספר מסקנות, על מספר המלצות ועל המגמה הראויה בסוגית הלימודים
התורניים של בני הישיבות.
 
הגיעה עת דין וחשבון מטעם הועדה.
 
 
פרק ב': רקע ונתונים
 
הלימוד בישיבות - רקע היסטורי
הישיבה כמושג
 
"הישיבה" היא מוסד המושרש בעם ישראל לאורך כל תולדותיו: "מימיהם של אבותינו
לא פרשה ישיבה מהם"8. בימי המשנה והתלמוד היו הישיבות העיקריות שבארץ
ישראל ביבנה ואחר כך בציפורי, טבריה (טבריא) וקיסריה (קיסרי). ואילו בבבל,
במאה השלישית, נודעו ישיבתו של רב בסורא, של שמואל בנהרדעא ושל רב יהודה
בפומבדיתא. לפי המסופר בתלמוד9, כאשר נפטרו לבתיהם תלמידי ישיבתו של
רב, נשארו אצלו אלף ומאתיים אוכלי שולחנו. כשנפטרו תלמידיו של רב הונא (תלמידו
של רב) מלפניו נשארו באוכלי שולחנו שמונה מאות תלמידי חכמים. עוד מסופר שם,
שכאשר רב הונא דרש את שיעורו, עמדו עליו שלושה עשר מתורגמנים ("השומעין מפיו
ומשמיעין לרבים, זה מכאן וזה מכאן ומלפנים ומאחור ומתחלקין למקומות הרבה,
שהיה העם רב"10). וכאשר עמדו התלמידים מישיבתו של רב הונא והיו מנערים
גלימותיהם, היה האבק עולה ומכסה את עין השמש ("ומאפיל את החמה, והיה ניכר
בארץ ישראל"11).
 
ישיבות סורא ופובמדיתא הוסיפו להתקים, ברציפות, כשמונה מאות שנה (מלומדים
שונים ציינו, שגם הותיקות שבאוניברסיטאות אירופה לא זכו עדין לאריכות ימים
כזו), ובתקופת הגאונים שמשו ישיבות אלה מרכזי התורה הגדולים שמהם יצאה
הוראה לכל ישראל. גם לאחר תקופת הגאונים, עדין היו בבבל ישיבות חשובות. רבי
בנימין מטודלה (במאה השתים עשרה) מצא בבגדד עשר ישיבות והראש לכולן רבי
שמואל בר עלי. רבי פתחיה מרגנשבורג במסעותיו כותב כי בבגדד, תחת ראש הישיבה
רבי שמואל הלוי בר עלי, למדו כאלפיים תלמידים, ומהם יותר מחמש מאות תלמידים
מובהקים.
 
לאחר תקופת הגאונים, החל מסוף המאה העשירית, התיסדו ישיבות גדולות ומרכזי
תורה בספרד, בצפון אפריקה, בפרובנס, בצרפת, באשכנז, אלו ישיבותיהם של
"הראשונים" ובעלי התוספות. על לימוד התורה בישיבות אלה כותב פרופ' א' א' אורבך:
"מימות אביי ורבא, רב אשי ורבינא, לא למדו תורה בהתמדה ובמסירות כזו מתוך
הרחקת שאר כל הענינים ומתוך החדרת עסק התורה לכל תחומי החיים. . ."12.
לימוד התורה היה לעסקם העיקרי של חוגים רחבים. ויפה כוחה של עדות חיצונית.
אחד מתלמידיו של הסכולאסטיקן המפורסם אבלארדוס, כותב במאה השתים עשרה:
 
"הנוצרים המחנכים את בניהם אינם עושים כן לשם שמים אלא מתוך שאיפה
לרווחים. הם רוצים, שאח אחד יהיה כומר - כדי שיעזור לאביו ולאמו ולאחיו. . .לא
כן היהודים, מתוך קנאת ה' ואהבת תורתו הם שולחים את כל בניהם ללמוד, כדי
שיבינו בתורת ה'. היהודי, גם העני שבעניים, אם יש לו עשרה בנים, ישלח אותם
ללמוד לא לשם קבלת שכר, כפי שעושים הנוצרים, אלא בשביל הבנת תורת ה', ולא רק
את הבנים אלא אף את הבנות"13.
 
תלמידי חכמים בצרפת "לא היו חולצים מנעליהם אלא בליל שבת, לפי שלומדים בכל
הלילות של חול ושוכבים מעט בלבושיהם". הם וחבריהם באשכנז (גרמניה) למדו ושנו
בלכתם בדרך, בשכבם ובקומם. . ."14.
 
לאחר מכן נוסדו ישיבות באיטליה, ביוון, במצרים, בארץ ישראל, בתורכיה ולמעשה
בכל מקום שבו נמצא קיבוץ יהודי ניכר.
 
 
החל מן המאה השבע עשרה עברו מרכזי התורה בעיקר לאירופה התיכונה והמזרחית,
כפולין, רוסיה, הונגריה וליטא, ובהן מרכזי תורה מפורסמים, כמו בלובלין ובקראקא,
במינסק, בווילנא, ובפרשבורג, ובמאה התשע עשרה בוואלוזין, בטלז, בפוניבז', במיר,
בנובהרדוק, ועוד רבות, כהנה וכהנה.
 
חורבן היהדות בשואה החריב גם את הישיבות באירופה, אם כי מאות בני ישיבות
נמצאו מקלט בשנחאי שבסין ובקובה שביפאן, שם הוסיפו ללמוד במסגרת ישיבותיהם,
עד עלותם ארצה.
 
בארץ ישראל נוסדו ישיבות במאה השש עשרה בצפת (הר"י בי רב ורבי יוסף קארו)
ובירושלים (הרלב"ח). במכתב מאמצע המאה השמונה עשרה נזכרות שתים עשרה
ישיבות בירושלים, ובהן ישיבת "כנסת ישראל" של רבי חיים בן עטר, ובית המדרש
"בית אל" של המקובלים בראשות רבי שלום שרעבי. במאה התשע עשרה היו מספר
ישיבות בארץ, ובהן "עץ חיים" ו"תורת חיים" בירושלים וישיבת "תורת ארץ ישראל"
של הרדב"ז בצפת. במאה העשרים נוסדו ישיבות רבות בארץ. בהן, "הישיבה המרכזית
העולמית "הידועה כיום בשם "ישיבת מרכז הרב" בירושלים, שנוסדה על ידי הרב
הראשי לארץ ישראל הרב אי"ה קוק, וכן ישיבת "כנסת ישראל" (הידועה כישיבת
חברון) מסלבודקה שבליטא, שיסדה לה סניף עיקרי בחברון באמצע שנות העשרים, עד
הפרעות של שנת תרפ"ט, שבהן נשחטו עשרים וארבעה מתלמידיה, ואז עברה
לירושלים.
 
לאחר חורבן השואה חזרו ונוסדו בארץ ישראל רבות מן הישיבות שחרבו באירופה, על
ידי פליטת בית סופריהם ותלמידיהם ונקראו בארץ על שם הישיבות שחרבו. הידועות
שבהן, ישיבת מיר בירושלים, ישיבת פוניבז' בבני ברק, וישיבת חכמי לובלין, גם היא
בבני ברק, וישיבות הזרמים החסידיים, כגון חסידות גור, חב"ד, ויז'ניץ', בעלז, ועוד.
חברי הועדה ביקרו בישיבת מיר בירושלים, המונה כארבעת אלפים תלמידים,
והתרשמו עמוקות מן החזיון של ריכוז עצום של תלמידים המשתפך, מחוסר מקום, מן
האולם הגדול, אל הפרוזדורים, אל הבימה, ואל רחבת ארון הקודש, ואף אל בתים
סמוכים, והכל עוסקים בלימוד עצמי ובחברותות. כן התרשמו חברי הועדה עמוקות
מאישיותו של ראש הישיבה, הרב נתן צבי פינקל.
 
סדר הלימוד בישיבות
 
עיקר הלימוד בישיבות הוא בתלמוד על מפרשיו, הראשונים והאחרונים ועל ספרות
החידושים, השו"ת והפוסקים, ראשונים ואחרונים. ישנן ישיבות המקדישות זמן גם
ללימוד החומש ומפרשיו וללימוד ספרות המוסר, כמו ספר חובות הלבבות לרבנו בחיי
וספר מסילת ישרים לרמח"ל. אבל, כאמור, עיקר הלימוד הוא בתלמוד והספרות
שסביבו.
 
מטרת הלימוד, היא ראשית, לקיים מצוות תלמוד תורה, שנאמר בה "לא ימוש ספר
התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"15, ושנית, לרכוש בקיאות וידיעה בכל
ענפי ההלכה.
 
ומכיוון שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"16, גם אם יעמול אדם
בתורה כל ימיו לא יגיע לתכלית הידיעה. ואמרו בגמרא, וכן נפסק בשולחן
ערוך17: "תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. היה לפניו עשית מצווה ותלמוד
תורה, אם אפשר למצווה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו, ואם לאו - יעשה
המצווה ויחזור לתורתו".
 
כן אמרו שם18: "אין דברי תורה מתקימין במי שמתרפה עצמו עליהם, ולא
בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה, אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו
תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו" וכן נאמר שם19: "מי שרוצה לזכות
בכתרה של תורה, יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה, באכילה
ושתיה ושיחה וכיוצא בהם, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה". "וכל שאפשר לו לעסוק
בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה
בכלל כי דבר ה' בזה"20.
 
"ואם אין לו מה יאכל, "יעשה מלאכה כל יום כדי חייו, ושאר היום והלילה יעסוק
בתורה"21. "היה בעל אומנות, עוסק במלאכתו שלוש שעות ביום, ותשע שעות
בתורה"22.
 
וכך אמרו באבות (ו', ד'): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה
תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה - ובתורה אתה עמל".
 
כותב הרב פרופ' ש' אסף (שהיה גם שופט ההרכב הראשון של בית המשפט העליון):
 
"ראשי הישיבות ותלמידיהם עסקו בתורה יומם ולילה ולא היו ישנים אלא שנת עראי.
על תלמידי החכמים שבצרפת מספר אחד מגדולי הדור (ר' משה מקוצי, בספר מצוות
גדול, מצוות לא תעשה, סימן ס"ה בדיבור המתחיל "והקושר"), כמסיח לפי תומו, לא
היו חולצים מנעליהם אלא בליל שבת, לפי שלומדים בכל הלילות של חול ושוכבים
מעט בלבושיהם, כי רק לימי שבת היו באים לבתיהם ולמשפחתם ובמוצאי שבת היו
חוזרים שוב לבית הישיבה."23
 
על ההווי בפולין במאה השבע עשרה, מעיד נתן נטע הנובר בספרו "יוון מצולה"
(המשמש מקור היסטורי לכל חוקרי התקופה): "המפורסמות אין צריכין ראיה, שלא
היה כל כך הרבה תורה בכל תפוצות ישראל כמו במדינת פולין. בכל קהילה וקהילה
היו תופסין ישיבות והיו מרבין שכר לראש ישיבה שלהם כדי שיוכל לתפוס ישיבה בלא
דאגה ולהיות תורתו אומנותו.... והיו נותנים לנערים אכילה מקופה של צדקה או מן
התמחוי. ואם היה קהילה של חמישים בעלי בתים היו מחזיקין לא פחות משלושים
בחורים ונערים"24.
 
הלימוד בישיבה הוא, בעיקרו, לימוד עצמי, לרוב בחברותא של שנים אך גם בפני
עצמו, בקול רם ומתוך ויכוח וליבון. מלבד הלימוד העצמי, שהוא, כאמור, העיקר,
ראשי הישיבות נותנים שיעור, בתדירויות משתנות הכל לפי הישיבה, בין פעם ביום
ובין פעם בשבוע. בשיעור זה מעמיק ראש הישיבה בחומר שנלמד בלימוד העצמי,
מנתח אותו ומחדש בו והכל תוך כדי קושיות ופירוקים ותוך משא ומתן בהלכה
"והדברים שמחים ומאירים". כך גם נקנית לא רק התורה אלא גם אהבת התורה.
 
בזמנינו, במשך היום, מתקימים בדרך כלל שלושה "סדרים", היינו שלושה סדרי לימוד
עצמי, עד הצהרים, אחר הצהרים, ובערב. וישנם גם משכימי קום העוסקים במסכת
הנלמדת או במסכת נוספת לפני עמוד השחר, וישנם לעומתם, "מאחרי שבת" הלומדים
עד אחר חצות הלילה. וכך ניתן להבין את המסופר על ישיבת וולוז'ין (במאה התשע
עשרה) שקול תורה לא נדם בה לא ביום ולא בלילה. וכך מתאר תלמיד שלמד בישיבה
בשנותיה האחרונות את סדר יומו:
 
"מתשע שעות בבוקר ועד תשע שעות בערב למדו בה (בישיבה) כל התלמידים כולם
בצוותא חדא. ומתשע שעות בערב עד תשע שעות בבוקר היו בה חילופי גברי וחילופי
משמרות. שלוש שעות ראשונות - משמר ראשון, שלוש שעות שלאחריהן - משמר שני,
וכך הלאה: משמר נכנס ומשמר יוצא. משמרות אלו היו חובה ולא רשות: כך וכך
ספסלים היום, וכך וכך ספסלים מחר. ומי שידע בעצמו שאין הוא יכול למלא את
חובתו בלילה שמשמרו חל בו היה מחליף את משמרו באחר.

היו תקופות שרבו בהן הלומדים בלילה ולא היה צורך לארגן משמרות, בלילי שבת היו
מחצית תלמידי הישיבה אוכלים ארוחת ליל שבת בחצות, זמן סוף המשמרת למחצית
הבחורים ותחילתה של המחצית השניה, באווירה זו צמחו מתמידים, שהיו לומדים
שמונה עשרה שעות ביממה ויותר. . ."25
 
יום השישי הוא יום לימוד מקוצר, עד הצהרים, כדי שאפשר יהא להתכונן ולהכין
צרכי שבת. בשבת עצמה מתקימים סדרי לימוד מקוצרים.
 
שנת הלימודים מתחילה בדרך כלל בראש חודש אלול, כאשר חודש זה מהווה הכנה
רבה ל"ימים הנוראים" של ראש השנה ויום הכיפורים. לאחר יום הכיפורים יוצאים
לחופשת סוכות, וחוזרים ללמוד בסוף תשרי או תחילת מרחשון, עד פרוס חג הפסח.
 
לאחר חופשת הפסח חוזרים ללמוד מראש חודש אייר עד לאחר תשעה באב. שלושת
שבועות חופשת הקיץ שבין עשרה באב לראש חודש אלול קרויים "בין הזמנים".
 
על פי הכללים הקבועים כיום לדחית גיוסם של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם"
חייב תלמיד הישיבה ללמוד לפחות שמונה שעות ביום. ישנן ישיבות - וכמובן כוללי
אברכים - בהן אמנם סדרי הלימודים עומדים אך בתנאי מזערי זה; ואולם, במרבית
הישיבות הגבוהות, וכן בכוללי אברכים לא מעטים, סדרי הלימוד הרגילים מחיבים
לימודים בהיקף שעות יומי העולה על הדרישה המזערית האמורה.
 
יותר מאחד מן הרבנים עמם נפגשה הועדה, בין בישיבותיהם ובין בהופיעם בפני
הועדה, עמדו על כך שתלמיד הישיבה המתעמק בלימוד התורה הוא בגדר "שקוע
בתורה", ולמעשה ראשו ומוחו סובבים ועוסקים בלימוד התורה גם בשעות שאינו
לומד, והוא מתעלה ועוסק בלימודיו התורניים ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר.
לתפיסת ראשי הישיבות, אורח חיים זה של תלמידי הישיבות המתעמקים, הוא כמעט
מצב נפשי, אשר לא ביום אחד ולא ביומיים של לימוד ניתן להגיע אליו, ואשר הפסקת
הלימודים התורניים, ולו ליום אחד, פוגעת בו מידית.
 
 
הסדר "תורתו אומנותו" - רקע היסטורי
 
הסדר "תורתו אומנותו" הורתו בהחלטות ובטיפול שנעשו על ידי גורמי מערכת הבטחון
ומשרד הבטחון, כאשר עד לשנת 1977 לא היתה סוגית תלמידי הישיבות מוסדרת
בהסכמים קואליציוניים, והנושא הוסדר בהחלטות של הממשלה ושר הבטחון בלבד.
 
תחילתו הפורמלית של ההסדר בהוראה שהוציא הרמ"א גלילי ביום כח' באדר א'
התש"ח (9.3.48), אל כל חטיבות צה"ל שבהקמה דאז, לפיה ישוחררו תלמידי
הישיבות מגיוס. בהוראה נאמר כדלקמן:
 
"נתקבלה החלטה כי בני הישיבות, לפי רשימות מאושרות, פטורים משירות בצבא.
לתלמידים המסוגלים ינתן אימון להגנה עצמית במקום תלמודם, בפקודה של הכנסת
[הכינוי לארגון "ההגנה"].
 
החלטה זו כוחה יפה למשך שנת תש"ח, ובסוף השנה תבחן הבעיה מחדש.
 
את אמוניהם של בני הישיבות יש להסדיר באופן שלא יתערער משטר הלימודים
בישיבות. לפיכך יש לבוא בדברים עם ראשי הישיבות ולהבטיח נצול זמני חופשה
לצורך אימונים, להתאים המועדים, וכיוצא באלה.
 
משמעות הוראה זו כי בני הישיבות ימנו על החי"מ [חיל המשמר] הבלתי מגויס בלבד."
 
ואולם, נראה כי ההחלטה הראשונית להעניק דחית גיוס לתלמידי ישיבות באורח
סדור, ולא באופן חד פעמי תוך כדי מצוקות ופגעי המלחמה, היתה החלטתו של ראש
הממשלה ושר הבטחון ד' בן גוריון, החלטה אשר כבר בשנת 1949 התקבלה על ידו
לבקשת נציגי המפלגות הדתיות בממשלה ונציגי המגזר החרדי.
 
ברישום ביומנו ביום כב' בשבט התש"י (9.2.50), ציין ראש הממשלה ושר הבטחון ד'
בן גוריון כי הופיעו בפניו ראשי הישיבות ובקשו את שחרור בחורי הישיבות. וכך כתב
בן גוריון ביומנו:
 
"באה אצלי משלחת ראשי ישיבה: הרב מלצר, טיקוצ'ינסקי, הרב כ"ץ מפתח תקוה,
הרב סורוצקין ועוד צעיר אחד [ככל הנראה הרב מ' ד' טננבוים ז"ל]. באו לבקש על
שחרור בחורי ישיבה משרות בטחון; ואם כי הודעתי להם מראש שבקשתם כבר נתנה -
בססו דבריהם באריכות, בזה אחר זה.
 
בקשו שניתן חוק על השחרור. הסברתי להם שהחוק לא יתקבל. הציעו תקנות על ידי
הממשלה או שר הבטחון, שמא ישתנה בינתיים שר הבטחון.
 
נימקתי קושי התקנה. הרב מלצר בסס דבריו בפסוק מקהלת: "טובה חכמה מכלי קרב"
(קהלת, פרק ט' פסוק יח') - חכמה זו תורה. שאלתיו, אם אין הכוונה לחכמה
אסטרטגית, שהיא טובה מכלי קרב? אמר - התורה נדרשת בשבעים פנים.
 
הם חוששים שרוב בחורי ישיבה יפסיק את משנתו - לא ישוב אליה. גם לא הסכימו
להצעתי, לאמן בחורי ישיבות במקומם. אם כי הבאתי ראיה ממשה רבנו ומיהושע בן
נון (לדבריהם, היו אלה ראשי ישיבות, שהיו מצביאים)."
 
הביטוי הכתוב הרשמי למדיניותו זו של ד' בן גוריון ניתן במכתבו מיום כד' בטבת
התשי"א (9.1.51) אל מנהל משרד הבטחון ואל הרמטכ"ל, בו כתב כדקלמן:
 
"על יסוד סעיף 12 בחוק שירות בטחון, שחררתי בחורי הישיבה משירות סדיר. שחרור
זה חל רק על בחורי הישיבה העוסקים בפועל בלימוד תורה בישיבות, וכל עוד הם
עוסקים בלימוד תורה בישיבות.
 
השחרור אינו חל על "בחור ישיבה" שעוזב את הישיבות לזמן מה (אם לא מסיבת
מחלה) ועוסק בענין אחר, אפילו בענין שמוטל עליו מטעם הישיבה, כגון הוראה
ובמחנות כדומה.
 
הודעתי על כך לשר י. מ. לוין על מנת שיודיע זאת לראשי הישיבות, והוא קיבל על
עצמו להודיע להם.
 
במקרה שימצאו "בחורי ישיבה" מחוץ למקום לימודם בישיבה, ולו גם בשליחות איזו
שהיא, על המשטרה הצבאית לאסור בחורים אלה אם לא יוכיחו ששרתו בצבא כחוק,
ולהביאם לקלט צבאי."
 
בשנת 1954 החליט שר הבטחון דאז, פ' לבון, להביא לכלל מעשה את ההנחיה
שההסדר בענין תלמידי הישיבות הוא הסדר של דחית גיוס בלבד ולא הסדר של פטור,
והורה על גיוסם של כל תלמידי הישיבות אשר גיוסם נדחה באותה עת כבר ארבע שנים
או יותר26. בעקבות המחאה מצד ראשי הישיבות, הורה מ' שרת, ראש
הממשלה, לשר הבטחון לבטל את ההוראה, והוחלט על הקמת ועדת שרים בנושא. לפי
הרישומים, ועדת השרים האמורה מעולם לא הוקמה.
 
בשנת 1957 נערכה פגישה בין ראשי הישיבות לבין המנהל הכללי של משרד הבטחון
באותה עת, מר ש' פרס. מזכיר ועד הישיבות בארץ ישראל, הרב מ' ד' טננבוים, הוציא
מכתב המסכם את הפגישה ביום א' בכסלו התשי"ט (13.11.58), ובו סוכמה הפגישה,
בין היתר, כדלקמן:
 
". . .דעתם ומשאלתם של ראשי הישיבות שליט"א היא, שלא לשנות את המצב הקיים;
אולם הם מקוים שההסדר דלהלן, אשר עלה על שולחן הדיונים בעת הפגישה, לא יפגע
בסדרי הלימודים בישיבות וברוחן, והוא:
 
1. בן ישיבה, אשר מגיעה שעתו להתיצב לרשום ולבדיקות רפואיות - ישאל על ידי
לשכת גיוס, אם רצונו להמשיך למודיו בישיבה או להתגיס לצה"ל. באם יודיע על רצונו
להמשיך ללמוד בישיבה, יקבל דיחוי באופן ובצורה שהוא קבל עד כה. יודיע על רצונו
להתגיס - יגויס.
 
2. שאלה זו תוצג בתקופה מאוחרת יותר בפני כל תלמיד ישיבה, בהגיעו לגיל 25.
בהודיע התלמיד, שרצונו להמשיך ללמוד בישיבה, יוסיף לקבל את הדיחוי כנ"ל; באם
לאו - יקבל שלושה חודשי אמון מרוכז (שבע שנות למודיו בישיבה יחשבו כאילו שרת
בצבא שנתיים ורבע), ויעבור לאחר מכן למסגרת חיל המילואים. עזב תלמיד הישיבה
בתוך תקופת שבע שנות למודיו הנ"ל יגויס לשירות בטחון רגיל.
 
3. בהגיע תלמיד הישיבה לגיל 29, תוצג בפניו שאלה זו בשלישית, והיה כי יענה, כי
רצונו להמשיך ללמוד בישיבה, יוסיף לקבל את הדיחוי כמקובל כיום. באם לא - יגויס
למילואים. תלמיד, שיביע רצון להתגיס והוא בגיל שבין 25 - 29, יקבל שלושה חודשי
אמון בסיסי ולאחר מכן יעבור לחיל המילואים, כנזכר בסעיף 2 הנ"ל."
 
למכתב זה השיב המנהל הכללי של משרד הבטחון ש' פרס במכתב אישור מיום כה'
בכסלו התשי"ט (7.12.58), בו נאמר כדלקמן:
 
"אני מאשר בתודה קבלת מכתבך מיום א' בכסלו התשי"ט, אשר יש בו משום סיכום
אוביקטיבי ומשביע רצון מפגישתנו עם כב' ראשי הישיבות. ברצוני גם לציין את
האוירה הטובה והענינית שבה התנהלה השיחה הזו והנטיה שהסתמנה בה להתחשב
עם צרכי הבטחון.
 
מכתבך הועבר לשר הבטחון אשר הורה לי לאשר את תכנו.
 
יש בדעת משרד הבטחון לנהוג בעתיד כמוצע במכתבך, ובמידה וצרכי הבטחון יחיבו
בדיקת הנושא מחדש, נתיעץ בעתיד, כפי שעשינו בעבר, עם כב' ראשי הישיבות לפני כל
החלטה על שינוי המצב."
 
בשנת 1968, לבקשת שר הבטחון משה דיין, הוקמה ועדת שרים לבחינת הנושא. ועדת
השרים החליטה כי הסדר הדחיה ימשך במתכונת דומה לזו שנהגה עד לאותו מועד.
להלן החלטתה המפורטת של הועדה:
 
"שר הבטחון מביא בפני חברי ועדת השרים את הצעת המטה הכללי של צה"ל לענין
שירות תלמידי ישיבות בצבא.
 
שר הפיתוח והתיירות תומך באותו חלק של הצעת המטכ"ל המתיחס לישיבות
התיכוניות וישיבת "קוממיות", ומתנגד להסדר המוצע לגבי ישיבות תורניות. השר
מציע כי בני הישיבות התורניות יעברו פרק אימונים צבאי מינימלי אשר יאפשר
להכניסם למערך הצבאי בשעת הצורך.
 
שר השיכון מציע כי הועדה תחליט עקרונית על הסדר אחיד לענין שירות בני ישיבות
בצה"ל; ביצוע ההחלטה יעשה באופן הדרגתי.
 
השר מ' בגין מציע כי בשנה האחרונה ללימודיהם של תלמידי ישיבות תיכוניות, בין
הגילאים 17 - 18, תשקל האפשרות של מתן חינוך טרום צבאי לזמן מוגבל ללומדים.
באשר לישיבות תורניות מציע השר כי המטה הכללי יעשה מאמץ מתמיד לשכנע אותן
לקבל ההסדר של "כרם דיבנה". השר מליץ לשקול את ההצעה של חינוך צבאי כלשהו
בתוך הישיבות בהן הלימודים רצופים.
 
השר י' ספיר מציע כי תלמיד, בטרם הכנסו ללמוד בישיבה תורנית, יעשה ארבעה
חודשי אמון צבאי ואחרי כן יקדיש חודש אמונים בתוך הישיבה מדי שנה. תלמיד אשר
לומד לקראת קבלת סמיכות לרב ומוכיח כי אמנם מוכשר הוא לכך, ינתנו לו כל
התנאים ללמוד ללא הפרעה.
 
שר המשפטים והפנים תומכים בהצעת המטכ"ל לענין שירות בני ישיבות בצה"ל.
 
מחליטים (ברוב של ארבעה קולות) לקבל הצעת המטה הכללי של צה"ל לענין שירות
תלמידי ישיבות בצה"ל, מבלי לחולל בשעה זו שינויים מרחיקי לכת, כדלקמן:
 
1. דחית גיוס לתלמידי ישיבה תורנית
 
א)                ישאר בתוקפו ההסדר לפיו תלמיד ישיבה הלומד תורה ברציפות מגיל
16, ידחה גיוסו כל עוד "תורתו אומנותו".
א)
 
ב)                 דחיה כזו יקבל כל תלמיד ישיבה בתנאי שילמד באחת ישיבות
הנמצאת ברשימה המוכרת על ידי צה"ל לצורך הסדר זה.
ב)
 
2. דחית גיוס לבוגרי ישיבה תיכונית
 
א)                שוב, לאור האמור לעיל, ובמיוחד לאור העובדה שבסופו של דבר רוב
רובו של הציבור הזה מגיע לצה"ל לתקופת שרות מלאה או לשרות בהסדר של "כרם
דיבנה", אנו מציעים שכל בוגר ישיבה תיכונית החפץ להמשיך בלימודיו בישיבה
תורנית יהיה זכאי לדחית גיוס כל עוד "תורתו אומנותו".
א)
 
ב)                 גם כאן יש להדגיש שזכאות לדחית גיוס מותנית בלימודיו עד גיל 18
בישיבה תיכונית הנמצאת ברשימת הישיבות התיכוניות המוכרות על ידי צה"ל
ובתנאי שממשיך ללמוד ברציפות באחת הישיבות התורניות הנמצאת אף היא
ברשימה המוכרת על ידי צה"ל לצורך הסדר זה.
ב)
 
 
3. אחידות ההסדרים המיוחדים
 
א)                           כמוסבר לעיל חלק מההסדרים המיוחדים גורמים לתרעומת
ציבורית יותר מאשר אי גיוסם של תלמידי ישיבה מהחוג החרדי - באשר כלפי
הציבור הם נראים כבוחרים בדרך נוחה לשרות צבאי מקוצר מחד גיסא, ובעצם
אינם מתכוונים לעשות את "תורתם אומנותם" מאידך גיסא.
א)
 
ב)                            בכדי ליטול עוקצה של תרעומת בקרב הצבור האזרחי ובקרב
החיילים, אנו מציעים לקבוע נוהל אחד ואחיד לישיבות או למסגרות של "כרם
דיבנה", "הדרום", "הר עציון", "הכותל", ו"שעלבים", שעקרונותיו הם:
ב)
 
(1)                          מעבר כארבעה חודשים אמון טירון. (1)
 
(2)                          שהות של שנה בישיבה. (2)
 
(3)                          מעבר כששה חודשים אמון מתקדם. (3)

(4)                          שהות של יתרת התקופה עד תום ארבע שנים בישיבה, תוך
בצוע תעסוקה מבצעית של שלושה חודשים תוך תקופה זו.
(4)
 
ג)                             אנו בהחלט רואים כחיוני לבטל מכל וכל את ההסדר של
"קוממיות", באשר לא יתכן שחייל ימנה על כוחות צה"ל ובתקופת חיילותו ישב
ויעבוד ביהלומים, יקבל משכורת וכל התקופה הזו תחשב לו כתקופת שרות.
ג)
 
4. אישור רשימת ישיבות תורניות ותיכוניות
 
כדי שלא יהיה צורך להביא לאישור ועדת השרים צירוף של כל ישיבה להסדר בנפרד,
מציעים אנו לנהוג כמפורט:
 
א)                ישיבות תורניות - ללא שינוי מן הקיים, דהינו ההסדר יפעל לגבי
הישיבות הקימות ובהיקף דחיות הגיוס השנתי הניתן כיום.
א)
 
ב)                 ישיבות תיכוניות - טעונות אישור כנהוג בעבר. בוגרי ישיבות
תיכוניות אם יעברו לישיבות התורניות יכללו בהסדר האמור בסעיף 4(א) (קרי
בהיקף הקיים של הישיבות התורניות). אם בוגרי הישיבות התיכוניות יעברו
לישיבה בה קיים הסדר של שילוב שרות צבאי עם לימודים (כגון "כרם דיבנה") -
ישרתו על פי מסלול אחיד, כנקבע ב"כרם דיבנה".
ב)
 
ג)                  לא יהיה נוהל אחר לגבי ישיבות החורג מהסדר "כרם דיבנה". ג)
 
שר הפיתוח והתיירות מודיע כי יערער בממשלה על החלטת ועדת השרים כאמור
לעיל."
 
כאמור, שר התיירות, משה קול ז"ל, הודיע כי יערער על החלטת ועדת השרים, ואכן
ערער, אך הערעור לא נדון במליאת הממשלה.
 
שלישו הצבאי של השר דיין סכם במסמך נפרד את ישיבת הועדה. וכך כתב השליש
בסיכומו:
 
"ישיבת השרים לענין שרות בני ישיבות התכנסה לישיבתה החמישית ביום ה',
3.10.68, בהשתתפות שר הבטחון, השרים בגין וספיר שר השכון, שר הפתוח
והתיירות, שר המשפטים ושר הפנים.
 
שר הבטחון פתח ואמר שבפני המשתתפים הונחה הצעת המטכ"ל שהוא תומך בה,
"אמנם בעקימת אף" אך מאחר ומצא מצב קיים איננו רוצה לשנות דבר כשאנו עומדים
שנה לפני הבחירות.
 
שר התיירות חזר והדגיש עמדתם של ראשי הישיבות שלא יסכימו לשום שינוי מהמצב
הקיים ובאם ועדה זו תחליט על שינוי כזה או אחר, יביא הדבר להרס הישיבות. כמו
כן בקש השר לשנות מהחלטת המטכ"ל לפיה לא ניתן יהיה להגדיל את מספר
המשוחררים מהשירות ולאפשר גידול טבעי של אחוזים מדי שנה בשנה. כמו כן בקש
לאפשר הקמת ישיבות נוספות מבלי לשנות את סך כל הלומדים.
 
שר הפיתוח והתיירות התנגד להצעת המטכ"ל למעט ההצעות הנוגעות לגבי ישיבות
קוממיות והישיבות התיכוניות, והציע שבכל הישיבות יקוים אמון צבאי שיאפשר שבוץ
התלמידים במערך הצבאי. משך האמון ומועדיו יקבעו בהתאם להמלצת הצבא.
 
שר השיכון הצטרף להצעתו של השר קול והוסיף שהוא מוכן שהבצוע יהיה בהדרגה
בכדי שלא להקים מהומה גדולה.
 
השר בגין היה בעד אמון טרום צבאי לכל תלמידי הישיבות כפי שנהוג בגדנ"ע. כמו כן
הציע שהמטכ"ל ישכנע ישיבות נוספות לקבל עליהן את הסדר כרם דיבנה, וכמו כן
לבדוק האפשרות שהכשרת תלמידי הישיבות לשרות צבאי תעשה סמוך לישיבות ותוך
כדי הלימוד בהם.
 
השר ספיר הצטרף להצעתו של השר קול.
 
שר המשפטים הבהיר שהוא מקבל בעקרון את הצעת המטכ"ל ובקש לבדוק את
האפשרות של אמון טרום צבאי כפי שהציע השר בגין.
 
שר הבטחון סכם ואמר שלמעשה קימות שתי הצעות. האחת - הועדה מקבלת את
המלצת המטכ"ל שלא לחולל בשעה זו שינויים מרחיקי לכת ולפיכך ישאר בתוקפו
ההסדר לפיו תלמידי הישיבה לומדים, וכו'; והשניה - לערוך אחידות לגבי כל תלמידי
הישיבות ולנהוג בכולן כפי הנהוג בישיבת כרם דיבנה.
 
בהצעה א' תמכו השרים - מ' ח' שפירא, השר בגין, שר המשפטים ושר הבטחון, דהינו
ארבעה. בהצעה ב' תמכו השרים קול, בן טוב וספיר, דהינו שלושה. השר אלון לא
השתתף בדיון ולכן לא ניתן לדעת לאיזו משתי ההצעות נוטה דעתו. השר קול הודיע
שבדעתו להביא הענין בפני הממשלה כולה, ובזה הסתימו ישיבות ועדה זו."27
 
 
בשנת 1968, בעקבות החלטת ועדה השרים, נקבעה מכסה של 800 להצטרפות להסדר
בכל שנה. בהמשך, הוסרו המגבלות הנוגעות למספר הישיבות (1975).
 
ההסכמים הקואליציוניים של ממשלת בגין הראשונה (1977) הביאו לפריצת
המסגרות הרחבה ביותר בהסדר "תורתו אומנותו", עליה ניתן להצביע בבירור כגורם
העיקרי להיקפי המצטרפים להסדר והשוהים במסגרתו כיום. ואלה השינויים
העיקריים עליהם הוסכם בשנת 1977:
 
א. הוסרה מכסת המצטרפים השנתית להסדר "תורתו אומנותו".
 
ב. ניתנה אפשרות לבוגרי ישיבות מקצועיות ומוסדות לימוד דומים, וכן לכל תלמיד
שהשלים בחינת בגרות בתלמוד בהיקף של חמש יחידות לימוד להצטרף להסדר
"תורתו אומנותו".
 
ג. נתנה אפשרות לחוזרים בתשובה להצטרף להסדר "תורתו אומנותו".
 
בשנת 1981, בעקבות ההסכמים הקואליציוניים, נותר המצב בעינו, יחד עם מספר
הקלות נוספות, מנהליות בעיקרן, כמו לענין יציאת תלמידי ישיבה לחו"ל, והוקמה
ועדה בראשות מר ח' ישראלי שקבעה נהלים בכל הנוגע להסדר.
 
בשנת 1986, בעקבות הצעה לסדר היום שנדונה בכנסת, הוקמה ועדת משנה של ועדת
החוץ והבטחון, בראשותו חבר הכנסת הרב מנחם הכהן (חברי הועדה היו חברי
הכנסת בנימין בן אליעזר, שרה דורון, חיים דרוקמן, מיכה חריש, רפאל פנחסי ויוסי
שריד). דין וחשבון הועדה הוגש בשנת 1988 (דין וחשבון ועדת הכהן מצורף בנספח ז'
לדין וחשבון הועדה).
 
המסקנה הראשונה של הועדה היתה כי יש לחזור למצב שלפני שנת 1975, דהינו שרק
תלמידי ישיבות מוכרות וישיבות תיכוניות יוכלו להכנס להסדר, ולא יכנסו חוזרים
בתשובה, תלמידים בהסדר "ללמוד וללמד", וכיוצא באלה.
 
בנוסף, המליצה הועדה ליצור מסגרת של מעין "עתודה אקדמאית" לבוגרי ישיבות, בה
יוכל כל תלמיד ישיבה ללמוד מגיל 18 ועד גיל 24. בתום תקופה זו, יעמדו התלמידים
בבחינות, וסך של 200 התלמידים המצטינים בכל שנה יקבלו פטור מלא משירות
בטחון ויורשו להמשיך בלימודיהם. יתרת התלמידים, כך המליצה הועדה, יגויסו
לשירות מקוצר בן כשנה, ולאחריו ישובצו במערכי המילואים של צה"ל וישרתו שירות
מילואים בכל שנה תוך תאום מועדי השירות עם ראשי הישיבות.
 
עוד המליצה ועדת הכהן לקבוע מכסה של שלושה אחוזים משנתון הגיוס של תלמידי
ישיבות שיוכלו להצטרף להסדר "תורתו אומנותו".
 
השינויים עליהם המליצה ועדת הכהן לא מומשו.
 
בשנת 1992 מינה ראש הממשלה שר הבטחון את הועדה לבחינת הנהלים, אמות
המידה ודרכי הפיקוח על הסדר "תורתו אומנותו", בראשות עוזר שר הבטחון והמשנה
למנהל הכללי של משרד הבטחון, חיים ישראלי (ועדת ישראלי) (חברי הועדה היו
אל"ם נתן רוזנבוים, ראש מנהל גיוס, אל"ם יוסף תלרז, סגן הפרקליט הצבאי הראשי,
ועו"ד רות בר, סגנית היועץ המשפטי למערכת הבטחון.
 
דין וחשבון ועדת ישראלי הוגש ביולי 1995, ונכללו בו ההמלצות הבאות:
 
א. לקבוע קריטריונים להכרה בישיבות תורניות ולמתכונת הלימודים בהן (היקף
לימודים מזערי בישיבה, מספר תלמידים מזערי כתנאי להכרה בישיבה, ועוד).
 
ב. להרחיב את חובותיהם של תלמידי הישיבות (חיוב בהגשת תצהיר עם ההצטרפות
להסדר "תורתו אומנותו", הגברת תדירות ההתיצבות של תלמידי הישיבות בגילאים
הצעירים בלשכות הגיוס, ועוד).
 
ג. לתבוע מחויבות גדולה יותר של ראשי הישיבות, שיתחיבו לפקח על כך שתלמידיהם
מקימים את תנאי ההסדר, ויעבירו לצה"ל באמצעות ועד הישיבות בארץ ישראל, דווח
תקופתי על התלמידים שהפסיקו את לימודיהם בישיבה או שהפרו את תנאי ההסדר
באופן אחר.
 
ד. להגביר את היקף ודרכי הפיקוח, האכיפה והענישה, בכל אותם מקרים בהם
תלמידי ישיבה מפרים את כללי הסדר "תורתו אומנותו".
 
ה. לעגן את עיקרי ההסדר בתקנות לפי חוק שירות בטחון.
 
(דין וחשבון ועדת ישראלי מצורף בנספח ח' לדין וחשבון הועדה).
 
עקב רצח ראש הממשלה ושר הבטחון יצחק רבין ז"ל לא טופל ישומו של דין וחשבון
ועדת ישראלי במשך זמן מה.
 
בעקבות עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק28 בדרישה לחשוף את הדין וחשבון,
על פרטיו, הקים שר בטחון יצחק מרדכי צוות לישום דין וחשבון ועדת ישראלי,
בראשות עוזר שר הבטחון והמשנה למנהל הכללי של המשרד, חיים ישראלי. בצוות
הישום היו חברים עו"ד רחל סטוביצקי, המשנה ליועצת המשפטית למערכת הבטחון,
אל"ם יוסף תלרז, סגן הפרקליט הצבאי הראשי, אל"ם אבי זמיר, ראש מנהל גיוס,
ותא"ל (מיל') יהודה דובדבני, ראש אגף הנוער, הנח"ל והמשימות הלאומיות במשרד
הבטחון (סיכום צוות הישום מצורף בנספח ט' לדין וחשבון הועדה).
 
צוות הישום המליץ על דרכים מפורטות לישום המלצות ועדת ישראלי, בכל התחומים
בהם המליצה הועדה האמורה המלצות, ואף תאם מראש את ישום דין וחשבוו ועדת
ישראלי עם ועד הישיבות בארץ ישראל, אשר נתן את הסכמתו, בשם ראשי הישיבות,
לישום ההמלצות.
 
בהתאם להמלצות צוות הישום, אושר דין וחשבון ועדת ישראלי לישום על ידי שר
הבטחון בשנת 1998, למעט התקנת תקנות לפי חוק שירות בטחון.
 
בפועל, למעט שתים יושמו כל המלצות דין וחשבון ועדת ישראלי, לרבות ההמלצה כי
תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו" תותנה דחית גיוסו בחתימה על תצהיר, בו יאמת את
עמידתו בשנה שקדמה לכך בתנאי ההסדר וישוב ויתחיב לקימם גם בעתיד.
 
שתי ההמלצות שלא יושמו היו ההמלצה להתקין תקנות לפי חוק שירות בטחון, אשר
שר הבטחון לא אישר, כאמור, לישמה, וההמלצה כי ראשי הישיבות יחתמו על
התחיבות כלפי מערכת הבטחון לפקח על קיום תנאי ההסדר על ידי התלמידים
בישיבותיהם, ולדווח למערכת הבטחון על תלמידים שאינם מקימים את התנאים או
העוזבים את הישיבה. המלצה אחרונה זו לא יושמה בשל התנגדות ראשי הישיבות
(ולאחר שועד הישיבות בארץ ישראל כבר הסכים לישומה, כמפורט לעיל), וזאת לנוכח
הדיונים ופסק דין בפרשת רובנישטיין, וההבנה כי ההסדר יבחן מחדש בעקבות פסק
הדין.
 
ביום כ' בכסלו התשנ"ט (9.12.98), ניתנה הכרעת בג"ץ בפרשת רובינשטיין, אשר
בעקבותיה הוקמה הועדה לגיבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות.
 
הסדר "תורתו אומנותו" - המצב דהיום
 
הסדר "תורתו אומנותו"
 
צעיר יוצא צבא29 מן המגזר החרדי, שהוא תלמיד ישיבה גבוהה מגיל 16 ואילך,
בוגר ישיבה תיכונית או בוגר תיכון אשר נבחן בחינת בגרות בתלמוד ברמה של חמש
יחידות לימוד, רשאי להרשם לישיבה שתורתם של תלמידיה היא אומנותם.
 
עם הרשמתו, נדרש תלמיד הישיבה, בהתאם להמלצות ועדת ישראלי, לחתום על טופס
בקשה לדחית גיוס כתלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו", בו הוא מתחיב לקיים שנים
אלה:
 
א. להקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה, במובן זה שיהיה בגדר "תורתו אומנותו".
 
ב. לא לעסוק בכל עבודה או עיסוק שמקובל לקבל בגינם תמורה, בין שבפועל משתלמת
תמורה ובין אם לאו.
 
תנאים אלה הם תנאים מצטברים, אשר הפרתם מאפשרת את הפסקת דחית גיוסו של
תלמידי הישיבה ומהווה גם עבירה פלילית.
 
עם הגשת תצהיר מתאים ואישור ראש הישיבה וכן אישור מזכיר ועד הישיבות בארץ
ישראל, נדחה שירותו של תלמיד הישיבה (על פי סעיף 36(3) לחוק שירות בטחון).
התצהיר, אישור ראש הישיבה ואישור ועד הישיבות חייבים להנתן לכל תלמיד מדי
שנה בשנה30, ודחית השירות ניתנת לו בהתאם, וזאת עד הגיעו לגיל 41, אז הוא
מקבל פטור משירות בטחון. מאז שנת 1998, עם ישומו של דו"ח ועדת ישראלי,
נדרשים תלמידי הישיבות בגילאים הצעירים (עד גיל 25), בהם מוטלת על הפורשים
מן ההסדר חובת שירות סדיר, להתיצב לחידוש המנותם על ההסדר אחת לחצי שנה,
ובהתאם לכך ניתנת הדחיה לתלמידי ישיבות שגילם עד 25 דחית שירות לחצי שנה
בכל פעם ולא לשנה כלחבריהם המבוגרים יותר.
 
תלמיד הפורש מן הישיבה לפני גיל הפטור משירות הבטחון, חייב להתיצב לשירות,
והצבא מחיב אותו בשירות מלא או מקוצר, הכל לפי גילו ומצבו המשפחתי. תלמיד
שנשא אישה מכונה אברך, והמסגרת הישיבתית בה הוא ממשיך ללמוד היא "כולל
אברכים" או בקיצור "כולל".
 
יצוין, כי רוב תלמידי הישיבות נושאים אשה בתחילת שנות העשרים לחייהם ורובם
המכריע גם מעמידים משפחות עם ילדים. עלות שירותו בצבא של אברך נשוי בעל שני
ילדים או יותר, היא גבוהה מאוד, בשל תשלומי המשפחה המשולמים לו בהתאם
לפקודות הצבא (3,000 ש"ח ויותר לחודש, נכון לעת כתיבת דין וחשבון זה), ולכן גם
אם תלמיד כזה פורש מן הישיבה בגיל צעיר יחסית, אין הצבא תמיד מעונין לגייס אותו
אלא לשירות מקוצר, כאמור. אברך נשוי בעל חמישה ילדים ויותר מקבל פטור משירות
בטחון, הן בשל מצבו המשפחתי והן בשל הטעם האמור.
 
בהתאם לאמור לעיל, בהתאם לפקודות הצבא, תלמיד ישיבה העוזב את הישיבה מחויב
בשירות צבאי כמפורט להלן:
 
 
משך שירות
 
 
גיל
נשוי +2 - נשוי +4
נשוי - נשוי +1
 
רווק
מצב משפחתי
 
4 חודשים
 
36 חודשים
 
36 חודשים
18 - 25
 
 
4 חודשים
 
12 חודשים
 
18 חודשים
26 - 28
 
 
4 חודשים
 
4 חודשים
 
4 חודשים
29 - 34
 
 
(תלמידי ישיבות שהם נשואים +5 ומעלה או מעל גיל 35 מועברים למאגר כוח אדם או
מפוטרים משירות בטחון לחלוטין, בהתאם לצרכי כוח האדם של צה"ל31).
 
בפועל, הנתונים הנוגעים לגיוסם של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם" ואשר עזבו
את הלימודים בישיבה אינם מעודדים, ורבים מן התלמידים אינם מגיעים לשירות
צבאי משמעותי ואפקטיווי. בתרשים שלהלן מוצגות מגמות מיצוי שירותם הצבאי של
תלמידי ישיבות שהפסיקו את לימודיהם32:

 
 התרשים שלהלן מציג את מספרם של אלה שפרשו מן הלימוד בישיבות ופוטרו
משירות בטחון33:

יצוין, כמו כן, כי העלות הכספית של השירות בצה"ל היא שיקול נכבד במדיניות משרד
הביטחון, ומטעם זה אין צה"ל מגיס עולים חדשים מגיל 22 ומעלה (כאשר הנימוק
הרשמי לכך, כמובן, הוא הרצון להקל על התערותם בארץ). אין בידי הועדה נתונים
מספריים מפורטים בדבר היקפם של העולים החדשים המשוחררים משירות, אך ברור
כי מספרם מגיע לרבבות רבות.
 
תוצאת הדברים היא, כי דחיות השירות הניתנות מדי שנה בשנה למי שתורתו אומנותו
מהוות, הלכה למעשה, פטור לגבי רוב בני הישיבות הממשיכים בתלמודם.
 
מנתונים שהובאו בעבר בפני ועדת ישראלי וכן מעדותו הישירה של ראש מנהל הגיוס
שהופיע בפני הועדה מסתבר כי קיימים קשיים באכיפת הוראות ההסדר כלפי מפריו.
במקרים רבים, מי שמגויסים לאחר שנמצא כי הפרו את תנאי ההסדר אינם משרתים
שירות צבאי משמעותי או שאינם משרתים כלל.
 
גם העמדתם לדין פלילי של מפרי תנאי ההסדר (והפרת תנאי ההסדר מהווה עבירה
פלילית לפי סעיף 46 לחוק שירות בטחון) לוקה בחסר, באשר במקרים רבים נסגרים
תיקי התלונה מחוסר ענין לציבור או שהעונשים המוטלים בבתי המשפט הינם קלים
מדי. הנחית פרקליטת המדינה שנתנה בעקבות המלצות דו"ח ועדת ישראלי בדבר
החמרה במדיניות ההעמדה לדין ובמדיניות הענישה טרם הוטמעה באורח מלא בקרב
גופי התביעה.
 
מן הראוי לציין, כי בהיבט מדיניות הענישה יכול ויחול שינוי בשנים הקרובות, וזאת
לנוכח אחת מהמלצות דו"ח ועדת ישראלי שיושמה, היא ההמלצה לחייב תלמיד ישיבה
"שתורתו אומנותו" ללוות את בקשתו התקופתית לדחית גיוסו בתצהיר ערוך כדין,
תחת אזהרה. יש להניח, כי מדיניות האכיפה כלפי מי שימצא כי הפרו את תנאי
ההסדר והצהירו תחת אזהרה כי לא עשו כן תהיה מחמירה יותר, וזאת לנוכח החומרה
היחסית שמיחסים בתי המשפט לעבירה של שבועת שקר לפי סעיף 239 לחוק העונשין,
התשל"ז - 197734.
 
 
גם האכיפה כלפי ראשי הישיבות איננה שלמה, באשר המלצת ועדת ישראלי כי ראשי
הישיבות יחתמו על התחיבות כלפי מערכת הבטחון ויעבירו דיווחים עתיים על מצבת
התלמידים בישיבות טרם יושמה. בנוסף, אין אכיפה משמעותית כלפי ראשי ישיבות
אשר תלמידי המוסד התורני בראשו הם עומדים מפרים את תנאי הסדר "תורתו
אומנותו".
 
מטעמים של סדרי עדיפות תקציביים הנקבעים על ידי קובעי המדיניות במערכת
הבטחון, אין הפיקוח והבקרה שמבצע מנהל הגיוס של צה"ל מאפשר עריכת ביקורות
בכל המוסדות התורניים (המונים למעלה משבע מאות מוסדות) בתדירות ראויה, וגם
בכך נמצא כי האכיפה והבקרה לוקות בחסר35.
 
אין משמעות הדברים כי לא ניתן לאכוף כהלכה את תנאי ההסדר על פרטים, אולם
מסתבר כי האכיפה על קבוצות אוכלוסיה או על ציבורים שלמים היא מוקשה, וגם
במגזר החרדי זכורה היטב עד היום, כמעט חמישים שנה לאחר מעשה, המחאה
הכללית כנגד חקיקתו וכנגד ישומו של חוק שירות לאומי, התשי"ג - 1953, על פיו
אמורה היתה להיות מוטלת חובת שירות לאומי על נשים. מחאה זו, שנשאה אפיונים
חריפים במיוחד, הועילה: חוק שירות לאומי לא הופעל עד עצם היום הזה.
 
הסדרים האחרים הנוגעים ללימודים תורניים
 
בנוסף להסדר "תורתו אומנותו", קימים מספר הסדרים נוספים הנוגעים ללימודים
תורניים. הסדרים אלה נחלקים לשני סוגים עיקריים: הסדרים נלווים להסדר "תורתו
אומנותו", ברובם כאלה שאינם משלבים לימודים ושירות צבאי, ומיעוטם כאלה
הכוללים שירות צבאי, והסדרים המשלבים שירות צבאי כהלכתו (לגבי הרוב המכריע
של המתגיסים - שירות קרבי) עם לימודים תורניים: הסדר "הקיבוץ הדתי" (מסלול
השילוב), הסדר "ישיבות ההסדר", הסדר "מכללת ליפשיץ", והסדר "מרכז הרב".
 
ההסדרים הנלווים להסדר "תורתו אומנותו" הם רבים ומגוונים, וכוללים את אלה:
 
א. חוזרים בתשובה - תלמידי ישיבות הבאים מרקע שאינו דתי תורני, ומתקבלים בכל
זאת ללימודים בישיבה כתלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם". לאחר שנתיים של
לימודים בישיבה, עוברים החוזרים בתשובה למעמד של תלמידי ישיבות "שתורתם
אומנותם" מן המנין.
 
ב. מורים תלמידי ישיבה בדחית גיוס - מורים תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם",
המועסקים כמורים ברשתות החינוך החרדיות, בכפוף למכסה שנתית36.
 
ג. מורים תלמידי ישיבה בדחית שירות - מורים תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם"
החייבים בשרות של מעל 12 חודש, והמועסקים בהוראה בשכר ברשתות החינוך
החרדיות. המורים מתחיילים ועוברים למעמד של דחית שרות למשך ארבע שנים
במהלכן הם עוסקים בהוראה. בתום דחית השירות ועם השלמת היקף ההוראה המלא,
מפוטרים התלמידים משירות. המורים מלמדים ללא מדים37.
 
ד. תלמידי ישיבה מורים חיילים - מורים תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם",
המועסקים כמורים ברשתות החינוך החרדיות, בכפוף למכסה38, לאחר גיוסם
לשירות צבאי, במסגרת יחידת המורות של צה"ל ובהיקף של שירות צבאי מלא (גיל
הגיוס המזערי - 21). בחופשות בהן אין לימודים בבתי הספר עוסקים המורים
במשימות צבאיות שונות: שמירה, כשרות, ועוד. המורים מלמדים בלא מדים.
 
 
ה. מגידי שעור - תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם" בגיל שמעל 29, המלמדים
בישיבות גבוהות או קטנות, בהמלצת ועד הישיבות בארץ ישראל. לתלמידים מותרת
קבלת שכר בעבור עבודתם האמורה39.
 
ו. מלמדים בתלמודי תורה - תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם" בגיל שמעל 29,
המלמדים בתלמודי תורה, בהמלצת ועד הישיבות בארץ ישראל. למלמדים מותרת
קבלת שכר בעבור עבודתם האמורה40.
 
ז. תלמידי ישיבות בשליחות רבנית בחו"ל - תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם",
שנתבקשו לכהן כרבנים בקהילות היהודיות בחו"ל, בהמלצת ועד הישיבות בארץ
ישראל. הגיל המזערי ליציאה לחו"ל במסגרת הסדר זה הוא 30 שנה, ותקופת הכהונה
המירבית היא שלוש שנים41.
 
ח. רבנים בפועל - תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם", המכהנים כרבנים בפועל על פי
אישור המשרד לעניני דתות, בכהונה של רבנים מקומיים, רבני שכונות, רבני ערים,
וכיוצא באלה.
 
ט. אדמו"רים - תלמידי ישיבה שהינם נצר לשושלות אדמו"רים המומלצים על ידי ועד
הישיבות בארץ ישראל, ואשר גיוסם נדחה באישור ראש מנהל גיוס בלבד.
 
י. ראשי ישיבות - תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם", אשר מכהנים כראשי ישיבות,
ואשר ועד הישיבות בארץ ישראל המליץ על ההכרה בהם ככאלה. בגיל המזערי
להמנות על הסדר זה הוא 35 שנה.
 
ההסדרים המשלבים שירות צבאי כהלכתו עם לימודים תורניים הם, כאמור, ארבעה:
הסדר "הקיבוץ הדתי", הסדר "ישיבות ההסדר", הסדר "מכללת ליפשיץ", והסדר
"מרכז הרב".
 
מסלול ישיבת הקיבוץ הדתי משרתים תלמידי ישיבות תנועת הקיבוץ הדתי בעין צורים
ובמעלה גלבוע. המסלול הוא בן חמש שנים (60 חודש), המתבסס על שלוש השנים של
השירות הצבאי הרגיל ועוד שנתיים של התנדבות לשירות סדיר נוסף של התלמידים.
התלמידים משרתים שירות צבאי פעיל מלא, במשך שלוש שנים, ולומדים בישיבותיהם
במשך שנתיים, כשהשילוב בין השירות הצבאי לבין הלימודים בישיבה, לסירוגין,
נקבע בתאום בין ראשי הישיבות לבין שלטונות הצבא. בתקופת הלימודים בישיבה
משרתים תלמידי מסלול השילוב שירות סדיר במעמד של שירות ללא תשלום (של"ת).
 
במסלול "ישיבות ההסדר" (במקורו, בשנות הששים - מסלול כרם דיבנה) משרתים
תלמידי ישיבות ההסדר השונות (הכוללות ישיבות מקרית שמונה ועד דימונה, בפרישה
ארצית). המסלול הוא בן ארבע שנים (48 חודש), המתבסס על שלוש השנים של
השירות הצבאי הרגיל של שירות צבאי ועוד שנה של התנדבות לשירות סדיר נוסף של
התלמידים. לעומת הסדר "הקיבוץ הדתי", התלמידים משרתים שירות צבאי פעיל של
שנה ומחצה (16 - 18 חודשים) בלבד, ולומדים בישיבותיהם במשך כשנתיים ומחצה,
כשהשילוב בין השירות הצבאי לבין הלימודים בישיבה (לרוב מבוצע השירות הצבאי
הפעיל ברצף אחד), נקבע בתאום בין ראשי הישיבות לבין שלטונות הצבא. בתקופת
הלימודים בישיבה משרתים תלמידי מסלול "ישיבות ההסדר" שירות סדיר במעמד של
שירות ללא תשלום (של"ת).
 
מסלול "מכללת ליפשיץ" הינו מסלול המיועד להכשרת תלמידי ישיבה להוראה
אקדמית. במסלול זה משרתים תלמידי מכללת ליפשיץ שבירושלים, המשלבים לימודי
תורה, שירות צבאי והכשר אקדמית להוראה. המסלול הוא בן חמש שנים (60 חודש),
המתבסס על שלוש השנים של השירות הצבאי הרגיל של שירות צבאי ועוד שנתיים של
התנדבות לשירות סדיר נוסף של התלמידים. לעומת הסדר "הקיבוץ הדתי", התלמידים
משרתים שירות צבאי פעיל של שנה ומחצה (18 חודשים) בלבד, ולומדים במכללה
במשך כשלוש שנים ומחצה, כשהשילוב בין השירות הצבאי לבין הלימודים בישיבה
(השירות הצבאי הפעיל ברצף אחד), נקבע בתאום בין ראשי המכללה לבין שלטונות
הצבא. בתקופת הלימודים במכללה משרתים תלמידי מסלול "מכללת ליפשיץ" שירות
סדיר במעמד של שירות ללא תשלום (של"ת)42.
 
מסלול "מרכז הרב" מיועד לתלמידי ישיבות "מרכז הרב" (הישיבה הראשית, הראשונה
והעיקרית שוכנת בירושלים), הלומדים במעמד של תלמידי ישיבות "שתורתם
אומנותם". בגיל 22 רשאים תלמידי ישיבות אלה להתגיס לשירות צבאי מקוצר, אשר
אורכו נקבע בהתאם ליעד שירותם הצבאי (6 חודשים - תותחנים; 9 חודשים - שיריון;
15 חודשים - יחידות החי"ר). לאחר שירות זה, שבים תלמידי הישיבות אל תלמודם
בישיבות, במעמד של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם", ואם הם מתמידים
בלימודיהם עד לגיל 29, הרי שהם פטורים משירות צבאי בגיל זה ורשאים להמשיך
בלימודיהם או להפסיקם, כרצונם.
 
מסלולי השירות המשלבים שירות צבאי עם לימודים תורניים יוצרים כמובן קושי
כנגד הטענה כי שילוב של לימודים תורניים ושירות צבאי איננו אפשרי, אך עם זאת
נראה כי מוסכם כי היכולת להגיע לרמה התורנית המירבית והעליונה היא קשה יותר
במסגרות ישיבתיות אלה, לעומת ישיבות הגרעין הקשה של תלמידי הישיבות
"שתורתם אומנותם".
 
ההיבט הצבאי - בטחוני
 
בהיבט הצבאי בטחוני שמעה הועדה את סקירתו של ראש אגף כוח אדם בצה"ל, אלוף
יהודה שגב, בשם צה"ל.
 
על פי עמדת צה"ל, בכפוף להנחיות הדרג המדיני, מעונין הצבא בגיוסם של תלמידי
הישיבות, אך זאת בהסכמה בלבד.
 
צה"ל הציג בפני הועדה את עיקריה ויסודותיה של מדיניותו, על פיהן צה"ל הוא צבא
העם במדינה דמוקרטית, ויעודו העיקרי של צה"ל הוא מתן בטחון. כנגזרת מאלה, על
פי עמדת צה"ל, אחדות העם הינה מרכיב מרכזי בבטחונו, ולקשר בין צה"ל לבין
החברה הישראלית חשיבות מעשית וערכית כאחד למילוי יעודו של צה"ל.
 
עמדת צה"ל בהקשר זה, כפי שהוצגה בפני הועדה, היא כי צה"ל, כצבא העם, מעודד
גיוס של כל חלקי ושכבות האוכלוסיה לצה"ל. גיוס זה יהיה כפוף לעקרונות הבאים:
 
א. הגיוס יהיה בדרך של הדברות והסכמה.
 
ב. הגיוס יהיה בהתאם לצרכי ופקודות הצבא.
 
ג. לאור צרכי האוכלוסיה בה עסקינן, הוצע לקבוע מכסה להיקף המצטרפים להסדר
"תורתו אומנותו", מכסה שתקבע על ידי הדרג המדיני; המכסה יכולה להיות על דרך
של גיוס כללי, גיוס של מכסה קבועה, פטור של מכסה קבועה, גיוס או פטור בשעור
קבוע, קביעת מכסה המשתנה מדי פרק זמן, ואף גיוס לפי תוצאות מבחנים שונים (רק
מי שלא יעמוד בבחינה יגויס, למשל).
 
מבלי לגרוע מן האמור, הציג צה"ל בפני הועדה את נכונותו להקים מסגרות שירות
ההולמות את צרכיהם המיוחדים של תלמידי הישיבות, כך שיתאפשר שירותם תוך
שמירה על מצוות הדת ועל אורח חייהם היחודי, בבחינת, כפי שהתבטא ראש אגף כוח
אדם בהופעתו בפני הועדה, "תפירת חליפה לפי מידה".
 
מסגרות שירות הולמות אלה, אשר במועד עבודתה של הועדה כבר התקימה אחת מהן
- הנח"ל החרדי - כוללות, לפי עמדת צה"ל, סביבת שירות בעלת מאפינים של צניעות על
פי ההלכה (ביחידה בה משרתים יוצאי ישיבות, למשל - בלא חיילות), שירותי דת
זמינים, מזון ברמת כשרות מתאימה, אפשרות ללימודים תורניים על בסיס יומי
ושבועי, אפשרות להגעת מורים ומלמדים למתן שעורי תורה ביחידות הצבא, וצרכים
מיוחדים אחרים על פי קביעת הרבנות הצבאית. מסגרות אלה, כך הובהר על ידי
הצבא, ייועדו לקבוצות או לגרעינים, ולא לבודדים, באשר לבודדים אין ביכולת צה"ל
ליתן מענה לצרכים מיוחדים, ועל האחרונים יהיה להשתלב בכלל צה"ל.
 
במהלך הצגת עמדת צה"ל, הוצגו בפני הועדה גם נתונים הנוגעים לניסוי שבו הוחל
בשנת 1999: הקמת מסגרת של נח"ל חרדי. באחת מישיבותיה אף נפגשו חברי הועדה
עם חיילי הנח"ל החרדי ומפקדיו, ובראשם ראש אגף הנוער והנח"ל והמשימות
הלאומיות במשרד הבטחון, תא"ל (מיל') יהודה דובדבני, אשר הציג את תפיסתו
בסוגיה ואת יוזמתו להקמת הנח"ל החרדי במתכונתו החדשה. הועדה התרשמה מאוד
ממסירותו של תא"ל (מיל') דובדבני לענין זה, אשר בלעדיה ספק אם מסגרת זו יכולה
היתה לקום.
 
הנח"ל החרדי, או תוכנית "נצ"ח יהודה" (נצ"ח - נוער ציוני חרדי), בוחן את תנאי
השירות הנדרשים לאוכלוסיה זו, לרבות למי שקימת התנכרות כלפיו בשל שירותו
בצבא. קבוצת הניסוי היא של מי שעזבו את מעמד "תורתו אומנותו" ומבקשים לשמור,
עם זאת, על אורח חייהם היחודי.
 
במסגרת הגרעין הראשון של הנח"ל החרדי גויסו בחודש ינואר 1999 לצה"ל 31 בני
ישיבות לשעבר, מתוכם במועד הצגת הדברים בפני הועדה היו עדין 27 בשירות צבאי.
במסגרת המחזור השני גויסו בחודש ספטמבר 1999 52 בני ישיבות לשעבר. כפי
שהוצג על ידי צה"ל, ניסוי הנח"ל החרדי יסתים ויופקו ממנו לקחים לאחר סיום שלב
ההכשרה של המחזור השלישי של הנח"ל החרדי, אשר במועד הצגת הדברים בפני
הועדה היה בשלבי גיבוש ואיתור המועמדים.
 
תא"ל (מיל') דובדבני הציג בפני הועדה את מבנה השירות במסגרת נצ"ח יהודה:
המסלול הוא בן 18 חודשי הכשרה: ארבעה חודשי טירונות, שלושה חודשי תעסוקה
מבצעית, חודשיים אימון מתקדם, שלושה חודשי תעסוקה ("תפיסת קו" ובטחון שוטף,
תוך לימודים כלליים עד לרמה של תשע כיתות), קורס מ"כים, קורס צניחה, ותעסוקה
נוספת. לאחר 18 חודשי ההכשרה, יעסקו החיילים במשימות לאומיות: התישבות,
לימודי קודש, ועוד. מהמחזור השלישי והלאה, המפקדים יהיו בני המחזור הראשון,
הכל תוך שמירה על האופי החרדי. המתגיסים למסלול נצ"ח יהודה הינם בגילאי 19 -
26. בכל שבת מגיע רב לעשות שבת עם החיילים, ללימודי תורה, להכרעה בסוגיות
הלכתיות, ועוד.
 
תא"ל (מיל') דובדבני ציין בהופעתו בפני הועדה, כי הרמטכ"ל אישר להקים גדוד נח"ל
חרדי, וכי כאשר אמנם יקום גדוד בעל צביון חרדי, יהיה קל יותר לשמר את המסגרת
ואת האווירה הדתיים. בהופעתו בפני הועדה הציג תא"ל (מיל') דובדבני גם את תפיסתו
לפיה לא די ביצירת מסגרות לשירותם של לוחמים, תפיסה על פיה יזם את הקמתה של
העתודה החרדית. במסגרת זו, אשר המחזור הראשון שלה התגיס לצה"ל באוקטובר
1999, מי שעוזב את הישיבה ומעונין בכך - ילמד בעתודה האקדמית במכון לב
בירושלים ("עתודה חרדית"). למחזור הראשון התקבלו 25 איש, שאין להם ידע
בנושאים כלליים ואף בעברית של חיי היום יום. תלמידים אלה יעברו שנת מכינה
ולאחר מכן ילמדו מקצוע באחד מתחומי ההנדסה.
 
הועדה התרשמה גם מנציגי החיילים המשרתים במסלול נצ"ח יהודה כחיילים
היודעים את שלפניהם, ולא כאלה שגויסו למסלול זה בדרכי השאה או פיתוי.
 
ראש אגף כוח אדם הבהיר, כי צה"ל מודע לכך שמסלול נצ"ח יהודה הוא חריג ומיצג
קבוצה קטנה, וכי רק בתום הניסוי, בקיץ 2000, ניתן יהיה להעריך את הצלחתו ואת
השפעתה על עוזבי מעמד "תורתו אומנותו".
 
עמדת צה"ל כללה גם התיחסות תאורטית לאפשרות שכל תלמידי הישיבות יגויסו
לצה"ל.
 
כך, למשל, הוצגו הנתונים לפיהם אם יתגיסו כל אלה השוהים במעמד "תורתו
אומנותו" לצה"ל, ניתן יהיה לקצר את השירות הסדיר של כלל החיילים, בהיקף התלוי
באורך השירות אליו יגויסו תלמידי הישיבות.
 
אפשרות אחרת שהוצגה היא להקים שני גדודים לתעסוקה מבצעית (600 מתגיסים
בשנה), מהלך שישחרר פלוגות מילואים רבות מאוד מתעסוקה מבצעית והם ידרשו
לבצעה רק פעם בשנתיים.
 
העמדה המסכמת שהוצגה בפני הועדה בהקשר זה היתה, כי כל עוד 250,000 איש
ויותר נקראים בכל שנה לשירות מילואים, קיים מחסור בצה"ל בכוח אדם, ויש מקום
לשירותם הסדיר של תלמידי הישיבות.
 
בפני צה"ל הופיעו גם אלוף פיקוד העורף, אלוף גבי אופיר, וקציני הפיקוד, והציגו את
מבנה פיקוד העורף, משימותיו וצרכיו בכוח אדם. הועדה התרשמה כי קיים בסיס
מסוים לסיוע בכוח אדם המאפין את בוגרי הישיבות בפיקוד העורף, אולם מגוון
המשימות והיקף כוח האדם הדרוש לא יאפשר להשען על פיקוד העורף לבדו לענין זה.
 
בה במידה, יש להניח כי ניתן יהיה להסתיע בבוגרי ישיבות לסיוע בטיפול ביחידות
מחסני החירום (ימ"חים) של צה"ל או ביחידות אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה של
צה"ל, וכיוצא באלה משימות, אך מכיוון שכך או כך נתונות סוגיות אלה להכרעתם
המקצועית של שלטונות הצבא, לא המשיכה הועדה להעמיק בענין זה.
 
בסופו של יום, התרשמה הועדה כי להיבט הצבאי הבטחוני שתי רמות: רמת הצורך
הצבאי ורמת הבטחון הלאומי.
 
ברמת הצורך הצבאי, במעגל הראשון, אי גיוסם של תלמידי הישיבות לשירות צבאי
סדיר איננו פוגע פגיעה משמעותית וישירה בצרכי הצבא, במובן זה שהצבא איננו חסר
היום את היכולת להקים מסגרות נוספות בשירות סדיר הדרושות לו, בשל אי שירותם
של בני הישיבות.
 
על פי הנתונים והעמדה שהוצגה על ידי צה"ל, מדיניות כוח האדם של הצבא בעשור
האחרון לפחות היתה להעדיף שירות סדיר על פני שירות מילואים, ולעשות מאמצים
משמעותיים ביותר להחלפתם של חיילי מילואים ביחידות סדירות. במעגל זה, המעגל
השני של הצורך הצבאי, קיים צורך בשירותם הצבאי של תלמידי הישיבות, אשר
יכולים היו להחליף חיילי מילואים רבים לו שירתו שירות סדיר.
 
ברמת הבטחון הלאומי, אין ספק שהעדר השילוב של בני הישיבות בשירות הצבאי
יוצר קשיים קשיים חברתיים לא מעטים, העלולים להשפיע על תחושת הלכידות
החברתית בישראל ועל הרצון והמוטיווציה לשרת בצבא מצד קבוצות האוכלוסיה
הנושאות יום יום בנטל השירות.
 
יצוין כי למרות האמור, אין צה"ל מגיס כיום עולים חדשים מגיל 22 ומעלה לשירות
סדיר. הטעם הרשמי לכך הוא להקל על העולים החדשים את התערותם בישראל. טעם
זה הוא תמוה, באשר דווקא השירות בצבא הוא "כור ההיתוך" וההתערות בחברה,
בעוד שהעדר השירות יוצר קבוצת אוכלוסיה בלתי מעורה. הטעם הבלתי רשמי לכך
הוא, כפי שהובהר לועדה, תקציבי: אין לרשות הצבא התקציבים הדרושים לגיוס
העולים החדשים.
 
ההיבט הכלכלי43
 
בפני הועדה הוצג ההיבט המקרו כלכלי של הסדר "תורתו אומנותו" על ידי אגף
הכלכלה והכנסות המדינה במשרד האוצר, וההיבט המיקרו כלכלי - התקציבי והשוטף
- על ידי אגף התקציבים במשרד האוצר, על יסוד נתוני המשרד לעניני דתות.
 
ההיבט המקרו כלכלי
 
על פי העמדה שהוצגה בפני הועדה, על מנת לבחון את משמעותו והשלכותיו המקרו
כלכליות של הסדר דחית הגיוס של תלמידי ישיבות, יש להניח רשימה ארוכה של
הנחות, המכוונות להשיג תוצאה אחת - להשוות מה היה התוצר או היקף ההכנסות
מעבודה במשק, לו מאפיני הגיוס של תלמידי הישיבות היו זהים לאלו של האוכלוסיה
הלא חרדית.
 
כבר בשלב ראשוני זה, הבהירה נציגת משרד האוצר שהופיעה בפני הועדה, קימת בעיה
קשה המצויה בבסיס הסוגיה. האם מאפיני השירות הצבאי של תלמידי הישיבה
יכולים להיות זהים לאלו של האוכלוסיה הלא חרדית? האם הרגלי העבודה וכושר
ההשתכרות של תלמידי הישיבה יכולים להיות זהים לאלו של האוכלוסיה הלא
חרדית? האם יש קשר בין שינוי הרגלי הגיוס לשינוי כושר ההשתכרות? לגישת משרד
האוצר, התשובה לשתי השאלות הראשונות שלילית, אם כי בתנאים מסוימים בהחלט
ניתן לקרב את יכולת ההשתכרות של האוכלוסיה החרדית לזו של שאר האוכלוסיה,
ובכך להפחית את היקפו של אובדן התוצר הנגרם למשק מידי שנה. התשובה לשאלה
השלישית ברורה פחות.
 
נציגת משרד האוצר הוסיפה והבהירה, כי ניתוח מלא צריך היה לכלול גם את צד
ההוצאות הציבוריות בגין מאפיניה היחודיים של האוכלוסיה החרדית. התיחסות אל
צד ההוצאות מצריכה ניתוח מפורט ומורכב, אשר גם בבסיסו רשימה ארוכה של
הנחות. לפיכך, עמדת משרד האוצר איננה כוללת את העלויות למשק בגין צד
ההוצאות, וגם לא התיחסות בנוגע לסוגיות החברתיות ערכיות של דחית הגיוס.
 
בשורה התחתונה של התחשיב המקרו כלכלי, ההסדר הקיים, על פיו נדחה מועד
כניסתם של תלמידי הישיבה אל שוק העבודה לגילאים שמעל 31 שנה, גורע מן התוצר
הכולל של המשק הישראלי 1 - 1.2 מיליארד ש"ח בשנה (התוצר הכולל של המשק
הישראלי עומד כיום על 380 מיליארד ש"ח לערך).
 
אובדן התוצר למשק עולה בהיקף של 700 מיליון ש"ח נוספים, אם מקבלים את
הטענה, המבוססת על הנחות שקשה לערער את תוקפן, שגיוסם של תלמידי הישיבות
לשירות מלא, היה מאפשר את קיצורו של שירות החובה ושירות המילואים של יתר
הגברים. לגישת משרד האוצר, יותר משחשוב היקפו של אובדן התוצר השנתי בגין
דחית הגיוס של תלמידי הישיבה, חשובים קצבי הגידול של המצהירים "תורתם
אומנותם" ביחס לקצב הגידול של כלל האוכלוסיה. קצבי גידול שונים אלו מדגישים
את הארעיות שבמצב הקיים, הן מבחינת חלוקת נטל השירות הצבאי, הן מבחינת
חלוקת הנטל הכלכלי, והן מבחינת מצבן הכספי של המשפחות במגזר החרדי בהן ראש
הבית בוחר שלא לעבוד.
 
עמדת משרד האוצר כפי שהוצגה בפני הועדה היא, כי הפתרון הראוי, מבחינה כלכלית,
אינו עובר בהכרח בהקלת התנאים לקבלת פטור משירות צבאי - המלצה המועלית מעת
לעת. על פי מחקר אקדמי, השפעתן של הקלות נוספות במתן פטור, כמו גם הקלות
נוספות בתחום הכלכלי, עלולות דווקא להיות הפוכות - הן יגרמו להתבדלות קיצונית
עוד יותר של האוכלוסיה החרדית, מבחינת אי מעורבותה בשוק העבודה הישראלי.
 
תחשיב משרד האוצר מבוסס על הנחות בדבר יכולתם של תלמידי הישיבה להוות
תחליף מושלם לגברים לא חרדים בשירות חובה ובשירות מילואים, ובדבר יכולתו של
צה"ל לקצר את השירות באם יגויסו תלמידי הישיבות, נמצא כי גיוס מלא היה מוסיף
תוצר למשק עוד 700 מיליון ש"ח מדי שנה. לאור העליה המהירה מאוד בקצב גידולם
מספרם של המצהירים "תורתם אומנותם", אין ספק כי שני מספרים אלו ילכו ויגדלו
במהירות מידי שנה.
 
אובדן זה של תוצר בהיקף של 1.9 מיליארד ש"ח, פירושו רמת חיים נמוכה יותר;
פירושו גם אובדן של הכנסות ממסים ישירים בהיקף של 380 מיליון שקל לערך, שהם
0.1% מהתוצר. לו היה נגבה סכום זה, יכול היה לממן תוספות תקציביות או הפחתות
מסים.
 
עמדת משרד האוצר גורסת עוד, שללא כל קשר להסדר עליו יוחלט - חובת גיוס גורפת
לתלמידי הישיבות, ביטול גורף של חובת הגיוס תוך הורדת גיל מתן הפטור או שירות
לאומי - עדין יהיה התוצר שייצרו תלמידי הישיבות נמוך מהתוצר שמיצרים אזרחיה
הלא חרדים של המדינה, בהיקף שנתי שיכול להגיע להיקף של שלושה מיליארד ש"ח
לערך (וזאת מעבר לאובדן התוצר של 1.9 מיליארד שקל דלעיל). מכיוון שחלק מפער
זה בין יכולת ההשתכרות של שתי האוכלוסיות נובע מהעדפות שונות, אין להתיחס
אליו כאל "הפסד תוצר" למשק, בדיוק כשם שאין מתיחסים להבדלים בתרומה לתוצר
הנובעים מבחירה של פרט מסוים במשלח יד אחד על פני השני, כאל הפסד תוצר. יחד
עם זאת, חלק מסכום זה, אותו איננו יכולים לאמוד עקב מגבלות הנתונים, בהחלט
מהווה אובדן תוצר הנובע מההסדר הקיים.
 
בצד ההוצאות, מסתבר שבהחלטתו של הפרט לפנות למסלול של לימודים בישיבה
ודחית הגיוס (ובהחלטתה של המדינה לאפשר לו לעשות כן) גלום הפסד נוסף למשק,
בצורה של הוצאות ציבוריות רבות יותר: הקצבות לתלמידי ישיבה, תקצוב המורים
ועלויות ההקמה וההפעלה של הישיבות, מתן הקלות והנחות בתשלום ארנונה. כימות
היקפה של השפעה זו לא הוצג בפני הועדה על ידי משרד האוצר, אלא על ידי המשרד
לעניני דתות. בסיכומם של דברים, הוצגה בפני הועדה עמדת אגף הכלכלה והכנסות
המדינה באשר ליתרונות ולחסרונות של החלופות העיקריות שעמדו בפני הועדה
מבחינה מקרו כלכלית:
 
 
 
אי קיומן של
עלויות נוספות

 
תמריץ חיובי
לעבודה
ולמשפחה

 
הכנסה
לשוק
העבודה

 
קיצור
השירות
הצבאי

 
כניסה לשוק
העבודה

 
משמעויות
 
חלופה
 
 
-
 
+
 
+
 
+
 
+
 
שירות מלא
 
 
-
 
+
 
+
 
-
 
+
 
שירות לאומי
 
 
+
 
-
 
-
 
-
 
+
 
פטור מלא
 
 
+
 
-
 
-
 
-
 
-
 
הסדר קיים
 
 
 
ההיבט התקציבי השוטף
 
בנוסף על עמדת אגף הכלכלה והכנסות המדינה, הוצגה בפני המדינה עמדת משרד
האוצר גם בפן המיקרו הכלכלי, בהיבט התקציבי השוטף, ובכל הנוגע לתפיסתם מתוך
זוית כלכלית זו את ההסדר הראוי בסוגית תלמידי הישיבות "שתורתם אומנותם".
 
עמדה זו הוצגה על ידי נציגי אגף התקציבים במשרד האוצר44.
 
בהקשר זה, שב והציג משרד האוצר את הנתונים שכבר הוצגו בפני הועדה על ידי
המשרד לעניני דתות, ועמד על משמעותם הכלכלית.
 
היקף התמיכה הכולל במוסדות תורניים (לרבות מוסדות תורניים רבים שאינם
ישיבות וכוללים) בשנת 1998 עמד של 875,000,000 ש"ח, וכן שולמו סך של
112,000,000 ש"ח כמענקי הבטחת הכנסה לאברכים45.
 
משרד האוצר הציג את עמדתו כי נתוני התמיכה בתלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם"
ונתוני תשלומי הבטחת ההכנסה לתלמידים הנשואים (אברכים). נתונים אלה הראו
במהלך המחצית השניה של שנות השמונים ושנות התשעים גידול בלתי סביר, לפיו
מספר התלמידים מעל גיל 18 גדל בהיקף של 237% משנת 1985 ועד לשנת 1998,
ואילו מספר האברכים מקבלי תשלומי הבטחת ההכנסה גדל באותו פרק זמן בהיקף
של 354%.
 
משרד האוצר הציג גם נתונים לפיהם נערכו ביקורות בשנת 1999 במוסדות התורניים
שהראו על 31% העדרות בממוצע.
 
 
בהסתמך על נתונים אלה, על נתונים נוספים שהציג, ועל נתוני אגף הכלכלה והכנסות
המדינה במשרד האוצר, הציג אגף התקציבים במשרד ניתוח מטעמו של שלוש חלופות:
 
א. גיוס האוכלוסיה החרדית לצבא, למעט מכסה שתקבע.
 
ב. מתן היתר לעבוד לאוכלוסיה החרדית שבוחרת לא להתגיס.
 
ג. חיוב האוכלוסיה החרדית בשירות לאומי כחלופה לשירות הצבאי.
 
הניתוח מצביע, לתפיסת גורמי אגף התקציבים שהופיעו בפני הועדה, על כך שהחלופה
העדיפה הינה חלופת הגיוס המלא, למעט מכסה שתקבע.
 
כך, למתן היתר עבודה יתרון בכך שחרדים רבים יצטרפו לשוק העבודה, אך חסרונות
בהעמקת תחושת חוסר השיוויוניות בחלוקת הנטל, בשעורי ההשתתפות בשוק העבודה
הנמוכים יותר הצפוים מצד המגזר החרדי, ובכך שלא ניתן יהיה לקצר את השירות
הצבאי לגברים.
 
לשירות לאומי יתרון בכך שחרדים רבים יצטרפו לשוק העבודה, אך חסרונות בכך
שלא ניתן יהיה לקצר את השירות הצבאי לגברים, בחשש שהשירות הלאומי יתמקד
במתן שירותים ציבוריים לאוכלוסיה החרדית, בשינוי תרבות הגיוס לצה"ל ובניפוח
הסקטור הציבורי.
 
יצוין, כי על פי תחשיב גורמי אגף התקציבים במשרד האוצר, עלות העסקת מתנדבים
חרדים בשירות הלאומי עומדת על 31,000 ש"ח בשנה למתנדב, ועוד 7,500 ש"ח
לשנה באשראי במסגרת זכויות לדיור46.
 
 
בסיכום ההשלכות התקציביות, הציגו גורמי אגף התקציבים במשרד האוצר טבלה
המסכמת את היתרונות של חלופת הגיוס המלא, כדלקמן:
 
 
 
השפעה כלכלית על המשק
 
השפעה תקציבית על צה"ל
 
ההשפעה
 
היתרונות
 
 
+
 
-
 
קיצור שירות החובה
 
 
+
 
 
+
 
החלפת אנשי מילואים
 
 
+
 
+
 
החלפת אנשי קבע
 
 
 
גורמי אגף התקציבים במשרד האוצר המליצו על חלופת הגיוס, וזאת באשר לחלופה
זו, על פי הניתוח שהוצג על ידם, יתרונות בלבד: אפשרות לקיצור השירות הסדיר
והיקף שירות המילואים, הגדלת מאגר משרתי המילואים, שילוב חרדים בכוח
העבודה, הקדמת כניסת גברים שאינם חרדים לשוק העבודה, הגדלת התוצר, תחושת
שיוויוניות בהחלוקת הנטל, וחסכון בתשלומי העברה (בעיקר התמיכות המשולמות על
ידי המשרד לעניני דתות).
 
 
המקורות החוקתיים לפעולתו ולקיומו של צה"ל הם חוק יסוד: הצבא47 וסעיף
18 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח - 194848, הקובע כי הצבא יהיה
מוסמך לעשות את כל הפעולות הדרושות להגנת המדינה ולהשגת יעדיה הבטחוניים -
לאומיים.
 
המסגרת הנורמטיווית - חוק שירות בטחון
 
המסגרת הנורמטיווית בכל הנוגע לשירות הצבאי בישראל מצויה בחוק שירות בטחון
[נוסח משולב], התשמ"ו - 1986.
 
גיוס כוח האדם לשירות חובה (סדיר ומילואים) במסגרת צה"ל מעוגן בהוראות חוק
שירות בטחון, והוא אינו כולל את שירות הקבע בצה"ל, המוסדר במסגרת התחיבויות
בעלות אופי חוזי בין משרתי הקבע לבין הצבא, על פי פקודות הצבא49, למעט
סוגית הגמלאות50.
 
החוק חל על כלל אזרחי המדינה ועל התושבים הקבועים, כאשר התושבות הקבועה
נגזרת בפועל מן המעמד המוקנה על ידי משרד הפנים. החוק חל על גברים ונשים,
בתחומי הגילים 18 - 54 לגברים, לעומת הגילים 18 - 38 לנשים.
 
השירות הסדיר לגברים על פי החוק הוא בן 30 חודשים. על פי הוראת שעה, הניתנת
להארכה מזמן לזמן, השירות הצבאי הסדיר לגברים כיום הוא בן 36
חודשים51. חובת השירות היא כללית, ואיננה מבחינה בין יהודים לבין בני
מיעוטים ובין בעלי השקפות עולם שונות.
 
הסמכות לקרוא לשירות בטחון (סדיר ומילואים)
 
 
חוק שירות בטחון מחיל חובת גיוס לשירות בטחון על כלל אזרחי המדינה ותושביה
הקבועים, בהתאם לקבוצות הגיל המנויות בו, ולתקופות הקבועות בו, ללא הבדלי דת,
לאום, או מקום מגורים.
 
הקריאה להתיצב לשירות סדיר מעוגנת בסעיף 13 לחוק שירות בטחון, כדלקמן:
 
"פוקד רשאי, בצו, לקרוא -
 
ליוצא צבא, גבר, שנמצא כשר לשירות, והוא באחד הגילים שמשמונה עשרה עד עשרים
ותשע. . .ליוצא צבא, אשה, שנמצאה כשרה לשירות והיא באחד הגילים שמשמונה
עשרה עד עשרים ושש. . .להתיצב, תוך התקופות הנזכרות בסעיף 20, לשירות סדיר
במקום ובזמן שקבע בצו הפוקד או מי שהוא הסמיך לכך, ואותו יוצא צבא חייב
להתיצב כאמור".
 
הקריאה להתיצב לשירות מילואים מעוגנת, בין היתר, בסעיף 27 לחוק שירות בטחון,
כדלקמן:
 
"יוצא צבא שנמצא כשר לשירות והוא אינו בשירות סדיר יהיה נמנה עם כוחות
המילואים של צבא הגנה לישראל וחייב בשירות מילואים שנתי ובשירות מילואים
חדשי לתקופות המפורטות בפרק זה."
 
כללי הקריאה וההתיצבות לשירות מילואים מפורטים גם בסעיף 27א לחוק שירות
בטחון.
 
הסדרי פטור ודחיה
 
לצד חובת השירות הכללית הקבועה בחוק שירות בטחון, העניק המחוקק לרשויות
הבטחון סמכות - ובצידה שיקול דעת רחב , לפטור, מטעמים מגוונים, מחובת שירות
צבאי. בענין זה קובע סעיף 36 לחוק שירות בטחון כדלקמן:
 
"שר הבטחון רשאי בצו, אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות
הסדירים או כוחות המילואים של צבא הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי
החינוך, ההתישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמים אחרים:
 
(1) לפטור יוצא צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו;
 
(2) לפטור יוצא צבא מחובת שירות מילואים לתקופה מסויימת או לחלוטין;
 
. . ."
 
(שר הבטחון אצל את סמכותו לפי סעיף 36 האמור לגורמים צבאיים שונים, ובין
היתר, לראש אכ"א, לראש מנהל גיוס, למפקד בסיס קליטה ומיון, ועוד52).
 
סעיף 36(3) אף מסמיך את שר הבטחון (או מי שהואצלה לו סמכותו של שר הבטחון
לפי סעיף זה) לדחות, מן הטעמים המפורטים לעיל, מועד התייצבות יוצא צבא לשירות
בטחון, כדלקמן:
 
"שר הבטחון רשאי. . .
 
(1) . . .
 
(2) . . .
 
(3) לפי בקשת יוצא צבא או מיועד לשירות בטחון שאינו יוצא צבא לדחות בצו,
לתקופה שיקבע בו, את מועד ההתיצבות שנקבע לאותו אדם לפי חוק זה לרישום,
לבדיקה רפואית או לשירות בטחון או להמשך שירות זה אם כבר החל בשירות."
 
יצוין, כי מכוח סמכות זו נדחה מועד התיצבותם של תלמידי ישיבה אשר "תורתם
אומנותם" לשירות בטחון מדי שנה, על פי בקשה המוגשת מטעמם, ותצהיר, כמפורט
להלן.
 
יתרה מכך, אף הסמכות להוציא לפועל את חובת השירות, היינו, הסמכות לקרוא את
חייבי הגיוס לשירות צבאי, היא סמכות שמלכתחילה הפעלתה נתונה לשיקול דעתן של
רשויות הצבא. בענין זה קובע בסעיף 13 לחוק שירות בטחון כאמור לעיל כי פוקד
רשאי לקרוא ליוצא צבא להתייצב לשירות סדיר - "רשאי" ולא "חייב". מובן עם זאת,
ששיקול הדעת שניתן לרשויות הגיוס להחיל את חובת השירות, אינו שיקול דעת
מוחלט, ואת סמכות הקריאה לשירות שומה על הרשויות להפעיל באורח סביר ושוויוני
ככל הניתן.
 
 
ככל שמדובר בחובת השירות המוטלת על פי החוק על נשים, נקבעו בחוק, בסעיפים 39
- 40, שורה של הסדרי פטור מפורשים, אשר הפעלתם אינה נתונה לשיקול דעתן של
רשויות הגיוס, ובמסגרת זו מוענק פטור משירות לנשים, באורח כמעט מכני, בהתקים
המקרים המנויים בחוק, כפי שיפורט עוד להלן.
הסדר "תורתו אומנותו" - הבסיס המשפטי
 
 
הבסיס המשפטי להסדר "תורתו אומנותו", מעבר לעצם דחית הגיוס, ולהתנאת
התנאים במסגרתו, מצוי בסעיף 37 לחוק שירות בטחון, הקובע כדלקמן:
 
"(א) דחית שירות לפי סעיף 36(3) יכול שתהיה בתנאי או ללא תנאי; היתה הדחיה
בתנאי, חייב מי שצו הדחיה חל עליו לקיים את התנאי, ואם עקב שינוי הנסיבות אין
עוד בידו לקימו, חייב הוא להתיצב, תוך שבעה ימים מהיום שבו חל השינוי, לפני
הפוקד או לפני מי שהפוקד הסמיכו לכך ולהודיע לו על הנסיבות שבגללן אין עוד בידו
לקיים את התנאי.
 
(ב) הפוקד או מי שהוא הסמיכו לכך יתן למי שצו הדחיה חל עליו, לפי דרישתו תעודה
המעידה על התייצבותו כאמור; כל עוד לא בוטל הצו תשמש התעודה הצדק לאי קיום
התנאי."
 
 
על פי תנאי ההסדר דהיום, מותנית דחית הגיוס, לפי בקשתו של תלמיד הישיבה, בכך
שיקדיש את כל עתותיו ללימודי תורת ותורתו תהיה אומנותו, ובכך שלא יעסוק בכל
עבודה או עיסוק שמקובל לקבל בגינם תמורה, בין אם בפועל ניתנת תמורה ובין אם
לאו.
 
הצהרה על קיום תנאים אלה היא חלק מבקשתו של תלמיד ישיבה לדחית גיוסו,
עמידתו בהם מאושרת על ידי ראש הישיבה ועל ידי ועד הישיבות בארץ ישראל,
והמוסמך לפי סעיף 36 לחוק שירות בטחון קובע אותם, מעשה שגרה, כתנאים לדחית
ההתיצבות לשירות בטחון (דחית גיוס) בהתאם לסעיף 37 לחוק.
 
 
הפרת התנאים מהוה עבירה פלילית לפי סעיף 46 לחוק שירות בטחון, והיא מאפשרת,
בנוסף, את ביטולה של דחית הגיוס, בהתאם לסעיף 38 לחוק שירות בטחון, אשר
בנוסחו המלא קובע כדלקמן:
 
"(א) נתן שר הבטחון צו לפי סעיף 36 , רשאי הוא לבטל את הצו בהתקים אחד מאלה:
 
(1) הוא נתבקש בכתב לעשות כן מאת מי שהצו חל עליו;
 
(2) הצו ניתן בשל טעות, בפרט חשוב, של מי שהוסמך לתיתו;
 
(3) הטעמים שבגללם ניתן הצו אינם קיימים עוד;

(4) לא קוים תנאי מן התנאים שנקבעו בצו דחיה לפי סעיף 37(א).
 
(ב) ביטול לפי סעיף קטן (א) יהיה בצו.
 
(ג) שר הבטחון לא ישתמש בסמכותו לפי סעיף קטן (א)(2 ) עד (4) אלא לאחר שניתנה
למי שהצו חל עליו הזדמנות לטעון נגד הביטול.
 
(ד) מי שחל עליו צו דחיה לפי סעיף 36(3) ולא נקרא להתיצב במועד אחר לרישום,
לבדיקה רפואית, לשירות בטחון או להמשך השירות, חייב להתיצב למילוי חובתו
בתום תקופת הדחיה, אולם שירותו יתחיל במועד שהורה לו הפוקד בצו ואם בוטל הצו
מכוח סעיף קטן (א) חייב הוא להתיצב למילוי החובה במועד שנקבע לכך בהודעה על
ביטול הצו, ואם לא נקבע המועד - תוך ארבעה עשר ימים מהיום שבו הגיע צו הביטול
לידיעתו."
 
הסדר "תורתו אומנותו" - העתירות לבית המשפט הגבוה לצדק

הפסיקה בנושא הסדר "תורתו אומנותו" ליוותה את בית המשפט העליון שנים רבות.
כבר בשנת 1970 עתר לבית המשפט הגבוה לצדק קצין המילואים ישראל
בקר53, אשר בקש כי ההסדר, כפי שנהג אז, יבוטל. בית המשפט העליון דחה
את העתירה מטעמי העדר זכות עמידה, שכן קבע כי טענתו של העותר, לפיה אם יגויסו
בני הישיבות יופחת נטל שירות המילואים המוטל עליו, לא הוכחה, וספק אם היא
ניתנת להוכחה.
 
עו"ד יהודה רסלר הגיש גם הוא שורה של עתירות לבג"ץ. הראשונה שבהן היתה
העתירה כנגד ההסדר וכנגד ההסכמים הקואליציוניים שנחתמו בשנת 1981. עתירה
זו נדחתה מטעמי העדר זכות עמידה וחוסר שפיטות54. וכך אמר בית המשפט
העליון בפסק דינו בהקשרים האמורים:

". . .השאלה, אם יש או אין לגייס תלמידי ישיבות, היא ביסודה בעיה ציבורית, שיש
להשאיר את פתרונה בידי הגורמים הפוליטיים, שמתפקידם להכריע בענין זה.
 
ההסדר של דחית שירותם של תלמידי ישיבות קיים מאז הקמת המדינה, והמשיב לא
חידש בו כל דבר בעל משמעות. על הסדר זה סמכו את ידיהם כל שרי הביטחון,
שכיהנו במדינת ישראל. הוא מבוסס על הוראות [החוק], שנותנות לשר שיקול דעת
רחב ביותר.
 
. . .
 
בולטת בעתירה המגמה לגרור בית משפט זה לוויכוח ציבורי פוליטי בנושא רגיש
ומסעיר, שבו קיימים חילוקי דעות חריפים בציבור. בכך אין העותרים יכולים
להצליח, בין משום שאין להם זכות עמידה ובין משום שהנושא אינו שפיט, ובין משום
שהם לא גילו עילה להתערבות בית המשפט בשימוש בשיקול הדעת שניתן למשיב על
ידי המחוקק."
 
 
עו"ד רסלר פנה בבקשה לדיון נוסף בעתירה זו אל נשיא בית המשפט העליון דאז,
השופט מ' לנדוי. על אף שהבקשה לדיון נוסף נדחתה55, לראשונה נבע סדק
בעמדתו הנוקשה של בית המשפט בכל הנוגע לזכות העמידה. וכך פסק כבוד הנשיא
לנדוי:
 
 
"לדעתי, הוכיחו [בזה] ארבעת העותרים, המשרתים כולם בשירות מילואים, שלכאורה
גיוס תלמידי הישיבות, כולל הסוגים הנוספים של יוצאי צבא שזכו לאחרונה לפטור מן
השירות, היה מקל במידה ממשית על נטל שירות המילואים המוטל עליהם, ובזה
הוכיחו לכאורה פגיעה באינטרס אישי שלהם, שדי בו כדי להקנות להם זכות עמידה
בבית המשפט הגבוה לצדק."
 
 
בהמשך, הוסיף כבוד הנשיא לנדוי והעיר דברים אלה:
 
"היה בדעתו [של העותר] לומר, שהענין דנן היה טעון גם הוא הכרעה בחוק מפורש,
אחרי דיון ממצה בכנסת, ואין להכריע בו בהחלטה מינהלית של שר הביטחון ואף לא
בהחלטת הממשלה כרשות המבצעת, לשם ביצוע ההסכם הקואליציוני. זו היתה טענה,
שלדעתי ראויה היתה להשמע. לא מצאתי, שבית המשפט הזכיר אותה בפסק דינו.
ייתכן שמר רסלר לא כלל אותה בעתירתו לדיון נוסף, מפני שהיה ברור לו, שבעיה,
אשר לא נפסקה בה הלכה, אינה יכולה לשמש נושא לדיון נוסף. ושוב, מכיוון שהטענה
לא הועלתה כעילה לדיון נוסף, אין עלי להזקק לה."
 
 
בהסתמך על הערתו האחרונה של הנשיא לנדוי - עליה לבדה - פנה שוב עו"ד רסלר
לבג"ץ בשנת 198256. טענתו העיקרית של העותר הפעם היתה, כי הסדרת דחית
הגיוס לבני ישיבות איננה ענין ששר הבטחון לבדו רשאי לעסוק בו ולהכריע בו, אלא
הוא ענין להסדר שיקבע בחקיקה ראשית של הכנסת. גם עתירה זו נדחתה על ידי בית
המשפט העליון מטעמי זכות עמידה, מן הטעם שאמנם זכות העמידה האישית של
העותרים בוססה די צרכה, אך העותרים עצמם העידו על עצמם, בעתירתם ובהעלאתה
של טענתם האמורה, כי עתירתם היא ביסודה משום עתירה ציבורית (Actio
Popularis), ועתירה מעין זו אין בית המשפט הגבוה לצדק דן בה.
 
בשנת 1986 חזר עו"ד רסלר והגיש עתירה לבג"ץ57. בעתירה זו החלה הפסיקה
למעשה לשקול את ההכרה בעותר כעותר ציבורי, תוך דחית הטענה כי אין הנושא
שפיט, ותוך קביעת ההבחנה, שהפכה מאז לנכס של צאן ברזל בפסיקת בית המשפט
העליון, בין אי שפיטות נורמטיווית (העדר מדדים או מבחנים משפטיים להכרעה על
ידי בית המשפט) לבין אי שפיטות מוסדית (בית המשפט איננו המוסד או הרשות אשר
ראוי כי יכריעו בסוגיה).
 
בעקבות זאת, נכנס בית המשפט העליון לעבי הקורה, ובעתירה זו נבחנה סמכותו של
שר הבטחון לגופה, יחד עם מתכונת הפעלתה. בית המשפט העליון קבע, כי כל עוד אין
פגיעה של ממש בצרכי הבטחון, רשאי שר הבטחון לקחת בחשבון את השיקול הנוגע
ללימודים תורניים. מכאן, הוסיף בית המשפט, כי יש לשוב ולבחון את היקף הפטור
ואת השלכותיו על שיקולי הבטחון מעת לעת.

וכך אמר בית המשפט העליון בפסק דינו בפרשת רסלר דנן:
 
"שאלת משקלם של השיקולים העומדים ביסוד דחית שירותם של בחורי הישיבה הינה
שאלה קשה. עצם דחית השירות של בחורי הישיבה הינו ענין השנוי במחלוקת
בישראל. יש הסבורים כי "אין משמעות לארץ ישראל ולמדינת ישראל בלי בנים לומדי
תורה, הדבקים בכל לבם ובכל נפשם במשימתם בכל אורח חייהם. . .צה"ל שומר על
הגוף והישיבות על הנפש. צה"ל מגן על היהודים והישיבות על היהדות. . .תלמידי
הישיבות הם בגדר חלוצים מתנדבים המוותרים על יתרונות חומריים פרטיים
ומקדישים את עצמם לערכים רוחניים שנשמת האומה תלוייה בהם" (הרב מ'. צ' נריה,
"בני הישיבות וגיוסם", מאמר שציטוטים ממנו צורפו לכתב התשובה לעתירה). יש
הסבורים כי "זו שותפות מוזרה, אני שולח את בן הישיבה ללמוד במקומי, והוא שולח
אותי לההרג במקומו. זה מקומם" (תת אלוף נחמיה דגן, קצין חינוך ראשי בצה"ל,
בכתבה שצורפה לעתירה). בתוך המחנה הדתי עצמו, קיימות בענין זה דעות שונות
ומגוונות. מן המפורסמות הוא שבחורים דתיים שרתו בכל מלחמות ישראל, נתנו את
נפשם עליה, והרי הם ממשיכים לשרת בכל חילות צה"ל (אם בישיבות הסדר ואם
מחוצה להן). הנה כי כן, ענין לנו בסוגיה אשר אין בה הסכמה לאומית, והנתונה
למחלוקת חריפה. נראה לי כי במדינת ישראל, בה משתזרים הזרמים השונים של
היהדות והיהודים, בה נבנית חברה מודרנית על גבי הסטוריה ארוכת שנים, כל אחד
מהשיקולים הנוגדים הינו לגיטימי, באופן ששר בטחון סביר רשאי לקחתו בחשבון.
החברה הישראלית היא חברה פלורליסטית, שיש בה דעות רבות ומגוונות באשר
לנושאים ציבוריים וחברתיים שונים. שאלת דחית שירותם של בחורי הישיבה היא
אחת מאותן שאלות. יש הגורסים כי המדינה לא תכון בלעדי דחית גיוסם, ויש
הגורסים כי המדינה לא תכון בלעדי גיוסם. יש הרואים בדחית גיוסם מעשה אציל, ויש
הרואים בכך מעשה שפל. אין בסוגיה קונסנסוס חברתי. בנסיבות אלה - ועל רקע
עמדתי כי השיקול הדתי עצמו שיקול רלבנטי הוא - איני סבור כי ניתן לומר שעמדתו
של שר הבטחון היא כה בלתי סבירה עד כי שום שר בטחון סביר בישראל אינו רשאי
לקבלה. משטר דמוקרטי מבוסס על סובלנות לדעות הזולת. זו לעתים אף סובלנות
לדעה לא סובלנית. בחברה פלורליסטית, הסובלנות הינה גורם מאחד המאפשר חיים
משותפים. על כן, הנכונות להתחשב בעמדות השונות, תוך מאמץ להכהות את חודם של
החיכוכים, אינו נראה לי בלתי סביר בנסיבות הענין. התחשבות בו מתבקשת מעמדתו
של "הציבור הנאור". אין גם לשכוח כי בצד השיקול הדתי-חינוכי קיים גם שיקול
צבאי, לפיו שירותם של בחורי הישיבות עשוי להזיק יותר משהוא עשוי להועיל. בלקחו
כל אלה בחשבון, על רקע צרכי הבטחון של המדינה, רשאי היה שר הבטחון להגיע
להחלטה אליה הגיע. היא נופלת למסגרת "מתחם הסבירות" של שיקול דעתו. ודוק: שר
הבטחון רשאי היה גם לקבל החלטה שונה. הוא היה רשאי לסבור כי רבים מדי דחויי
הגיוס, ומן הראוי הוא לשנות המדיניות בענין זה. אכן, ההחלטה אליה הגיע שר
הבטחון אינה ההחלטה היחידה אליה ניתן להגיע בבעיה שלפנינו. זו אחת מההחלטות
החוקיות שהמשיב רשאי היה לקבל.
 
באיזון בין השיקולים השונים העומדים ביסוד שיקול דעתו של שר הבטחון על פי סעיף
36 לחוק שירות בטחון , השיקול המכריע חייב להיות השיקול הבטחוני. לשם כך בא
שירות הבטחון עצמו, וברוח זו נוסחו גם חלק מהפטורים משירות הבטחון. אך טבעי
הוא, כי משקלם של השיקולים הלבר בטחוניים, כגון שיקולי החנוך, המשפחה
והטעמים האחרים, הוא קל יחסית, ורק אם פגיעתם בבטחון היא קלה, יש מקום
לקחתם בחשבון. על כן יש חשיבות, בסופו של חשבון, למספרם של בחורי הישיבה
שגיוסם נדחה. קיים גבול אותו אין שר בטחון סביר רשאי לעבור. הכמות עושה איכות.
בענין זה לא הרימו העותרים את הנטל המוטל עליהם להראות כי הפגיעה בבטחון
אינה קלה."
 
[ההדגשה אינה במקור]
 
 
סיכומה של ההלכה בענין רסלר הוא, כי הבסיס המשפטי כפי שהיה קיים אז בחוק
שירות בטחון (והחוק לא השתנה בהקשר זה מאז ועד היום) למתן דחיות הגיוס
במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" הוא מספיק, וכי המבחן העיקרי הוא מבחן הסבירות.
 
הלכת רובינשטיין - רסלר
 
 
קביעות אלה של בית המשפט העליון עברו שינוי בפסיקתו של בית המשפט בפרשת
רובינשטיין58, אשר ניתנה ביום 9.12.98.
 
העתירה הראשונה בפרשת רובינשטיין הוגשה בשנת 1997, ולא היה בה חידוש
משפטי לעומת עתירתו של רסלר בשנת 1986. מאוחר יותר נצטרפה לעתירה זו
עתירתו הנוספת של רסלר עצמו, בשמו ובשם אלפי סטודנטים מן המוסדות השונים
להשכלה גבוהה בישראלי. לעומת זאת, מאז הדיון בעתירתו של רסלר בשת 1986 חל
שינוי מהותי בנתונים. יצוין, כי העתירה הראשונה (עתירת רובינשטיין) דרשה רק
לקבוע מכסה של דחויי שירות, ואילו השניה (עתירת רסלר) דרשה כי כל ההסדר
יבוטל.
 
בתשובה לעתירות, העדיף שר הבטחון ללכת בתלם קודמיו והציג מערכת שיקולים
זהה לזו שנהגה עד אז. ההיבטים שהועלו היו אורח החיים השונה והקושי בהסתגלות
לתרבות אחרת, ובקיום מצוות הדת. היבט נוסף נגע ליעילות שירותם הצבאי של
תלמידי הישיבות, והכרה בערך הלימודים התורניים. על בסיס כל אלה, הודיע שר
הבטחון כי צרכי הבטחון אינם מחיבים את גיוס תלמידי הישיבות, בהתחשב בכך
שאין הסכמה לאומית בסוגיה, וכן בכך שלגיוס תהיה השלכה קשה במישור הפרט.
 
הקושי העיקרי בהצגת עמדת המדינה בענין רובינשטיין נגע לתשתית העובדתית שעל
יסודה גבש שר הבטחון את עמדתו. במישור העובדתי, הסתבר כי השינויים שחלו
בנתונים הם דרמטיים, ובעקבות התיעצויות הועלתה הסברה כי ראוי יהיה למנות
ועדה שתדון בנושא, ואף גובש מסמך על פיו תמונה ועדה ציבורית בהרכב הולם, אך
בסופו של דבר הועדה לא מונתה עקב משבר במערכת הפוליטית.
 
הסוגיות העיקריות שהועלו בעתירה היו סוגית המכסה (ענין בו שר הבטחון קבע כי
ראוי שלא לקבוע מכסה מראש) וסוגית הבסיס העובדתי, ובהיבטים אלה עסקו מרבית
הדיונים - בכתב ובעל פה - במסגרת העתירות, כאשר לאחר הדיון הראשון בהרכב
המורחב אף בקשו שופטי הרכב בית המשפט העליון שדנו בעתירות - וקבלו - פרטים
עובדתיים נוספים.
 
לאחר שלושה דיונים, מהם שנים בהרכב המורחב, ניתן פסק הדין, אשר במפתיע עסק
בכיוון אחר - הגישה לפיה הסדר מסוג זה מן הראוי שיקבע בחקיקה ראשית, טענה
אשר לא נדונה באורח מפורט במהלך הדיונים בעתירות. יצוין, כי טענה זו הועלתה
בעתירתו הקודמת של רסלר, אך נדחתה.
 
 
וכך אמר בית המשפט העליון בחלקים המרכזיים של פסק דינו בפרשת רובינשטיין,
הנוגעים ישירות להסדר "תורתו אומנותו":
 
"נקודת המוצא. . .הינה - בעקבות פסק הדין בפרשת רסלר - כי הסמכות הנתונה לשר
הבטחון לדחות את שירות הבטחון בשל " טעמים אחרים", כוללת בחובה גם את
הסמכות לדחות את שירות הבטחון של תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם". אמת,
חוק שירות בטחון אינו כולל אמות מידה שבגדריהן תופעל הסמכות האמורה. לפנינו
מקרה קיצוני ביותר של האצלה לרשות המבצעת, בלא שהחקיקה הראשית תכלול
בחובה הנחיה כלשהי לשר הבטחון באשר להסדרים הראשוניים. במסגרת פרשנותה
של הוראה זו כיום, מקובל. . .כי עקרונית שר הבטחון רשאי לדחות גיוסם של תלמידי
ישיבה ש"תורתם אומנותם". עם זאת, שיקול דעתו צריך להיות מופעל תוך התחשבות
בכלל הבסיסי בדבר ההסדרים הראשוניים. זהו כלל פרשני, המשפיע על השיקולים
אותם צריך שר הבטחון לקחת בחשבון.
 
בענין זה מתבקשת המסקנה הפרשנית, כי היקף שיקול דעתו של שר הבטחון הוא
במסגרת הכלל הבסיסי. בכוחו ליתן דחית שירות לתלמידי ישיבה ש "תורתם
אומנותם", אך דחייה זו צריכה להתקבל במסגרת הכרעה לאומית אשר הכנסת צריכה
לקבל באשר לעמדתה של מדינת ישראל בסוגיה החברתית השנויה במחלוקת שעניינה
גיוסם של בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם". הננו סבורים כי לאור אופיה המיוחד של
שאלת גיוסם של בחורי הישיבה ש"תורתם אומנותם", ההכרעה העקרונית בה צריכה
להיעשות על ידי בית הנבחרים, ולא על ידי שר הבטחון. שיקול דעתו של שר הבטחון
צריך להיות מופעל בסוגיות הפרטניות, במסגרת ההכרעה העקרונית שנתקבלה על ידי
הכנסת.
 
דחית הגיוס של תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם" שנויה במחלוקת בישראל. אין בה
הסכמה לאומית. אין זו רק מחלוקת בין דתיים לשאינם דתיים. במחנה הדתי עצמו
קיימות דעות שונות ומגוונות.
 
הקרע אינו אך אידיאולוגי. הוא קשור בהתנגשות בין זכויות אדם, בינן לבין עצמן.
מחד גיסא עומד עקרון השוויון, על פיו צריכים כל בני החברה לתרום באופן שווה
לבטחונה. המצב הקיים, שבו חלקים ניכרים אינם מסכנים את חייהם למען בטחון
המדינה גורם להפליה קשה, ולתחושת קיפוח עמוקה.
 
. . .
 
מאידך גיסא עומדת הזכות בדבר חופש הדת. חופש זה כולל בחובו, בין השאר, את
החופש לקיים את מצוות הדת ודרישותיה. יש טענה שגיוס כפוי של בחור ישיבה
ש"תורתו אומנותו" יכול לפגוע בחופש הדת שלו. הוא עשוי לפגוע גם ברגשותיו
הדתיים, אשר גם בהם יש להתחשב.
 
 
 
שאלת גיוסם של תלמידי הישיבה ש"תורתם אומנותם" אינה אך בעיה אידיאולוגית
שזכויות האדם מתנגשות בה. זו הפכה להיות בישראל לבעיה חברתית ממדרגה
ראשונה. תלמידי הישיבה ש"תורתם אומנותם", המקבלים דחייה של שירותם הצבאי,
אינם רשאים לעבוד. האמצעים העומדים לרשותם - ולרשות משפחותיהם - הם דלים.
העוני הוא נחלתם. אין הם משתלבים במעגל העבודה. גם אלה שנושרים מההסדר
אינם נקלטים בשוק העבודה, שכן חוששים הם מגיוסם לצבא והבטלה היא אם כל
חטאת. נוצרת אוכלוסיה שלמה שאינה משתלבת בשוק העבודה והמגבירה את העוני
והתלות בהקצבות הבאות מהמדינה ומגורמים פרטיים.
 
נוצרת, איפוא, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה.
 
גיוסם של תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם" מעורר גם בעיה חברתית צבאית לא
פשוטה. היא קשורה לשיקולים הצבאיים שבקליטתם של מתגיסים אלה. האם רצוי
הוא לצבא לגייס תלמידי ישיבה אלה? האם יעיל הוא לגייסם? האם רצוי ויעיל הוא
לגייס חלק מהם, כגון אלה שיימצאו כשירים לשירות צבאי או אלה שנפלטו בפועל מן
הישיבות? ואם תאמר שגיוסם אינו יעיל, מה משקלו של שיקול זה לעומת השיקולים
האחרים עליהם עמדנו? לא פעם מגייס הצבא יוצאי צבא אף שהיעילות הצפויה של
שירותם נמוכה ואפילו נמוכה מאוד. הוא עושה כן מטעמים שונים. האין לנקוט גם
בעניין שלפנינו בדרך דומה? והאין אפשרות להגביר את היעילות על ידי הכנתן של
מסגרות מיוחדות לתלמידי הישיבה? האם כדאי מאמץ זה בהתחשב באורח חייהם של
תלמידי הישיבות?
 
הפתרון לבעיות אינו פשוט כלל ועיקר. הוא מעורר שאלות עקרוניות, חברתיות
וצבאיות סבוכות. גישתנו הינה כי ההכרעה בשאלות אלה צריכה להיעשות על ידי
הרשות המחוקקת. בשאלה לאומית נוקבת זו צריכה להכריע הכנסת. . .עליה להכריע
בשאלה כדין. כך פועלת שיטת משפט הנאמנה להפרדת הרשויות, המקיימת שלטון
חוק.
 
. . .
 
למותר לציין, כי לגוף השאלות הצריכות הכרעה איננו נוקטים כל עמדה, ואין בציון
האופציות החברתיות השונות משום נקיטת עמדה באשר לחוקתיותן. זו תיבחן על פי
המסגרת החוקתית אשר בגדריה ישתבצו ההסדרים החברתיים.
 
האם מתישבת גישתנו זו, עם סמכותו של שר הבטחון לדחות שירות צבאי בשל
"טעמים אחרים"? ניצבים אנו בפני בעיה פרשנית. עלינו לפרש את סמכותו של שר
הבטחון על רקע הצורך להגשים, בדרך פרשנית, את הכלל הבסיסי בדבר הסדרים
ראשוניים. פרשנות זו מובילה אותנו למסקנה כי סמכותו של שר הבטחון צריכה להיות
מופעלת בעקבות ההכרעות החברתיות הקשות שיתקבלו אצל המחוקק. שר הבטחון
עצמו אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות הכרעה זו. אכן, הבעיה האידיאולוגית
והחברתית הקשורה בגיוסם של תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם" והפתרונות
השונים לה, צריכה למצוא את פתרונה על ידי פעולות חקיקה של הגוף, שעל פי מבנה
המשטר הדמוקרטי שלנו, צריך להתמודד עם בעיות מסוג זה. גוף זה אינו הרשות
המבצעת. גוף זה בישראל הוא הרשות המחוקקת.
 
האם מתישבת מסקנתנו זו עם פסק דיננו בפרשת רסלר? דומה בעיני שהתשובה היא
בחיוב. הדגשנו בפרשת רסלר כי "הכמות עושה איכות". מאז פסק דיננו בפרשת רסלר
גדל היקפו של ההסדר, עד שהוא הפך לבעיה לאומית.
 
הוא לא הוצג בפנינו בתור שכזה בפרשת רסלר. עיקר מעיננו בפרשת רסלר היו בעיות
המעמד והשפיטות. גופה של הבעיה בדבר גיוס תלמידי הישיבה לא הוצג בפנינו כבעיה
לאומית בעלת דחיפות ממדרגה ראשונה. מאז פרשת רסלר גדל מספרם של תלמידי
הישיבה ששירותם הצבאי נדחה. אחוז יוצאי הצבא ששירותם נדחה מטעם זה מכלל
המתגייסים הלך וגדל. המגמה נמצאת בעליה ויש בסיס להניח כי היא תמשיך כך
בעתיד. גם סוג יוצאי הצבא המקבלים דחית שירות השתנה במובנים מסוימים. כך,
למשל, הורחב ההסדר למי שלא למדו בישיבה אלא בבית ספר תיכון דתי, וניגשו
לבחינת בגרות בתלמוד ברמה של חמש יחידות. כן הורחב ההסדר לבעלי תשובה. כמו
כן הורחב ההסדר כך שהוא חל גם על מי שאין לומר עליו ש"תורתו אומנותו", אלא
אומנותו, ממנה הוא מתפרנס, היא תורתו.
 
 
בשלב מסוים, הופכת הכמות הגדולה החלה על סוגים נרחבים של יוצאי צבא לאיכות
שונה. זאת ועוד: מאז פסק דיננו בפרשת רסלר חל שינוי מהותי בתפיסתנו את המבנה
החוקתי שלנו. הכלל הבסיסי בדבר ההסדרים הראשוניים התחזק, והדבר משפיע על
פרשנותה של הסמכות שהוענקה בחוק שירות בטחון לשר הבטחון ועל הבנתה של
הפסיקה שפרשה סמכות זאת. עוצמתו של הכלל הבסיסי גברה, ועמה המשקל הפרשני
שיש לתת לו בפרשנות סמכותו של שר הבטחון. כל אלה מהווים "נסיבות חדשות"
המצדיקות פרשנות חדשה לסמכות הישנה. אך יהא ענין זה כאשר יהא, [אין ספק] כי
מצב הדברים, כפי שהוא ניצב בפנינו היום, מחיב פתרון חקיקתי מבית מדרשה של
הרשות המחוקקת. על רקע מספרם ההולך וגדל של תלמידי הישיבה ש"תורתם
אומנותם" המקבלים דחית שירות צבאי, ולימים פטור משירות צבאי; על רקע הקרע
בחברה הישראלית בשאלת דחית גיוסם של תלמידי ישיבה ש"תורתם אומנותם"; על
בסיס הבעיות המשפטיות והרקע האידיאולוגי והחברתי הקשה שבבסיסן, ולאור
הצורך לתת להן פתרון לאומי כולל, נדרשת מעורבותה של הכנסת למצוא פתרון לבעיה
קשה זו."
 
 
זהו למעשה הבסיס המשפטי והעיוני על יסודו פסל בית המשפט העליון את המשך
המצב הקיים במתכונתו הנוכחית - הן מבחינת רמת החקיקה בה הוא מעוגן והן
מבחינת יסודותיו, מבנהו ומבחינת תוצאותיו.
 
מן הראוי לציין, כי כך או כך, נראה כי ברקע פסק דינו של בית המשפט העליון עומדת
ההנחה, כי יהא השינוי בכל הנוגע להסדר "תורתו אומנותו" אשר יהא, ספק אם מצב
בו "מה שהיה הוא שיהיה", יוכל לעמוד. לא יהיה זה מיותר להביא גם את דבריו של
השופט מ' חשין, אשר היה היחיד שהוסיף לפסק הדין (שניתן פה אחד) דברים משלו:
 
"אשר לעתיד לבוא: חקיקת משנה אין בכוחה לפטור בני ישיבה באורח נורמטיבי
משירות בצבא. על כך הסכמנו כולנו. כשאני לעצמי, לא אכריע בשאלה - אשר לא
נדרשנו להכריע בה - אם אף בכוחו של חוק הכנסת לפטור בני ישיבה משירות בצבא.
ימצאו מי שיאמרו - ולא נפרט - כי אף חוק הכנסת אין די בו. ויהיו מי שיוסיפו ויאמרו,
כי גם חוק יסוד לא יסכון. גם לכוחה של הכנסת הושמו גבולות. . .פיקוח נפש, כידוע,
דוחה שבת. יש אומרים שאף ספק פיקוח נפש דוחה שבת. נזכור כי עניננו שלנו הוא
בפיקוח נפש - לא פחות."
 
 
עובר לסיום פסק דינו, אמר בית המשפט העליון דברים אלה, מהם ניתן ללמוד על
הקוים המנחים בעיצובו של ההסדר הראוי:
 
"הגענו למסקנה כי דחית שירותם של בחורי ישיבה ש"תורתם אומנותם" כפי שהיא
נעשית על ידי שר הבטחון, אינה כדין. לאור מסקנתנו זו אין לנו צורך לנקוט עמדה
באשר לאופן השימוש בשיקול הדעת של שר הבטחון. נצין אך זאת, כי שיקול דעתו של
שר הבטחון, כפי שעלה מהתשתית העובדתית שהונחה בפנינו הוא בעיתי: הן מבחינת
הספק הקיים אם אומנם השיקול הביטחוני היה השיקול הדומיננטי; הן מבחינת
החשש כי בשל הגידול הרב במקבלי דחיות שירות, ובשל הצטרפותן של קטיגוריות
חדשות של מקבלי דחיות שירות, נפרץ מתחם הסבירות, מבחינת "הכמות עושה
איכות" (ענין רסלר, 505); והן מבחינת המשקל שראוי היה לתת - ולא ניתן - לעקרון
השוויון. אך, כאמור, כיוון שהחלטנו כי אין בידי שר הבטחון סמכות לקבל הכרעה
עקרונית בסוגיה זאת, אין צורך שנעסיק עצמנו בשאלה אם שיקול הדעת של שר
הבטחון הופעל כדין."
 
 
מדברים אלה ניתן למעשה לגזור, כאמור, את הקוים המנחים לפתרון הראוי בסוגית
דחית גיוסם של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם": מתן משקל דומיננטי לשיקול
הבטחוני, צמצום מספר מקבלי דחית הגיוס, ומתן משקל ראוי לעקרון השוויון.
 
הערה זו יש לקחת בחשבון, כמובן, בעת התווית הסדר חדש. למעשה, השיקולים הם
גם השיקולים שבית המשפט מכוון אליהם בכל הסדר עתידי: עקרון השוויון, אשר לפי
גישת בית המשפט מחיב נשיאה שווה בנטל הבטחון, שהוא עקרון המתחם את העקרון
של חופש הדת של תלמידי הישיבות, אשר בו יש להתחשב מן הצד השני.
 
 
שיקול נוסף שמזכיר בית המשפט העליון (וזאת לראשונה) הוא שיקול החברתי,
כשנוצרת אוכלוסיה עניה שאיננה עובדת ותלויה בתמיכה ממוסדות המדינה, ומכאן גם
בעיה חברתית קשה.
 
בנוסף, מצין בית המשפט את שאלת השיקולים הצבאיים: האם היעילות הצבאית תצא
נשכרת מגיוס תלמידי הישיבות, האם יש ליצור עבורם מסגרות שירות מיוחדות, ועוד.
 
 
 
הקשיים המשפטיים בהסדר "תורתו אומנותו" במתכונתו הקימת
 
 
מעבר לקושי העקרוני אשר עליו הצביע בית המשפט העליון בפרשת רובינשטיין, קרי
כי ההסדר הקיים הינו הסדר ראשוני, דהינו הסדר השנוי במחלוקת ציבורית, אשר
משמעויותיו והשלכותיו הן ניכרות, והוא מחיב, על כן, עיגון בחקיקה ראשית ולא ישום
של סמכות כללית על ידי שר הבטחון בחקיקת משנה, מעורר הסדר "תורתו אומנותו"
קשיים משפטיים נוספים, עליהם מן הראוי לעמוד, כרקע לגיבוש המלצותיה של הועדה
בדבר ההסדר הראוי בסוגית דחית גיוסם של תלמידי הישיבות.
 
נעמוד על קשיים משפטיים אלה, אחד לאחד.
 
שוני בין נשים לגברים
 
החוק הקיים מכיר בפטור מטעמי הווי משפחתי דתי או בפטור מטעמי הכרה דתית
(לפי תצהיר) לנשים בלבד, כמפורט בסעיפים 39 - 40 לחוק, הקובעים כדלקמן:
 
"39. פטור משירות על פי דין
 
(א) אם לילד ואשה הרה יהיו פטורות מחובת שירות בטחון משהודיעו על כך; אופן
ההודעה
והראיות שיצורפו אליה יקבעו בתקנות.
 
(ב) אשה נשואה פטורה מחובת שירות סדיר.
 
(ג) יוצא צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי
טעמים
שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון,
פטורה
מחובת אותו שירות.
 
(ד) יוצא צבא, אשה, הרואה עצמה נפגעת על ידי החלטה של רשות כאמור בסעיף קטן
(ג) רשאית, בתנאים ובדרך שיקבעו בתקנות, לערור עליה לפני ועדת ערר שימנה שר
הבטחון.
 
(ה) ועדת הערר לא תהא קשורה בסדרי דין ובדיני הראיות אלא תפעל בדרך שתראה
מועילה
ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתה.
 
"40. פטור מטעמי הכרה דתית

מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש],
התשל"א - 1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה:
 
(1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון;
 
(2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו;
 
 
 
(3) היא אינה נוסעת בשבת -
 
תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שיקבעו
בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך."
 
הסדרים אלה מופעלים בהתאם לתקנות שהתקין שר הבטחון - תקנות שירות בטחון
(פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או בהווי משפחתי דתי), התשל"ח -
197859, ותקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה
דתית), התשל"ח - 197860.
 
 
משמעות הדברים היא, כי החוק בנוסחו דהיום מבחין בין גברים לנשים בכל הנוגע
להכרה בטעמים דתיים לענין הקלות בחובת שירות הבטחון. שוני זה הורתו ככל
הנראה בשוני באורך השירות בין גברים לנשים (שוני הקיים עד היום)
 
יצוין, כי לאחרונה נתקבל בכנסת תיקון לחוק שירות בטחון המעגן בחקיקה ראשית
את זכותן של נשים לשיוויון בשירות הצבאי לפי חוק שירות בטחון וקובע כי כל תחומי
השירות יהיו פתוחים בפני נשים, למעט במקרה שמחמת אופיו ומהותו של התפקיד
מתחיבת פגיעה בזכות האמורה61.
 
 
מסלולי שירות מקבילים
 
 
זאת ועוד. יש לזכור, שקיימים מסלולים מקבילים נוספים להסדר "תורתו אומנותו",
המעניקים הקלות בשירות בטחון. לכל אחד ממסלולים אלה תנאים ומרכיבים שונים,
היוצרים איזון שונה בין ההכרה בטעמים הדתיים מחד לבין צרכי מערכת הבטחון
וצה"ל מאידך.
 
 
 
הבסיס להבחנה
 
 
ניתן לטעון, כי כל הסדר שיקבע ואשר יותיר הטבות שירות כאלה ואחרות בידי
תלמידי הישיבה "שתורתם אומנותם" יחיב יצירת הבחנה העומדת בדרישות הדין
ובדרישותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר תצדיק יחס שונה והבחנה בין
תלמידי הישיבה לבין יתר המיועדים לשירות בטחון.
 
מכאן, כך ממשיך הטיעון, על אף שבית המשפט העליון הכיר בכך שהטעמים הדתיים
יכולים להצדיק מתן הקלות לענין שירות בטחון, בכפוף לצרכי הבטחון, הרי שבכך לא
די, שכן הסמכות להעניק את ההקלה היא רק צדו האחד של המטבע, וצידו השני הוא
החובה להעניק הקלה דומה לכל מי שאוחז בידו נימוקים דומים מהותית.
 
המסקנה הנגזרת מטיעון זה היא, כי בהעדר טעם ראוי להבחנה, כל הסדר שיקבע לענין
תלמידי ישיבה "שתורתם אומנותם" עשוי לחייב לאפשר גם לאחרים, אם ישנם כאלה,
בעלי טעמים הדומים מהותית לטעמי ההקלה הניתנת לתלמידי ישיבות "שתורתם
אומנותם להנות ממנו או מהסדר המקביל לו62.
 
 
גישה אחרת מוצגת במאמרו של ד"ר ג' ספיר, "שאלת גיוס בחורי ישיבות לצה"ל: הצעת
מתוה לשיקולים הנורמטיוויים הרלונטיים", אשר טיוטה שלו הועברה לועדה לקראת
סיום עבודתה (טיוטת המאמר מובאת בנספח יב' לדין וחשבון הועדה63).
 
ד"ר ספיר סוקר את הטיעונים השונים שמעלה המחנה החרדי להצדקת תביעתו
להענקת פטור לתלמידי ישיבות מגיוס לצה"ל ומסיק שהטיעון המרכזי ענינו החשש,
המוצדק, שההעדרות הממושכת מן הישיבה לצורך שירות צבאי, והחשיפה הבוטה
לתרבות החילונית המתירנית הכרוכה בשירות בצה"ל, עשויות לפגוע באופן משמעותי
ביכולתו של הציבור החרדי לשמר את אורחות חייו ולהמשיך לשגשג. ד"ר ספיר סבור
כי טיעון זה ניתן לניסוח במונחי הזכות לתרבות.
 
לדעת ד"ר ספיר, הזכות לתרבות בכלל, וזכותם של החרדים בפרט, ניתנת להצדקה על
בסיס עיוני ראוי, וכי הזכות לתרבות היא מכשיר שתכליתו הבטחת הישרדותן של
תרבויות מיעוט שהפסידו בשדה הקרב הדמוקרטי המבוסס על הכרעת הרוב. על פי
הבנה זו, הזכות לתרבות, ועקרון חופש הדת כמקרה ספציפי של זכות זאת, נתפסים
מלכתחילה כאמצעי בלתי שוויוני שתכליתו הגנה על תרבויות מיעוט, בשמשו משקל נגד
מאזן להכרעותיה של מערכת פוליטית בלתי שוויונית במהותה
 
עמדתם של החרדים בשאלת גיוס בחורי ישיבה לצה"ל, המונעת מרצונם לשמר את
תרבותם הייחודית, ראויה, איפוא, לדעת ד"ר ספיר, לאהדתו העקרונית של כל מי
שחופש הבחירה יקר בעיניו. עם זאת, הוא גורס כי גם אם ראוי לקבל באופן עקרוני
את הגיונו של הטיעון, מספר שאלות עובדתיות חייבות להתברר בטרם ניתן לבוא לכלל
מסקנה שהטיעון החרדי מן הזכות לתרבות ראוי להוביל לפטור גורף של תלמידי
ישיבה משירות צבאי.
 
ראשית, טוען ד"ר ספיר, כוחה של הזכות לתרבות אינו בלתי מוגבל, וישומה, כישומן
של זכויות אדם אחרות, כרוך בהפעלת מנגנוני איזון שונים. בחינת תוקפו של הטיעון
החרדי מחיבת לשקול את מידת הסכנה להמשך קיומה של התרבות החרדית הכרוכה
בהתעקשות המדינה על הטלת חובת שירות בצה"ל גם על צעירים חרדים, ולמולה, את
טיבו ומשקלו של אינטרס המדינה לקיומה של מדיניות שוויונית כזאת.
 
שנית, טוען ד"ר ספיר, גם אם העימות שבין הזכות לתרבות לעקרון השוויון ראוי
להיות מוכרע בדרך כלל לטובת הזכות לתרבות, אין פירושו של דבר זניחתו המוחלטת
של עקרון השוויון, אפילו במקרים אלה. כך, למשל, פעמים רבות עשוי הפטור מחובת
הציות לחוקים מסוימים להעניק לחברי קבוצת מיעוט כלשהי הטבה משמעותית מאוד
על פני המחזיקים בהשקפות או באורחות חיים אחרות, באופן שעשוי לשמש תמריץ
להצטרפות לקבוצת המיעוט או להמנעות מנטישתה. במקרים כגון אלו ראוי יהיה,
לדעת ספיר, לשקול הטלת נטל חלופי על חברי קבוצת המיעוט, שיאזן את היתרון
שהעניק להם הפטור.
 
ישום טענה זאת בנסיבות הסדר "תורתו אומנותו" מחיב, לדעת ד"ר ספיר, בחינה
מדוקדקת של משקל ההטבה הכרוכה בפטור משירות צבאי, ושל המידה שבה עשויה
הטבה זו לשמש תמריץ עבור צעירים שאינם משתיכים למחנה החרדי להצטרף
לשורותיו - או עבור צעירים המשתיכים למחנה החרדי שלא לערוק משורותיו - על מנת
להנות - או להוסיף ליהנות - ממנה. ד"ר ספיר סבור כי במידה ונגרוס שהענקת פטור
לבחורי ישיבה מחובת השירות בצה"ל עשויה לשמש תמריץ משמעותי להצטרפות
למחנה החרדי או להמנעות מנטישת שורותיו, ראוי יהיה לשקול הטלת נטל חלופי על
החרדים שיפוטרו משירות צבאי באופן שיאזן את היתרון שמעניק להם הפטור.
 
סיכומם של דברים הוא, כי לפי הגישה המוצגת על ידי ד"ר ספיר, את האיזון ראוי ואף
מוצדק לערוך משני כיווני המתרס: יצירת הסדר מאוזן של דחית גיוס קפדנית, תוך
אכיפה ופיקוח נוקשים, מחד, ויצירת הסדר חלופי מקביל למי שאינם חרדים אך
באמתחתם טעמים דומים, במהותם ובעוצמתם, לטעמי חופש הדת החרדיים, לענין אי
חיובם בשירות צבאי.
 
הגם שממכלול השיקולים שמציע ד"ר ספיר נושבת רוח של הבנה לעמדה החרדית,
נמנע ספיר במופגן מהצעת עמדה חותכת בשאלת ההסדר הראוי. את היעדרה של
אמירה נחרצת מנמק ספיר בטענה לפיה גם אם נסכים בשאלת המתווה הנורמטיבי, אין
כל דרך להבטיח תשובה אחידה, שתסתמך על חקירה אמפירית אובייקטיווית,
לשאלות העובדתיות שהציג ולכן, אין לעמדתו, תהיה אשר תהיה, כל עדיפות על עמדת
זולתו.
 
 
 
בקליפת האגוז, על כן, השאלה היא האם היחוד שבלימודי התורה לעומת כל היבט
אחר של לימוד או עיסוק מצדיק הבחנה, שאינה עולה לגדר הפליה, לטובתם של
תלמידי הישיבות, הבחנה המצדיקה מתן הקלות לענין שירותם הצבאי.
 
 
 
שירות סדיר ושירות מוכר
 
 
כיום קיימים שני מסלולי שירות סדיר עיקריים (להבדיל מדחית התיצבות לשירות
סדיר, כפי שנעשה במסגרת הסדר "תורתו אומנותו"), להם אין עיגון מפורש בחוק
שירות בטחון: מסלול ישיבות "ההסדר" ומסלול הנח"ל לגווניו השונים64.
 
לאלה יש להוסיף, מנגד, את שילובו בחוק שירות בטחון בשנת 1995 של הסדר
השירות המוכר, המאפשר הפעלת שירות לאומי בזעיר אנפין באמצעות חוק שירות
בטחון כתחליף מלא לשירות סדיר.
 
 
 
שירות בני מיעוטים ומסלול ישיבות "ההסדר" - עתירות לבג"ץ
 
 
ההכרעה בכל הנוגע להסדר "תורתו אומנותו" עשויה להשפיע גם על שתי עתירות
שהוגשו ונדונו בבית המשפט הגבוה לצדק: בג"ץ 5370/97 סעדיה נ' שר
הבטחון65, ובג"ץ 2093/98 מדרשת הסדר למנהיגות חינוכית וליהדות כתרבות
נ' שר הבטחון66.
 
בעתירה בפרשת סעדיה, נדונה בבית המשפט העליון סוגית גיוסם לשירות צבאי של בני
מיעוטים. לאחר דיון בבית המשפט, ועל יסוד הודעת המדינה לבית המשפט, ניתן ביום
28.2.99 פסק דין, לפיו תוכן הצעת חוק לתיקון חוק שירות בטחון להסדרת סוגית
גיוס בני המיעוטים.
 
בעתירה בפרשת מדרשת הסדר למנהיגות חינוכית וליהדות כתרבות דרשה העותרת,
עמותה ביסוד במועד הגשת העתירה, כי יתאפשר לצעירים הלומדים במסגרתה לשרת
בצה"ל במתכונת הדומה למתכונת השירות במסלול ישיבות "ההסדר". לאחר עיון
בתשובת המדינה ודיון בבית המשפט, החליט בית המשפט הגבוה לצדק ביום 28.4.99
לדחות את המשך הדיון בעתירה, וזאת עד לאחר שתבוא חקיקה של הכנסת בענין
תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם".
 
 
מכאן, כי עתירות אלה, הראשונה בעקיפין והשניה ישירות בהתאם להחלטתו של בית
המשפט העליון, מושפעות אהדדי מן הדיון וההכרעה בסוגית הסדר "תורתו אומנותו".
 
 
העדר מעמד לועד הישיבות בארץ ישראל
 
סוגיה נוספת המכבידה על האכיפה והפיקוח במסגרת ההסדר הקיים היא העדר
המעמד בדין למערכת הישיבות ולרבנים ראשי הישיבות, וזאת על אף שדחית גיוסו של
כל תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו" מותנית בהמלצתו של ראש הישיבה בה הוא לומד
ובהמלצתו של ועד הישיבות בארץ ישראל.
 
 
 
 
 
העדר המעמד המשפטי הפורמלי של הגורמים האמורים לענין חוק שירות בטחון ולענין
הסדר "תורתו אומנותו" מקשה על הפיקוח על הפעלת ההסדר, שכן הוא אינו מותיר
בידי מערכת הבטחון שיניים של ממש לאכיפת ההסדר ולוידוא מלא ככל האפשר כי
אכן תלמידי הישיבות "שתורתם אומנותם" עומדים בתנאיו של ההסדר.
 
העדר חקיקה ראשית וחקיקת משנה
 
ועדת ישראלי המליצה להתקין תקנות בכל הנוגע להסדר "תורתו אומנותו", וטיוטה של
תקנות כאלה אף עובדה על ידה (נוסח התקנות כפי שעובד לקראת ישום דו"ח ועדת
ישראלי, יחד עם סיכום צוות הישום לדו"ח ועדת ישראלי, מצורף בנספח ט' לדין
וחשבון הועדה). שר הבטחון בשעתו יצחק מרדכי החליט, עוד בטרם ניתן פסק הדין
בפרשת רובינשטיין לאמץ את כל מסקנות והמלצות ועדת ישראלי, כפי שהובאו בפניו
על ידי צוות הישום לדין וחשבון הועדה, למעט ההמלצה להתקין תקנות.
 
נראה כי כל הסדר עליו יוסכם לבסוף יחיב את תיקונו המפורט של חוק שירות בטחון
ואת התקנתן של תקנות להפעלתו על ידי שר הבטחון, או לחלופין חקיקת חוק נפרד
שיוחד לסוגית תלמידי הישיבות ודחית גיוסם, כשגם חוק כזה ידרוש התקנת תקנות.
 
רקע פילוסופי - ערכי
 
הגישות שהוצגו בפני הועדה
 
בפני הועדה הופיעו מספר אישים אשר הציגו עמדה ערכית באשר להסדר "תורתו
אומנותו" ומידת הצדקתו (או העדרה).
 
 
את הגישה הקיצונית השוללת את ההסדר הציג פרופ' א' כשר, אשר הופיע בפני הועדה.

פרופ' כשר הציג את תפיסתו לפיה כל המשטרים הדמוקרטיים בעולם כיום מהווים
ניסיון לארגון הוגן את חייהם המשותפים של האזרחים, וכי ההגינות מתבטאת קודם
כל ביחס שווה לכל האזרחים. הסדרים שיש בהם חוסר שיוויון הם בעיתיים ביסודם,
גם כשיש להם הסבר מוצדק.
 
לגישת פרופ' כשר, כל האזרחים זכאים לאותה חבילה של זכויות בסיסיות, ובאותו
היקף. הגבלת החופש גם היא נובעת מעקרונות ההגינות. שירות החובה בצבא הוא
פגיעה רחבה ומשמעותית בחופש של האזרח, אשר בראשה הסיכון לחיים. לפגיעה כה
קשה בחופש האזרח חיבת להיות הצדקה ברורה ומובהקת. התנאים לכך הם שנים:
האחד - שיש כורח נסיבות המחיב זאת, הוא הצורך להגן על חיי האזרחים ובטחונם
באמצעות מנגנון הגנה, שבמקרים שאין מנוס מהם מחיב הטלת חובה של שירות צבאי;
והשני - שהסדר השירות מופעל בהגינות, דהינו שחובת השירות מוטלת באותה צורה
ובאותו היקף. כל סטיה מהדגם השיוויוני היא בעיתית.
 
פרופ' כשר הטעים, כי מסלול ישיבות "ההסדר" פוגע בעקרונות ההגינות והן בהיבט
אורך השירות והן בהיבט המסגרת המחיבת - שהרי רק לימוד בישיבת "הסדר" מקנה
את הזכות לשירות לשירות מקוצר. גם מסלול הנח"ל הוא פסול, ומאותן סיבות. מדינת
ישראל היא "דמורקטיה בהקמה", אשר קיימים בה מספר רב של הסדרים פסולים,
אשר יש לבטלם. העובדה שזהו המצב אין משמעותה שזהו מצב תקין.
 
אליבא דפרופ' כשר, מי שמבקש לעסוק בלימודים תורניים חייב להיות כפוף למגבלות
להן כפופים כל היתר. מי שיכול להיות לוחם או בתפקיד מסיע לחימה - חייב לעשות
כן, גם אם הוא מבקש לעסוק בנושאים שלדמוקרטיה יש ענין לטפח אותם. לענין מעגלי
השירות שאינם לחימה ותומכי לחימה, במעטפת הרחבה יותר של השירות הצבאי,
ניתן להתחשב יותר ברצונו של האזרח, ובלבד שגם בענין זה הדבר נעשה באורח
שיוויוני. אם יותרו בהקשר זה לימודים מסוג אחד, יש להתיר גם לימודים מסוגים
אחרים. אין להתיר גם בחירה מוחלטת של הפרט, בלא מעורבות של המדינה, שכן בכך
נפגע השיוויון. אין מקום לפטור מטעמי דת במדינה דמוקרטית, אלא אם כן ניתן פטור
לכל מי שבידו נימוק מקביל.
 
לשיטתו של פרופ' כשר, גם לענין בני המיעוטים, על היחס להיות זהה. חובה להחיל
שירות כזה או אחר גם על בני המיעוטים, לטובת המדינה ולטובתם, אם במתכונת של
שירות חברתי כזה או אחר ואם במתכונת אחרת. גם שאלת האמונה היא תלויה במאזן
הכורח וההגינות. אם פטור לפציפיסטים, כך גם יש לאפשר לבעלי רצונות אחרים שלא
לשרת.
 
פרופ' כשר הוסיף והדגיש, כי ההגינות איננה סתם עוד עקרון בסל העקרונות של
הדמוקרטיה. היא אבן השתיה של הדמוקרטיה. חריגה מההגינות במקום אחד
משמיטה את ההצדקה להגינות כולה. השאלה היא, האם המדינה רשאית לפעול שלא
בהגינות, במיוחד כאשר מדובר בסיכון החיים. כל התחשבות יכולה להעשות רק בין
אלה שאינם יכולים לשרת כלוחמים או כתומכי לחימה. הגינות איננה עקרון שעורכים
בו איזונים. ההגינות היא ענין מוחלט ואין בה מקום לפשרות - כי אז יאבד הבסיס
המוסרי.
 
כנגד גישתו של פרופ' כשר, הציג חבר הכנסת ד"ר י' שטיניץ גישה אחרת, על אף
שאיננה באה מתוך תפיסת עולם דתית או חרדית.
 
לגישת ד"ר שטיניץ, הצגת הסוגיה כמאזן של "תרומות" (אם בצבא ואם בישיבה) איננה
מקובלת; וזאת על אף שיש תרומה מיוחדת בעשיתה של האוכלוסיה החרדית, ויש לה
ערך סגולי חברתי בעל חשיבות. גם בהיקף הילודה במגזר החרדי יש תרומה חברתית,
וכן בתחומי חכמת ישראל ומסורת ישראל. אין לפעול בנושא זה בשיטת "יקוב הדין את
ההר". אנו עוסקים באוכלוסיה מיוחדת, אשר קשה לה העקירה מקהילתה אל השירות
הצבאי.
 
ד"ר שטיניץ הבהיר את עמדתו, לפיה גם אם יתקבל הטעון הדתי של הערך שבתפילה
ובלימודים התורניים, אין הדבר יכול להיות רלוונטי לענין השירות בצה"ל, מן הטעם
שאין הם מתקבלים כשהם באים מטעם אוכלוסיות אחרות. עוד הוסיף ד"ר שטיניץ,
שלשירות הצבאי יש גם ערך אינטגרטיווי, ויתכן שענין זה היה חלק משיקוליו של ד' בן
גוריון באישור דחית שירותם של החרדים, במטרה לגבש אתוס ציוני באמצעות
השירות הצבאי בלא "רעשי רקע" של אוכלוסיות לא ציוניות.
 
ד"ר שטיניץ הבהיר, כי כיום קיים צורך בשילוב האוכלוסיות הלא ציוניות והלא
משרתות - החרדים ובני המיעוטים. כיום גם נראה כי קימת תמיכה לדעה כי על צה"ל
לעבור למתכונת ולמבנה שונה של צבא - שירות סדיר קצר וכוח קבוע מקצועי גדול,
תוך קיצור השירות הסדיר. על הפתרון להיות הסדר שהציבור החרדי יוכל לקבלו,
בפתרון שלא יגרום לחרדים המתגיסים לעזוב את קהילותיהם. על הפתרון להיות גם
פתרון שלא יפגע בתרומתה הדמורגפית של האוכלוסיה החרדית לישראל. מכאן, כי יש
לגייס את תלמידי הישיבות בגיל מאוחר יותר, לאחר שהקימו משפחה. בנוסף, יש
ליצור עבור אוכלוסיה זו מסגרות שיאפשרו לה שירות שלא ינתק אותה מן הקהילה,
וזאת תוך תמיכה כלכלית במגויסים.
 
באשר לעמדתו של פרופ' כשר, הבהיר ד"ר שטיניץ את עמדתו לפיה הססמה כי
דמוקרטיה היא קודם כל הגינות היא ריקה מתוכן. אין לך הסדר דמוקרטי שאינו
מפלה. מהותה של הדמוקרטיה היא בכל זאת שלטון העם - ולא הגינות לבדה
וכשלעצמה. גלוי וברור, כי ישנם עשרות אלפי אנשים הכשירים ללחימה אשר בכל
אינם משרתים כלוחמים אלא במקצועות אחרים.

לגישת ד"ר שטיניץ, שירות לאומי איננו ראוי אלא כמוצא של אין ברירה. שירות לאומי
אינו פותר את הבעיה הבסיסית של תחושת השיוויון בציבור ובחברה הישראלית.
הערך של השירות הצבאי הוא הן בהיבט המוסרי והחברתי והן בהיבט האינטגרטיווי.
 
לסיום, ציין ד"ר שטיניץ כי על הפתרון להיות קביל על שני הגורמים, כך שיתן נחמה
חלקית הן לחרדים והן לחילונים. כך ינתן מזור לרגשות הקשים מהצד החילוני ובד
בבד החרדים יוכלו לחיות עם ההסדר שיקבע. אסור לקבוע הסדר של "יקוב הדין את
ההר", שכן הסדר כזה לא יהיה בר ביצוע.
 
 
בפני הועדה הופיע גם הרב א' ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר הר עציון ומחשובי
רבני הציונות הדתית, אשר הציג את תפיסת עולמו הערכית בסוגית הסדר דחית גיוסם
של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם".
 
הרב ליכטשנטיין ציין, כי מי שאינו רואה בעיסוק בתורה תחום יחודי בעל משקל סגולי
מיוחד, קשה לו לגשת לסוגיה, וכי יש לקוות כי גם למתבונן מבחוץ ברור, בראיה
ארוכת טווח, כי לעיסוק בתורה משמעות סגולית מיוחדת. העיסוק בתורה הוא ערובה
לזהות ולעתיד העם היהודי, והיעוד הלאומי והתרומה הלאומית של לימוד התורה הם
החייבים לעמוד בבסיס כל הסדר של פטור, אם יהיה.
 
הרב ליכטנשטיין הוסיף, כי לצד העיסוק בתורה קיים גם הערך של גמילות חסדים,
וגמילות החסדים התובענית ביותר היא השירות הצבאי. מתוך כך ישנה חשיבות
רוחנית וערכית ברמת הכלל והפרט כאחד, לשירות הצבאי. לא כל תלמידי הישיבות
הם באמת ובתמים "רבנן לאו צריכי נטירותא"67. אולם מעבר לכך, מכיוון
שהמדובר במשימה שהיא חובה לאומית כלפי אחרים, אין שיקול לימוד התורה יכול
להוות שיקול של ממש.
 
 
לגישת הרב ליכטנשטיין, אין גם ליחס חשיבות, בהקשר זה, להלכה שאין מפסיקים
תלמוד תורה כדי לקיים מצוה שיכולה להעשות בידי אחרים. תאורטית, ניתן להחיל
גישה זאת גם על מצוות השירות בצבא, אך לומר שציבור שכבר נושא בעול יוטל עליו
עול נוסף כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה, כשהנטל הוא נטל שיש עמו סיכון חיים, זהו
ענין שאין לקבלו; מכאן, שעל הציבור החרדי להיות פתוח לרעיון של שירות צבאי,
בשלב כלשהו ובצורה כלשהי.
 
הרב ליכטנשטיין הוסיף, כי פטור לציבור מסוים, שיוכל לשמור את התורה ואת לימוד
התורה, הוא מוצדק. אך זה שונה מתביעת הזכות ברמה האישית. שאלת היקף הפטור
ובאיזו מידה להפעילו היא שאלת אחרת. חוד החנית צריך להיות פיתוח מנהיגות
תורנית, של מי שיוכלו להוביל את המחנה התורני ובמובן מסוים גם את הכלל.
 
 
עוד הסכים הרב ליכטנשטיין, כי עולם התורה כגורם בחברה הלאומית זקוק לא רק
למנהיגות אלא גם לעורף ולבסיס רחב. אולם, ככל שהמדינה צריכה להכיר במשימת
לימוד התורה, אידיאלית ועקרונית ראוי היה שפטור זה ינוצל במידה קטנה מניצולו
היום.
 
אליבא דרב ליכטשנטיין, מי שיכולים לתרום, ראוי שישתמשו בפטור ויתמידו בלימודי
התורה. לגבי האחרים, לימודי התורה הם בעלי חשיבות עבורם בתקופה הפורמטיווית
של חייהם, אך אלה צריכים לצמצם את פרק הזמן ואת ההיקף, ולקבוע איזון
אופטימלי ביניהם שאיננו נמשך לדרך הקלה. ציבור זה צריך לקחת בחשבון את
השאלה האם המציאות הקימת היא רצויה.
 
הרב ליכטנשטיין ציין, כי החרדה הקיימת בעולם הישיבות מפני פליטת אנשים בגיל
מוקדם מדי היא מובנת. ואולם, בגיל שלאחר 18, כאשר האישיות כבר מעוצבת, הלחץ
של ערכים אחרים חייב להכנס לתמונה, יותר משהוא נלקח בחשבון כיום. הרב
ליכטנשטיין המליץ, שכל מי שאינו נמנה עם עלית הלומדים, ילך לשירות צבאי מרצונו.
באשר להסדר החוקי, ספק אם יש לפעול כלפי ציבור תלמידי הישיבות באמצעי אכיפה
שבחוק. עדיף השימוש בכמה זנים של גזר על השימוש במקלות. נכונות לשקול מסגרת
כלשהי של שירות תהיה גבוהה יותר אם תבוא מבפנים, מתוך עולם הישיבות, ולא
ככפיה מבחוץ. תמריצים יכולים להיות בהיבט הכלכלי, במיוחד כשכיום המצב של
העדר עבודה יוצר קשיים ערכיים חמורים, וגם בהיבטים אחרים. עידוד לשירות חייב
להיות מלווה ביצירת מסגרות הולמות לצרכי הדת, וגם כאלה שירככו את פחד המפגש
עם הסביבה שמחוץ לעולם התורה.
 
לסיום ציין הרב ליכטנשטיין, כי היה רצוי מאוד לראות הדברות רחבה יותר, גם בגלוי,
עם ראשי הישיבות ועם מחנכי הציבור החרדי, אשר חייבים להכיר בכך שהמסר לפיו
כולם צריכים ללמוד ויהיו גדולים בתורה הוא מוגזם, ויש לעודד יציאה החוצה שלא
מי שאינו כשיר להמנות עם עלית הלומדים תורה, וכי בשורה התחתונה ראוי, על כן,
לפתור את הבעיה מתוך הדברות ולא מתוך כפיה.
 
 
מענין לציין, כי מרבית הגורמים המעורים בעולם הישיבות, גם כאלה אשר לא באו
להציג את העמדה החרדית (כמו למשל נציג הסדר מסלול "השילוב" של תנועת הקיבוץ
הדתי), הסכימו כי יצירתה של אליטה תורנית אפשרית רק או כמעט רק במסגרת
ובמתכונת הלימודים בישיבות בהן לומדים תלמידי הישיבות "שתורתם אומנותם".
 
 
בפני הועדה הופיע גם הרב שמואל ריינר, מראשי ישיבת הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע
(מישיבות מסלול "השילוב"), אשר הציג גישה המתחשבת בתלמידי הישיבות "שתורתם
אומנותם", אך עדין מחיבת את השירות הצבאי.
 
הרב ריינר ציין, כי ניתן להודות בכך שברמה הלימודית עולם הישיבות הוא ברמה
העולה על רמת ישיבות ה"שילוב", אך עולם הישיבות אינו יכול להיות מורכב רק
מלימוד תורה. ישנם גם ערכים אחרים. לתפיסת הרב ריינר, המצב בישראל דהיום
הוא או על סף מלחמת אחים או על סף הבנות.
 
הרב ריינר גרס, כי ניתן להגיע עם עולם הישיבות להסכמה ולפשרה על שירות או
תרומה חברתית, וניתן גם לקבל את האפשרות שהעדית שבעדית לא תחויב בשירות,
אך עדית זו חיבת להיות מן הזרמים כולם.
 
לבסוף, באשר לכמות התלמידים ("אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה"), ציין
הרב ריינר כי ניתן לאפשר לכולם להכנס, אך לאחר זמן מה האחרים חייבים לשרת,
ומשמעות הדבר לשיטתו היא קביעת מכסה בגילאים המבוגרים יותר.
 
גם מר יוסף אחיטוב, מורה בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים שהופיע בפני הועדה,
הדגיש את ערכו העליון של השירות הצבאי, וציין כי בתפיסת עולמו אין הוא רואה
שניתן לדלג על השירות הצבאי. מר אחיטוב הוסיף, כי הוא מאמין כי ניתן להתפתח גם
תוך כדי השירות, וכי איננו מאמין כי עולם התורה יפגם אם מי שנמצאים בישיבות
בעל כורחם יצאו מהן.
 
את דבריו סיכם מר אחיטוב בכך שלגישתו יש להיות מעשיים, להציג גישה חיובית,
ולהציע כפתרון משותף מסגרות הולמות של שירות, תוך גיוון ככל האפשר של מסגרות,
ותוך מחיקת הכתם המוטל על החברה החרדית.
 
 
ראוי להדגיש, כי גם מי שסברו כי יש ליתן משקל מסוים, כבד יותר או כבד פחות,
ללימודיהם התורניים של בני הישיבות אל מול השירות הצבאי, הסכימו כי לשירות
הצבאי ערך ראשון במעלה, העומד בפני עצמו, וכי הוא חיוני לא רק לשרידותה הפיזית
של מדינת ישראל, וכי לשירות הצבאי היה ועדין יש ערך מעצב ומגבש עבור החברה
הישראלית כולה.
 
 
במובן זה, לשירות הצבאי ערך חיובי וחיוני, אשר הועדה רואה לנכון להדגישו, על דעת
כל חבריה.
 
לא יהיה זה מיותר, בהקשר זה, להביא את דבריו של ד' בן גוריון בהקשר זה:
 
"על צה"ל הוטלה האחריות לא רק לבטחון המדינה, כעל כל צבא אחר, אלא הוא נתבע
לשמש כור היתוך לגלויות המתכנסות במולדת מכל קצוות תבל ובית יוצר לאומה
מלוכדת, מושרשת במורשת עברה העשיר ובחזון עתידה המשיחי. צה"ל נועד גם ליהפך
למשתלה חלוצית שתגדל בני מולדת ומפריחי שממה, כי בטחוננו לא יכון בלי מיזוג
גלויות, העלאת האדם בישראל וישוב השממה.
 
. . .אני מאמין שתקוים התקוה שהבעתי בכנסת בהביאי בפניה בחודש אוגוסט 1949
חוק שירות בטחון לאמר:
 
"מגמת החוק היא להכשיר את העם כולו להיות בשעת הכורח עם לוחם; לתת לנוער
הישראלי ולעולה הכשרה חלוצית וצבאית, לקיים במגויס כוח לחץ מספיק להדוף
התקפות פתע ולהחזיק מעמד עד שיגויסו כל הרזרבות; ולעצב במסגרת הצבא דמות
אומה מלוכדת, אחידה, שוחרת שלום, בוטחת בכוחה ותופסת מקומה הראוי לה
בחברת העמים."
 
מובטחני: צבא הגנה לישראל לא יכזיב."68
 
 
את העמדה הערכית האידיאולוגית החרדית הציג בפני הועדה חבר הועדה עו"ד ד"ר
יעקב וינרוט (פירוט כתוב ומלא של עמדה זו מובא בתוספת ג' לדין וחשבון הועדה).
 
עו"ד ד"ר וינרוט הבהיר, כי העמדה החרדית לא הוצגה מעולם בהרחבה בפני הציבור
הכללי, מטעמים שונים, וכי עמדה זו היא עמוקה יותר מאשר ראית ערך לימוד התורה
כערך פשטני אליו יש לשאוף ותו לא.
 
 
עו"ד ד"ר וינרוט עומד על האתוס של לימודים התורניים בעם היהודי, כחלק מן
המנגנון של שימור המסגרת היהודית בגלות, מסגרת לנשיאה בעול ובסבל הגלות, גלות
שכתפיסת יסוד היא עונש הנובע מאשמה. עד לפרוס האמנסיפציה, היה די באלה כדי
לשמר את המעטפת של העם היהודי בנפרד מזו של העמים בקרבו התגורר. ואולם,
האמנסיפציה ובעקבותיה עלית הסוציאליזם, הכינו את הרקע למשבר התפיסתי
ביהדות אשר נתעורר במלוא עוזו עם התפשטותה של תנועת התחיה הלאומית -
התנועה הציונית. זו הציעה יהדות אחרת, שיסוד תרבותה וחייה איננו דתי אלא מדיני,
ואשר לה מטרה הניתנת להגשמה באורח נראה לעין ובידי אדם. הציונות הציעה לצקת
תוכן חדש אל היהדות - תוכן של לאום.
 
עו"ד ד"ר וינרוט המשיך והציג את התפיסה האידיאולוגית החרדית, לפיה נדון העם
היהודי להיות "קוץ", כמי שנגזר עליו הדבר בגזרת גורל עליונה, להיות נבדל משאר
העמים, נרדף, מנוכר ומתיסר. זהו חוק הטבע של העם היהודי. העם היהודי שורד
במחזוריות קבועה: מנוחה בת מאה וחמישים עד מאתיים שנה, עד שיעלה עליו הכורת,
ואזי שוב מוצאת לה שארית הפליטה את מקומה במקום אחר, וחוזר חלילה. רק
היסורים מזכירים לעם היהודי את חובת יחודו מונעים אותו מלהתבולל. דרך זו היא
גם חלק מהראיה ההלכתית של עם ישראל כאור לגוים. ככל שרבים היסורים וארוכה
דרכם, כך גם ההארה לאחרים.
 
עו"ד ד"ר וינרוט הוסיף והסביר, כי בעוד התפיסה הציונית רואה את מדינת ישראל
כמקלט הבטוח אשר סוף סוף הגיע אליו העם היהודי, בתפיסה החרדית (המרכזית, זו
שאינה שוללת את קיום המדינה) קיומה של המדינה הוא ענין שהמשך קיומו הוא
למשאלה ולתפילה; אך לא ניתן להבטיח, כי בעוד מאה או מאתיים שנה לא יעלה שוב
הכורת על העם היהודי.
 
על רקע אלה הציג עו"ד ד"ר וינרוט את עיקר העיקרים של תפיסת העולם
האידיאולוגית החרדית: אם נגזר הגורל כי יש להמשיך ולשאת את הלפיד, ולשאתו
כשהוא בוער עוד ועוד ככל שתתחזק הרוח, אזי הישיבות ולימודי התורה מהווים
מבחינה זו לא רק התכוונות רוחנית, אלא חובה היסטורית שאין ולא יכולה להיות
גדולה ממנה. ומכיוון שכיום נושאי הלפיד היחידים הם החרדים, הרי שאין בידם
מנוס אלא לשאת את הלפיד, כי בלעדיהם אין מי שישאנו; ואם כך הוא, ברור מדוע
השירות הצבאי אינו יכול להיות חובה העומדת כנגד חובת המשך נשיאת לפיד
הלימודים התורניים.
 
עו"ד ד"ר וינרוט הוסיף והציג את תפיסת העולם החרדית דהיום, לפיה מצב הדברים
הקיים הוא בגדר שעת חרום. החברה החרדית רואה עצמה כשומרת החומות
האחרונה, חומות אשר כל קדמה "וליברליות" מבקשות לקעקען. לא נותרו עוד לימודי
תורה בעם היהודי פרט לחרדים - ומכאן כי עליהם לשאת בנטל, אשר במצב דברים
רגיל, שאיננו נטל של חרום, אין חברה האמורה לשאת בו: על כולם, כל מי שכשר
ומסוגל, ללמוד תורה בכל נפשם ובכל מאודם. ולשאלה הנשאלת תמיד, ומה אם כולם
ילמדו תורה - התשובה החרדית הערכית תהיה כי זה יהיה מצב חדש, אשר יתכן כי
יבטל את שעת החרום ומכאן כי יחיב תפיסת עולם חדשה ועדכנית.
 
עו"ד ד"ר וינרוט הוסיף והטעים, כי ערך לימוד התורה הוא יחודי לעם היהודי, וכי
האורתודוקסיה איננו רואה בתורה מדע, תבונה או מוסר, אלא חלק אלוה ממעל, אמת
שהושלכה ארצה, ולימוד התורה מהווה מגע כביכול בשכינה עצמה, והוא היוצר את
אבן השתיה של העולם ושל העולמות. אין תפיסה כזו קימת בדתות אחרות, וזוהי
היהדות בתמציתה.
 
מאלה גוזר גם עו"ד ד"ר וינרוט את תשובת היהדות החרדית לטעון השיוויון, או לטיעון
בדבר העדר נתינה. לתפיסת היהדות החרדית, היא זו שהובילה את העם היהודי מאז
ומתמיד, ובחלק ניכר מתולדותיו היא זו שנשאה לבדה בנטל. למעשה, העם היהודי,
שרד רק באמצעות ודרך הציר של היהדות החרדית. על כן אין לשום אדם זכות,
ובודאי לא לציונות בת מאה השנים, שבמונחים היסטוריים עדין אינה אלא ניסוי,
לשלול, במישרין או בעקיפין, את אורח החיים הזה.
 
חרף דברים נוקבים אלה, ציין גם עו"ד ד"ר וינרוט כי אין המשמעות שבנקודת הזמן
בה עומדת הועדה לא יחול שום שינוי; אלא, ששינוי זה אינו יכול להיות באמצעות
העלאת גזר דין של גיוס מלא ומידי, אלא באמצעות יצירת מנגנונים של גירוי ותגובה,
אשר יביאו חלק מאלה שדרך הלימודים התורניים אינה מתאימה להם אל מחוץ
למסגרת דחית הגיוס, לפחות מגיל מסוים ואילך.
 
 
הציבור החרדי, אליבא דעו"ד ד"ר וינרוט, אינו מוכן ולא יהיה מסוגל להסכים לשבירת
העקרון אין כופין גיוס על מי שרוצה באמת לבחור במסלול חיים "שתורתו אומנותו",
אך הוא יוכל להסכים למסלולי שירות מגוונים, שיעוצבו תוך שמירה על האיזונים
במסגרתם הוא חי ושורד - מזה אלפי שנים.
 
וכך אמר עו"ד ד"ר וינרוט בסיום דבריו:
 
"יש להתרכז בקו הגבולין. קו זה הוא כה דק עד שהוא מתעלם, לפעמים, מן העין. אך
קו הגבולין, כמו בין השמשות, הוא תמיד קו דק מן הדק עד אין נבדק. ויחד עם זאת,
הוא כולל, כמו כל קו, אין סוף של נקודות. התבונה מחיבת לחפש את הנקודות שבקו
הזה ולמצות אותן. לשם כך יש להשעות את ההתבוננות בכל המשטחים שמעבר לקו
הגבולין. רק הדקות שבין השמשות הן אלה שמאפשרות לנו לומר "ויהי ערב ויהי בוקר
יום אחד", ואלו הן גם הדקות הגדולות של היצירה, של החסד והרחמים, מעל לכל דין,
מעל לכל חוקיות ואף למעלה מן התבונה הגוזרת."
 
 
 
הגישות השונות - ניתוח
 
 
מגוון הגישות שהוצגו בפני הועדה ניתנות לסיכום למעשה תחת שני אבות טיפוס
עיקריים: הגישה הרואה בערך השיוויון והנשיאה בנטל הבטחוני - הצבאי ערך גובר,
והגישה הרואה בערך לימודי התורה ערך גובר. מבחינה ערכית ועקרונית, לפנינו אפוא
שתי גישות שאין לגשר ביניהן. ערך השוויון בנשיאה בנטל שירות הביטחון - מזה, וערך
התמסרות טוטלית ללימוד התורה כערך עליון - מזה.
 
אין צורך להאריך בערך השוויון, בין במקורותינו ובין במשפט של מדינת ישראל.
"משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה"69. "השוה הכתוב אישה לאיש לכל
עונשין שבתורה"70.
 
ואילו במשפט הנוהג במדינת ישראל ובפסיקת בית המשפט ערך השוויון בין שווים,
הוא עקרון החובק כל והמונח ביסוד כל, שהרי אי שוויון פירושו הפליה.
 
מובנת אפוא עמדת כמה וכמה מן האנשים והגופים שהופיעו בפני הועדה, כי אין
הצדקה לאפליה בנטל הנשיאה בעול שירות הבטחון בכך שמי שתורתו אומנותו שירותו
נדחה משנה לשנה, עד שלמעשה לא דחיית שירות בטחון יש כגון אלא פטור גמור מן
השירות. ההפליה מורגשת ביותר כאשר מדובר בשירות שיש בו סיכון וסכנת נפשות.
אמנם, גם בין הדוגלים בשוויון הנשיאה בעול ישנם גוונים מגוונים שונים. מיעוט קטן
עמד עקרונית על שוויון מלא, "בין דם לדם", ודרש גיוסם של בני ישיבות לשירות מלא
בשווה עם שאר כל המתגייסים (כך למשל, פרופ' אסא כשר, וכן עו"ד אילן שלגי מטעם
מפלגת "שינוי").
 
ואולם, רוב המופיעים שהופיעו בפני הועדה, הכירו בכך ששוויון מלא אינו ניתן להשגה
כלל. גם כיום יש בצבא הבדלים רבים בסוג השירות בצה"ל ובמשך הזמן של שירות
כזה וישנן אוכלוסיות שצה"ל כלל אינו מגייס אותן, כגון עולים חדשים מגיל 22
ומעלה. לפיכך, רוב הדוגלים בשוויון, הביעו נכונות להכיר בשוני שבין עולמם ואורח
חייהם של בני הישיבה כבשוני רלוונטי המצדיק סטיה מן השוויון המלא.
 
וקשת ה"פשרה" בקרב דוגלי השוויון, רחבה ביותר. הובעה בפני הועדה, למשל, נכונות
מדעת ומראש לוותר על שירותם הצבאי של החרדים כל עיקר, תוך מתן אפשרות להם
להשתלב בחיי העבודה והכלכלה, לטובתם ולטובת משק המדינה (עמדת העיתונאי
שחר אילן - נספח יג' לדין וחשבון הועדה).
 
מאידך הוצגה בפני הועדה עמדה לפיה יש להכשיר בני ישיבה ולקרוא להם לשירות
מילואים בלבד לאורך השנים (עמדת פורום המג"דים, המח"טים והטייסים במילואים,
אשר נציגיו הופיעו בפני הועדה) או לחייב את בני הישיבה במעין "טירונות לשיעורין"
במשך שבועות אחדים מדי שנה, או חיובם בשירות לאומי או אזרחי בעיקר בתחומי
ההצלה החילוץ והכבאות.
 
אין צורך לומר שהושמעה תמיכה ביצירת יחידות צבאיות לכל דבר, דוגמת "הנח"ל
החרדי", שבהן ינתן לכל צעיר חרדי לשרת במסגרת שתעלה בקנה אחד עם אורח חייו
בתחומי הדת, הכשרות והצניעות. הבאנו דוגמאות אלה כאן, להראות שגם מי שעמדתו
העקרונית דוחה את המצב הקיים, מוכן, להכיר במגבלות הניכרות המעכבות הנהגת
שוויון אמיתי, ומוכן להסתפק במקצת שוויון, מתוך הנחה שעם הזמן, ובהדרגה, ניתן
יהיה להגיע לשוויון רב יותר.
 
מול עמדה ערכית ועקרונית זו, עומדת העמדה - העקרונית והערכית גם היא - של עולם
התורה. לפי תפיסה זו, "אין אומתנו אומה - אלא בתורותיה" (רס"ג). לימוד התורה למי
ש"תורתו אומנותו" איננו כלימוד שאר חכמות באקדמיה. באקדמיה, שנות הלימוד
מוגדרות מראש, ותכליתן רכישת ידע וקבלת תואר אקדמי. מה שאין כן בלימוד
התורה. שנות הלימוד הן כל ימי חייו של אדם, ואין התכלית רכישת תואר, אפילו לא
תואר של רבנות או דיינות ואף לא רכישת הידע. תארים אלה וידע זה הם מעין
תוצאות לוואי של הלימוד, ולא עיקר התכלית.
 
 
רוב רובם של הלומדים אינם מבקשים להם תארים אלה, אדרבא, כאשר בן הישיבה
מתחיל להכשיר עצמו להוראה, רואים אותו בעולמן של הישיבות כמי שפורש מן
הלימוד לשמה. עצם לימוד התורה לשמה הוא התכלית. בן הישיבה "שקוע בלימוד" ובו
יהגה יומם ולילה, גם מעבר ל"סדרים", (הלימוד מאורגן ב"סדרים" של לימוד, לפני
הצהרים, אחר הצהרים והערב) גם בשיבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו ועל
משכבו בלילות.
 
השקידה וההתמדה הם עיקר בלימוד תורה. אמנם רק מעטים יגיעו לרמה העליונה של
"גדולי תורה", אבל, וזאת ציטטו לפנינו רבים, "אלף נכנסים למקרא, ואחד יוצא
להוראה"; כדי להגיע לאותו האחד, בהכרח שאלף יכנסו ללימוד. לפי תפיסה זו,
ההתמסרות הטוטלית ללימוד התורה, תוך ויתור על פרנסה ועל כלכלה, תוך חיי דחק
ואפילו עוני כפשוטו, היא השירות הנעלה ביותר לעם ישראל, בכך, שנמשכת הגחלת
והזהות היהודית, ובזכותה גם הצבא עושה חיל ובלעדיה אין קיום לא לעם ישראל ולא
למדינת ישראל.
 
תפיסה זו אינה שוללת את הערך הנעלה של שירות בטחון אבל סוברת שרק מי שפורש
מהתמסרות טוטלית ללימוד התורה רשאי, ואף חייב, לקבל עליו עול שירות בטחון.
הועדה העלתה את השאלה, בפני הרבנים שהופיעו בפניה, מדוע הם סבורים שאפילו
שירות צבאי קצר, של שבועות מספר בשנה, בתקופת "בין הזמנים" (שלושה שבועות
בקיץ, בין תשעה באב לראש חודש אלול), אינו מקובל עליהם. התשובות שקבלה
הועדה היו שכניסה לעולם אחר מסוג הצבא, אפילו לזמן קצר, בהכרח תיגרור ניתוק
מאותה "שקיעות" בתורה, שכן גם בימי חופשה קצרה זו, מוחו של הלומד ממשיך
לחשוב ולהגות בתורה. מבין השיטין של דבריהם עלה גם החשש, שאם תפרץ פרצה
כלשהי בחומה, עלולה החומה כולה להתערער עם הזמן. כלומר, שירות קצר עלול
להתארך, ומגעו של בן הישיבה עם סביבה אחרת עלול לערער עליו את עולמו. על גישה
זו מוכן עולם הישיבות למסור את נפשו.
 
בין שתי הגישות הללו, גישת ערך השוויון מול גישת ערך ההתמסרות הטוטלית ללימוד
התורה, ישנה עמדת ביניים, זו העמדה של היהדות הדתית לאומית ציונית. עמדה זו
סבורה שניתן לשלב לימוד תורה ושירות בצה"ל. הדוגלים בעמדה זו רואים בשירות
צה"ל מצווה נעלה עד מאד, שיש לקיימה לכתחילה ולא "בדיעבד" תוך שילוב בלימוד
תורה, שהיא כמובן מצווה עליונה. שילוב זה נעשה בצורות שונות. "ישיבות ההסדר",
למשל, מחלקות את משך השירות של חמש שנים, בין חדשים ארוכים של שירות
בצה"ל ביחידות קרביות וחדשים ארוכים של לימוד בישיבה, לסירוגין. לעומת זאת
ב"ישיבת הקיבוץ הדתי" מחלקים את חמש השנים לשתי שנות לימוד רצוף בישיבה
ולשלוש שנות שירות רצוף בצה"ל בכל היחידות.
 
יש לציין, שרבים מאד מיוצאי "ישיבות ההסדר", וישיבות הקיבוץ הדתי (מסלול
"השילוב") חוזרים מרצונם אל ספסל הישיבה לאחר תום השירות, לשנה, שנתיים
ויותר, לעתים לא מעטות אם לאחר שנישאו והיו לאבות לילדים.
 
 
 
הועדה בקרה גם במוסד חינוכי מיוחד במינו, בקרית חינוך מבשרת ציון. חטיבה
חשובה במוסד זה הקרויה "חטיבת מר"ץ" (מרכז צוותים), מורכבת מעשרות צעירים
נשואים ובעלי משפחות, (כיום - שבעים תלמידים) שסיימו את שירותם במסגרת
"ישיבות ההסדר" השונות, והם באים אל חטיבת מר"ץ לפרק לימוד אינטנסיווי של
ארבע שנות לימוד תורה ופדגוגיה (המוכרות על ידי משרד החינוך) ובתום לימודיהם
הם יוצאים בקבוצות קבוצות של משפחות לישובי פיתוח וישובי קו העימות כדי לשמש
שם מורים ומחנכים.
 
לבסוף, קיים גם הדגם של "הסדר ישיבת מרכז הרב", לפיו נדחה שירותו של צעיר כמי
"תורתו אומנותו" למספר שנים, שבסופן רובם מתגיסים לצה"ל, לשירות מלא או
מקוצר, הכל לפי גילו ומצבו המשפחתי.
 
ואולם, עמדת ביניים זו של הציבור הדתי לאומי אינה מקובלת על הישיבות שבמגזר
החרדי ועל ראשיהן, ולפיכך אינה יכולה לשמש דגם מגשר. הישיבות במגזר החרדי
רואות את ההתמסרות הטוטלית ללימוד התורה כערך עליון, הדוחה כל שירות אחר כל
עוד התמסרות זו עומדת בעינה, ולוא גם לכל ימי חיי הלומד. כל צד מעגן את עמדתו
במקורותינו, ומוצא בהם בסיס הלכתי לגישתו. הועדה לא מצאה טעם להאריך
בנימוקיהם ההלכתיים ועיגוניהם במקורותינו של בעלי הגישות השונות, שהרי לא
הועדה תכריע ביניהן; ואולם כך או כך, גם ראשי הציבור הדתי לאומי מודים, כי
"גדולי תורה" שהם דברי הדור ומנהיגיו הדתיים וההלכתיים, זקוקים לאווירה של
התמסרות טוטלית, וכי גם אווירה כזו אינה ערובה שיצמח בה "גדול בתורה" אבל
העדר אוירה כזו לא יאפשר להצמיח גדולים כאלה בודאות.

"בין דם לדם"
 
 
בכל דיון במישור הערכי בנוגע להסדר "תורתו אומנותו", שבה ועולה השאלה של "בין
דם לדם". בסוגיה זו שאלת השוויון מגיעה לידי ביטוי חריף וקשה במיוחד.
 
טוענים הטוענים, שלא ניתן להבחין בין דם לדם, וכי אין ולא יכולה להיות הצדקה
לכך שבעוד תלמידי הישיבות "ממיתים עצמם באוהלה של תורה", נהרגים אחרים בני
גילם בלבנון, משרתים שירות ארוך וקשה, מסכנים את חייהם ונושאים בעול הבטחון.
 
התשובה החרדית לטעון זה מורכבת מכמה טעונים מצטרפים: גם אם נתעלם לפי שעה
מבני הישיבות, גם אז אין שיוויון מלא "בין דם לדם", לא בקרב חיילי צה"ל עצמם,
שרק חלקם קרביים, ולא בקרב אוכלוסיות שונות ומגוונות, שאין צה"ל מגיס מסיבות
שונות (עולים חדשים מגיל 22), או שנקבעים להן תנאי שירות לא קרביים (אמנים,
ספורטאים מצטינים, מורים חיילים) או מסלולי שירות מחוץ לצבא (שירות מוכר לפי
סעיף 26א לחוק שירות בטחון, שירות במשטרת ישראל לפי סעיף 24א לחוק שירות
בטחון, וכיוצא באלה).
 
פירוש הדבר, אליבא דגישה החרדית, שהחברה מסכימה, עקרונית, להפליה בין דם
לדם, ומכירה בשירות האחר כמצדיק הפליה כזו. אם כך הוא, השירות היחודי שנותן
לימוד התורה הטוטאלי לקיומו, לזהותו ולהמשכיותו ההיסטורית של עם ישראל,
שקול, מקל וחומר, כנגד השירות האחר האמור. זאת ועוד אחרת: לפי השקפת העולם
החרדית, גם בטחונו של עם ישראל ועמידת צה"ל במשימותיו תלויות בהמשך לימוד
התורה ללא פשרות ובאורח מוחלט.
 
טיעונים אלה מקובלים רק על מיעוט מן החברה, ואינם מקובלים על כולה. כנגדם
טוענים אחרים, כמובן, כי כל הבחנה, גם אם היא נעשית, כפופה אם לצרכי הצבא, אם
לקביעת מכסה, ואם לשניהם, בעוד הלימודים התורניים אינם כפופים לא לאלה ולא
לזו, וכי בכל מקרה, גם כאשר מוענקות הקלות, הנהנים מהן עדין משרתים שירות
צבאי כלשהו. עוד נטען, בהקשר זה, גם במקום שניתנות הקלות כאלה ואחרות, נעשה
הדבר רק לאחר שהמרבית המכריעה האוכלוסיה הנוגעת בדבר עומדת למיון לפי צרכי
הצבא, וכל הכשירים לכך מועברים לשירות בכוחות הלוחמים או בתפקידים מסיעי
לחימה.
 
 
 
עם זאת, גם מי שמוכנים להשלים עם אי שיוויון מבקשים לפחות נשיאה חלקית, לא
שיוויונית, בעול המוסרי של שירות בטחון.
 
המרחק הרעיוני והתפיסתי בין הדעות הוא גם מרחק חברתי. אין בין חלקיה השונים
של החברה בישראל תחושת שותפות לדרך ותחושת שותפות ליעד. אין הציבור החרדי
מבין לדרכו ולנפשו של הציבור שאינו חרדי, ולהפך. מוקד מתח זה מקצין עמדות
ומקשה על השגת הסכמות, ומגמה זו, כל נראה, הולכת ומחריפה. היא עלולה, חלילה,
להביא לקרע בלי הפיך בין חלקי החברה בישראל. מגמה זו מן הראוי לעשות מאמץ
לעצירתה - וגם להפיכת כיוונה.
 
כך או כך, שאלת השיוויון המלא או החלקי, והשאלות הערכיות שבין שיוויון ללימוד
תורה, ממילא, אינן ענין להכרעה בועדה (שגם בקרבה משתקפות דעות שונות בסוגיה
זו), ואם יוכרעו סופן שיוכרעו, כך אנו מקוים, על ידי תהליכים חברתיים שיונעו, בין
היתר, על ידי ישום המלצות דין וחשבון זה.
 
ההיבט ההלכתי
 
 
גם מחיבי השירות הצבאי ללומדי תורה וגם מתנגדיו, אלה ואלה, מוצאים להם
מקורות הלכתיים ומתגדרים בפסיקות של "דעת תורה". מה שהללו פוסלים אלה
מכשירים, מה שהללו מחייבים, הללו דוחים.
 
אין הועדה מתימרת למצות את הנושא ההלכתי ולא להכניס את ראשה בין הרים
גדולים. בין כך ובין כך אין חברי הועדה משלים את עצמם שראשי הישיבות החרדיות
ישנו את דעתם מפני חוות דעת הלכתית זו או אחרת, ולפיכך לא באנו בפרק זה אלא
להצביע על עיקרי ההסתמכות של אלו ואלו.
 
 
 
"והגית בו יומם ולילה" - דברים ככתבן?!
 
כבר בתלמוד בבלי71 מובאת מחלוקת תנאים אם הפסוק "לא ימוש ספר התורה
הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"72 נתפס כפשוטו וכמשמעו, אם לאו.
 
וכך שנינו שם:
 
"לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן?!73. תלמוד
לומר "ואספת דגנך"74 הנהג בהם מנהג דרך ארץ75, דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעות חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר
בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן
שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים". . .אמר אביי: הרבה
עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן; כרבי שמעון בן יוחי, ולא עלתה בידן."
 
מהערת אביי ניתן להבין, שדרכו של רבי שמעון בן יוחי יכולה להתקים רק על ידי
מעטים, ואילו הדרך הכבושה לרבים היא דרכו של רבי ישמעאל, "שאדם חורש בשעת
חרישה וזורע בשעת זריעה", ואת החיוב בתלמוד תורה הוא מקים בשעות שהוא קובע
לתורה ביום ובלילה.
 
הדיה של מחלוקת זו ניתן למצוא גם כאלף שנים מאוחר יותר, בין הרמב"ם ובין שאר
הפוסקים. הרמב"ם פוסק שמי שמטיל עצמו על הציבור כדי שהוא יוכל לעסוק בתורה,
הרי זה מחלל את השם. הרמב"ם לא נמנע מלומר זאת עוד בימי נעוריו, בפירוש
המשניות שלו למסכת אבות76 בדעתו שהשקפה זו תקומם עליו את רוב חכמי
התורה הגדולים אם לא את כולם. והרי הוא חוזר ואומר את הדברים במפורש בספרו
הגדול משנה תורה "היד החזקה"77.
 
אכן רוב חכמי התורה הגדולים, אם לא כולם, נחלקו עליו. אפילו מפרשו הנאמן, מרן
רבנו יוסף קארו, בפירושו כסף משנה78, כותב דברים קשים נגד הרמב"ם. וכן
בשו"ת התשב"ץ79 נחלק על הרמב"ם ודחה כל דבריו וראיותיו80.
 
 
 
יצוין כי הרמב"ם עצמו מכיר בכך שאם ישנם יחידים המקדישים כל חייהם לתורה
הרי הם "קדש קדשים" כפי שהוא מביא בספרו הגדול81:
 
". . .כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד
לפני ה' לשרתו ולעובדו. . .ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני
האדם, הרי זה נתקדש קודש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים."
 
 
אין צריך לומר שהיהדות החרדית, כיום, סוברת כאותם שנחלקו על הרמב"ם, ורואה
את בני הישיבות ש"תורתם אומנותם" כאותם בני עליה מועטים (מועטים ביחס לכלל
האומה) בשיטת רבי שמעון בן יוחי, וכאותם שהרמב"ם מדבר עליהם בסוף הלכות
שמיטה ויובל.
 
יצוין כי בעולם הישיבות של מזרח אירופה במאות התשע עשרה והעשרים, היה בן
ישיבה שנשא אשה והקים משפחה, נסמך על שולחן חמיו שנים אחדות, ואחר כך פורש
לעולם המעשה. כך נוצר מעמד "בעלי הבתים", שהיו בעצמם תלמידי חכמים, אוהבי
תורה ומוקירי רבנן, שהיו משכימים ומעריבים בבית המדרש וקובעים עתים לתורה
אך עוסקים גם במלאכה ובמסחר לפרנסתם. ורק היחידים, "השרידים אשר ה' קורא",
הקדישו כל חייהם לתורה ולהוראה, והם הם שהיו גדולי התורה וגדולי הדור. המעמד
הזה, של "בעלי בתים", חסר כיום למגזר החרדי וחסרון זה אך מחריף את המצוקה
הכלכלית שלו.
 
אם ההמלצות שבדין וחשבון זה ישיגו את מטרתן, הרי שיחד עם תוצרים אחרים
עתידה להווצר תשתית של יוצאי ישיבות חרדיות הקובעים עתים לתורה ומשתלבים
בחיי המעשה, ומהם עתיד להתחדש המעמד האמור.
 
השירות הצבאי
 
 
ההלכות שנשנו במשנה ובתלמוד בענין השירות הצבאי, נקבעו להלכה על ידי הרמב"ם,
בהלכות מלכים ומלחמותיהם.
 
בין היתר נקבע שם ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" היא מלחמת מצוה82;
על מלחמה כזו אמרו, ש"הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"83.
לדעתם של רבנים מן העולם הדתי לאומי והמסורתי, פירוש הדבר שגם תלמידי
ישיבות חייבים להתיצב בשעת מלחמה, וברור, שלשם כך הם טעונים הכשרה צבאית
בימי רגיעה. ואכן, במלחמת השחרור התיצבו רבים מתלמידי הישיבות, ורבנים
וגדולים קראו לבני הישיבות להתיצב84.
 
ואולם בעולם הישיבות החרדי אין מורים כן. השקפה זו מעוגנת במימרות שונות
בתלמוד כגון, שאסא מלך יהודה נענש על "שעשה אנגריא בתלמידי חכמים"85,
וכן בפריווילגיות שונות שההלכה מעניקה לתלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ובהן
גם פטור מהשתתפות בביצור העיר86, מפני "שתורתם משמרתם".
 
ונאמר בגמרא, מה הוא שכתוב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים87, מי גרם
לרגלינו שיעמדו במלחמה - שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה88.
 
החוגים המחיבים שירות צבאי לבני ישיבה דוחים ראיות אלה, אך כאמור לא ועדה זו
היא שתכריע בוויכוח זה, תהא דעת רוב חבריה אשר תהיה.
 
נתונים
 
 
 
מספרם של דחוי השירות
 
 
מספרם של הלומדים ש"תורתם אומנותם" עלה מידי שנה בשנה, הן במספרים
מוחלטים, והן באחוזים משנתון הגיוס. הטבלה הבאה מראה את הגידול במספרים
מוחלטים ובאחוזים משנתוני הגיוס, משנת 1974 ואילך, עד שנת 1999 (הטבלה לפי
שנות גיוס ולא לפי שנות לידה - ראו עוד להלן89):
 
 
 
מספר המצטרפים
להסדר באחוזים
משנתון הלידה

 
 
המספר המוחלט
המצטבר של השוהים
בהסדר
90
 
 
מספר המצטרפים
להסדר במספרים
מוחלטים

 
 
שנת
הגיוס
העיקרית
 
 
2.4%
 
6800
 
665
 
1974
 
2.8%
 
7357
 
783
 
1975
 
3.2%
 
7846
 
866
 
1976
 
3.1%
 
8257
 
847
 
1977
 
3.5%
 
8845
 
989
 
1978
 
3.7%
 
9084
 
999
 
1979
 
4.2%
 
10462
 
1125
 
1980
 
4.4%
 
11557
 
1197
 
1981
 
4.7%
 
12596
 
1312
 
1982
 
4.9%
 
13620
 
1400
 
1983
 
4.8%
 
14596
 
1400
 
1984
 
5.2%
 
16011
 
1486
 
1985
 
5.3%
 
17007
 
1629
 
1986
 
5.4%
 
18415
 
1746
 
1987
 
5.1%
 
19482
 
1754
 
1988
 
5.8%
 
20762
 
2067
 
1989
 
5.8%
 
21238
 
2058
 
1990
 
6.0%
 
21975
 
2174
 
1991
 
6.1%
 
22218
 
2344
 
1992
 
5.8%
 
23074
 
2382
 
1993
 
6.1%
 
24097
 
2620
 
1994
 
6.4%
 
26262
 
2692
 
199591
 
7.4%
 
28547
 
3033
 
1996
 
8.0%
 
28241
 
3332
 
199792
 
8.4%
 
28389
 
3566
 
1998
 
9.2%93
 
30414
 
3873
 
1999
 
 
 
 
  
כפי שעולה מן הטבלה, לפי נתוני צה"ל, סך כל דחויי השירות שהצטברו עד כה במשך
השנים וטרם קיבלו פטור, הוא, נכון לשנת 1998, 28,389 איש, ונכון לחודש דצמבר
1999 30,414 איש (ראו טבלה להלן). לגבי מספר זה התבטא ראש אגף כוח אדם
בפני הועדה, כי אילו גויסו כל אלה אפשר היה לקצר את השירות בצה"ל, או לחלופין
להקל מאוד על נטל השירות במילואים של חיילי יחידות השדה.
 
ואולם, מספר זה עלול להטעות, שכן הוא מספר "ברוטו", המכיל בתוכו גם דחויי
שירות נשואים ובעלי ילדים, שאילו התיצבו היו משרתים שירות מקוצר או מקבלים
פטור גמור (ראו טבלה להלן). כמו כן מספר זה מכיל אנשים שאמנם קיבלו דחית
שירות כדי ללמוד בישיבה, אבל סופם להתגיס לשירות בצה"ל במסגרות שונות, כגון
במסגרת הסדר "מרכז הרב"94.
 
זאת ועוד, חלק ניכר מאוכלוסיה זו לא עברה בדיקות רפואיות של יוצאי צבא (לנוכח
עלותן של הבדיקות הרפואיות, וחוסר הטעם לערוך אותן לאוכלוסיה שרובה לא
תתיצב לשירות, מה עוד שבלאו הכי יהיה צורך לערוך בדיקה רפואית עדכנית למי
מהם שיתיצב לשירות לאחר זמן, אין צה"ל בודק תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם"
מאז שנת 1995), ויש להניח כי חלק ממנה היה נפסל לשירות ביטחון עקב סווג
בריאותי ("פרופיל רפואי", במינוח הצבאי) נמוך. האחוז של נפסלים כאלה בקרב כלל
המתיצבים לשירות ביטחון עומד על חמישה אחוזים לערך, ויש להניח שאחוז כזה
לפחות הוא תקף, אם לא למעלה מזה, לאוכלוסיה זו, שברובה לא עסקה בתרבות הגוף.
 
 
 
 
להלן טבלה המביאה את מספר המתגיסים למסגרות השונות של שירות סדיר מקרב
השוהים בהסדר "תורתו אומנותו" בשנים האחרונות95:
 
 
 
מספר העוזבים את
ההסדר והמתגיסים
לשירות סדיר
משמעותי באחוזים
ממספר המצטרפים

 
מספר העוזבים את
ההסדר והמתגיסים
לשירות סדיר
משמעותי
96
 
 
מספר
המצטרפים
להסדר

באחוזים
משנתון הלידה
העיקרי הגיוס

 
 
מספר
המצטרפים
להסדר
במספרים
מוחלטים

 
 
שנת
הגיוס
העיקרית
 
 
29.1%
 
632
 
6.0%
 
2174
 
1991
 
24.4%
 
573
 
6.1%
 
2344
 
1992
 
27.4%
 
652
 
5.8%
 
2382
 
1993
 
22.9%
 
599
 
6.1%
 
2620
 
1994
 
27.6%
 
744
 
6.4%
 
2692
 
1995
 
20.5%
 
621
 
7.4%
 
3033
 
1996
 
25.7%
 
85597
 
8.0%
 
3332
 
1997
 
25.9%
 
923
 
8.4%
 
3566
 
1998
 
19.8%
 
76799
 
9.2%
 
387398
 
1999
 
 
 
עיון בטבלת התפלגות הגילאים והמצב המשפחתי של תלמידי הישיבות השוהים
בהסדר "תורתו אומנותו" (להלן) מלמד, שככל שמדובר בגילאים ובמצב משפחתי
שצה"ל היה מגיס (מגיל 18 עד גיל 23 עם פחות משני ילדים) - מספרם של דחויי
השירות הוא 15,588. כאמור, ממספר זה עדין יש לנכות את אלה מהם שיתגיסו
לצה"ל (על פי נתוני צה"ל, על דרך האומדן - כשמונה מאות איש), וכן את חמשת
האחוזים של הפטורים מטעמי בריאות. המספר האופרטיווי עומד אפוא על 14,000
דחויי שירות לערך במצטבר.
 
 
 
יודגש, עם זאת, שהדיון בהנחת הגיוס המלא התאורטית נשען על חישוב עיוני לפיו
מתגיסים כל תלמידי הישיבות הכשירים לכך (2,600 איש לערך, כאמור) בגיל 18,
ובכך מטבע הדברים הקשיים הנוגעים למצב המשפחתי אינם עולים אלא לאחר
שירותם הצבאי או לכל היותר לאחר ששרתו חלק ניכר ממנו.
 
 
 
דחויי שירות בשנתוני הגיוס האחרונים
 
 
מספרם, ברוטו, של דחויי השירות ש"תורתם אומנותם" בשנתון הגיוס האחרון (שנתון
לידה 1980 אשר התגיס בשנת גיוס עיקרית 1998), עומד על סך של 3,500 איש.
לאחר ניכוי העתידים להתגיס ונפסלי פרופיל, מדובר בסך כולל של 2,600 איש לערך,
שהם 6.2% לערך משנתון הגיוס.
 
מספר המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" בשנים האחרונות לפי שנתוני לידה לא
היה שונה משמעותית ממספרם בהתפלגות לפי שנתוני גיוס, ומגמת הגידול היא ברורה
גם בהצגת הנתונים מזוית זו. מספרים אלה היו, לפי נתוני צה"ל, כדלקמן:
 
 
אחוזים
במיצוי שנתון
הלידה

סך הכל במיצוי
שנתון הלידה

גודל שנתון
לידה

שנת גיוס עיקרית
שנתון
לידה

מספר

 
 
 
 
 
 
4.9%
2,007100
40,868
1993
1975
1
5.1%
2,183
42,680
1994
1976
2
5.3%
2,231
41,795
1995
1977
3
6.1%
2,475
40,770
1996
1978
4
7.0%
1012,899
41,478
1997
1979
5
7.8%
3,334
42,642
1998
1980
6
9.2%
3,873
42,118
1999102
1981
7
 
 
לפי נתוני צה"ל, בסך הכל שהו במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" בשנת 1998 28,369
איש. התפלגות הגילאים והמצב המשפחתי של תלמידי הישיבות, נכון לאותו מועד,
היתה כדלקמן:
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
סך
הכל

נשוי +5
ויותר
נשוי +4
נשוי +3
נשוי +2
נשוי +1
נשוי ללא
ילדים
רווק
מצב
משפחתי

 
 
 
 
 
 
 
 
גיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
46
0
0
0
0
0
0
46
16
2120
0
0
0
0
0
0
2120
17
3240
0
0
0
0
0
2
3238
18
3183
0
0
0
0
1
43
3139
19
2827
0
0
0
1
13
203
2610
20
2424
0
0
1
3
80
418
1922
21
2109
0
0
1
29
224
613
1242
22
1962
0
1
22
116
378
692
753
23
1777
0
7
70
253
499
584
364
24
1583
0
21
147
343
430
382
260
25
1393
8
69
246
348
354
237
131
26
1243
20
133
300
336
215
137
102
27
1108
45
156
328
270
164
85
60
28
935
87
189
250
196
104
70
39
29
826
136
212
221
117
66
34
40
30
485
0
179
124
88
40
28
26
31
339
0
122
91
53
35
16
22
32
257
0
114
46
27
29
21
20
33
206
0
81
52
28
22
13
10
34
84
0
0
34
15
9
14
12
35
59
0
0
18
10
12
10
9
36
54
0
0
16
16
8
10
4
37
48
0
0
13
13
5
8
9
38
28
0
0
6
5
4
6
7
39
25
0
0
10
4
2
7
2
40
28
0
0
1
9
6
5
7
41
28389

296
1284
1997
2280
2700
3638
16194

סך הכל
 
 
 
בשנת 1999 כבר שהו במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" 30,414 איש, והצטרפו אליו
9.2% משנתון הגיוס. נתון אחרון זה הוא אמנם מוטה מעט מעלה, בשל ירידה קלה
בהיקף שנתון הגיוס בשנת 1999, אך הוא עדין גבוה משמעותית לעומת היקף
המצטרפים להסדר בשנת 1999.
 
לנוכח נתונים אלה, בקשה הועדה - וקבלה - תחזית נתונים בדבר מספר המצטרפים
להסדר "תורתו אומנותו", בעשור הקרוב, היה וכללי ההסדר ותנאי לא ישתנו,
ובהסתמך על נתונים סטטיסטיים ומדדי תחזית דמוגרפיים מקובלים.
 
 
 
 
 
 
 
התחזית בדבר מספר המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" בעשור הקרוב בהתאם
לתנאי ההסדר מוצגת בטבלה הבאה103:
 
 
שנה
שנתון
לידה

 
17 גיל
18 גיל
19 גיל
20 גיל
21 גיל
סך הכל
תלמידי
ישיבות

רווח סמך
תחתון
104104
רווח
סמך
עליון

1999

81
6.48%
9.20%
8.57%
8.05%
7.60%
30,414

-
-
2000

82
6.76%
9.60%
8.95%
8.40%
8.10%
31,240

-
-
2001

83
6.98%
9.90%
9.23%
8.85%
8.60%
32,900

-
-
2002

84
7.68%
10.90%

10.16%

9.74%
9.10%
34,470

33,100
35,850

2003

85
8.17%
11.60%

10.81%

10.37%

9.60%
36,520

34,700
38,350

2004

86
8.95%
12.70%

11.84%

11.35%

10.20%

38,800

36,480
41,130

2005

87
9.44%
13.40%

12.49%

11.98%

10.70%

41,350

38,450
44,240

2006

88
9.86%
14.00%

13.05%

12.52%

11.18%

44,080

40,560
47,610

2007

89
10.01%

14.20%

13.23%

12.69%

11.34%

46,900

42,680
51,120

2008

90
10.15%

14.40%

13.42%

12.87%

11.50%

49,690

44,720
54,660

2009

91
10.25%

14.55%

13.56%

13.01%

11.62%

52,380

46,620
58,140

2010

92
10.50%

14.90%

13.89%

13.32%

11.90%

54,930

48,340
61,520

2011

93
10.53%

14.95%

13.93%

13.36%

11.94%

57,420

49,960
64,880

2012

94
10.57%

15.00%

13.98%

13.41%

11.98%

59,880

68,260
51,500

 
 
דומה כי משמעות הנתונים היא ברורה ואינה צריכה פירוט.
 
 
 
התמיכה במוסדות לימוד תורניים על ידי המשרד לעניני דתות
 
 
מכוח מבחנים שהוצאו על פי סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה -
1985105, תומך המשרד לעניני דתות במוסדות לימוד תורניים. על אף, כפי
שיובהר להלן, שהתמיכה הינה נגזרת ישירה של מספר התלמידים בכל מוסד לימוד,
ועל אף שחלק מן המוסדות אף תומכים בתלמידיהם ישירות, בין באמצעות דמי כיס
כאלה או אחרים ובין באמצעות מלגה, התמיכה ניתנת למוסד התורני ולו בלבד,
ולתלמיד המוסד אין כל מעמד לענין קבלת התמיכה או היקפה.
 
המשרד לעניני דתות מנהל רישום אודות כל מוסד לימוד תורני (לרבות רישום
ממוחשב), הכולל את סוגי התלמידים הלומדים במוסד בהם הכיר המשרד לצורך
הענקת תמיכה, כשבכל מוסד יכול וימנו תלמידים מיותר מסוג אחד של תלמידים
(למשל - תלמידי ישיבה גבוהה ואברכים), הכל בהתאם למבחנים, את דרגת התמיכה
בכל סוג של תלמידים (דרגת התמיכה היא מיון משני של סוג התלמידים), כאשר לכל
דרגה מוצמד תעריף מתאים בשקלים חדשים.
 
 
 
 
 
אחת לחודש מחשב המשרד את התמיכה המגיעה לכל מוסד תורני הנתמך על ידי
המשרד, שהיא מכפלת מספר התלמידים הרשומים בכל מוסד לימוד תורני בכל דרגה
בתעריף התמיכה באותה דרגה, ומצרף יחד את כל סכומי התמיכה לדרגותיהם של כל
סוגי התלמידים הרשומים באותו מוסד תורני לסך התמיכה החודשית הכוללת
המוענקת לאותו מוסד באותו חודש.
 
אין קשר בין אישור מעמד של תלמיד ישיבה "שתורתו אומנותו", המקנה דחית גיוס על
ידי שלטונות הצבא, לבין התמיכה המוענקת למוסד התורני בגין לימודיו של תלמיד
הישיבה. לשון אחר, התמיכה ניתנת גם לתלמידים הפטורים משירות כל עיקר (גיל
גבוה או נמוך, מצב משפחתי, אזרח זר, ועוד).
 
על פי הנתונים שהציג המשרד לעניני דתות לועדה, בשנת 1999 תמך המשרד לעניני
דתות בקרוב למאתיים אלף (200,000) תלמידי מוסדות תורניים מסוגים שונים
ובגילאים שוהים, מהם 70,842 תלמידי ישיבות וכוללים. תקציב התמיכה במוסדות
הלימוד התורניים לשנת 1999 עמד על קרוב למיליארד ש"ח.
 
תעריפי התמיכה במוסדות תורניים בהקשרים הנוגעים לעבודת הועדה הם 582.82
ש"ח לחודש לתלמיד ישיבה גבוהה לעומת 726.28 ש"ח לחודש לתלמיד בכולל (לשם
ההשוואה, התעריף לתלמיד בישיבת הסדר הינו 786.80 ש"ח) (נתוני אוקטובר
1999).
 
כאמור, בהתאם לנתוני המשרד לעניני דתות (נתוני אוקטובר 1999), מספר תלמידי
הישיבה שתורתם אמונתם הלומדים בישיבות גבוהות ובכוללים, בגילאי 17 - 64 ,
עומד על 70,842 איש, ובגילאי 17 - 35 על 57,118 איש. מתוך האמור, 10,301
תלמידי ישיבות אינם בעלי אזרחות ישראלית.
 
התמיכה בגין תלמידים אלה עומדת על 44,513,320 ש"ח לחודש ועל 534,159,840
ש"ח בשנה, בהתאמה.
 
בהתאם לנתוני המשרד לעניני דתות (נתוני אוקטובר 1999), בגילאי 17 - 25 תומך
המשרד במוסדות לימוד תורניים בהתאם לומדים 37,070 תלמידי ישיבות, כדלקמן:
 
א. תלמידי ישיבות גבוהות: 25,921
 
ב. תלמידי כוללים יום שלם: 9,358
 
ג. תלמידי כוללים חצי יום בוקר: 898
ד. תלמידי כוללים חצי יום אחר הצהרים: 893106106
 
 
התפלגות נוספת של תלמידי הישיבות בגינם ניתנת תמיכה למוסדות לימוד תורניים
היא בין גילאי 17 - 21 לבין גילאי 22 - 25:
 
 
22 - 25
 
17 - 21

גיל
המוסד
התורני
 
 
5,910
 
20,011
 
ישיבה גבוהה
 
 
1,537
 
7,821
 
כולל יום שלם
 
 
713
 
717
 
כולל חצי יום אחר הצהרים
 
 
180
 
181
 
כולל חצי יום אחר הצהרים
 
 
 
הפער בין מספרם של תלמידי הישיבות והכוללים הנתמכים על ידי המשרד לעניני
דתות לבין מספרם של תלמידי הישיבות "שתורתם אומנותם" אשר גיוסם לשירות
צבאי נדחה מוסבר במספר ניכר של תלמידי ישיבות וכוללים בעלי אזרחות זרה,
שאינם חייבים בשירות צבאי בישראל, המגיעים לישראל ללמוד לימודים תורניים,
ואשר בלימודיהם תומך המשרד לעניני דתות, וכן במספרם הניכר יחסית של תלמידי
ישיבות "שתורתם אומנותם" אשר גם לאחר שהתגיסו לשירות צבאי כזה או אחר
(לרוב שירות קצר) או פוטרו משירות בטחון אינם מפסיקים את לימודיהם התורניים,
והתמיכה בגינם ממשיכה להשתלם, כמובן, למוסדות התורניים. למעשה, קימת גם
קבוצת אוכלוסיה שאיננה בלתי משמעותית של תלמידי כוללים הממשיכים בלימודיהם
גם בגילאים 40 - 60, וכמובן שגם בגינם משולמות תמיכות.
 
 
החברה החרדית
 
 
החברה החרדית היא חברה יחודית מבחינות רבות, הן מבחינת אופיה, הן מבחינת
אורחות חייה, והן מבחינת לכידותה הפנימית.
 
מבלי לעסוק בהגדרות, האוכלוסיה אשר מקובל לראותה כחרדית מונה כיום
400,000 נפש לערך (5% - 7% מהאוכלוסיה בישראל). על פי הערכות אחרות, היקף
האוכלוסיה החרדית עומד על 500,000 איש ויותר.
 
שעור הפריון בחברה החרדית עומד על 7.6 ילדים, וזאת לעומת שעור פריון כללי
בישראל של 2.66 ילדים. שעור הפריון במשפחות יהודיות שאינן חרדיות עומד על 2.3
ילדים. קצב הריבוי הטבעי של האוכלוסיה החרדית עומד על 4% - 5% לשנה, והיא
מכפילה את עצמה כל 17 שנה לערך107.
 
על פי קצב הריבוי הטבעי הקיים, בשנת 2025 תמנה האוכלוסיה החרדית 12.4%
מאוכלוסית ישראל, והילדים במגזר זה יהיו 22.4% מאוכלוסית הילדים בישראל.
 
בשנת 1995 57% לערך מהגברים החרדים בגילאים 25 - 54 למדו לימודים תורניים
ולא עבדו.
 
במונחי שנות לימוד, האוכלוסיה החרדית היא המשכילה ביותר בישראל. מצב זה
תואר על ידי פרופ' מנחם פרידמן, שהופיע בפני הועדה במונח "חברת הלומדים", מצב
יחודי שאין לו אח ורע במקומות אחרים. בהשוואה לאוכלוסיה החרדית בארצות
הברית למשל, אופי החיים של החברה החרדית בישראל, המוקדשת ללימודים
תורניים.
 
כמחצית מן האוכלוסיה החרדית נמצאת מתחת לקו העוני, ובמשפחה החרדית
הממוצעת, כמחצית מן ההכנסות מקורן בתמיכות ציבוריות ובתשלומי העברה.
 
האוכלוסיה החרדית בישראל נוטה להתרכז באזורים ובשכונות נפרדות ונבדלות,
המתאפינות "בסביבה של קדושה", הכוללת מוסדות דת ומוסדות חינוך תורניים רבים
מאוד, בשמירת שבת ברשות הרבים, וכיוצא באלה.
 
בשנות החמישים והששים שלושת המרכזים החרדיים הגדולים היו בירושלים, בבני
ברק ובתל אביב. עם הזמן, עזבה האוכלוסיה החרדית את תל אביב בחלקה הגדול
והתרכזה בבני ברק, ובהמשך, בעיקר משנות השמונים ואילך, עקב מחירי דיור גבוהים
וצפיפות רבה, החלה האוכלוסיה החרדית לעבור גם לערים ולישובים אחרים: שכונות
חרדיות בערים חילוניות (אשדוד, ערד, בת ים, חצור הגלילית, צפת), ישובים חרדיים
עצמאיים במעגל ירושלים - בני ברק (אלעד, רמת בית שמש), וישובים ביהודה
בשומרון (קרית ספר, עמנואל, ביתר, תל ציון). קהילות חרדיות גדולות קימות כיום,
פרט לירושלים ובני ברק, באשדוד, ביתר וקרית ספר.
 
החלוקה המסורתית של החברה החרדית היא לחסידים ומתנגדים או ליטאים.
החסידים מאורגנים סביב חצרות אדמו"רים (הגדולות שבהן גור, בעלז, ויז'ניץ, צאנז,
ברסלב וחב"ד). מאפינים מיוחדים בקרב החברה החרדית נודעים גם למנהגיהן
השונים של היהדות החרדית האשכנזית והיהדות החרדית הספרדית.
 
המוסד הבולט בחברה החרדית הוא הישיבה, וראשי הישיבות הם המנהיגים רוחניים
והציבוריים בחברה החרדית. הישיבות הבולטות הן פוניבז' בבני ברק וחברון ומיר
בירושלים. הישיבה הגדולה ביותר היא ישיבת מיר בירושלים, המונה 4,000 תלמידים
לערך.
 
בין החברה החרדית לבין העולם המודרני מתקים מתח מתמיד סביב השאלה אילו
היבטים של החיים המודרניים יורשו "להכנס" אל הבית ואל הרחוב החרדי. כך,
למשל, מכשירי חשמל לסיוע בעבודות הבית מקובלים מאוד, וכך גם טלפונים
סלולריים, אך הטלויזיה היא בגדר מוקצה מחמת מיאוס. המחשב התקבל בהסתיגות,
ונעשה בו שימוש רב, במיוחד לצורך תעשית הדפוס החרדית הפורחת, אך לאחרונה
אסרו ראשי החברה החרדית על השימוש המחשב ברשת האינטרנט וכן לכל צורך של
בילוי ובידור.
 
 
 
בשנים האחרונות החלה להתפתח בקרב חלקים מהאוכלוסיה החרדית ניצנים של
נכונות למעבר הכשרה מקצועית, אם תוך כדי הלימודים התורניים ואם לאחר עזיבת
הלימודים, וזאת בעיקר עקב הקשיים הכלכליים ורמת ההכנסה הנמוכה. מגמה זאת
מתאפינת הן בגידול ניכר בהיצע הקורסים המקצועיים והן בהקמת מכללות ומסגרות
דומות להכשרה מקצועית.
 
התחזקותה של מגמה זו עשויה להביא להקטנת ממדי העוני בחברה החרדית וכן
לצמצם את הנתק בינה לבין החברה הישראלית הכללית.
 
פרק ג': עמדות והצעות
 
 
 
כללי
 
 
במהלך עבודתה הוצגו בפני הועדה שורה ארוכה של הצעות וחלופות לפתרון בסוגית
גיוס בני הישיבות.
 
להלן סקירה תמציתית של חלופות והצעות אלה, אשר נערכה על יסוד פרוטוקולי
הדיונים בועדה, פניות הציבור אל הועדה, והצעות בכתב שהועברו אל הועדה במהלך
עבודתה, בין על ידי מי שהופיעו בפניה ובין על ידי מי שלא הופיעו בפניה.
 
בסקירה התיחסות, בין היתר, לחלופות אלה: שירות לאומי או אזרחי, שירות מקוצר,
שירות מילואים, גיוס מלא, והצעות נוספות.
 
על רקע דברים אלה, ניתן לגשת לפירוט ההצעות והחלופות השונות שהוצגו בפני
הועדה.
 
שירות לאומי או אזרחי
 
 
חלופת הפתרון בסוגית בני הישיבות באמצעות הפניה - במתכונת כזאת או אחרת
ובשלב כזה או אחר - לשירות לאומי או לשירות אזרחי, עלתה בפני הועדה לגיבוש
ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות מצד עשרות פונים וגורמים.
 
כך, בפני הועדה הופיע אלוף (מיל') הרצל שפיר, אשר הציג הצעה סדורה ומפורטת
לשירות לאומי.
 
אלוף (מיל') שפיר ציין, כי כיום נמצא העם היהודי במצב ללא תקדים היסטורי
מבחינת היקף הלומדים והתמיכה בהם על ידי היתר. וכי בסוגית השירות הלאומי
המלצתו היתה להכריז על שירות לאומי לכל. אלוף (מיל') שפיר הציע, כי יהיה פיצול
בין שירות בטחוני לבין שירות אזרחי, כשהמשמעות היא, שלא יוכל להיות אדם שלא
ישרת.
 
בשאלה מה יעשו המשרתים בשירות אזרחי, ובאילו משימות יועסקו, ציין אלוף (מיל')
שפיר כי בעבודה שנערכה בצה"ל בראשותו בשנת 1993 נערכה בדיקה בהקשר זה,
והבדיקה העלתה תחומים רבים: בריאות, סעד לקשיש, רשויות מקומיות וערי פיתוח,
הג"א, משמר אזרחי, שירות במשטרת ישראל ומשמר הגבול, סיוע לתלמידים, סיוע
למורים, סיוע בקליטת עליה, סיוע לעולים חדשים, סיוע לארגוני הגנת הטבע ואיכות
הסביבה, פעילות ממשלתית יזומה (יעור, סלילת ותיקון כבישים, וכיוצא באלה), ועוד.

שאלה אחרת שעלתה היתה שאלת התחרות של משרתי השירות הלאומי בשוק
העבודה, והצעתו של אלוף (מיל') שפיר היתה לקבוע היקף קבוע למצבת כוח האדם
בשירות הציבורי אשר לא תוגדל עם הגידול באוכלוסיה, ובכך תמנע פגיעה זו.
 
השירות הלאומי הוצג לבחינה משתי נקודות מבט:
 
א. ברמה הלאומית הכוללת.
 
ב. ברמת צרכי צה"ל.
 
אלוף (מיל') שפיר הסביר, כי יש המחלקים את אזרחי המדינה לקבוצות אוכלוסיה:
"חילוניים", "חופשיים", "דתיים", "חרדים", ו"מיעוטים". חלוקה זו "מסתיעת" גם
במערכת חינוך מאורגנת, ולרוב מתבטאת גם במקומות הדיור ובאורח החיים. צה"ל,
המהווה עבור רוב אוכלוסית ישראל "כור היתוך" חברתי, מהווה עבור חלק אחר
באוכלוסיה מקום ממנו יש להסתיג ולהתרחק. השירות הלאומי מיועד להביא למיזוג
ולקרבה נוספת של אזרחים, אשר אינם משרתים בצה"ל, ולשילובם עם החברה
הישראלית.
 
עוד הוסיף אלוף (מיל') שפיר, כי אוכלוסית המיעוטים (פרט לגברים דרוזים
וצ'רקסים, גברים נוצרים מסוימים, ומתנדבים מקרב אוכלוסית הבדואים, המוסלמים
והערבים הנוצרים) כלל איננה משרתת שירות בטחון. נשים שהצהירו על דתיותן
וגברים השוהים במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" - אף הם פטורים משירות בטחון
(אם כי לגבי האחרונים מבחינה מנהלתית "שירותם נדחה"). למעשה אלה הן
אוכלוסיות שמבחינה חברתית פטורות מכל נטל לאומי חברתי.
 
כן הוסיף אלוף (מיל') שפיר, כי באשר לאוכלוסית המיעוטים, מאז קום המדינה קימת
התבלטות "האם, מתי וכיצד" לשלב אוכלוסיה זו בשירות בטחוני או בשירות לאומי
אחר. אי ההשתלבות בנשיאת הנטל הלאומי יצר מצב של חוסר שיוויון בהקצאת
המשאבים לאומיים, באי מתן הזדמנויות שוות לקבלת משרות ותפקידים במגזר
הציבורי ולהרגשות קיפוח בקרב אוכלוסית המיעוטים. שאלות כמו "נאמנות בני
המיעוטים למדינה", "האם מוכנים בני המיעוטים להשתלב בשירות בטחוני לאומי",
"האם זה הזמן המתאים", "האם יקבלו זאת בהתנדבות או צריך יהיה לכפות זאת
עליהם", כל אלה נענו ב"כן" וב"לא" כאחת, הכל לפי השקפת עולמו של המשיב. בכל
מקרה, הביצוע או האפשרות לבדיקת ביצוע תמיד נדחו.
 
 
 
 
 
לעומת זאת, הציג אלוף (מיל') שפיר את עמדתו לפיה באשר לאוכלוסיה הדתית
(תלמידי ישיבות אשר שירותם בוטל או נדחה), רווחת תחושת אי צדק בקרב החברה
"החופשית" בישראל. קיומן של אוכלוסיות דתיות קיצוניות ואנטי ציוניות אשר קבלו
פטור או דחיה ארוכה משירות (ההופכת עם השנים לפטור מלא) כתוצאה מהסכמים
פוליטיים אשר באו לקיים או לחזק קואליציות מפלגתיות בשלטון - עוררו תרעומת
ותחושת אי שיוויון בולטת. בעבר, הופלתה אוכלוסיה זו לרעה (על ידי הקצאה קטנה
ביחס של משאבים לחינוך). כיום תמונת המצב השתנתה, ומשאבים רבים מוזרמים
לאוכלוסיה זו, המביאים ליצובה ולגידולה.

לתפיסתו של אלוף (מיל') שפיר, הבעיה האמיתית באוכלוסיות אלה מונחת בעצם תנאי
חייה, בחינוך ובטיפול בנוער, בדתיות הקיצונית, בהתנכרות להווה ולחזון הציוני,
המביאים כולם למצב בו חלק ניכר מצעירים אלה, גם אם יופנו כיום לשירות בצה"ל -
ישוחררו מחוסר התאמה. הדרך היחידה, בשלב זה, להשיג את שילובם של אלה
בעשיה לטובת הציבור, הינה הפניתם לשירות לאומי, לביצוע תפקידים אזרחיים
במסגרת הקהילה.
 
מעבר לאמור, הוסיף האלוף (מיל') שפיר והסביר כי שאלה מרכזית נוספת הינה שאלת
העלות מול התועלת בארגון ובתפקוד השירות הלאומי. אין עבודת מחקר מבוססת
ואוביקטיווית המציגה נתונים ברורים על העלות והתועלת של השירות הלאומי
בישראל והעמדתו להשוואה ובחינה גם בראיה ערכית ולאומית כוללת.
 
יש הטוענים שהשירות הלאומי, גם אם קיומו נכון ומוצדק מבחינה כלכלית, בהיבט של
עלות - תועלת וערכיות לאומית, מהווה מתחרה בשוק העבודה ופוגע ביכולת קבלתם
של עובדים קבועים למוסדות ולגופים הנהנים באמצעות השירות הלאומי מכוח אדם
זול ביחס. אחרים טוענים כי אפשר לשמור על מצבה קבועה של כוח אדם במגזר
הציבורי, לאורך שנים, על ידי הקצאת כוח אדם מהשירות הלאומי אשר יענה על
הגידול בצרכים באוכלוסיה הגדלה.
 
עמדתו של אלוף (מיל') שפיר היתה כי בהסדר מעין זה יכול להיות פתרון שימזער את
הסיכונים הכלכליים שבשירות הלאומי, ועל כן הוא רואה בו הסדר ממשי ובר ביצוע,
העשוי ליתן מנוף לפתרון ולהתקדמות לא רק בסוגית בני הישיבות אלא לחברה
הישראלית כולה.
 
 
בפני הועדה הופיע גם ד"ר ראובן גל, המתמחה בסוגית השירות הלאומי, אשר הציג גם
הוא הצעה מפורטת לשירות לאומי.
 
ד"ר גל הציג את המצב לפיו השירות הלאומי הוא מתכונת של שירות המתפתחת
והולכת בעולם, וכיום מונהג שירות לאומי ביותר מארבעים מדינות, הן מדינות
מפותחות והן מדינות מתפתחות.
 
ד"ר גל סקר את ההיסטוריה של השירות הלאומי - הנפתחת כבר בשנת 1910, כאשר
הוצע כי השירות הלאומי יהיה בגדר The moral equivalent of war, בכך ינצל
לחיוב את המוטיבציה והאנרגיה של הדורות הצעירים. הקמת ארגון לשירות לאומי
בארצות הברית הביאה בשנות השלושים להצטרפות של 250,000 איש למשימות
לאומיות בתוך שלושה חודשים. הנשיא קנדי הקים מסגרת שנקראה Peace Corps,
ואילו הנשיא קלינטון חידש את המסגרת שנקראה Americorps .
 
ד"ר גל עמד גם על ההיסטוריה של השירות הלאומי בישראל, כאשר חוק שירות בטחון,
התש"ט - 1949, פטר נשים משירות צבאי, וחוק השירות הלאומי, התשי"ג - 1953,
חייבן בשירות לאומי, אך לא הופעל מעולם, בשל התנגדות נמרצת של העולם הדתי. רק
בשנת 1971 החליטה הממשלה לאפשר שירות לאומי בהתנדבות ולצורך זה הוקמו
העמותות כיום. ועדת הרצל שפיר בדקה את שאלת כוח האדם בצה"ל, ועמו את שאלה
השירות הלאומי. המלצות ועדת שפיר בהיבט זה לא נדונו בדרגי הביצוע והמדיניות.
 
עוד הזכיר ד"ר גל כי בשנת 1995 הוכנסה מסגרת השירות המוכר לחוק שירות בטחון,
שבמהותה היא מסגרת של שירות לאומי. בשנת 1997 המליצה ועדת בן שלום לאפשר
לכל מי שאינו משרת בצבא לשרת שירות לאומי. בשנת 1998 הוקמה תנועת של"ך
(שירות לאומי כללי) שהחתימה אלפי אזרחים על קריאה לכונן מסגרת של שירות
לאומי.
 
 
הסיבה לכך שאין מסגרת של שירות לאומי בישראל איננה ברורה. יתכן שמקור הדבר
בכך שהורגלנו לכך שהתרומה למדינה מתבטאת בשירות צבאי, וככל הנראה הענין
טמון בכך שצה"ל עצמו עסק שנים רבות במשימות לאומיות (Nation building
missions). אפשר לדון ארוכות בשאלה האם צבא צריך לעסוק במשימות לא צבאיות.
 
ד"ר גל ציין, כי היחידים שעסקו בשירות לאומי כל העת מבלי לקרוא לו כך היו
המגזרים הדתי והחרדי, שכן מה הם גמ"חים, ארגוני "הצלה", וכיוצא באלה, אם לא
שירות קהילתי.
 
ד"ר גל הציג את ההגדרה המקובלת לשירות לאומי, והיא: "תכניות מאורגנות או
ממוסדות במסגרתן בני נוער או אזרחים צעירים עוסקים בתקופה מוגדרת בפעולות
המשרתות את החברה (האומה) בכללה ללא שכר מלא או בתמורה לזכויות אזרחיות
מסוימות".
 
ד"ר גל הציג את עמדתו, לפיה את השירות החברתי בישראל יש לבחון בראיה רחבה
יותר: משימות בונות עם, חינוך והשכלה מעשית, יצירת מעגלי תעסוקה, "כור היתוך"
חברתי, חלופה לשירות צבאי, ועוד. בגרמניה, למשל, קיים שירות לאומי או בשמו
המדויק שירות אזרחי. בגרמניה קיים שירות צבאי חובה, אך על פי החוקה הגרמנית
רשאים המבקשים זאת שלא לשרת בצבא מטעמי מצפון. מי שעושה זאת, מופנה מיד
לאפיק השירות האזרחי.
 
ד"ר גל ציין, כי הנושא בו עוסקת הועדה לגבוש ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות
הוא צומת מרכזי בחברה הישראלית. החלטות הועדה יכולות לצמצם קרעים גדולים
בעם. הראיה הרחבה מחיבת יותר שוויוניות. רק באם בחורי הישיבות יעשו שירות
שהוא מוכר, ונראה לעין ועומד בהגדרות המוכרות, ועמו יש גם זכויות וחובות
מסוימות, ניתן יהיה לומר שכולם נושאים בנטל - כל אחד בדרכו. את תחושת הקיפוח
של הציבור החילוני ניתן להכהות רק על ידי יצירת שווה ערך. תחושת שוויון איננה
נמדדת בפרוטות. אם יהיה שירות חלופי הוא יקטין לאין שיעור את תחושת חוסר
השוויון.
 
ד"ר גל הציג ממצאי סקרים שנערכו על ידו, המראים כי כששואלים צעירים בכיתות
התיכון הגבוהות, מהו יחסם לשירות צבאי או לשירות לאומי או לשילוב בין השניים,
אחוזים גבוהים תומכים בכך, וכאשר יש אפשרות של שירות לאומי היקף הסרבנים
יורד להיקף של 1%. זהו סקר משנת 1995. בעבר 6% - 10% תמיד ציינו כי לא
ישרתו אם השירות הצבאי לא יהיה חובה. הוספת החלופה של שירות לאומי מורידה
שיעור זה כמעט לאפס.
 
 
עוד הציג ד"ר גל סקר שנערך על ידי מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים בשנת 1999
במדגם כלל ישראלי, 73% הסכימו כי יש לחייב בשירות לאומי את מי שאינו משרת
בשירות צבאי. (הדגם לא כולל מיעוטים וערבים). ד"ר גל הוסיף כי אם יותר לו או
לגוף כלשהו לערוך סקר במגזר החרדי, הדבר יכול להיות חשוב מאוד ומועיל מאוד.
 
ד"ר גל הציג את גישתו, לפיה לועדה יש למעשה שלוש אפשרויות: להותיר המצב בעינו,
לגייס את כל תלמידי הישיבות, או לבחור בדרך ביניים, וכי דרך הביניים הראויה
והטובה ביותר היא דרך השירות האזרחי.
 
את הצעתו לווה ד"ר גל בהצעה מפורטת להנהגת שירות לאומי, (ההצעה מובאת בנספח
יד' לדין וחשבון הועדה).
 
הצעה דומה להצעה זו, ומטעמים דומים, הוצגה בפני הועדה גם על ידי נציגי עמותת
של"ך - שירות לאומי כללי, מר נועם סמל ועו"ד אמיר רוזנברג108.
 
 
 
 
שירות צבאי מקוצר
 
 
החלופות השונות שהוצגו בפני הועדה לשירות צבאי מקוצר כללו חלופות מקיצוניות
אחת של שירות מקוצר לשעורין בתקופת חופשת "בין הזמנים", ובמצטבר למספר
חודשים בסך הכל, ועד לשירות צבאי במתכונת כזאת או אחרת של "נח"ל חרדי" לפרק
שירות פעיל של 18 - 24 חודשים.
 
ראש אגף כוח אדם בצה"ל, אלוף יהודה שגב, הציג בפני הועדה את עמדת צה"ל בכל
הנוגע לבני ישיבות ולהסדר "תורתו אומנותו".
 
ראשית עמד אלוף שגב בהצעתו על כך שעקרון היסוד העיקרי בטיפול בהסדר "תורתו
אומנותו" הוא כי גיוסם של תלמידי הישיבות יעשה רק בהדברות ובהסכמה, וזאת מן
הטעם, לדבריו, כי ברצות הרבנים - יתגיסו הצעירים, וברצותם - לא יתגיסו
(והמסקנה, לדידו: לכן, איכות המתגיסים ועצם שירותם תלוים ברבנים ובראשי
הישיבות, וכי צה"ל אינו מעונין כלל באוכלוסיה חרדית שהשירות יכפה עליה בעל
כרחה).
 
 
על פי עמדת צה"ל, אם יוחל גיוס כלשהו, הוא יהיה בהתאם לכללי הצבא ופקודותיו,
ובכל מקרה הוצע לשלב מכסה בהסדר "תורתו אומנותו", שתקבע על ידי הדרג המדיני.
המכסה, לפי עמדה זו, יכולה להיות על דרך של גיוס כללי, גיוס של מכסה קבועה,
פטור של מכסה קבועה, גיוס או פטור בשעור קבוע, קביעת מכסה המשתנה מדי פרק
זמן, ואף גיוס לפי מבחנים שונים.
 
כפי שהוצגו הדברים בפני הועדה, צה"ל בנה מספר מסלולי שירות מתוך הבנה לצרכיה
השונים של האוכלוסיה. אלוף שגב הבהיר, כי המסלולים שיוצעו יהיו גמישים
ויאפשרו "תפירת חליפה לפי מידה", ולשם הדוגמה:
 
א. הקמת שני גדודים לתעסוקה מבצעית (600 מתגיסים בשנה), מהלך שישחרר
פלוגות מילואים רבות מאוד מתעסוקה מבצעית והם ידרשו לבצעה רק פעם בשנתיים.
 
ב. שירות סדיר בן ארבעים ושמונה חודשים, מתוכו 16 - 18 חודשים שירות סדיר
פעיל והיתרה בלימודים בישיבה.
 
ג. שירות סדיר בן ארבעים חודשים, מתוכו 20 חודשי שירות סדיר פעיל והיתרה
שירות בקהילה תוך לימודים תורניים.
 
ד. לגילאי 24 ומעלה או נשואים עם שני ילדים ומעלה - שירות סדיר בפריסת קשת
אפשרויות של שירות סדיר בן 4 - 12 חודשים לאוכלוסיות מיוחדות ולמבוגרים יותר.
 
ה. עתודה טכנולוגית ואקדמית (דחית גיוס עד לסיום ההכשרה המקצועית, המשולבת
בלימודים תורניים, ואחריה שירות סדיר מלא).
 
(ההצעות בסעיפים ב' - ה' לעיל הן על יסוד פניה נוספת של הועדה אל ראש אגף כוח
אדם ותשובה שניתנה מטעמו לפניה זו).
 
 
בפני הועדה הופיע גם ח"כ לנגנטל, אשר הציג הצעה לשירות מקוצר, בשתי חלופות.
 
ח"כ לנגנטל ציין, כי בנושא בו עוסקת הועדה חיוני היבט השוויון ואי ההפליה בין דם
לדם. עוד הוסיף ח"כ לנגנטל, כי המציאות לפיה סקטור שלם איננו משרת בצבא איננה
נכונה ואיננו מוצדקת וכי מבחינה חברתית מעגל העוני שההסדר הקיים יוצר מביא
לנטל כלכלי גדול ביותר, ולמציאות קשה ביותר. כיום מגיעים למצב של דור שני, של
עניים בני עניים. כל הסדר עליו תמליץ הועדה חייב להעשות בהסכמה, וכל הסדר צריך
להיות הסדר שלא יכלול מכסה, שכן מכסה יוצרת קשיים.
 
 
 
הצעתו של ח"כ לנגנטל היא ליצור שני מסלולים: מסלול ראשון ייועד למי "שתורתם
אומנותם", שיעברו הכשרה קצרה ללחימה ולשירות מילואים, ועד גיל 30 ימשיכו
בלימודיהם, כשלאחר גיל 30 יוכלו לפרוש מן ההסדר. עד גיל 30 ישרתו תלמידי
הישיבה במילואים בלבד, תוך כדי לימודיהם.
 
המסלול השני ייועד למי שמבקשים ללמוד, אך לא כדרך חיים. לאלה תנתן הכשרה
צבאית של ששה עד שמונה חודשים ולאחר מכן ימשיך ללמוד עד גיל 25, ולבסוף יהיה
זכאי לשחרור משירות. גם תלמיד כזה ישרת במילואים תוך כדי לימודיו.
 
לגישתו של ח"כ לנגטל, ההצעות דנן אינן מרחיקות לכת, ויתרונותיהן הן במסגרת בה
ישרתו תלמידי הישיבות יחד, תוך הפרדה שתאפשר שמירה על אורח החיים היחודי,
ותוך הקטנה של החיכוך ותחושת הניכור מצד הציבור המשרת כיום בצבא. בנוסף,
הדבר יאפשר לתלמידי ישיבות להשתלב בשוק העבודה.
 
 
בפני הועדה הופיע ד"ר אמנון שפירא (לשעבר מזכ"ל תנועת "בני עקיבא"), אשר ציין כי
לגישתו אין להציע כל הקלה לתלמידי הישיבות באופן עקרוני, שכן תפיסתם מעוותת
את הדת היהודית, אך הבהיר, כי אם היה נאלץ, חרף גישתו העקרונית בסוגיה, להציע
הסדר, היה מציע הסדר של נח"ל חרדי יחד עם "בין הזמנים מורחב" במשך חודשיים
בשנה למשך שלוש שנים (ובסך הכל שירות סדיר מקוצר של ששה חודשים, בעיקר
לצרכי הכשרה), ולאחר מכן שירות של חודש במילואים בכל שנה.
 
לגישת ד"ר שפירא, אם לא יקבלו החרדים את ההסדר האמור, הדבר המזערי שצריכה
לעשות המדינה הוא להפסיק את המימון למוסדותיו שמעל גיל 18.
 
לטענתו, ההסדר האמור, של "נח"ל חרדי בין הזמנים מורחב", מהווה פשרה, אשר יש
בה הסדר הוגן, הן לישיבות, הן למי שנושאים בנטל השירות בצבא, והן לעם ישראל
כולו.
 
 
בפני הועדה אמור היה להופיע גם חבר הכנסת אברהם בורג, יושב ראש הכנסת. בסופו
של דבר לא נסתיעה הופעתו, מסיבות שונות, ואולם הוא העביר את הצעתו בכתב,
הצעה שפורסמה עוד בשנת 1998, ואשר גם היא גורסת שירות צבאי מקוצר (הצעתו
של יו"ר הכנסת מצורפת בנספח טו' לדין וחשבון הועדה).
 
לפי הצעת יו"ר הכנסת, ימשך הסדר דחית השירות במתכונת הקימת עד לגיל 21 - 22.
בגיל זה יגויס תלמיד הישיבה להכשרה צבאית על פי קביעת הצבא ועל פי צרכיו (מטבע
הדברים יהיה זה שירות מקוצר ולא שירות סדיר מלא), ולאחר מכן ישובץ לשירות
מילואים. השירות יבוצע באחד ממסלולים אלה:
 
א. שירות ביחידות צה"ל השונות בתפקידים המאפשרים שמירה על אורח החיים
החרדי ועל מצוות הדת.
 
ב. שירות ביחידות מיוחדות אשר יותאמו לשירותם של בני ישיבות, במסלולי נח"ל.
 
ג. שירות ביחידות "הסדר" כאלה ואחרות.
 
מי שלא ימצא מתאים לשירות צבאי, תבחן האפשרות לאפשר לו לשרת במסגרת
התנדבותית הדומה לפעילויות ההתנדבותיות המקובלות כיום במגזר החרדי: "יד
שרה", "חסד של אמת", וכיוצא באלה.
 
לאחר תום תקופת השירות הצבאי, יוכל תלמיד הישיבה לעבור הכשרה מקצועית אם
יבחר בכך, וכן יוכל לעבוד לפרנסתו.
 
היקף התמיכה בתלמידי הישיבות לאחר השלמת חובת שירותם הצבאי יהיה נגזרת של
היקף לימודיהם: מי שילמד מחצית מזמנו יהיה זכאי למחצית מן התמיכה, וכך הלאה.
 
שירות מילואים
 
 
בפני הועדה הופיעו נציגי פורום המג"דים, המח"טים והטייסים במילואים, אשר הציגו
את גישתם לפיה על הועדה ליתן דגש עיקרי לסוגית שירות המילואים.
 
לגישתם, כל פתרון שיאפשר שירות מקוצר לשם הכשרה לתלמידי הישיבות והשתלבות
מהירה, מוקדמת ויעילה ככל האפשר במערכי המילואים, יהיה פתרון חיובי.
 
לטענת נציגי הפורום, ממילא, אם תהיה אינטגרציה, יהיה גם שירות, ויש לראות את
השירות כמכלול מגיל 18 ועד גיל 50. נציגי הפורום ציינו עוד, כי הם רואים בענין
גיוסם של החרדים חלק ממכלול הטיפול בנושאי ההשתמטות ואי השירות.
 
נציגי הפורום לא הציגו הצעה מפורטת.
 
 
הפחתת גיל הפטור
 
 
כפי שכבר צוין, בפני הועדה הופיע העיתונאי שחר אילן ("הארץ")109
המתמחה בנושא החברה החרדית, והציג גישה לפיה מן הראוי להעמיד את גיל הפטור
של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם" על 24 - 25, ולותר על שירותם הצבאי
לחלוטין.
 
לגישתו של מר אילן, כל המחפש פתרון חייב לקבל סוג כלשהו של הסכמה - אפילו
בשתיקה - מהרבנים החרדים (לנח"ל החרדי הם מתנגדים אך אינם אוכפים את
התנגדותם, וגם בכך ניתן לראות סוג מסוים של "הסכמה"). לטענתו, יתכן שהנח"ל
החרדי ישנה את התפיסה הקימת כיום בעולם החרדי, לפיה גיוס הוא "הוצאה להורג
רוחנית", אך כיום זו עדין התפיסה.

לפי הצעתו של מר אילן, הפתרון שיבחר, בכפוף לקשיים האמורים לעיל, חייב קודם
כל לעסוק במשתמטים. שנית, יש לאפשר לכמות גדולה ככל האפשר של תלמידי
ישיבות שאינם ממצים את עצמם בישיבות לצאת לשוק העבודה (הנזק שנגרם באי
השתלבותם בשוק העבודה נאמד במיליארדי ש"ח - בתל"ג, בתמיכות ובאובדן מסים).
 
הצעתו העיקרית של מר אילן, כאמור, היא להעמיד את גיל הפטור משירות סדיר על
24 - 25, כאשר לגישתו לפתרון זה יתרון עיקרי בהיותו פתרון שאינו מחיב הסכמה של
החרדים. משמעותה של הצעה זו היא פטור מוחלט משירות צבאי (גם משירות
מילואים) בגיל האמור.
 
לטענת מר אילן, הורדת גיל הפטור תאפשר השתלבות בשוק העבודה "ויציאה החוצה".
למעשה, אחרי גיל 24 - 25 לא תהיה יותר "זכות" להתגיס. במחקר נמצא, שבחורי
ישיבה בארצות הברית עוזבים את הישיבה בגיל 25. יש להניח, כי תופעה כזו תתרחש
גם בישראל; העיקר הוא להסיר את המחסום מפני המעבר מהישיבה לשוק העבודה.
פתרון של שירות לאומי "במילואים" גם הוא ענין שיש לשקול. הדרישה שהחרדים
ישרתו שירות צבאי היא הגורמת לכך שהם אינם משרתים כלל.
 
לפי הצעתו של מר אילן, בגילאי 18 - 25 יש לקיים מספר מסלולים. לגילאים הצעירים
קיים הנח"ל החרדי, שלו נודעת חשיבות גדולה מאוד, ולו סמלית, בכך שישנם חרדים
לובשי מדים. אם הנח"ל החרדי יצליח - יתכן ויהיה מקום להקמת יחידות חרדיות
מחוץ לנח"ל. לגילאים שמעל 20, ראוי לשלב מסלול של שירות צבאי והכשרה
מקצועית. אפשרות שלישית היא שירות לאומי. המצב הקיים יוצר הפליה לא צודקת.
יש לאפשר לכל מי שמבקש לשרת שירות לאומי. שירות לאומי יכול להיות פתרון חיובי
גם לתלמידי ישיבות. יתכן ויש לאפשר לכולם להתגיס לשירות לאומי (גם לחילונים) יש
לכך פוטנציאל לשירות חלופי ברמה הלאומית. חשוב להבהיר, כי כל פתרון של שירות
לאומי חייב לקבוע בבירור כי ההטבות לחייל משוחרר יהיו גבוהות משמעותית
מההטבות לבוגר שירות לאומי.
 
מר אילן סיים את דבריו בכך שפסיקת בג"ץ יצרה שעת רצון להשגת הסדר, והדבר
מובן אפילו ברחוב החרדי, שכן המצב בו החברה החרדית כולה לומדת לא יוכל
להמשך. מאידך, ברור כי בציבור החרדי יש נטיה לנהות אחר הקיצוני. לטענת מר
אילן, ההסדר שיקבע חייב להיות במסגרת "עסקת חבילה" שבה יש נתינה מצד
החרדים (למשל על דרך של חקיקה לזמן מוגבל), ולגישתו אין דרך להכשיר את השינוי
בהסדר אלא "בעסקת חבילה".
 
 
בפי הועדה הופיע גם פרופ' מ' פרידמן (מאוניברסיטת בר אילן), המתמחה בנושא
החברה החרדית, אשר הציג את הצעתו להפחתת גיל הפטור משירות צבאי לתלמידי
ישיבות "שתורתם אומנותם" לגיל 21 - 22.
 
פרופ' פרידמן ציין, כי החברה החרדית היא חברה שונה לגמרי מן החברה הישראלית
הכללית. החברה החרדית ראתה בסוגית הגיוס לצבא (גם לא בישראל) קושי מאז
ומתמיד. הקושי העיקרי מפני גיוס היה החשש כי הגיוס והמפגש עם חברה אחרת
יגרום לצעירים החרדים לנטוש את דרכם ואת אורח החיים הדתי.
 
 
 
פרופ' פרידמן הזכיר, כי הרב משה שיינפלד כתב עוד בשנת 1948 כי הגיוס לצבא
יחזיר למתגיסים (חרדים אנשי צעירי אגודת ישראל שהתגיסו אז לצה"ל) את כבודם
ואת מעמדם. ואולם, אחרי מלחמת העצמאות השתנה המצב, ולראשונה נוצר מצב,
האפשרי רק במדינת הרווחה המודרנית, שנקרא "חברת הלומדים החרדית".
 
"חברת הלומדים" היא חברה שיש לה סוציאליזציה נפרדת לחלוטין מן החברה
הישראלית, המנוהלת באמצעות מוסדות טוטאליים. הלימודים נמשכים כעשר שנים
לפחות. החברה החרדית לא יכולה היתה לתפקד ללא חברת הרווחה המודרנית, אך
היא מציגה גם תרבות נגד לחברה המודרנית. המעבר לחברה המודרנית העביר גם את
החברה החרדית מן העיירות הקטנות לערים הגדולות.
 
פרופ' פרידמן הטעים, כי בסוגית היסוד ההנחה היא כי לא ניתן לכפות גיוס על
אוכלוסיה שלמה. אנשים מוכנים להתגיס לצבא בשני תנאים סוציאליים עיקריים:
הסכמה למטרות הצבא, ואורח חיים בצבא שאינו עומד בסתירה מהותית לאורח
החיים של המתגיס. הפער בין אורח החיים בצבא לבין אורח החיים החרדי הוא פער
עצום, הגדל והולך. הסתירה היא כה מהותית ורחבה, שכל פתרון יהיה במידה כזו או
אחרת ריבוע המעגל. החברה החרדית עומדת בסתירה נוספת, המאלצת אותה לחפש
פתרונות, והיא זו הנוגעת למערך הסוציאליזציה הסגור והכלכלה. פער ההשכלה של
תלמידי הישיבות הופך להיות בלתי ניתן לגישור, וללא השכלה מודרנית לפחות לחלק
מחבריה לא תוכל החברה החרדית להתקים. הצלחתה של החברה החרדית היא גם
כשלונה: הצלחתה ליצור חברה סגורה, "חברת הלומדים" מקימה קשיים משמעותיים
על קיומה. הפתרונות האפשריים לא יהיו פתרונות מוחלטים.
 
לגישת פרופ' פרידמן, הפתרון היחידי האפשרי - ונוצר מצב בו שני הצדדים זקוקים
לפתרון - מחיב שלושה תנאים עיקריים: הבטחת קיומה של התרבות החרדית
הישיבתית באמצעות תמיכה ממשלתית משמעותית, שתוגבל במספר ותהיה תחרותית
(כיום המשאבים מפוזרים מדי); גיוסם של אלה שאינם לומדים; והורדת גיל הפטור -
גיל הפטור צריך להיות שנה לאחר גיל הנישואין הממוצע, דהינו גיל פטור של 21 - 22.
הורדת גיל הפטור תאפשר למי שאינם יכולים להפוך לאליטה תורנית לצאת לשוק
העבודה.
 
לשיטת פרופ' פרידמן, במקביל על המדינה לשאת במלוא עלות לימודיהם של אליטת
הישיבות, בהיקף של כמה אלפי תלמידים, כנגד ביטול כל הסובסידיות והתגמולים
ליתר הלומדים.
 
גיוס מלא
 
 
בפני הועדה הופיע, מטעמו אישית ומטעם תנועת "שינוי", עו"ד אילן שלגי. עו"ד שלגי
הציג את הגישה לפיה יש לגייס את בני הישיבות לשירות צבאי, גם אם לא באבחה
אחת, אלא בהסדר שיפרש על פני מספר שנים.
 
עו"ד שלגי הציג את עמדתו, לפיה ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות הוא פשוט
גיוס בני ישיבות. עו"ד שלגי ציין, כי התחושה היא של אי צדק ושל קיפוח בשל אי
הנשיאה השווה בנטל, והיא הולכת וגוברת, כשבמקביל גישת החברה החרדית שוללת
מבניה את האפשרות של השתלבות בחיים, ודנה אותם לחיים בימי ביניים בציפיה
לימות המשיח.
 

עו"ד שלגי הוסיף, כי לא ניתן להחליט שכולם ישרתו שירות סדיר מיד, ואולם ניתן
לקבוע הסדר הדרגתי, עד להשגת איזון. לטענתו, ברגע שהמנהיגות החרדית תכיר בכך,
גם החינוך ישתנה, וכעבור מספר שנים המציאות תשתנה. עו"ד שלגי הוסיף עוד, כי
יתכן והפתרון הוא לשלול קצבאות ממי שאינו משרת בצבא, וכי במקביל היה מחיב את
אוכלוסית המיעוטים לשרת שירות לאומי.
הצעות נוספות
 
 
בפני הועדה הוצגה הצעתו של סגן השר לעניני דתות, ח"כ יגאל ביבי, להקים גרעינים
תורניים לשירות סדיר בצה"ל.
 
סגן השר ביבי ציין, כי מבחינה דמוגרפית בעשור הבא מרבית חיילי צה"ל יהיו דתיים
וחרדים, ולכן יש לפעול בחכמה ולא בחפזון. גם בציבור הציוני הדתי היתה התפתחות
בענין השירות בצבא. המבקשים מן הציבור החרדי לתת אמון בצבא חייבים קודם כל
לנטרל את החשדנות.
 
עוד ציין סגן השר ביבי, כי מי שיבקש לשבור את "תורתו אומנותו" לא יצליח. יש
ליצור מסגרת תומכת עבור אלה שאינם לומדים או שמבקשים לעזוב את לימודיהם. מי
שיתחכם עם הרבנים , יפסיד את הכל.
 
סגן השר ביבי הציע להקים גרעינים תורניים על גבול הירדן, מאילת ועד הצפון.
הגרעינים ישבו במוצבים משופרים, ילמדו תורה ויעסקו בבטחון שוטף. רעיון זה כולל
מספר שלבים:
 
א. הקמת ועדת היגוי חרדית - צבאית משותפת.
 
ב. ההכשרה תעשה רק על ידי מדריכים דתיים.

ג. המוצבים יותאמו לשהיה ארוכה.
 
ד. יקבעו קריטריונים לקבלה לגרעינים התורניים.
 

לגישת סגן השר ביבי, גרעינים אלה יהיו הבסיס לגדוד שיורכב כולו מחרדים. בדומה
לגדוד הדרוזי שצה"ל הקים בעבר. דרך הכשרתו של הגדוד תהיה במתכונת שיוסכם
עליה, תוך ליווי של רבנים, ואין מה לחשוש מטענות של התערבות רבנים בפעולות
הצבא. בשלב השני תוכשר עתודת פיקוד של קצינים חרדים. בנוסף יוסדר הכשר
מתאים למזון בצבא. יתכן שלפני הגיוס יהיה צורך בשהות במכינה. לאלה שאינם
קרביים תנתן הכשרה בתחום המחשוב.

הגרעין התורני על גבול הירדן (ואין להכתירו בכותרת "נח"ל") יוכל להיות בסיס גם
לשירות החרדים במילואים. הצלחה של הגרעין התורני תאפשר התרחבות גם
למסלולים אחרים ולגרעינים אחרים. סגן השר ביבי ציין, לסיום, כי אין צורך לשיטתו
לקבוע מכסות או כללי מיון לגיוס, ומשתעוגן מסגרת כהצעתו, ההתמינות לגיוס תבוא
מאליה.
 
עמדות והצעות נוספות של אזרחים
 
 
בפני הועדה הובא גם מגוון רחב של הצעות מן הציבור הרחב. הצעות אלה מפורטות
בנספח טז' לדין וחשבון הועדה בצורת טבלה, המפרטת את שם הפונה, מועד הפניה
ומהות הפניה (בטבלה זו כלולות גם חלק מן ההצעות שהובאו לעיל), הן בהרחבה והן
בלא ציון המציע באשר לא כל ההצעה הובאה אלא רק חלקים ממנה שנראו לועדה
מתאימים.
 
פרק ד': מסקנות
 
 
 
הסדר "תורתו אומנותו"
 
 
בהיבט הבטחוני, ברמת הצורך הצבאי הראשוני בתוספת כוח אדם בשירות סדיר
למשימות להן אין כיום ביכולת הצבא להקצות כוח אדם, מצאה הועדה כי אי גיוסם
של תלמידי הישיבות לשירות צבאי סדיר איננו פוגע פגיעה משמעותית וישירה בצרכי
הצבא. לעומת זאת, במעגל השני של הצורך הצבאי, קיים צורך בשירותם הצבאי של
תלמידי הישיבות, אשר יכולים היו להחליף חיילי מילואים רבים לו שירתו שירות
סדיר.
 
ברמת הבטחון הלאומי, מצאה הועדה כי אין ספק שהעדר השילוב של בני הישיבות
בשירות הצבאי יוצר קשיים משמעותיים. אחדות חברתית היא חלק מן הבטחון
הלאומי. ראית הבטחון הלאומי גם בראי החברתי מבהירה כי במצב הקיים ישנם
קשיים חברתיים לא מעטים, העלולים להשפיע על תחושת הלכידות החברתית בישראל
ועל הרצון והמוטיווציה לשרת בצבא מצד קבוצות האוכלוסיה הנושאות כיום בנטל
השירות.
 
מאידך, ספק אם גיוסם של תלמידי הישיבות בכפיה הוא זה שיביא לשיפור, שכן צה"ל
אינו מעונין בשירות כזה אין בו תועלת, רוב המתגיסים ישוחררו מחוסר התאמה,
ולכפיה עלולה להיות דווקא השפעה שלילית על האחדות הלאומית.
 
הועדה מצאה, כי מסלול נצ"ח יהודה (הנח"ל החרדי) מראה כי קימת יכולת, הן מצד
הצבא והן מצד הצרכים של חייל הבא מסביבה דתית חרדית, לקיים מסגרת הולמת
לשירות צבאי של חיילים חרדים. מבחינה זו, רואה הועדה היבט חיובי במסלול זה.
 
הועדה סבורה, לפיכך, כי מן הראוי יהיה לעבות את המסלולים היוצרים מסגרות
מוגנות לשירותם של חיילים חרדים, וכי דגם מסלול נצ"ח יהודה יוכל להיות דגם ראוי
לכך מבחינת המעטפת שהוא יוצר לשירותם של בני הציבור החרדי.
 
 
בהיבט הכלכלי, הועדה מצאה כי הקושי הכלכלי העיקרי ברמת המשק הלאומי נוגע
לצורך בהרחבת השתתפותו של הציבור החרדי במעגל העבודה, וככל שיקדם כן יטב.
גם אם ניתן להתווכח עם הערכות משרד האוצר בהקשר זה, ברור שקיים אובדן
משמעותי של תוצר למשק הלאומי כתוצאה מהמשך הלימודים התורניים בהיקפים
ובגילאים כאלה הנהוגים כיום, ולגבי חלק ניכר מן הלומדים, אשר מבקשים לעשות כן,
מן הראוי ליצור את התנאים שיאפשרו את הצטרפותם לשוק העבודה, כשבמקביל
יחסכו תשלומי ההעברה בגינם: התמיכות למוסדות התורניים ותשלומי הבטחת
ההכנסה.
 
לא ניתן להצביע על גיל מסוים בו כלכלית ניתן לקבוע כי המשך הלימודים איננו רצוי
עוד (מעבר לקביעה הבסיסית, מבית היוצר של משרד האוצר, כי ככל שיקדם כן יטב).
אין מנוס, בהקשר זה, מלקחת בחשבון גם שיקולים אחרים, כגון הנורמות החברתיות
הקימות בענין זה בחברה החרדית, היכולת לפתח "קרירה שניה" בתחומי החיים
הכלליים לאחר שנים ארוכות של לימודים תורניים בלבד, המצב המשפחתי הממוצע
בשנים אלה, ועוד. תוך נטילת מכלול השיקולים בחשבון, באה הועדה למסקנה כי ככל
הנראה הגיל האחרון - ואין ספק כי אין הוא הגיל האופטימלי - בו ניתן עדין ליצור
תשתית להרחבת הצטרפותם של החרדים למעגל העבודה לתועלת המשק הישראלי
ולתועלתם הוא אמצע שנות העשרים לחייהם.
 
 
בהיבט המשפטי, מפסק הדין בענין רובינשטיין נגזרים הקוים המנחים לפתרון הראוי
בסוגית דחית גיוסם של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם": מתן משקל דומיננטי
לשיקול הבטחוני, צמצום מספר מקבלי דחית הגיוס, צמצום מספר הקטגוריות של
מקבלי דחית הגיוס, ומתן משקל ראוי לעקרון השוויון.
 
 
הועדה מצאה, כי לא ניתן להבטיח את השיוויון, לפחות בשלב הנוכחי של הדברים. כל
שניתן, בשלב זה, הוא לתת משקל דומיננטי לשיקול הבטחוני, וליצור מגמה שתוביל
אט אט, בטווח הארוך, לאיזון ראוי בשאלת השיוויון, איזון שכיום אינו קיים.
 
בהתאם לאמור לעיל, ברור כי כל הסדר עליו תמליץ הועדה ואשר יהיה מכוון ליצירת
מגמה של הגברת מעורבות האוכלוסיה החרדית עם החברה הישראלית הכללית, יביא
לצמצום במספרם הכולל של מקבלי דחית הגיוס ובעקיפין גם לצמצום של מספר
הקטגוריות של מקבלי דחית הגיוס, ובמובן זה עונות מסקנותיה של הועדה גם לשיקול
זה עליו הצביע בית המשפט העליון. יתרה מזו, ההערכה היא כי בטווח הבינוני
והארוך, אם אכן יתבסס תהליך חברתי שיביא לצמצום המרחקים החברתיים בין
החברה החרדית לבין החברה הישראלית הכללית, יצטמצם גם מספר המצטרפים
להסדר.
 
ערך הלימודים התורניים הוא ערך מערכיה של מדינת ישראל, כמדינה יהודית
ודמוקרטית. לא יהיה זה מיותר להביא, בהקשר זה, מדברי נשיא בית המשפט העליון,
השופט פרופ' א' ברק:
 
""מדינה יהודית" היא אפוא מדינתו של העם היהודי. . .מדינה שלכל יהודי הזכות
לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים. "מדינה יהודית" היא מדינה
שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי. . ."מדינה יהודית"
היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה
ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותיה. מדינה יהודית היא מדינה שהמשפט העברי ממלא
בה תפקיד חשוב, ושעניני נישואין וגירושין מוכרעים בה על פי דין תורה. "מדינה
יהודית" היא מדינה שבה ערכה של תורת ישראל, ערכיה של מורשת היהדות וערכיה
של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים."110
 
 
בהיבט הערכי, מצאה הועדה כי כיום לא ניתן להגיע להסכמה. התפיסות המוצגות על
ידי הגורמים משני צדי הקשת בכל הנוגע להסדר "תורתו אומנותו" הן כה מנוגדות, עד
כי נראה שהכרעה ביניהן תביא לניפוץ של המרקם בתוכו הן מתקימות. גם מתוך חוסר
הסכמה בשאלות אידיאולוגיות וערכיות הרות עולם, ניתן להסכים כי מן הראוי לנקוט
פעולה לצמצום היקפה של הפגיעה בשיוויון.
 
בטרם סיום חלק זה, מן הראוי לעמוד על שני ענינים נוספים: מספרם של השוהים
בהסדר וקשיי הבקרה והאכיפה.
 
מספר השוהים ברוטו במסגרת הסדר "תורתו אומנותו" חצה, ערב הגשתו של דין
וחשבון זה, את גבול 30,000 תלמידי הישיבה. מספר זה נמצא בתהליכי גידול
מתמידים, ונתוני ההצטרפות להסדר בשנת 1999, שעדין אינם סופיים, ממחישים ענין
זה. על פי תחזיות צה"ל, אם ימשך הגידול במספר המצטרפים להסדר במתכונתו
הנוכחית, עשוי מספר השוהים בהסדר להגיע בתוך פרק זמן של כעשר עד חמש עשרה
שנים להיקף העולה על 60,000 איש, ומספר המצטרפים יגיע להיקף של 15% מתוך
שנתון הגיוס (ברוטו).
 
מבחינה משפטית וציבורית, אין ספק כי חלה חובה על צה"ל לפקח על קיומו של
ההסדר ועל כך שתלמידי הישיבות מקימים את תנאיו. אין גם ספק, במישור הציבורי,
כי גם ראשי הישיבות מן הראוי שיסיעו בפיקוח במובן זה שלא יתנו את ידם לדחית
התיצבותם של תלמידי ישיבה שאינם מתמידים בלימודיהם ולמעשה אין "תורתם
אומנותם".
 
ואולם, לבקרה ולפיקוח עלות משלהם, הן במישור הארגוני והן במישור התקציבי.
פיקוח זה, בהיקפים בהם עסקינן, הוא ענין מורכב ורחב היקף. היקף כוח האדם
הדרוש לשם בקרה ומעקב ראוים לשמם111 על הסדר "תורתו אומנותו", גם
על בסיס מדגמי ועל בסיס של סבבי ביקורות שוטפים, עומד על עשרות אנשים, אם לא
למעלה מכך, ודורש גם הקצאת משאבים נוספים: כלי רכב, ציוד, משרדים, וכך הלאה.
כיום אין רשויות הצבא מקצות משאבים אלה, וזאת עקב תעדוף המשימות והמשאבים
במסגרת תקציב הבטחון. אין ספק, כי גם בהיבט זה הפחתת מספרם של השוהים
בהסדר תאפשר יצירת מערכת בקרה מאוזנת יותר ובמשאבים בהיקף שניתן לעמוד בו.
 
החברה החרדית
 
 
אחד התנאים לדחית שירותו של מי ש"תורתו אומנותו", הוא שנאסר עליו לעסוק בשום
עיסוק אחר. הדבר מתחיב מעצם ההגדרה של "תורתו אומנותו", שעניינה התמסרות
טוטלית ללימוד תורה, להוציא כל עיסוק אחר. ועוד, כשמדובר בבן ישיבה עד גיל 21,
לא יתכן לתת לצעיר כזה, עדיפות כלכלית על חייל המשרת בצה"ל. ואולם איסור
העיסוק מגיל 21 ואילך, ומניעת הכשרה מקצועית לקראת פרק כלשהו בעתיד, מעיקים
מאוד על פרנסת ביתו של אברך בעל משפחה, למרות המידות של הסתפקות במועט
ודחיית המותרות שבן תורה אמון עליהן.
 
הוגש לועדה סיכום מחקר של גאלופ ישראל בע"מ מאפריל 1999 על תעסוקת חרדים
(נספח יז' לדין וחשבון הועדה). המחקר נערך לפי הזמנת הג'וינט בישראל והוצג לפני
הועדה על ידי מר אבינועם ברוג. מן המחקר עולה כי כל הנבדקים, הלומדים בכולל,
עושים כן רוב שעות היום ואף בערב. מעטים דיווחו שלעתים, בשעות הערב, או
בהפסקה שבין סדרי הלימוד, הם עובדים בעבודות מזדמנות, שעות ספורות בשבוע,
כגון בגינון, בשיווק ובהוראה לתלמידים המתקשים בלימוד.
 
 
לפי ממצאי המחקר, תלמידי הישיבה מקבלים תמיכה חודשית מן הכולל (כאלפיים
ש"ח, תלוי בכולל, במצב המשפחה ברמת הלימוד) וחלקם נתמכים גם על ידי הוריהם.
חלק גדול מהם מקבלים הבטחת הכנסה, ונשותיהם עובדות ומסיעות לפרנסת הבית,
(מלבד תפקידן כאמהות וכעקרות בית).
 
מר ברוג הסביר, כי המסלול המקובל הוא של לימודים בישיבה עד החתונה ובכולל
אברכים אחרי החתונה. עם התרחבות המשפחה ועמה קשיי הפרנסה, נוצרת פתיחות
מסוימת לבקש תעסוקה והכשרה מקצועית. (הפתיחות מוצהרת יותר בישיבות
"החסידיות" מאשר "הליטאיות", ובמגזר הספרדי יותר מאשר באשכנזי, ועם עלית
הגיל יותר מאשר בגילים הצעירים).
 
 
המשמעות הכלכלית למשק
 
 
כאמור הועדה בקשה ממשרד האוצר סקירה כלכלית על המשמעות הכלכלית של
ההסדר האמור. קיבלנו סקירה על ההשלכות המקרו כלכליות של ההסדר. הסקירה
(לעיל) בהכרח מתבססת על הנחות והשערות לא מעטות, אך מסקנותיה מסתברות
למדי. מסתבר שדחית כניסתם של בני הישיבה מגיל 31 ומעלה אל שוק העבודה,
"גורעת מתוצרו של המשק הישראלי 1 - 1.2 מיליארד ש"ח בשנה", ובהתקים הנחות
נוספות, אף הרבה למעלה מזה. אילו ניתן היה - במנותק מן ההיבט של אי שירות בצבא
- להביא לידי כך שיותר ויותר אברכים ירכשו מקצוע ויצאו לעולם המעשה
והתעסוקה, היה הדבר מביא תועלת רבה מאוד הן למשק המדינה והן למשפחות
האברכים שיתפרנסו בכבוד מיגיע כפיהם.
 
ואולם, הועדה יצאה מן ההנחה, שחובת השירות בצה"ל החלה על אברכים הפורשים
מלימודיהם ומבקשים להתפרנס, מרתיעה לפחות חלק מהם מלעשות את הצעד
המכריע הזה. מכאן העמדה, שהוצגה לפנינו לא אחת, ומצד חוגים הנחשבים
לחילוניים, כי מן הראוי להוריד את גיל הפטור מגיל 41 (או בפועל, לגבי מרבית בני
הישיבות, 31 - 35) לגיל 24 - 25, באופן שצה"ל לא יהיה "הסוהר" של בני הישיבות.
 
במאמרו - מחקרו של מר שחר אילן, המתמקד באוכלוסיה חרדית (נספח יג' לדין
וחשבון לעיל), שפורסם בדצמבר 1999 על ידי מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות
בירושלים, כותב בין היתר כותב מר אילן דברים אלה:
 
"יש לשלול מבחורי הישיבות את הזכות להתגיס לאחר גיל 24. לצה"ל יחסך בכך
הצורך להכשיר אברכים מבוגרים. המשק ירוויח מכך פעמיים, משום שכמחצית
מבחורי הישיבות האברכים שבמסגרת הסדר דחית השירות יפלטו ממנו ויוכלו
להצטרף לשוק העבודה, ומשום שיחסכו למדינה תקציבים רבים המוקדשים לפרנסת
האברכים האלה וללימודיהם בישיבה. לדוגמה, אברכים שיש להם שלושה ילדים
ומעלה ושאינם עובדים זכאים לקבל קצבת הכנסת הבטחה ממשרד הדתות. הורדת גיל
הפטור עשויה לחסוך את רוב תקציב הבטחת ההכנסה, שעמד בשנת 1999 על 118
מיליוני שקלים"112.
 
"יש רק דרך אחת להוציא מספר גדול של בחורי ישיבות חרדים לשוק העבודה, והיא
לפטור אותם באמצע שנות העשרים שלהם מכל שירות צבאי. יש לוותר על טירונות
והכשרה ופשוט להעניק להם פטור מלא."
 
כאמור, כל זה מבוסס על ההנחה שהשירות בצה"ל, ואפילו שרות מקוצר, הוא שמרתיע
את האברך מלצאת לעולם המעשה. כנגד הנחה זו אפשר להצביע על העובדה שאברכים
שיכלו לקבל פטור מלא בגיל מוקדם, כגון מטעמי בריאות או מטעמי גודל המשפחה,
ממשיכים בכל זאת בלימודים ואינם יוצאים לעולם המעשה. אולם, בהעדר נתונים על
מספרם של אלה, קשה לקבוע אילו מן ההנחות קרובה יותר למציאות. ככל הנראה
השירות בצה"ל, אפילו שירות מקוצר, אכן מהווה גורם מרתיע, בעיקר מפני שמדובר
בכניסה לעולם המהווה "איום" על אורח החיים והשקפת העולם של האברך.
 
 
 
שנת ההכרעה
 
 
במצב דהיום, גם בלא "האיום" של חובת שירות בצה"ל, אברך המבקש "לפרוש מן
התורה" ולהתפרנס מיגיע כפיו, עומד בפני מצוקה נפשית קשה. המעבר מתפרש כעין
"שריפת גשרים" וכעין "בגידה" בחבריו, ברבותיו ובכל השקפת עולמו. האברך נקרע
בין צרכי הבית והמשפחה ובין האידיאל של התמסרות ללימוד התורה.
 
בכך ניתן למצוא הסבר לתופעה שהוזכרה לעיל, שרבים שלא היו נקראים לשירות בגלל
גילם ומשפחתם, אינם ממהרים לצאת מן הכולל. לפיכך סברנו, כפי שיובא בפרק
ההמלצות, שיש לתת לאברך מגיל 23 ואילך "שנת הכרעה", שנה שבה יהא רשאי,
במקביל ללימודיו המלאים או החלקיים ללמוד מקצוע ולחפש תעסוקה, בלא שיאבד על
ידי כך את הסטטוס של מי ש"תורתו אומנותו". בתום השנה יקל עליו להכריע אם אכן
יצא לעולם המעשה או יחזור ללימודיו הקודמים.
 
כפי שיבואר להלן, ומכיוון שהועדה עוסקת בהקשר זה בהערכות שלעתיד, מושכלות
ככל שיהיו, ומתוך תפיסה הגורסת הנעתם של תהליכים חברתיים עמוקים, כל
המלצותינו, לרבות ההמלצות בדבר חלופות השירות הצבאי, שנת ההכרעה וכיוצא
באלה, הן בגדר "הוראת שעה" למשך מספר שנים, שבמהלכן יתברר אם התהליכים של
צמצום הניכור והמרחק החברתי של המגזר החרדי עם החברה הכללית, בעולם
המעשה, ובסופו של דבר גם באמצעות שירות בצה"ל, אכן יתפתחו בכיוון שהועדה
סבורה כי יתפתחו.
 
 
 
הדרך אל ההמלצות
 
 
מה שבסופו של דבר הנחה את הועדה בהמלצותיה, היתה ההכרה שכל פתרון כפוי על
עולם הישיבות - נדון לכשלון מראש.
 
ראש אגף כוח אדם, בהופעתו בפני הועדה, הצהיר, שצה"ל אינו מעונין באוכלוסיה
שלמה שהשירות נכפה עליה. עם עמדה זו הסכימו, למעשה, מרבית האישים שהופיעו
בפני הועדה. לא ניתן לכפות שירות על אוכלוסיה שלמה, המצהירה שהיא מוכנה למלא
את בתי הסוהר ובלבד שלא יכפה עליה השירות.
 
 
גם אם היה נעשה נסיון לכפות שירות צבאי על אוכלוסיות נסיון כזה היה נכשל, וגם
שירותם של אותם יחידים, יהא מספרם אשר יהא, שיתפסו וישרתו, שירותם יהא יקר
מאוד מבחינה כלכלית, וחסר תועלת ממשית. הניסיון מלמד שבמקרים לא מעטים
יחידים המשתמטים מצה"ל והשירות נכפה עליהם, נפלטים מן הצבא כעבור זמן קצר,
קל וחומר לאוכלוסיה גדולה או לציבור שלם הנחושים בדעתם. אין משמעות הדברים,
כמובן, כי צה"ל אינו מקצה (ויש להניח כי ימשיך להקצות) משאבים לאכיפת החוק
ולכפית שירות צבאי, אלא כי בתנאים ובמאפינים היחודיים של החברה החרדית, כפית
השירות הצבאי לא תהיה מעשית.
 
לדעת הועדה, גם כפיה עקיפה, כגון ביטול הטבות ותשלומים לסרבני שירות, היא
בעיתית (שהרי גם כיום ישנם כוללים וישיבות שאינם מקבלים הטבות מן המדינה,
והם מתקימים וממשיכים לפעול), מה גם שגישה כזו גם אינה ריאלית.
 
לאור דברים אלה, גם חברי הועדה, והם הרוב, הדוגלים בערך שוויון, סבורים שיש
להתנהל בענין זה בהדרגה, בלי כפיה. הנחת הועדה היא שלא כל הרשומים כיום כמי
ש"תורתם אומנותם" הם אכן ראויים לתואר זה, אלא שהלחץ החברתי בסביבתם מצד
אחד, והעדר מסגרות מתאימות להם בצבא מצד שני, מונעים את יציאתם ממסגרת
הישיבה והכולל.
 
פתיחת חלופות ושבילים שונים, הן לשירות צבאי חלקי או מלא (דוגמת הנח"ל החרדי),
והן לשירות בפיקוד העורף במשימות הצלה והן לשירות אזרחי לאומי, הכל כפי
שיפורט בפרק ההמלצות, עתידה, כך יש להניח, להביא מספר ניכר של דחויי שירות
לשורות הצבא או לשירות מן השירותים האמורים. בכך תקטן "המסה הקריטית" של
דחויי שירות, שעליה אמר בית המשפט העליון שהכמות שלה הופכת לאיכות.
 
הדעות בקרב הועדה בדבר תקופות המעבר והמעקב אחר המגמות וההערכות נעו
במשרעת רחבה, בין תקופות מעקב של אחת לשלוש שנים, לבין תקופות מעבר ומעקב
של שבע שנים, ואפילו תקופה ראשונה של עשר שנים. בסופו של דבר, הלכה הועדה
בענין זה בדרך האמצע, וקבעה כי תחנות המעקב והבחינה יוצבו אחת לחמש שנים.
 
כך או כך, עם הזמן והניסיון ניתן יהיה לבחון עד היכן הנחות והערכות אלה נכונות,
ואם תחנות המעקב נקבעו כהלכה, והמלצות הועדה יהיו, בכל מקרה, בבחינת הוראת
שעה ומעבר, עד שהמציאות תורה דרכה, כעבור מספר שנים.
 
פרק ה': המלצות
 
 
המלצות
 
 
 
כללי
 
 
הועדה סבורה, כי בצד ציבור לומדי התורה המתמסרים ללימוד כנדרש, שלגביהם
ימשך ההסדר, ישנם תלמידים שאינם מתאימים ללימוד האינטנסיווי הממושך, להם
מתאימה דרך אחרת.
 
עבור אלה מתלמידי הישיבות להם מתאימה דרך אחרת, יש לפתוח חלופות ומסגרות
שירות ההולמות את אורח חייהם, מתוך הנחה שלחץ הפרנסה מצד אחד ומעשיותן של
החלופות והמסגרות מצד שני, יגרמו לחלק מאלה המחפשים את הדרך האחרת לבחור
בה.
 
לפיכך, על הפתרון להיות רב מסלולי, רב תחומי ורב ברירה: להותיר מספר מסלולי
שירות ודחית שירות אפשריים, להציע מספר תחומים של שירות, ולאפשר מספר רב
ככל האפשר של נקודות בחירה וברירה (וכן "נקודות יציאה") במסגרת ההסדר.
 
 
 
תלמידי ישיבה מגיל 18 - לימודים תורניים
 
 
הועדה ממליצה, כי יתאפשר לתלמידי הישיבות המבקשים זאת ללמוד בישיבות
במתכונת הקימת (לרבות הכלל לפיו המפסיקים את לימודיהם בגיל זה מחויבים
בשירות צבאי סדיר), תוך הידוק מנגנוני הפיקוח והבקרה ושיתוף פעולה של ראשי
הישיבות, וישום מלא של דו"ח ועדת ישראלי.
 
הישום המלא של דו"ח ועדת ישראלי יכלול גם את החלקים שלא יושמו עד כה: עיגון
בחקיקה ראשית ובתקנות של הסדר "תורתו אומנותו", על כל פרטיו ודקדוקיו, ועיגון
ומימוש התחיבותם של ראשי הישיבות כלפי מערכת הבטחון לפקח על קיום תנאי
ההסדר על ידי התלמידים בישיבותיהם ולדווח על חריגות מהם למערכת הבטחון,
באמצעות ועד הישיבות בארץ ישראל.
 
 
 
תלמידי ישיבות שהפסיקו את לימודיהם
 
 
במתכונת הקימת היום, מי שיבקשו להפסיק את לימודיהם בישיבה לפני הגיעם לגיל
24, יחויב בשירות צבאי סדיר לפי קביעת שלטונות הצבא.
 
 
 
תלמידי ישיבה שלא הפסיקו את לימודיהם
 
 
תלמידי ישיבה שלא הפסיקו את לימודיהם ימשיכו ללמוד בישיבה במסגרת הסדר
"תורתו אומנותו" במתכונת הנהוגה כיום ובאותם תנאים הקבועים על ידי צה"ל.
 
 
 
 
 
 
תלמידי ישיבה מגיל 23 - שנת הכרעה
 
 
תונהג "שנת הכרעה": תלמידי הישיבות יוכלו להפסיק את לימודיהם לשנה אחת
בהגיעם לגיל 23 ולהמשיך ללמוד לאחר מכן, ללא כל תוצאות בשל הפסקת לימודיהם,
וזאת בכדי לאפשר הסתגלות למעבר מאורח חיים של לימודים תורניים לאורח חיים
אחר, לאפשר לימוד מקצוע, וכיוצא באלה.
 
מי שיסימו את שנת ההכרעה לאחר גיל 24 ולא ימשיכו בלימודיהם, לא יחויבו בשירות
סדיר, ויועמדו לרשותם החלופות שיפורטו להלן.
 
 
 
תלמידי ישיבה - חלופות רבות ברירה
 
 
תלמידי ישיבה שיבקשו להמשיך ללמוד, לרבות לאחר שנת הכרעה, יורשו לעשות כן,
בהתאם לתנאי הסדר "תורתו אומנותו" דהיום.
 
תלמידי ישיבה שיבקשו שלא להמשיך ללמוד, יקבעו להם חלופות שיועמדו לבחירתם,
ובלבד שלמדו לימודים תורניים תקינים ורצופים מגיל 18 ואילך, כדלקמן:
 
א. שירות צבאי מקוצר.
 
ב. שירות אזרחי.
 
כן ממליצה הועדה לאפשר מסלול של שירות במשמר האזרחי באזורי עדיפות לאומית.
 
תלמיד ישיבה שיפסיק את לימודיו בלא שבחר באחת מחלופות אלה, יחויב בשירות
צבאי על פי צרכי הצבא בהתאם למצב הנהוג כיום.
 
 
 
שירות צבאי מקוצר
 
 
תופעל מסגרת לשירות צבאי מקוצר של תלמידי ישיבות שהפסיקו את לימודיהם לאחר
גיל 24, ובחרו בחלופה זו, כדלקמן:
 
א. בגיל 24 ישרתו תלמידי הישיבות שירות צבאי של ארבעה חודשים במסגרת פיקוד
העורף ובמסגרות דומות, ולמי שיבקשו זאת - גם במסגרות אחרות לפי צרכי הצבא,
בתנאים ולתקופות שיקבעו שלטונות הצבא; פרטי ויעדי השירות יקבעו על ידי צה"ל.
 
ב. לאחר שירות מקוצר זה, ישובצו התלמידים במערך המילואים של צה"ל, לשירות
מלא לפי צרכי הצבא.
 
 
 
שירות אזרחי
 
 
תופעל מסגרת נסיונית לשירות אזרחי של תלמידי ישיבות שהפסיקו את לימודיהם
לאחר גיל 24, ובחרו בחלופה זו, כדלקמן:
 
א. בגיל 24 ישתלבו תלמידי הישיבות בשירות אזרחי.
 
 
 
ב. אורך השירות האזרחי יהיה בשלב הניסיוני הראשון של שנה אחת, והוא יהיה
שירות בלא שכר, למעט שכר כנהוג בשירות צבאי סדיר; עם זאת, למשרתים בשירות
האזרחי יותר לעבוד עבודה פרטית לפרנסתם בשעות שלאחר השירות מדי יום.
 
ג. למשרתים שירות אזרחי בגילאים המבוגרים יחסית בהם עסקינן (24 ומעלה), תנתן
האפשרות לשרת במתכונות מגוונות (כגון שירות מפוצל מבחינת שעות השירות בכל
יום, כגון ארבע שעות בבוקר וארבע שעות בערב או שמונה שעות בשעות אחר הצהרים
והלילה, וכיוצא באלה).
 
ד. השירות האזרחי יופעל במתכונת של שירות בקהילה האורגנית ורק לאחר תקופת
נסיון תבחן הפעלת השירות גם מחוץ לקהילה; עם זאת, מי שיבקשו זאת, יוכלו לשרת
גם שלא על פי מגבלות אלה כבר במועד תחילת הפעלת השירות האזרחי (שירות מחוץ
לקהילה).
 
ה. השירות האזרחי יופעל למגוון משימות שיקבעו, בחלקו באמצעות גופים ממלכתיים
(כגון פיקוד העורף ורשויות מקומיות), ובחלקו באמצעות עמותות מפעילות בפיקוח
ממלכתי (כגון ארגון "בת עמי").
 
ו. בתום השירות האזרחי יצורפו בוגרי השירות האזרחי למערך המילואים של צה"ל,
וגיל הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות במסלול זה יקבע על ידי צה"ל לפי צרכיו.
 
ז. מי שלא יחויבו בשירות מילואים, על פי צרכי צה"ל, ניתן יהיה לקרוא להם לשירות
אזרחי שנתי, אם צרכי המשק יחיבו זאת בעתיד.
 
ח. השלכות השירות האזרחי ותנאיו יבחנו מעת לעת הן באשר להשפעתן על הסדר
"תורתו אומנותו" והן בראיה הרחבה של הדברים.
 
הועדה סבורה כי בראיה לטווח הארוך, מן הראוי יהיה לשקול את הרחבת הסדר
השירות האזרחי לכלל אזרחי ישראל שאינם משרתים שירות צבאי, מכל סיבה שהיא.
 
 
 
שירות במשמר האזרחי באזורי צורך בטחוני
 
 
תופעל מסגרת לשירות במשמר האזרחי באזורי צורך בטחוני של תלמידי ישיבות,
כדלקמן:
 
א. מגיל 21, תלמידי ישיבות המתגוררים באזורי צורך בטחוני (לפי קביעת משרד
הבטחון והמשרד לבטחון פנים) יוכלו לשרת בהתנדבות במשמר האזרחי במשך 24
ימים בשנה, ובלבד שימשיכו להתגורר באזורי צורך בטחוני.
 
ב. תלמיד ישיבה שהשלים עשר שנות שירות במשמר האזרחי כאמור לעיל יפוטר
משירות סדיר במלאת לו 31 שנה, בכל מצב משפחתי; תלמידי ישיבה במסלול זה
יקראו לשירות מילואים לצרכי הכשרה, ולאחר מכן לא יקראו לשירות אלא בשעת
חרום.
 
ג. מי שיעזבו את אזור הצורך הבטחוני או יפסיקו את התנדבותם לפני גיל 24 בטרם
השלימו את חובתם כאמור לעיל, יחויבו בשירות צבאי סדיר לפי קביעת שלטונות
הצבא; מי שיעזבו את אזור הצורך הבטחוני או יפסיקו את התנדבותם אחרי הגיעם
לגיל 24 בטרם השלימו את חובתם כאמור לעיל, יחויבו בשירות אזרחי באופן יחסי
להיקף השירות ולמספר השנים שכבר שירתו במשמר האזרחי, ולאחר מכן יצורפו
למערך המילואים של צה"ל.
 
ד. גיל הפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות במסלול זה יקבע על ידי צה"ל לפי צרכיו.
 
ה. השירות במשמר האזרחי באזורי צורך בטחוני יופעל תחת מסגרת צבאית או
במסגרת השירות האזרחית, לפי העדפתם של שלטונות הצבא.
 
 
 
 
מסגרות לחיילים דתיים
 
 
על פי הצעת צה"ל, יורחבו ויבוססו המסגרות המוגנות לשירות צבאי של חיילים חרדים
ואחרים.
 
מסגרות אלה יהיו גמישות ויאפשרו גם מעבר ביניהן בכפוף לצרכי הצבא ולכללים
שיקבעו על ידי רשויות הצבא.
 
 
 
הנהגת עולם הישיבות
 
 
הועדה מצפה כי לנוכח עמדת הציבור החרדי כי רק מי שלומד רשאי להנות מדחית
גיוסו, ראשי עולם התורה יצאו בקול קורא נגד ניצול לרעה של הסדר "תורתו
אומנותו".
 
 
 
הצלבות נתונים בענין תלמידי ישיבות
 
 
יתקימו הצלבות נתונים בין משרד האוצר, המוסד לביטוח לאומי, המשרד לעניני דתות
לבין צה"ל - מנהל גיוס בענין תלמידי ישיבות.
 
 
 
מימון ההסדרים
 
 
ישום המלצות הועדה יטיל נטל תקציבי על צה"ל, על מנת לקיים את ההכשרה הצבאית
הראשונית (שאין אחריה שירות צבאי מלא) ויש להניח כי גם בתוספת של ימי
מילואים. נטל זה יחיב תוספת תקציבית. מצד שני, קיים חסכון תקציבי מידי וישיר
לגבי כל תלמיד שחדל להיות רשום בישיבה, לבד מהתועלת הכלכלית העקיפה.
 
ההסדרים החדשים ימומנו על ידי משרד האוצר במסגרת תקציב המדינה. המימון
יהיה בנוסף לתקציב הבטחון ובנפרד ממנו (בטווח הארוך תהיה בכך תועלת כלכלית
מצטברת).
 
בכל מקרה, לא יותנה ישומן של המלצות הועדה בהשגת חסכון תקציבי בפועל.
 
 
ישום
 
 
ישום ההמלצות מחיב חקיקה והערכות מנהלית וארגונית, הן בצה"ל והן מחוצה לו.
 
הערכות זו יש להניח כי תארך זמן מה, להערכת הועדה, ובמיוחד חבריה האמונים על
כגון דא, כשנה לפחות.
 
במקביל, יהיה צורך לערוך שינויי חקיקה, וזאת כדי ליצור את המסגרת המשפטית
המתאימה לישומן של ההמלצות, אשר הועדה רואה חשיבות כי ייושמו כולן יחד,
ובמקביל. הליכי החקיקה יארכו ודאי גם הם תקופה של ממש.
 
הועדה ממליצה כי ישום המלצות הועדה יחל באורח מידי, בסמוך לאחר הגשת הדין
וחשבון, וכי תקופת הישום של המלצותיה תפרס על פני תקופה של שנה עד שנתיים,
דהינו כי גמר ישום ההמלצות יהיה לא יאוחר מן הרבעון הראשון של שנת 2002 (שבט
התשס"ב).
 
הועדה ממליצה, כי שר הבטחון יקים צוות היגוי לישום המלצותיה, אשר יעקוב אחר
ישום ההמלצות ואחר תוצאותיהן והשלכותיהן.
 
עוד ממליצה הועדה, כי שר הבטחון ידווח מעת לעת לועדת החוץ והבטחון של הכנסת
על ישום המלצות הועדה ועל ההתפתחויות הנוגעות להסדר "תורתו אומנותו".
 
חקיקה
 
 
כדי לאפשר את כל אלה, מן הראוי כי יחוקק חוק שיצור מסגרת ראויה לדחית גיוסם
של תלמידי הישיבות המבקשים להמשיך ללמוד ולפניתם של מי שאינם מעונינים בכך,
לאחר גיל מסוים, לדרכים אחרות.
 
החוק יסמיך את שר הבטחון ליתן דחיות שירות לתלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם"
בהתאם להסדר הקיים ובהתאם להמלצות האמורות לעיל.
 
חלופות השירות המומלצות על ידי הועדה יקבעו בתקנות לפי החוק ובפקודות הצבא
ככל שהדבר נוגע לשירות הצבאי המקוצר, ובחקיקת משנה ככל שהדבר נוגע לשירות
האזרחי ולשירות במשמר האזרחי באזורי עדיפות לאומית, וזאת על מנת לשמור על
גמישות הפעלתם של הסדרים אלה.
 
כדי לאפשר מעקב אחר התקדמות המגמות במסגרת הסדרי דחית הגיוס לתלמידי
ישיבות "שתורתם אומנותם", יקבע החוק תקופות בנות חמש שנים כל אחת, כאשר
בתום כל תקופה יותנה המשך תוקפו של החוק בהחלטה על הארכת תוקפו שתנתן על
ידי ועדת החוץ והבטחון של הכנסת.
 
הצעת החוק אשר נוסחה מטעם הועדה מצורפת בתוספת לדין וחשבון הועדה.


פרק ו': סיכום

סוף דבר
 
 
אין הועדה משלה את עצמה כי דין וחשבון זה המוגש על ידה יתקבל בברכה בכל חלקי
הציבור. ברור לכל חברי הועדה, כי גם לאחר ישום המלצות הועדה לא יבוא מזור מלא
לתחלואים ולקשיים המתלווים את הסדר "תורתו אומנותו" מאז הקמתו.
 
המלצותיה של הועדה מצביעות על יעדים מסוימים. ציפית הועדה היא כי בעקבות
ישום המלצותיה יקטן מספר השוהים בדחית שירות במסגרת הסדר "תורתו אומנותו"
באורח משמעותי. הערכת הועדה היא כי בעקבות ישום המלצותיה, בטווח הבינוני
והארוך, יחולו גם שינויים חברתיים אשר עשוים להוביל בסופו של דבר גם לשינוי
במתכונת ההצטרפות להסדר, ובמיוחד במתכונת ובהיקף המצטרפים הנותרים ללמוד
בישיבות פרק זמן ארוך, המונע מהם מעשית לאחר מכן שירות צבאי משמעותי.
 
השיוויון לא יושג באורח מידי, וגם לא בתוך שנה, שנתיים או חמש. לעומת זאת, מגמה
מסוימת של צמצום הפגיעה בשיוויון הינה בגדר התוצאות המסתברות של ישום
המלצות הועדה. הועדה סבורה כי בנסיבות התנאים והזמן, מהוות המלצותיה מועט
המחזיק את המרובה, ואת המיטב שניתן לעשות בכל נוגע להסדר "תורתו אומנותו"
בלא להביא לשבר חברתי קיצוני במדינת ישראל.
 
מגמותיו של ההסדר במתכונתו הקימת הן מובהקות וברורות - גידול עקבי ורציף, בכל
המדדים. הועדה סבורה כי בישום המלצותיה יהיה כדי לעצור התפתחות זו, ואט אט
להביא למגמה הפוכה. אין נקודת הסיום או קו המטרה של המגמה ההפוכה בריקון
הישיבות מיושביהן. שינוי המגמה יביא בסופו של דבר לנקודת איזון חדשה, הפוגעת
פחות בעקרון השיוויון, המתחשבת עם זאת באמונתם הדתית של תלמידי הישיבות,
היוצרת הבנות אחרות, ולתקוות הועדה - גם כזו היוצרת מארג חברתי חדש בישראל.
 
לא ניתן לחזות, ואין הועדה מתימרת לעשות כן, האם נקודת האיזון שתווצר בעקבות
ישום המלצות הועדה תהיה ראויה ותהיה קבילה על כל חלקי החברה הישראלית.
מבחינה זו, הועדה איננה מצביעה על "ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות" אלא על
מעין "קדם ההסדר הראוי".
 
מוסכם על הכל, כי במצב הקיים אליו הגיע הסדר "תורתו אומנותו" נדרשת תבונתו של
חייט אומן ולא פסקנותו החותכת של אזמל מנתחים. תבונת האומן משמעותה העדפת
יצירתו של נתיב שניתן לילך בו, גם אם הוא עקלקל וארוך, על פני נתיב ישר וקצר
המוביל אל מבוי סתום:
 
"אמר רבי יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם, חוץ מאשה ותינוקת ותינוק. . .פעם
אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו, באיזו דרך
נלך לעיר? אמר לי: זו - קצרה וארוכה, וזו - ארוכה וקצרה, והלכתי בקצרה וארוכה.
כיוון שהגעתי לעיר, מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסין, וחזרתי לאחורי. אמרתי לו:
בני, הלא אמרת לי "קצרה" ?! אמר לי: ולא אמרתי לך "ארוכה"?! נשקתיו על ראשו
ואמרתי לו: אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים, מגדוליכם ועד
קטנים."113
 
הועדה סבורה כי בדין וחשבון זה הציבה את אבני הדרך הראשונות בנתיב הדרך
הארוכה והקצרה.
 
"תם ולא נשלם"
אין דין וחשבון זה של הועדה בגדר סוף פסוק.
 
ההסדרים עליהם ממליצה הועדה עתה דינם בחינה ועיון מחדש מעת לעת. הועדה
ממליצה על צעדים שמטרתם יצירת מגמה. מגמה זו מן הדין כי תבחן בתוך מספר
שנים: האמנם נוצרה כלל מגמה? האם התפתחותה היא בקצב הראוי? האם יש לנקוט
צעדים נוספים? האם יש להפסיק נקיטתם של אמצעים אחרים?
 
כל אלה יחיבו מעקב, בקרה ובחינה.
 
לשם כך תקבע מתכונת דיווח הולמת, מעת לעת, של צה"ל ומשרד הבטחון אל ועדת
החוץ והבטחון של הכנסת, על מנת לעמוד על ההתפתחויות הנובעות מישומן של
המלצותיה, אשר תקוותה ובטחונה הם, כמובן, כי ייושמו במלואן.
 
אם יתברר כי קצב התפתחותם של הדברים אינו משביע רצון או כי המלצה מסוימת
של הועדה לא תצלח ואיננה משיגה את מטרותיה, חזקה על הרשויות המופקדות על כך
כי ידעו לנקוט בצעדים המתאימים.
 
ברוח זו גם נוסחה הצעת החוק הנלווית לדין וחשבון זה.
 
יתכן ובעוד חמש שנים, מתכונת השירות הצבאי בצה"ל תהיה שונה לחלוטין, ושאלת
תלמידי הישיבות וגיוסם לא תהיה כה חריפה, קשה ושנויה במחלוקת. במקרה כזה -
ודאי יכתיבו נסיבות הזמן והארועים אז הסדר אחר.
 
ואולם, אם לא כך יהיה, תקוותה של הועדה היא כי עלה בידה במסגרת המלצותיה
ליצור פתח וראשית לאיזון ראוי, בסוגית לימוד התורה בישראל ובסוגית הסדר "תורתו
אומנותו".
 
תוספת א':
עמדת חבר הועדה עו"ד יהושע שופמן

 
מבוא
 
 
דו"ח הועדה הוא מסמך מרשים ומאיר עיניים, וכבר בפתח דברי אבקש להביע את
הערכתי העמוקה ליושב ראש הועדה ולמזכיר הועדה על העבודה העצומה שהושקעה
על מנת ליצור דין וחשבון מקיף ומעמיק, אשר ישמש את קובעי המדיניות היום
ובשנים הבאות.
 
אף כי רבים מהדברים המובאים בדין וחשבון מקובלים עלי, ואני יכול להצטרף
לעיקרי ההמלצות, אני רואה עצמי חייב לכתוב בנפרד, משום שמסקנותי מבוססות על
ניתוח השונה במובנים מסוימים מזה הבא לידי ביטוי בדין וחשבון הועדה, ותוך
דגשים שונים.
 
 
 
האם המליצה הועדה על הסדר ראוי?
 
 
כפי שנכתב בדין וחשבון הועדה, הועדה מונתה על מנת לגבש הסדר ראוי בנושא גיוס
בני ישיבות לצה"ל. אני מצטרף, כאמור, לעיקרי ההמלצות של הועדה. על כן השאלה,
האם אכן המלצנו על הסדר ראוי, מופנית לא רק לבעלי דעת הרוב בועדה. זו שאלה
שהפניתי, תוך כדי עבודת הועדה ועם סיומה, בראש ובראשונה כלפי עצמי.
 
לדעתי, נותרה עדין כברת דרך ארוכה עד להשגת הסדר ראוי בנושא גיוס בני ישיבות.
התרשמתי מתוך דיוני הועדה כי מקצת חברי הועדה סבורים שהסדר "תורתם
אומנותם" אשר יונהג על פי המלצות הועדה הוא הסדר נכון, ההולם את הערכים בהם
הם מאמינים. אני מכבד, כמובן, דעה זו, אך בעיני, אין הדבר כך. בכל מהלך דיוני
הועדה - בעת שמיעת העדים שהופיעו בפנינו, במהלך הביקורים בישיבות, בדיונים
הפנימיים בין חברי הועדה, תוך כדי קריאת החומר הרב שנאסף ובעת העיון בטיוטת
הדין וחשבון של הועדה, לא שמעתי תשובה משכנעת לשאלה המנקרת, המטרידה
והזועקת, ששואלים את עצמם רבים מתושבי המדינה, ובין היתר - אני מרשה לעצמי
להניח - מרבית ההורים לבנים המגויסים לשירות צבאי ארוך ומסוכן: "מה ההצדקה
המוסרית לכך שבנינו חייבים להקדיש שנים אחדות מחייהם ולהעמיד עצמם בסכנת
חיים לשם הגנה על המדינה, ואילו עמיתיהם מקרב הציבור החרדי אינם חייבים
לשרת אלא אם יבחרו בכך?". לשאלה זו לא ניתנה תשובה שהניחה את דעתי, ואם כך
הדבר, לא אוכל, כחבר הועדה, לנסות לשכנע אחרים כי ההסדר שהצענו הוא הסדר
ראוי.
 
חוסר היכולת להמליץ על הסדר שהוא בעיני ראוי אינו תוצאה של העדר רצון, של
העדר מאמץ ואף לא של העדר זמן ומשאבים (אף כי סד הזמן בו היינו נתונים -
בהתחשב במטלות הרבות האחרות המוטלות על כל אחד מחברי הועדה - לא איפשר
מיצוי הבחינה של חלק מהנושאים שעלו בפנינו). האפשרות לגבש הסדר ראוי נבלמה,
לדעתי, על ידי שני נתוני יסוד:
 
1. מרבית האנשים שהופיעו בפני הועדה הביעו את דעתם, כי כל פתרון שיש בו משום
חיוב של בני ישיבות לשרת בצה"ל חייב להיות פרי של הידברות והסכמה. אין אפשרות
מעשית, כך אמרו, לגייס ציבור שלם בכפיה. אמנם, חוק שירות בטחון הוא חוק כופה.
שירות חובה, כשמו כן הוא, והמסרב להיענות לצו קריאה לשירות, דינו מאסר. חובת
השירות נאכפת על מאות רבות של סרבני שירות, נפקדים ועריקים מדי שנה. אך - כך
הטענה - ניתן לכפות שירות על יחיד, אך אין ניתן לכפות שירות על ציבור שלם,
במיוחד ציבור אידיאולוגי מלוכד.
 
לטענה זו, שהיא טענה ברמה המעשית יותר משהיא טענה במישור הערכי, יש משקל
רב. משקל זה הופך למכריע, כיוון שזו גם העמדה החד-משמעית של צה"ל. צה"ל
מעוניין בגיוס בני הציבור החרדי, ומוכן לעשות מאמצים גדולים על מנת להקל על
שירותם, הן מבחינת תנאי השירות והן מבחינת אורכו ומסלוליו, עד כדי תפירת
"חליפה לפי מידה", כלשונו של ראש אכ"א. אך אין הוא מעונין בשירות של ציבור זה,
אם אין הוא תולדה של הידברות והסכמה. צה"ל לא יראה ברכה, כך הבנו, בשירותם
של צעירי הציבור החרדי אשר יגיעו לשירות רק לאחר שימוש באמצעי כפיה ואכיפה.
התנגדות נחרצת של ראשי הציבור החרדי תסכל את האפשרות של שירות יעיל
ואפקטיבי של אותו ציבור.
 
לאור האמור לעיל, נבחנו, במהלך עבודת הועדה, אפשרויות להידברות אשר תביא
להסכמה להטלת חובת שירות בצורה כלשהי. ערוצי ההידברות היו מגוונים: הידברות
בין חברי הועדה, שחלקם מקרב הציבור החרדי, לבין עצמם; הופעתם של אישי ציבור
ונציגי עולם הישיבות בפני הועדה; פגישות של חלק מחברי הועדה עם רבנים חשובים,
בעלי השפעה באותו ציבור, בבתיהם בבני ברק; פגישות עם ראשי ישיבות בעת ביקורי
הועדה בישיבות; ואף ערוצי הידברות בלתי פורמליים בצורות שונות.
 
הידברות זו לא הניבה הסכמה כלשהי להטלת חובת שירות - מסוג כלשהו - על בני
הישיבות. לא הסתמנה הסכמה מוצהרת ולא הסכמה שבשתיקה. לא היתה הסכמה
לשירות מקוצר של לומדים בגיל כלשהו, לא לשירות צבאי בחופשות "בין הזמנים", לא
לשירות בפיקוד העורף בקרבת מקום המגורים, לא לשירות ללא מדים, ואף לא
לשירות אזרחי, שלא במסגרת צבאית. היתה הסכמה, כי מי שאינו לומד יחויב בשירות
בצה"ל או בשירות אחר. היתה, כמובן, הסכמה לשירות בהתנדבות למען הכלל, דבר
אשר, כידוע, הציבור החרדי מצטיין בו במיוחד, במפעלי התנדבות מגוונים ומרשימים.
אך היתה התנגדות אחידה ונמרצת לכל הסדר לפיו בן ישיבה, כל עוד חשקה נפשו
בתורה והוא מתמיד בלימודיו, יחויב לשרת שירות צבאי או אזרחי כלשהו.
 
לצורך שלב זה של הדיון, אני מתייחס רק לעובדת אי-ההסכמה ולא להיבט הערכי
שלה. עובדה זו, יחד עם האמור בפסקה (1) לעיל, הביאו, לפחות מבחינתי, להמנעות
מלהמליץ על הסדר ראוי, ולניסיון לתור אחר הסדר ישים, הסדר אשר ישיג לפחות
חלק מהמטרות אשר היו לנגד עיני הועדה. אילו ביקשתי להמליץ על הסדר ראוי אשר
ייתן משקל נאות לאינטרסים הלגיטימיים השונים, לא היה לי קושי להציע לאמץ את
הפתרון המומלץ על ידי ועדת המשנה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת בראשות ח"כ
מנחם הכהן משנת 1986 (נספח ז' לדין וחשבון), או פתרון הדומה לו. ועדת המשנה
המליצה להקים מעין "עתודה אקדמית" של תלמידי ישיבות שיקבלו דחיית שיורת
לשש שנים. לאחר תקופה זו, תלמידי הישיבה, פרט למכסה קבועה של 200 מצטיינים,
יתגייסו להכשרה צבאית קצרה וישובצו בכוחות המילואים. מסגרת זו, על פי ההמלצה,
תהיה מוגבלת לשלושה אחוזים של מחזור הגיוס השנתי. לאחרים יוצעו מסלולים של
שילוב שירות צבאי עם לימודי תורה, על פי דגם ישיבות ההסדר. המלצות ועדת משנה
זו מעולם לא יושמו, ונראה כי אין סיכוי ממשי ליישמן היום. אין טעם להמליץ על
פתרון ראוי אשר לא יניב תוצאות. עדיף בעיני להציע פתרונות אשר יש להם סיכוי
לחולל שינוי חלקי, גם אם בלתי מספק, של המצב הקיים היום.
 
על מנת להציע פתרונות, עלינו לברר תחילה מה היא הבעיה הטעונה פתרון. כדי לבחור
פתרון מגשר, כלשון דין וחשבון הועדה, יש לאתר את הקונפליקט הטעון גישור. לנושא
זה אתייחס עתה.
 
 
 
הסיבות להסדר "תורתו אומנותו"
 
 
מהנתונים שהוצגו בפנינו ומהדברים שהושמעו בישיבות הועדה, עולה כי עניין לנו
בהסדר של דחיית שירות לציבור גדול. מצטרפים להסדר כמעט כל הצעירים מקרב
הציבור החרדי המגיעים לגיל גיוס.114 החברה החרדית מצפה מצעיריה להיות
"בני תורה" ולהמשיך בלימודיהם בישיבה. הצעיר החרדי המתגייס לשירות סדיר הוא
החריג. תלמידי הישיבה המקבלים דחיית שירות אינם רק המצטיינים בלימודיהם. הם
אינם רק אלה אשר אותר בהם הפוטנציאל להיות גדולים בתורה. החברה החרדית
בנויה כך, שאין צעיר חייב-גיוס, שלא יימצא לו מקום באחת הישיבות. לא כל אחד
יכול להתקבל לישיבה יוקרתית או להישאר בה. אך מי שלא ימצא את מקומו בישיבה
אחת, יתקבל לישיבה אחרת. אין זאת אומרת שאין חיילים מקרב הציבור החרדי
בצה"ל. בנוסף לחיילי הנח"ל החרדי, יש אחרים אשר בחרו להתגייס ולא להתמיד
בלימודיהם בישיבה. אך הם המיעוט בחברה החרדית. באופן אמיתי, אנו עוסקים
בשאלת הגיוס של צעירי הציבור החרדי לצה"ל, ולא רק של שכבה בתוך ציבור זה.
 
 
מדובר בציבור שאינו מונוליתי. יש בו אשכנזים ועדות המזרח. יש בו חסידים
וליטאים. יש בו אלה שגדלו בסביבה חרדית ויש "בעלי תשובה". אין לכול הקבוצות
האלה מסורת זהה לגבי הלימוד בישיבה, לרבות מספר שנות הלימוד המקובל. אך
במדינת ישראל של ימינו, התפתחה נורמה משותפת של המשך הלימודים בישיבה
לאורך שנים, עד כדי יצירת "חברת לומדים" רחבה וצמצום במספר "בעלי הבתים",
אלה העובדים לפרנסתם.
 
תלמידי הישיבה אינם תמיד דומים זה לזה גם בהרגלי הלימודים שלהם. חלקם אכן
שקועים כל כולם בתורה, לומדים במשך מרבית שעות היום, וחוזרים ל"סדר שלישי"
בלילה. אך לא כולם עונים על דימוי "המתמיד".115
 
חוסר הנחת מההסדר הקיים, הבא לידי ביטוי מוחשי בהחלטת בית המשפט העליון
בפרשת רובינשטיין, הולך ומחמיר עם הגידול במספרם של מקבלי דחיית השירות. לפי
כל הסימנים הקיימים, המספרים ילכו ויגדלו. יתכן שכתוצאה מיישום המלצות הועדה
יפחת המספר הכולל, אך נראה כי אחוז מקבלי דחיית השירות מתוך כל מחזור גיוס
ימשיך לעלות משנה לשנה. לפי תחזיות דמוגרפיות, שעור הצעירים החרדיים (עד גיל
17) מתוך כלל אוכלוסיית הקטינים יגיע בשנת 2010 ל - 13% בקירוב, ובשנת 2025
ליותר מ - 22% (כמעט פי שלושה משיעורם באוכלוסייה בשנת 1995).116 על
העלייה הצפויה בשיעור המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" ניתן ללמוד מהנתונים
שהתקבלו בצה"ל, ואשר הובאו בדין וחשבון הועדה. תוך מעט יותר מעשור, אם לא
יחול שינוי בהסדר או בדפוסי ההתנהגות של הציבור חרדי, יצטרפו להסדר "תורתו
אומנותו" כ - 15% מכל מחזור גיוס של גברים.
 
בדין וחשבון הועדה, הועמדו זה מול זה הערך של לימוד תורה וערך השוויון בנשיאה
בנטל השירות. חלק גדול מדין וחשבון הועדה מוקדש לתיאור הלימוד בישיבות
ולחשיבותו של לימוד תורה לעם ישראל. הדברים מקובלים עלי לחלוטין. אני שותף
להכרה בערך הלימוד כערך בעל חשיבות דתית ולאומית ממדרגה ראשונה. יתרה מזו:
ההכרה בחופש הדת מחייבת כיבוד ערכיהם של אלה הרואים בלימוד ערך עליון
וקביעת הסדרים אשר יתנו ביטוי הולם להשקפה זו.117
 
עם זאת, שוכנעתי כי הדבקות בערך לימוד התורה אינה הסיבה היחידה, ואף לא
הסיבה העיקרית, לקיומו של הסדר "תורתו אומנותו". רבים כבר עמדו על
כך.118
 
ידענו, ועל כך עמדה הועדה בדין וחשבון, כי בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות
בתפוצות ישראל בדורות האחרונים, לא היתה תופעה דומה לזו הקיימת היום במדינת
ישראל. לא היה נהוג כי אוכלוסיה שלמה מתמידה בלימוד תורה בישיבות ואינה
עובדת לפרנסתה. הדבר אף אינו נהוג היום בקהילות חרדיות בתפוצות, בהיקף הקיים
בישראל. ביקרנו בישיבת מיר המרשימה, בה לומדים כארבעת אלפים תלמידים.
בישיבת מיר בעיירה מיר שבמזרח אירופה, מספינות הדגל של עולם הישיבות לפני
השואה, למדו כארבע מאות תלמידים, מהם כרבע מצפון אמריקה, ממערב אירופה
ומדרום אפריקה.119
 
 
אילו הסיבה העיקרית להסדר "תורתו אומנותו" היתה לימוד התורה, היה ניתן להציע
פתרונות המשלבים לימוד תורה עם שירות צבאי. מוכן אני לקבל את הטענה, ולו
לצורך הדיון, כי גיוס לצה"ל לשלוש שנים בגיל 18, היה פוגע פגיעה ממשית ברציפות
הלימוד, בהבטחה של רמת לימוד גבוהה ובהעמדת דור של גדולי תורה. כאשר קיימת
התנגשות בין אינטרסים, הפתרון אינו קיום מוחלט של אינטרס אחד ודחיה מוחלטת
של האינטרס האחר. המגמה היא לקיים את שני האינטרסים, תוך ויתור חלקי של
שניהם. שירות חובה מקוצר, דחיית השירות לשנים אחדות ושילוב תקופות של שירות
צבאי עם תקופות לימוד, שירות בתקופת פגרת הלימודים - כל אלה פתרונות אפשריים.
אך השלילה המוחלטת של פתרונות אלה על ידי נציגי הציבור החרדי מצביעה על כך
שיש טעמים אחרים המונעים את השירות, והם העיקר.
 
אזכיר בהקשר זה כי שילוב של שירות עם לימוד תורה ברמה גבוהה מקובל מאד
בישראל, בקרב הציבור שניתן לכנותו "דתי-לאומי" או "ציוני-דתי". ההישגים הם
מוכחים. בדין וחשבון הועדה נאמר בצדק כי מודל זה אינו מקובל על הציבור החרדי.
השאלה היא, מדוע כך הדבר? אין זה, לדעתי, משום שהתורה יקרה פחות לראשי
ישיבות ההסדר ולתלמידיהם מאשר לציבור החרדי. אין זה בשל רמת הלימוד. אף כי
אין מודד מוסכם לגבי רמת הלימודים בישיבה, אחת האינדיקציות יכולה להיות מידת
ההצלחה במבחני כושר לדיינות. בשנים האחרונים, לומדים מספר רב של תלמידים,
בוגרי שירות צבאי מלא או כמעט-מלא, בישיבות המכשירות לדיינות, והצלחתם
בבחינות הכושר לדיינות מרשימה. בביקורנו בישיבה במבשרת ציון פגשנו רבנים -
ראשי ישיבה ור"מים - ששירתו שירות מלא ומשרתים מדי שנה במילואים רבנים אלה
מקדישים את חייהם לתורה ומחנכים את בניהם ואת תלמידיהם לחיים של לימוד
תורה, בלי לוותר על השירות הצבאי, שהם רואים בו חובה וגם זכות.
 
רבים מקרב הציבור החרדי שהופיעו בפני הועדה הדגישו כי לצד הערך העליון של
לימוד תורה, הם רואים חשיבות רבה בשירות בצה"ל. ד"ר וינרוט סבור, כי "היהדות
החרדית רואה בצה"ל צבא שמטרתו קדושה מאין כמוה בהגינו על הקיום היהודי". היו
שכינו את השירות בצה"ל "מצווה", מצווה שמקיימים בפועל רק אלה שאינם מקדישים
את חייהם ללימוד תורה. אילו עמדו זה מול זה שני ערכים אלה בלבד - לימוד תורה
ושירות צבאי - בטוחני שראשי עולם התורה היו באים בהצעות כיצד ניתן לקיים את
שתי המצוות כאחת, בחינת "מצווה הבאה לידך - אל תחמיצנה"120. אדרבא:
לא רק שהיו מציעים אלא אף היו דורשים מצה"ל לאפשר לאותו ציבור, בהמוניו,
לשרת בצה"ל בתנאים אשר לא יפגעו באורח חייו ובאפשרות להמשיך בלימוד התורה.
דרישה זו היתה נופלת על אוזניים קשובות. אם בעבר הועלה ספק אם צה"ל מעוניין
בשירותם של בני הציבור החרדי ואם שירותם יהיה יעיל121, הרי עתה
אומרים נציגי צה"ל שהם מעונינים בשירותו של כל צעיר הכשר לשירות בטחון, וכי
צה"ל נכון וערוך לעשות את ההתאמות הדרושות, הן מבחינת תנאי השירות והן
מבחינת אורך השירות ופיצולו, על מנת לאפשר את שירותם של צעירים מהציבור
החרדי.
 
אם לא באה דרישה או הצעה או הסכמה לכל הסדר המשלב שירות צבאי עם לימוד
תורה, אפילו לא היענות להצעתה של חברת הועדה עו"ד סטוביצקי, לשלב שני שבועות
של שירות מילואים בתוך כל שנה של לימוד בישיבה, הרי נובע הדבר מכך, שיש לחפש
את הטעמים להימנעות מלשרת בצבא לא רק, ולא בעיקר, בערך של לימוד התורה,
אלא בנימוקים חברתיים ואידיאולוגיים אחרים.
 
עדות אנקדוטאלית, אך לדעתי אותנטית, לדברים שלעיל ניתן למצוא במכתב שהופנה
ליו"ר הועדה ימים ספורים לפני מסירת הדין וחשבון. כותב המכתב הוא תלמיד
ישיבה122. אביא קטעים מתוך המכתב כלשונם (בתיקוני טעויות כתיב
ופיסוק):
 
"בחורי הישיבות מקדישים את מיטב שנותיהם ללימוד התורה. זה דבר ידוע.
אבל מה שלא כל כך ידוע הוא שאנחנו לא עשויים מפלסטיק, ובשלב מסוים, עם
השנים, יורדים החשק והמוטיבציה ללימוד בהדרגה. זהו דבר טבעי בהחלט. וכך
עומדים בחורים בגילאי 21 - 22, לאחר שלמדו שמונה שנים בהתמדה בעולם
הישיבות, במצב שהם יותר לא לומדים מאשר לומדים. . .
 
וכך אנו מוצאים את עצמנו במצב] בלתי אפשרי. לעבוד איננו יכולים. ללמוד אנחנו
כבר לא לומדים, בטח לא כמו פעם. ואנו נמצאים בלא תעסוקה ובלא פרנסה. פשוט
מצב של אי עשיה. . .
 
לא מדובר פה ח"ו על "שבבניקים" שבגיל צעיר פרקו מעליהם עול תורה והלכו לרעות
בשדות זרים. מדובר עלינו שהשקענו את מיטב שנותינו בלימוד בהתמדה אבל בגיל
מתקדם עם השנים החולפות, איך אומרים, נגמר לנו הסוס והשעות היחידות שאנו
לומדים בהם תורה במהלך היום כבר לא יכולות לספק תוכן לחיינו ובטח שלא לאורך
שנים. . .
 
במצב זה הצבא לא נותן לנו הרבה אפשרויות. יש או ללכת לצבא לשלוש שנים, שזה
מהרבה סיבות שלא אפרטן כאן לא אקטואלי, וכמדומני שהן ידועות לך טוב מאוד, או
לשחק אותה משוגע ולהוציא פרופיל 21, שברור שזהו מעשה לא ראוי והוא יכול רק
לקלקל בעתיד. . .
 
אנו הבחורים הצעירים והרווקים נמצאים במצב בלתי אפשרי תקועים בין הפטיש
לסדן בלא אפשרות לעשות כלום בחיינו בלא בחירה חופשית, ואין מי שישמע קול
צעקה, כי אין עם מי לדבר. . .
 
אנא אל תתנו לנו להתיבש עד גיל 26. תנו לנו הזדמנות בגיל 21 - 22 לתרום או לא
לתרום את תרומתנו וללכת לדרכנו. אל תכפו עלינו מצב גרוע בעל כורחנו. תנו לנו את
הבחירה."
 
 
עד כאן לשון המכתב, המבטא, לדעתי, מצוקה אמיתית הבאה מהשטח. לכאורה, אין
כל מניעה שהכותב ואחרים כמותו יעזבו את הישיבה ויתגייסו לשירות בצה"ל. נותר
לנו לבחון, אם כן, מה הן אותן סיבות שבגללן השירות המלא בצה"ל אינו אופציה -
סיבות אשר הכותב בחר שלא לפרטן - ולנוכח אותן סיבות, מה הפתרונות שניתן לתת.
 
אותן סיבות אינן בגדר סוד, אף כי קיימת נטייה להבליען, שעה שהדוגלים בשימור
השיטה הקיימת מסבירים את עמדתם. מפי ראשי הישיבות ואחרים מקרב הציבור
החרדי אתם נפגשו חברי הועדה שמענו רבות על חשיבות לימוד התורה, ורק מעט על
ההתנגשות בין אורח החיים החרדי לבין השירות בצה"ל. אך, כפי שכתב חבר הועדה
עו"ד ד"ר וינרוט, "אי אפשר להבין את העמדה החרדית, אלא אם כן ננסה לחדור
למלוא עומקה, להציץ מאחורי הפרגוד של הדברים הנאמרים בפרהסיה, לשמוע את
הקולות הנסתרים, את הסיבות המועלמות מן העין עד כדי הבנת אופיו המיוחד של
השיח החרדי וסיבותיו ככל שהדבר נוגע לענין זה."
 
תקצר היריעה מלנתח בפרוטרוט את מאפייניה של החברה החרדית, ועל הקשר בין
מאפיינים אלה לבין יחסה לשירות בצבא. מובן, כי עמדת הציבור החרדי לגבי שימור
עולם הישיבות היא כנה ואמיתית. בתחילת ימיה של המדינה, לאחר השמדת מוסדות
תורה ולומדי תורה בשואה באירופה, היה החשש שהשירות הצבאי מהווה איום על
שרידי עולם הישיבות מוחשי במיוחד.123
 
 
 
היום, עולם הישיבות על מכונו עומד, ואין חשש אמיתי כי אם מרבית תלמידי הישיבות
יחויבו בשירות צבאי, ואפילו מקוצר, תישכח, חלילה, תורה מישראל. כפי שכתב עו"ד
ד"ר וינרוט, "היהדות החרדית מאמינה נוכח החידוש המופלא של עולם הישיבות
לאחר אפר הכבשנים, כי הגרעין החיוני לשמירת החומות לעולם לא ייתם, אשו לא
תכבה ותולעתו לא תמות."
 
אך גם אם אין איום על עולם הישיבות, והציבור החרדי גדל במספרו ובכוחו הציבורי,
לרבות כוחו הפוליטי, עדיין מדובר בחברה שאינה משתלבת, לא באורחות חייה ולא
בתפיסת עולמה, עם הזרמים המרכזיים של החברה הישראלית, החילונית
והדתית-לאומית כאחד. ד"ר וינרוט כינה זאת התבצרות, הסתגרות ותחושה של שעת
חירום. ד"ר גדעון ספיר דיבר על "שונותו התרבותית הבולטת של הציבור החרדי" ועל
ההלם התרבותי אשר השירות בצה"ל יגרום לצעיר החרדי המצוי.
 
נראה כי צה"ל נתפס כאיום, לא על המשך קיומו של עולם הישיבות אלא על הייחודיות
של החברה החרדית, המנסה לשמור את עצמה מפני השפעות מזיקות מבחוץ. השפעות
מסוג זה מאיימות על החברה החרדית בתחומי חיים רבים. הטלויזיה יכולה להיות כלי
המביא להשפעות בלתי-רצויות (ולא רק בשל החשש להיחשפות למראות בלתי צנועים).
כך גם האינטרנט והעיתונות החילונית. צה"ל, כ"מוסד טוטלי"124, טומן
בחובו, לפי תפיסה זו, סכנות לא מעטות לאורח החיים החרדי, ולא רק בהיבט של
קיום התנאים לשמירה קפדנית של המצוות125. הצעיר המתגייס מתרחק
מהשפעת הוריו ורבניו, ונכנס לעולם בו עליו לציית להוראות מפקדיו. גיל הגיוס הוא
גיל קריטי לעיצוב אישיותו של הצעיר ההופך לבוגר, ומובן החשש מפני החשיפה לעולם
חדש, השונה בצורה כה בולטת מהעולם בו חי הנער החרדי.
 
לכך יש להוסיף גם את ההיבט האידיאולוגי. לא ניתן להכתיר את הציבור החרדי כולו
כ"אנטי ציוני". אך לציבור זה תפיסה שונה של ההיסטוריוגרפיה היהודית מזו של
מרבית הציבור היהודי בישראל. סמליו שונים משל מרבית הציבור. מדינת ישראל
אינה נתפסת כ"ראשית צמיחת גאולתנו". ברחוב החרדי ובבתי הכנסת שלו, יום
העצמאות אינו חג. מובן שהציבור החרדי אינו עשוי מעור אחד, יש בו דעות שונות,
ואין מקום להכללות. אך דומה כי ניתן לדבר על אידיאולוגיה של מנהיגות הציבור
החרדי (שאף היא אינה הומוגנית, כידוע), השונה בצורה בולטת מהאידיאולוגיות של
יתר הציבור היהודי בישראל, על כל גווניו126.
 
נראה אפוא, כי בעיקרו של דבר, הסדר "תורתו אומנותו" בצורתו ובהיקפו היום אינו
פועל יוצא של תופעת הלימודים בישיבה, אלא שתופעת הלימודים בישיבה, בצורתה
ובהיקפה היום, היא פועל יוצא של הסדר "תורתו אומנותו". אין זאת אומרת, כמובן,
כי צעירים חרדיים לומדים בישיבה רק בשל דחיית הגיוס לצה"ל. רבים היו לומדים
גם אם לא היה גיוס חובה כלל במדינה. אך ברור הוא, שלולא חובת הגיוס ודחיית
הגיוס הניתנת רק לתלמידי ישיבה, מספר הלומדים היה קטן באופן משמעותי, ומרבית
הלומדים היו עוזבים את הישיבה בגיל צעיר הרבה יותר, כמקובל בקהילות חרדיות
בתפוצות.
 
זו היתה הנחת העבודה של כמעט כל מי שהופיע בפני הועדה, וההצעות השונות
והמנוגדות - הורדת גיל הפטור מחד גיסא, והטלת חובת שירות (פרט למספר מוגבל של
מצטיינים) מאידך גיסא - מבוססות על הנחה זו. ניתוק הקשר בין הלימודים בישיבה
לבין דחיית השירות הצבאי יש בו כדי להקל על המצוקה הכלכלית בציבור החרדי,
לאפשר לצעירים חרדיים ללמוד מקצוע ולהפחית את הנזק לתוצר הלאומי שנוצר עקב
המצב הקיים. כך גם ניתן להבין את העובדה, כי ראשי הציבור החרדי (להבדיל
מתלמידי ישיבה, בעבר ובהווה, כבודדים) אינם דורשים את הורדת גיל הפטור
ודוגלים בשיטת דחיית השירות ולא הפטור משירות. השיטה הקיימת מסייעת
למאמצים לשמור על אופיו המיוחד של הציבור החרדי, שכן היא תורמת לכך
שהצעירים, רובם ככולם, ממשיכים במסגרת הישיבתית שנים רבות.
על ערכים כבסיס למדיניות
 
בדין וחשבון הועדה דיון נרחב על העמדות הערכיות השונות שהוצגו בפנינו. לדעת
מרבית חברי הועדה, אין זה מתפקידה או מיכולתה של הועדה להכריע בין עמדות
ערכיות שונות. אם הכוונה במונח "הכרעה בין ערכים" היא להכרעה היכן האמת
המוסרית הצרופה, אוכל להסכים לכך שהכרעה זו אינה מסורה לועדה ציבורית. אך
הועדה מונתה על מנת להמליץ על מדיניות, וכל מדיניות מבוססת על עמדה ערכית של
מעצביה. בכל חקיקה יש אמירה ערכית. לעתים, היא מבטאת עמדה ערכית המוסכמת
על הציבור כולו. אין ויכוח ציבורי-ערכי בשאלה, האם יש לאסור על רצח. אך יש גם
הכרעות קשות. אין אחידות דעים, למשל, בשאלה הקרויה לעתים "המתת חסד".
הכרעה של מחוקק בדבר התנאים בהם ניתן שלא לגרום להארכת חייו של חולה סופני
היא הכרעה ערכית.
 
ועדה ציבורית אשר תמונה להמליץ לממשלה ולמחוקק על המדיניות הרצויה בנושא
"הזכות למות בכבוד" חייבת לא רק להציג את העמדות הערכיות השונות, אלא גם
להביע דעתה והמלצתה בשאלה הערכית (ואם אין הסכמה, את הדעות וההמלצות של
חבריה). המחוקק הישראלי אסר על ביגמיה, אף כי היו ויש חלקים בציבור אשר אינם
רואים פסול בתופעה הנהוגה והמקובלת בקהילותיהם. המחוקק הכריע בנושא. מותר
למיעוט להמשיך ולדבוק בעמדתו הערכית, אך בהתנהגותו, עליו לפעול על פי הכרעת
הרוב. המחוקק קבע כי נישואים וגירושים של יהודים בישראל ייערכו לפי דין תורה.
הנושא מעורר מחלוקות ערכיות הנוגעות ללב ליבה של סוגיית היותנו מדינה יהודית
ודמוקרטית. המחוקק לא נמנע מלהכריע. אין זאת אומרת כי הכרעתו נכונה יותר
מבחינה ערכית מעמדותיהם של אלה השוללים את החקיקה הקיימת. אך ההכרעה
עומדת בעינה עד אשר יבוא המחוקק ויחליט על איזון אחר בין הערכים.
 
לא ניתן אפוא לבחון את שאלת ההסדר הראוי בנושא גיוס בני ישיבות לצה"ל בלי
להביע עמדה ערכית. כך, למשל, טענו בפנינו חלק מנציגי הציבור החרדי כי תרומתם
של תלמידי הישיבה לבטחון הלאומי אינה נופלת מתרומתם של חיילי צה"ל. אלה
מגנים על עם ישראל על ידי לימוד התורה, ואלה על ידי האחיזה בנשק. קבלת עמדה
ערכית זו היתה מחייבת מתן פטור משירות צבאי לתלמידי ישיבה אשר התמידו
בלימודיהם במשך תקופה השווה לתקופת השירות בצבא, ואולי אף להעניק להם
הטבות הניתנות לחיילים משוחררים. גישה זו לא התקבלה על ידי המחוקק, ואף
הועדה אינה מציעה זאת.
 
הערכים המרכזיים העומדים על הפרק הם, להבנתי, ערך השוויון והערך של כיבוד
רצונה של קבוצה דתית ואידיאולוגית לשמור על אמונתה ועל אורחות חייה. יש, כמובן,
גם ערכים ואינטרסים אחרים שיש להביאם בחשבון. יש לשאוף לכך שההסדר שיגובש
יסייע להפחית את המצוקה הכלכלית השוררת בציבור החרדי ואת הצורך בסיוע
ממשלתי עקב כך, יביא להגדלת התוצר הלאומי ויפחית את הקיטוב הקיים בתוך
הציבור בישראל, ובפרט - הקיטוב בין הציבור החרדי לבין הציבור היהודי
הלא-חרדי.127
 
ההגדרה הקלאסית של עיקרון השוויון בפסיקת בית המשפט העליון מצויה בפרשת
בורונובסקי:
 
"עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל
מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש
להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם
הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס
שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים
הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם,
לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת.128
 
השאלה אפוא היא, האם יש הבדל בין הציבור החרדי לבין הציבור היהודי הלא-חרדי,
שהוא רלוונטי לעניין השירות הצבאי. אם אין הבדל, אזי ההתייחסות השונה לציבור
זה היא פגיעה בשוויון.
 
 
גם עקרון השוויון אינו ערך מוחלט, ויש לאזן בינו לבין אינטרסים אחרים המתנגשים
אתו. יש מקרים אחרים, בהם אין לנו עניין באיזון בין עיקרון השוויון לבין אינטרס
אחר. אם יש שונות בין שתי קבוצות שהיא רלוונטית למטרה הנדונה, ניתן לנהוג יחס
שונה לגבי שתי הקבוצות. ואולם יחס זה צריך לנבוע במישרין מאותה שונות. יש לתת
משקל מתאים להבדלים בין הקבוצות, ומשקל מתאים לערך השוויון, כך שהשוני
ביחס לא יחרוג מהמתחייב מהשוני הרלוונטי בין הקבוצות129.
 
יש הבדלים משמעותיים בין הציבור החרדי לבין שאר הציבור היהודי במדינה. יש
שוני באורחות החיים, באידיאולוגיה, במידת ההזדהות עם המדינה ומוסדותיה.
הבדלים אלה הם רלוונטיים גם לעניין השירות הצבאי. הם רלוונטיים הן במישור
העקרוני והן במישור המעשי. הם מצדיקים תנאי שירות שונים, מסלולי שירות שונים,
ואף דחיית שירות, לפחות לחלק מן הציבור, על מנת לשמור על המסגרת הישיבתית
בשנות הבגרות הראשונות.130 אך הם אינם מצדיקים את המצב הקיים, בו
השירות הצבאי הפך להיות אופציונלי לכלל הצעירים של אותו ציבור, ולמעשה, רק
חלק קטן ממנו משרת שירות משמעותי בצבא.
 
יש, לדעתי, לשנות את המצב הקיים. שינוי זה אינו יכול להתרחש ביום אחד. כמעט כל
מי שהופיע בפני הועדה וטען להחלת חובת שירות על בני הישיבות סבר כי אין לדרוש,
לפחות עתה, שירות סדיר מלא על בסיס שווה עם כלל המתגייסים131. טוב
היה, אילו עמדת הציבור החרדי היתה מתאפיינת באותה מידה של גמישות ונכונות
לאמץ פתרונות מגשרים. פתרון כזה היה יכול לכלול דחיית חובת השירות הסדיר של
כלל בני הישיבות לתחילת שנות העשרים לחייהם, והמשך דחיית שירות או פטור
משירות למספר קטן של תלמידים מצטיינים. כפי שציינתי בראשית הדברים, לא היתה
כל נכונות לשקול הסדר ביניים הכולל חובת שירות צבאי. עלינו להציע פתרונות אשר
יביאו בחשבון עובדה זו. לאור העמדה, שגם צה"ל שותף לה, שאין לכפות גיוס על
ציבור שלם ללא הסכמה והידברות, נראה כי יש מקום, לפחות בשלב ראשון, להציע
פתרונות שאינם כוללים שירות בכפיה, במטרה לצמצם את חוסר השוויון, ככל שניתן,
בדרכים אלה. אין לנו, על כן, אלא לנסות להצביע על דרכים לתת מענה לחלק מן
הבעיות שנוצרו בשל המצב הקיים, במטרה שיכשירו את הקרקע להנהגת הסדרים
ראויים יותר בעתיד.
 
אם יתברר כי הפתרונות המוסכמים לא יביאו לצמצום חוסר השוויון, לא יהיה מנוס,
לדעתי, מאימוץ פתרונות אחרים, גם אם אינם מוסכמים.
 
קווים לפתרון
 
 
כפי שכתבתי, יש לועדה קושי להמליץ על פתרון לסוגיה שבפנינו שהוא גם ראוי
מבחינה ערכית וגם ישים מבחינה מעשית.
 
המשך המצב הקיים יביא להגדלה מתמדת במספר בני הישיבות שתורתם אומנותם
המקבלים פטור משירות צבאי, להנצחת העוני והקשיים הכלכלים של החברה
החרדית, להגדלת הנטל התקציבי על המדינה הדואגת למתן תנאי קיום בסיסיים לבני
הישיבות ולבני משפחותיהם, ולהמשך הניכור בין הציבור החרדי לבין חלקי
האוכלוסיה האחרים.
 
המגמה של הועדה היא לשנות את המצב הקיים, בו אלפים רבים של צעירים שוהים
בישיבות בעיקר על מנת לקבל דחיית גיוסם לצה"ל, אך בלי לוותר על העיקרון, שהדרך
לחיים "רגילים" של הכשרה מקצועית, עבודה ופרנסה עוברת דרך תנאי מוקדם של
שירות. אמנם, לעת הזאת, שירות זה לא יהיה בהכרח שירות צבאי מלא ואפילו לא
שירות סדיר לפרק זמן משמעותי. אך תהיה חובת שירות לעוזבי המעמד של "תורתו
אומנותו", גם אם יהיה זה שירות הקצר מהשירות הרגיל בצורה משמעותית ביותר.
שירות זה לא יהיה חד-פעמי, על מנת "לצאת ידי חובה", אלא שירות על פני שנים -
שירות מילואים שנתי או שירות דומה לכך.
 
אך ישאל השואל - הרי זה המצב הקיים. כל תלמיד ישיבה יכול גם היום לעזוב את
הישיבה, להתגייס לשירות, שהוא לרוב שירות מקוצר, ולצאת אח"כ לעבודה. מה
החידוש אפוא בהמלצות הועדה? החידוש, אכן, אינו חידוש קונצפטואלי. החידוש הוא
בכך, שהאפשרות הניתנת לאלה שאינם מתאימים ללימוד תורה לאורך השנים לעזוב
את מעמד "תורתו אומנותו" תהיה אופציה בת מימוש מבחינתו, ושתהיה כרוכה
בשירות לאורך שנים.
 
לא ארחיב לגבי פרטי ההמלצות. נקודת המבט אשר הוצגה לעיל, אין בה כדי לחייב
המלצות שונות מאלו שהובאו בדין וחשבון הועדה. אסתפק בהערות קצרות לגבי שניים
ממרכיבי ההמלצות של הועדה, הנובעות מהאמור במסמך זה.
 
 
 
"שנת הכרעה"
 
 
כיום, קיים קושי לאותם תלמידים המרגישים שמיצו את יכולתם להתמסר ללימודי
תורה לעזוב את הישיבה. המעבר החד, מהישיבה ללשכת הגיוס ולצה"ל, הוא עבורם
מעבר מרתיע. "שנת ההכרעה" מאפשרת לרכך את המעבר. החברה החרדית יצרה
דיכוטומיה: הישיבה מצד אחד וצה"ל מצד שני. מי שהוא בן ישיבה, אינו משרת כלל
בצה"ל. המשרת בצה"ל אינו בן ישיבה. כתוצאה מכך, עזיבת הישיבה היא מעין הפנית
עורף לעולם אחד וכניסה מיידית לעולם אחר, למעשה - ללא דרך חזרה.132
הלחץ החברתי שלא לעשות כן הוא אדיר. לכאורה, הנהגת שנת ההכרעה סותרת את
הרציונל מאחורי הסדר "תורתו אומנותו". מי שעוזב את הישיבה, כבר אינו שקוע
בתורה יומם ולילה, ואין מניעה שיתגייס לצבא. אך משראינו כי ההתמסרות ללימוד
התורה אינה הסיבה העיקרית להסדר, הרי ניתן להבין את ההמלצה בדבר שנת
ההכרעה.
 
תלמיד הישיבה יכול לעזוב את הישיבה מבלי "לשרוף את הגשרים". אין בעזיבתו מסר
של הפניית עורף, אלא של פסק זמן. בתום פסק הזמן, או לפני כן, יכול האיש לשוב
לישיבה ולהמשיך בלימודיו על פי ההסדר הקיים, ולקבל דחיות שירות עד גיל הפטור.
אך אם נכונה ההנחה, שרבים מאד מבני הישיבות, במיוחד אלה באמצע שנות העשרים
לחייהם ואילך, נמצאים בישיבה בשל דחית השירות, הרי רק מעטים ישובו ללימודים
מלאים בישיבה. במקום מכסה של לומדים הנקבעת על ידי גורם חיצוני, תהיה מעין
בחירה-עצמית אשר תביא לכך שרק אלה שכל עולמם הוא עולם הישיבה, והם רוצים
ומסוגלים להתמסר רק ללימודים, יישארו במעמד "תורתו אומנותו" מעבר לגיל
המאפשר יציאה ל"שנת הכרעה".

בקביעת הגיל בו תתאפשר "שנת הכרעה", היתה הועדה מודעת לכך שאין לקבוע גיל
צעיר מדי, הן משום שהדבר יגביר את תחושת חוסר השוויון, אם צעירים חרדיים
יעבדו לפרנסתם כאשר עמיתיהם משרתים בצבא, והן משום שבגיל צעיר הלחץ שלא
לצאת מהמסגרת הישיבתית גדול יותר. אך אין לקבוע גיל מבוגר מדי, משום שככל
שהאיש מבוגר יותר ויש לו יותר ילדים, קשה יותר לגייסו לשירות אפקטיבי, אם יחליט
שלא לשוב לישיבה.
 
 
על כן הומלץ לאפשר יציאה לשנת הכרעה כבר בגיל 23, מבלי לפגוע בזכותו של תלמיד
להתחיל את שנת ההכרעה גם בגיל מבוגר יותר. בגיל 23 כבר יודע התלמיד, ויש להניח
גם ראשי הישיבה שלו, אם יש בו פוטנציאל להתמסר ללימודי התורה.
 
השאלה הגדולה היא, האם ניתן לקיים צבא מקצועי על בסיס התנדבותי, ואם כן, האם
הדבר רצוי מבחינה חברתית. שאלה זו חורגת מתחום העיסוק של ועדה זו. עמדת צה"ל
היא שאין השעה כשרה לכך. אם מצבת כוח האדם תאפשר זאת, יהיה מקום לקצר את
השירות הסדיר ולהקל על נטל המילואים, על מנת להפחית את אי השוויון הקיים
היום, להקל על החיילים המשרתים ולסייע למשק הלאומי. אין מקום ליצור היום
קטגוריות חדשות של אנשים שלא ישרתו שירות מלא, דבר שיעכב את האפשרות להקל
בנטל השירות, יגביר את חוסר השוויון ויפגע באיכות כוח האדם העומד לרשות צה"ל.
 
זמניות ההסדר ודיווח תקופתי
 
 
כיוון שלדעתי לא המלצנו על הסדר ראוי מבחינה ערכית, אסור, להשקפתי, שיהיה זה
הסדר קבוע. לכן, חשוב לראות בהסדר המוצע, לרבות החקיקה הנדרשת ליישומו,
משום הוראת שעה. כפי שצוין בדין וחשבון הועדה, היו בין חברי הועדה דעות שונות
לגבי אורך התקופה.
 
 
תהליכים חברתיים דורשים אמנם שנים ארוכות, אך נראה לי שכבר לאחר זמן לא
ארוך, ניתן יהיה להצביע על מגמות ולהעריך אם הפתרונות המוצעים אכן הביאו
להגדלת מספרם של תלמידי הישיבה המתגייסים לשירות צבאי (או לשירות אחר). גם
לאחר תקופת הבחינה הראשונה, יש לבחון את ההסדר - אם יוארך תוקפו - באופן
תדיר. גם בתוך תקופת תוקפו של החוק, יש חשיבות לכך שמערכת הבטחון תדווח
לוועדת החוץ והבטחון של הכנסת באופן תקופתי על מספר מקבלי דחיית השירות, על
מספר היוצאים ל"שנת הכרעה" ועל מספר המצטרפים למסלולי השירות השונים, מתוך
עוזבי המעמד של "תורתו אומנותו".
 
אף כי לא אוכל לומר כי הועדה הצליחה במשימתה, לגבש הסדר ראוי בנושא גיוס בני
ישיבות לצה"ל, לא אוכל אלא לקוות, כי אם יאומצו המלצות הועדה וישומן ייבחן
כעבור מספר שנים, ניווכח כי חלק מהמטרות שהצבנו לעצמנו הושגו, וכי הוכשרה
הקרקע להסדר ראוי ושוויוני יותר.
 
 
תוספת ב':
עמדת חברת הועדה עו"ד רחל סטוביצקי

 
הנני מצטרפת להמלצותיה של הועדה, שככלל, לאור המצב הקיים, נתונה להן הסכמתי
תוך הדגשה כי יש ליישמן בהדרגה, בזהירות ובהסכמה ככל שניתן. מקובלת עלי גם
עמדתו של חברי, עו"ד יהושע שופמן, באשר לדרך החשיבה שהביאה לגיבושן של
המלצות אלו.
 
 
יחד עם זאת, ברצוני להעלות מספר שאלות והרהורים שתשובה להן אין, לדאבוני,
במסקנות הועדה.
 
המלצות הועדה מכוונות למעשה לפתרון הבעיה הכמותית של בני ישיבות אשר לומדים
"בעל כורחם" בישיבות והנני מצטרפת למסקנה כי זו עיקר הבעיה. ואולם לא קבלנו
תשובה לשאלה העקרונית האם מן הראוי לפטור למעשה את כל הלומדים עצמם
בישיבות ולו מחובת שירות מקוצר ביותר או שירות מילואים , שלא גורע מהלימודים.

כאמור בדין וחשבון הועדה, הבעיה הקיימת מתבטאת בריבוי ההולך וגדל של
"החוסים" תחת כנפי ההסדר. כפי שהסתבר והוסבר בדין וחשבון, כמות הלומדים
בישיבה גדלה ותפחה לממדים לא טבעיים. גידול זה נגרם ככל הנראה על רקע העובדה
שבהעדר חינוך הולם מזה והעדר מסגרת צבאית המתאימה לצרכיה המיוחדים של
קהילה זו (שלה אורח חיים סגור משלה) מזה, לא היווה הצבא אלטרנטיבה אפשרית
לאוכלוסיה זו. זאת ועוד, ההסדר לא מאפשר בעצם לפרט לעבוד (הואיל ומי שיוצא
לעבודה עליו - להתגייס כאמור). נמצא כי עצם ההסדר הביא למצב אבסורדי בו רבים
- רבים מדי - בוחרים לעצמם את היכלי הלמידה במשך שנים רבות, שעה שאין מי
שממש עובד ואין מי שממש מתגיס לצבא (בעוד שבאופן רגיל, ככל הנראה, בוחרים
רובם של בחורי ישיבה, בסביבות גיל 25, לעזוב את מוסדות הלימוד לכיוון עולם
המעש (ראה למשל דברי מר שחר אילן בפני הועדה).
 
ההמלצות המפורטות בדין וחשבון באות לנסות לשנות את המצב האמור כך שבאופן
טבעי חלק מבני הישיבות יצא החל מגיל 23 - 25 לתחילת עבודה, חלק, בנוסף או
בנפרד, יתגייס לצבא במסגרות המתאימות להם (שרות מלא, מקוצר או מילואים או
לחלופותיו במידה ויתקבלו) וחלק יישאר ללמוד במסגרת הישיבה. כך - אם יפעלו
ההמלצות כמקווה - יקטן בהדרגה מספר הלומדים "הנהנים" מההסדר והחוסים בצילו
ויחלו להשתלב הלכה למעשה בחברה בכלל.
 
הכוונה הינה ברוכה ונכונה לטעמי במצב הדברים הקיים - ולכך הנני מצטרפת כאמור.
ברם, המלצות הועדה, לצערי, אינן נוגעות בלומדים עצמם; אלה הלומדים או ממשיכים
ללמוד בישיבה יחסו תחת הסדר דחיית הגיוס מגיל 18 ועד בכלל, ודה פקטו יזכו
בפטור מהשירות ולא יגוייסו כלל, ולגביהם, עומדת לדעתי בעינה הבעיה העקרונית
האם נכון לפטור אותם בכלל מהשירות הצבאי (או מחלופותיו) או שמא ניתן לגייסם
באופן חלקי באופן שלא יפגע בלמודי התורה.
 
אכן, כדבריו של כבוד נשיא בית המשפט העליון השופט ברק, "הכמות עושה איכות",
וחשוב מאוד ליצור כלים שיאפשרו בבוא הזמן הקטנת הכמות כאמור אבל לטעמי,
הנסיון להקטין את הכמות איננו פוטר אותנו מהדיון העקרוני בשאלת גיוסם או אי
גיוסם של הלומדים בישיבה.
 
ויודגש, הנני מקבלת כהנחת יסוד את העובדה שאי אפשר לכפות על ציבור שלם הנמנה
על העדה החרדית להתגייס לצה"ל אך זאת כל עוד נשענת ההתנגדות להתגייס על בסיס
מסוים שיש לו הגיון משלו. כלומר: הטענה ששירות בצה"ל יפגע בלמודי הקודש של בני
הישיבות היא טענה - שגם אם אינך מסכים להשקפה הגלומה בה - אינך יכול לדחות
את ההגיון הטמון בה בעיני המחזיקים בהשקפה זו; הגיון הנסמך - וזו אבחנה חשובה
שיש לעשות מבחינתנו - על טעמים של השתיכות לקהילה מיוחדת המבוססת על
מורשת מושרשת והיסטורית מזה שנים רבות והרבה לפני קום המדינה; ואולם, ככל
שהפכתי בדבר, לא מצאתי כל הגיון חבוי בטענה ששירות מילואים של שבועיים בשנה,
במסגרת פיקוד העורף, או במסגרות דומות למשל במסגרות אחרות של כבאות,
משטרה וכיו"ב, בתנאים המותאמים לבני הישיבות ובעת חופשה מלימודים ("בין
הזמנים", למשל) - יש בו כדי לפגוע בלימוד התורה. קשה לי לקבל, עם כל הכבוד
הראוי, התנגדות עקרונית שאינני מבינה אף את הרציונאל הטמון בה.
 
נאמר לנו ששעת רצון השעה הזו, והקהילה החרדית מוכנה להגיע להסכמה בנושא
והנני מברכת על כך ואולם, לצערי, מענה לשאלה העולה והזועקת מכוחה - אין בנמצא
להשיב.
 
עמידה על העקרון שגם תלמידי חכמים הלומדים בישיבות ישרתו במילואים מקוצרים
(או במסגרות ציבוריות אחרות כמו משטרה כבאות וכו') כשבועיים בשנה, במסגרות
המתאימות להם ובין הזמנים, חשובה לדעתי לא רק מתוך עמידה על עצם העקרון אלא
גם מסיבות מהותיות אותן אמנה להלן:
 
(א) תרומה אמיתית - ראשית, על פי מה ששמענו אכן קיימים צרכים ציבוריים
אמיתיים (בפיקוד העורף, משטרה, כבאות, משמר אזרחי) המשוועים לכ"א ואין צורך
בהכשרה מסובכת או ארוכה. הואיל ובני הישיבות חונכו למצוות, אזי מדוע שלא
יממשו זאת בשירות מילואים בתנאים מיוחדים להם וללא פגיעה בלמודים?
 
(ב) שיתוף בנשיאה בנטל הציבורי - גם אם קיבלנו כמצב נתון את לימודי הקודש
בישיבות כדוחים גיוס מלא, יש לעמוד למצער על שתוף בנשיאה בנטל לאומי כלשהו
כאשר שרות של שבועיים בשנה במסגרות מתאימות אינו פוגע בלמודים עצמם. שתוף
בנטל משמעו חינוך הולם להשקעה בצרכי הציבור והקלה על יתר הציבור (בזה
מקובלת עלי עמדת פורום המג"דים שהופיעו בפני הועדה).
 
(ג) לגיטימציה מצד העולם החרדי - וזו נקודה חשובה ביותר לטעמי; עמידה על עקרון
זה הינו ערך חשוב לצורך עצם יישום ההמלצות של הועדה והשגת היעדים הטמונים
בהן. במילים אחרות, שרות מילואים כזה של בני ישיבות שלומדים בישיבה עשוי
להיות נדבך חשוב בדרך להשגת "הקטנת הכמות" המקווה. אין חולק שלצורך יישום
ההמלצות הכלולות בדין וחשבון יש לקבל בראש ובראשונה לגיטימציה של העולם
החרדי לשרות בצה"ל, שכן גם אם יפתחו ערוצים מתאימים בצבא, ספק אם בני
הישיבות שיפסיקו ללמוד יבואו ולו בטפטופים לצבא כל עוד הצבא לא יקבל "הכשר"
של ראשי העולם החרדי. אמנם הובטח שייצא "קול קורא" מטעם ראשי העדה החרדית
אשר ידגיש את אי ניצול ההסדר לרעה במטרהשכל מי שמפסיק לימודיו - יתגייס
לצה"ל, והנני מברכת על כך, אך בכך לדעתי, אין די. הלגיטימציה האמיתית טמונה
בכך שגם העלית של החברה החרדית, קרי, אלה הלומדים בישיבות, יתגייסו לצה"ל
ולו לתקופה קצרה וקצובה ויתרמו את חלקם, רק בכך ינתן אות גם ליתר - אלה שלא
לומדים - להתגייס. שהרי שעה שיראו אלו שאינם לומדים, שגם הטובים בבחוריהם,
היינו אלו הלומדים, נותנים מזמנם ומעצמם למען החברה דרך שירות בצה"ל או חלופי
ולו שרות מקוצר, יבוא לידי ביטוי במלוא עוזו אותו "הכשר" נכסף, אותו אני מבקשת
להשיג.
 
 
לטעמי, רק נשיאה אמיתית בנטל לאומי כלשהו תהווה משום הקטנת הקיטוב החברתי
בין הדתיים והחילונים בנוסף על ההשתלבות החברתית אליה מכוונות חלק ניכר
מהמלצות הועדה. הדבר מהווה בפועל את האיזון הנכון, לאור העובדה שאין כל הגבלה
או מכסה כמותית ללומדים בישיבות.
 
ואדגיש, ערה אני שבחורי הישיבה זקוקים לחופשה מלימודיהם בהיותם נתונים בעול
למודים כל השנה ונטל המילואים יקשה עליהם ואולם: ניתן לאפשר להם גם חופשה
ארוכה יותר משלושה שבועות ולשיעורין. שנית, גם עתודאים בצבא וסטודנטים
נושאים בעול כפול ומכופל. זאת ועוד, הנני ערה לכך כי יתכן וצה"ל עצמו לא יזקק
תמיד לשירות מקוצר זה (או לפחות ידרוש תקופת הכשרה מיוחדת) אבל חשובה
לדעתי, עצם הנכונות והימנותם של אלה על מערך המילואים מהסיבות המנויות לעיל.
 
אין אני מתעלמת גם מהעמדה המוצגת של העולם החרדי שבעצם לימודי התורה יש בו
משום שירות לציבור היהודי כולו והנני מכבדת עמדה זו; ובכל זאת נראה לי ששיתוף
ראוי בשרות הציבור הוא שירות המקובל על כל הציבור ככזה.
 
אוסיף בנימה אישית: גם אני - וכך ככל הנראה נהגו רוב חברי הועדה - לא נכנסתי
בתפקידי בועדה להכרעה ערכית, שהינה בעיתית כשלעצמה, והרי לי עצמי, השקפות
ערכיות מוצקות בדבר השירות הצבאי. על פי ההתרשמות הננו ב"דור מעבר" שנועד
ליצור שינויים הדרגתיים לכיוון השתלבותם של בני הישיבות שפורשים מהלמודים -
לכוון החברה והצבא. הסתכלתי איפוא על המצב שנוצר הלכה למעשה והופתעתי
דווקא מעולם הישיבות שנגלה בפני ואותו לא הכרתיו.
 
 
 
 
הופתעתי בין היתר מהצניעות בה חיים בני הישיבות ומהדבקות במטרה, לפחות אצל
חלק מהם אותו פגשתי, ועל כן "עיני לא צרה" בבני ישיבות הלומדים ברצינות ושאינם
משרתים בצבא ומקבלים דחיית גיוס. אף על פי כן, אינני מוצאת בנפשי לקבל כנתון
שגם אם תמצא מסגרת תורמת, בתוך הצבא, שמתאימה ואיננה פוגעת בלימודיהם
התורניים, עדיין רעיון הצבא כרעיון נדחה על הסף. בצבא עצמו יש סוגי שירות שונים
החל מספורטאים מצטיינים ועד לנשים טייסות - כל אחד צריך לתרום בדרך זו או
אחרת.
 
אשר על כן, בנוסף להמלצות הכלולות בדין וחשבון - סברתי כי חשוב להציע את
העיקרון שגם על בני ישיבות שממשיכים ללמוד - לתרום, למצער, שבועיים בשנה,
במסגרות המתאימות להם, תוך שילוב אפשרי במערכי הצבא או אף המשטרה, המשמר
אזרחי וכו'. לטעמי, ניתן להחיל עקרון זה על כל יוצאי הצבא, תלמידי הישיבות, מגיל
18 ואולם כדי למנוע שינוי קיצוני מידי, ניתן היה לפחות להחיל זאת רק מגיל 23 בגיל
בו בן הישיבה יודע את דרכו בלימודים ומסוגל הוא לתרום לציבור (כאמור, ייתכן
ויהיה צורך בתקופת הכשרה מוקדמת שגם אותה ניתן לחלק לתקופות קצובות - "בין
הזמנים"). ניתן יהיה גם לקצוב זאת למספר שנים קצוב - עד גיל 31 למשל (שבו בן
ישיבה ממוצע הינו בעל משפחה בת כ- 5 נפשות) ובלבד שיוכר העיקרון של שתוף
בשרות צבא (או חלופותיו) גם בנוגע ללומדים בישיבות.
 
ואולם, לצערי הצעה זו נותרה הצעה בלבד. הנני מודעת לכך שאין טעם לכפות על
ציבור כזה גם שרות מקוצר כאמור והנני מצרה ביותר שלא נענינו בחיוב על פי העולם
החרדי; ניתן היה גם להציע שמשרד הדתות יממן את הישיבות רק על פי כמות
הלומדים (אזרחי המדינה) המשרתים במילואים, בכדי ליצור עידוד לכיוון זה.
 
בכל אופן, על רקע זה חשוב היה לי לעמוד על העיקרון, שמא תמצא אוזן קשבת לכך,
לפחות בעתיד.
 
תוספת ג':
עמדת חבר הועדה עו"ד ד"ר יעקב וינרוט

 
א. פתח דבר
 
אפתח ואומר, כי העמדה החרדית בעניין גיוס בחורי הישיבות לצה"ל לא זכתה מעולם
לחישוף מלא. בעומקה, היא מסתתרת בשפריר חביון. גדולי התורה נמנעו מלדרוש
בעניין בפרהסיה, באופן מעמיק עד גמירא, משל המדובר במעשה מרכבה שאין דורשים
בו בשער בת רבים. העמדות המוצהרות לא היו אלא קצה קרחון, וכל בעל אוזן כרויה
היטב נוכח בדבר מיד. השיח הזה מזכיר את כפל הלשון השפינוטי המאפיין מיעוטים
השומרים את אמיתותיהם לעצמם.אי אפשר יהיה להבין את העמדה החרדית, אלא אם
כן ננסה לחדור למלוא עומקה, להציץ מאחורי הפרגוד, לגלות את מה שמצוי
באיתכסיא, לשמוע את הקולות הנסתרים ואת הסיבות הנעלמות מן העין.
 
הח"מ איננו פרשן מוסמך של העמדה החרדית, אין הוא אלא בבחינת "חמור הרובץ בין
המשפתיים", אשר זכה וזוכה לשמוע קול עדרים, ובגין היות רגלו האחת בתוך
חמישים אמה ורגלו האחת מחוץ לחמישים אמה, יכול אולי לדלות מהכא ולהשקות
התם. דברים שיאמרו, יאמרו על אחריותו של הכותב בלבד.
 
יש שאלות בדבר עמדתו של האידך גיסא, הנוקבות כל כך בפשטותן, עד שהן מאלצות
כל בר דעת להסיק כי לא הצליח להגיע למקומה של העמדה הנוגדת. השאלה דהכא
נוקבת עד תהום. האם מישהו חושב באמת כי הציבור החרדי אטום לשעות הרעות
המתרגשות ובאות לעולם בזו אחר זו, שבהן מתבשרת אם שכולה את בשורת האיוב?
האם מישהו מעלה על הדעת, כי הציבור הזה איננו מעניק ערך להגנה על כלל ישראל?
והלא הדברים חרותים בקירות לבבו של כל אדם; "האחיכם יבואו למלחמה ואתם
תשבו פה"?! (במדבר לב', ו'), והלא חז"ל לימדונו באגדתם המופלאה (פסחים נ, א)
מהי מעלתם העליונה של מוסרי נפשם להגנת כלל ישראל :
"ר' יוסף בריה דר' יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד. כי הדר, אמר ליה אבוה מאי חזית?!
אמר ליה, עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה ושמעתי שהיו אומרים
אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין אדם יכול
לעמוד במחיצתם (
ר' יוסף בנו של ר' יהושע בן לוי חלה, ופרחה רוחו. לכשרוחו שבה
אליו שאל אותו אביו, מה ראית? השיב לו, עולם הפוך ראיתי. העליונים בעלמא הדין
הם תחתונים בעולם האמת, והתחתונים כאן, הם עליונים שם. ושמעתי שהיו אומרים,
אשרי מי שבא לכאן - לעולם האמת - ותלמודו בידו. ושמעתי שהיו אומרים, הרוגי
מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתם. אלו האחרונים הם עליונים שבעליונים) מאן
נינהו? אילימא ר' עקיבא וחבריו, משום הרוגי מלכות ותו לא?! אלא הרוגי לוד."
(
ממשיך התלמוד ושואל מי הם אותם הרוגי מלכות שאיש אינו יכול לעמוד במחיצתם;
אם הכוונה לר' עקיבא וחבריו, היעלה על הדעת שהימצאותם בעליונים שבעליונים היא
רק משום היותם הרוגי מלכות?! אלא שהכוונה היא להרוגי לוד, אותם שני אחים,
לולינוס ופפוס, אשר על פי המסופר במסכת תענית (יח,ב), מסרו נפשם על כלל ישראל,
בהודותם כי הרגו בת מלך, על אף שלא היתה להם יד בדבר).
 
עוד יוער ויודגש, כי היהדות החרדית מעולם לא אמרה בסתר או בגלוי, בחדרי חדרים
או בבתי המדרש, את מה שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ', (במאמרו "דת, הומניזם
ופיצול האומה", אמונה היסטוריה וערכים, אקדמון ירושלים, תשמ"ב, 190), בדבר
עצם זכותה של מדינה להכריח אנשים להתגייס לצבאה:
"מסימניו של הפילוג המתקרב והולך בעם היהודי - גל השנאה ליהדות ולציבור שומרי
התורה, ההולך וגואה בקרב הציבור החילוני, שנאה שיותר משהיא ראציונאלית היא
אמוציונאלית, ז.א. עמוקה ביותר. היא רווחת בנוער שנתחנך חינוך לאומני-חילוני מזה,
ובקרב האינטלגנציה והאקדמאים - מזה. עקשנותה של היהדות הדתית להוסיף
להתקיים מרגיז את החילוניים, באשר היא מפריעה לעיצוב האומה הישראלית
הלא-יהודית; על כך מתוסף לעיתים - שלא-ביודעין - הגורם הפסיכולוגי של הזכרת
עוון. הרוגז ההופך לשנאה בא לביטוי בציבור, בוויכוחים פומביים, בכנסת ובעיתונות,
ואפילו בניסוחים ונימוקים של פסקי דין של בתי משפט בישראל. אחד הביטויים
הפסולים בויכוח זה הוא הטיעון בשם הקידמה, המוסר, ההומניזם, וזכויות האדם,
הנרמסים ברגלי ההלכה הארכאית הברברית והמשעבדת. השקר המודע או הלא מודע
שבטיעון זה בולט כשהטיעון בא מפי הדוגלים באומה ובמדינה כערכים המושמים מעל
לאדם. אין מוסר ואין הומניזם אלא ראיית הפרט האנושי כערך עליון וההכרה בזכותו
להיות אדון לעצמו, לחייו ולמעשיו, במידה שאין הוא פוגע באותן זכויות של זולתו.
הטוען לזכותה של ישות על אנושית האומה או המדינה לכוף על אדם להתגייס לצבא
וליהרג למען ישות זו - כיצד הוא מעז לטעון בשם המוסר וההומניזם... כשהתמרמרות
זו מלווה הכרה בזכותן של האומה או המדינה לאלמן את אישתו של אדם ולייתם את
ילדיו! במציאות החברתית מדינית אין אדם יכול להיות מוסרי או הומניסט אלא אם
הוא אנרכיסט פציפיסט וקוסמופוליט. לאומי ופטריוט אינו מוסרי ואינו הומניסט,
באשר הוא משעבד את האדם המוחשי לסמכות מופשטת ומבטל את זכויותיו מפני
רצונה של סמכות זו. בזה הוא דומה לאדם המשעבד את האדם לדת, אלא שהדתי
מגביל ומצמצם את חירותו ואת זכויותיו של האדם על ידי הכרת חובתו כלפי התורה,
ואילו הפטריוט על ידי הערכים הפאשיסטיים של ריבונות ושלטון".

היהדות החרדית אף פעם לא יצאה נגד העקרון הכללי הקובע, כי בהתקיים סכנה לכלל
ישראל ניתן לכפות על אדם הגנה על הציבור. אדרבה, מי שנמנע מהגנה כזו עובר על
האיסורים החמורים של דיני הנפשות.
 
יש אשר יגידו כי הציבור החרדי הוא ציבור טפילי, ובכך יפתרו את הבעיה.
 
שפיטה ערכית של ציבורים היא שפיטה פרובלמטית מאד. לפי פעמון גאוס הידוע
התכונות היפות והתכונות המכוערות מתחלקות בצורה שווה בין ציבורים. ואם שפיטת
היחיד היא משימה טראגית בשל אותה יחידיות שאיננה ניתנת לפענוח מוחלט, הרי
ששפיטת הציבורים קשה פי כמה וכמה. האם כל הטוב והיפה מצוי בצד אחד, וכל
הטפילי והמכוער מצוי בצד אחר? תשובה זו, המנסרת בחלל עולמנו לעיתים תכופות
כל כך, היא במידה מסויימת תולדה של שינאה כבושה או גלויה. לשינאה, כמו לאהבה,
אין סיבות, אך יש לה גם יש לה הרבה תירוצים פשטניים. ההנחה המתחייבת מאליה
היא, שישנה איזושהי שונות בין הציבורים המולידה את הפער, ועל שונות זו נשתדל
לעמוד להלן.
 
יש לזכור, כי לא מדובר באנשים הנמלטים לעולמות של נוחות. חיי רובם המכריע
קשים ורעים מבחינה כלכלית. אין להם ספק בצידקת דרכם, אדרבא, הם משוכנעים
בכל לבבם, נפשם ומאודם כי הם היסוד המוסד של הקיום היהודי. עוד יש לזכור, כי
גדולי ישראל שהביעו עמדה בעניין זה לא היו אנשים פוליטיים. המדובר בענקי הלכה
כמו ה"חזון איש", הרב מבריסק, הגרא"ז מלצר, הרב מצ'יבין, רבה של ירושלים הרב
פרנק, וגדולי האדמו"רים. מתנגדים וחסידים, בעלי דעות שונות והתייחסויות שונות
למדינת ישראל חברו יחד לפסק הלכה ברור. כל זה מחייב איזושהי העמקה. מה
שיאמר להלן, כמובן לא יצא ידי חובה זו, אך הוא יהיה בבחינת רמז רומז, נ"ט בר נ"ט
שבכל זאת יש בו מן העיקר.
 
נפתח בגנאלוגיה. ישנן בעיות שאינן ניתנות להתפצח מבלי לבדוק את תולדותיהן. יש
ומיתוסים שהתנגשו זה בזה עברו מן העולם, כולם או חלקם, ועדיין שעיריהם
מרקדים ושרידיהם ממשיכים להתכתש זה בזה. מי שלא מפצח את ההתנגשות בין
המיתוסים היסודיים, לא מבין את המחזה המתרחש אחרי שהם או חלקם עבר מן
העולם. חלק מהבנת הבעיה נעוץ במיתוסים כאלה, ובכך נפתח.
 
 
ב. גנאלוגיה

אי אפשר לנתח את בעיית גיוס בחורי הישיבות לצה"ל, בלי להבין את הרקע ההיסטורי
הרחב יותר, שבו מצאה את עצמה היהדות החרדית נוכח האמנסיפציה, ההשכלה
והציונות. גם לפני האמנסיפציה ואפילו בתקופת ימי הביניים היתה ההלכה מצויה
מפעם לפעם במגננה מפני התקפות תרבותיות. כך למשל אנו מוצאים עוד אצל ר' יצחק
עראמה בספרו "עקדת יצחק" (שער שישה וארבעים), את ההתייחסות הבאה למאבק
על ההגמוניה בין הפילוסופיה לבין ההלכה:
"כי כהנה אנשי החכמה הזאת, יצאו ניצבים ויכינו דברי פיתויים לתלמידים החסרים
והילדים רקים; מה לכם ללמוד בדיקה ושחיטה אצל אביי ורבא, בואו ללמוד חכמה
מפוארה אצל אריסטו ותלמידיו"

ואולם, עד לאמנסיפציה היה העולם המקיף עולם דתי. המאבק היה לעולם מאבק בין
דתי ורק בני עליה מועטים התחבטו בשאלות תיאולוגיות. האמנסיפציה היתה פרשת
דרכים. היא שינתה את העולם שהקיף את יהדות ההלכה, ומאז ועד היום שום דבר
איננו עוד כשהיה.
 
אין בדעתי לעמוד על קצה אפס קצהו של מה שהוקף בחיבורים שלמים של
היסטוריונים והוגי דעות. אביא את הדברים רק כרקע שבלעדיו לא ניתן להבין דבר.
עד לאמנסיפציה, היו דברים ברורים. הזהות היהודית לא היתה יכולה להיות מוטלת
בספק. הגלות עמדה במרכזו של אתוס אשר ביסס אותה על תודעה של אשמה, כאשר
אתוס זה העצים את תקפן של תביעות הדת והמוסר ופירש את הכבוד שביסורי הגלות.
(אהוד לוז, "מאבק בנחל יבוק, עוצמה, מוסר וזהות יהודית", ירושלים תשנ"ט)
הפריצה החוצה, אל עולם אחר כלשהוא, היתה מן הנמנעות. פרט למומרים בעלי יחוס,
או מזל, לא היתה שום דלת פתוחה, הניעות היתה אפסית. תופעות כמו זו של שפינוזה
בהולנד היו יוצאות דופן כמעט יחידאיות.
 
על פי האתוס הזה, המנוגד לחלוטין לאתוס היווני הקדום שייחס ערך מוסרי מכריע
לבושה ולכבוד, תחת ערך מוסרי לאשמה, היה פשר משמעותי לכל ההוויה. על
האתוסים השונים הללו ראה: - (L Strauss, Progress or Return? The
Rebirth of Classical Political Rationalism: Essays and Lectures of Leo
Strauss, Chicago (1989, 249 -250)
האתוס הזה היה בבחינת נותן טעם ביסורי האומה בגלות. בעלי דברו של העם היהודי
לא היו אומות העולם. אלה היו רק מטה זעמו של האל אשר העניש את עמו על חטאיו.
ככל שהיה קושי הגלות גובר והולך היתה גוברת עימו תודעת היחוד. רק מי שנבחר
לשאת את לפיד האור בעולם נושא ממילא באחריות, באשמה ובעונש, בבחינת "בקרובי
אקדש".
 
תיאודור לסינג הבחין באתוס הזה וראה בו יסוד פתלוגי. לדעתו, יש שתי דרכים
עיקריות שבהן יכול אדם למשמע את סבלותיו; הדרך האחת היא, לייחס את סיבותיה
לזולת. הדרך השניה היא, נטילת האשמה של האדם על עצמו. דרך זו היא דרך לא
דרך. זהו מרשם בטוח למחלת נפש ולהרס עצמי נורא. ((T. Lessing, Der J'dische
Selbsthasse, (Berlin 1930, 12‎-15) וראה תשובתו של ארנסט סימון E. Simon,
The Jews as Gods Witnesses, Judaism 15(1966) 313) ).
 
עד האמנסיפציה, היה החושך הכולל מסביב מפשט את הדברים ומכריח את הבריות
למצא את משמעותם במקומם שלהם על ידי תהליך מתמיד של היקבעות והצדקה,
כשהגאולה הריאלית מצויה בתוך החשכה הגדולה, באותו מקום שהיחיד מגיע אליו
ואין יד אדם שלטת בו, לאמור, ברוחו ובליבו פנימה.
 
ככל שהיסורים הלכו והתמשכו, וככל שהגאולה הקונקרטית לא היתה אפשרית בדרך
הטבע, אלא על דרך הנס, וביחוד לאחר שמשברי השבתאות, המשיחיות ודחיקת הקץ,
הנסיונות להעפיל בהר, כשהתוצאה הפטלית מוכתבת מראש, ריסקו את הכלל היהודי,
הפכו מונחים כמו ארץ ישראל וגאולה, למונחים שעברו תהליך של הרחנה והפשטה,
שאיפשרו את עיתוקם למחוזות אקטואלים. ארץ ישראל היתה ארץ ישראל של מעלה,
והגאולה הודגשה בגאולת היחיד. תנועת החסידות, בעיקר, העמידה את גאולת היחיד
במרכז גם כשהוא שרוי בתוך עמק הבכא.
 
והנה, בא יום שנחזה להיות יום אורה, משל היה נאמר בו מחדש "ויהי אור".
האמנסיפציה פתחה בפני היהודי, את האשנב, לפחות באופן פורמלי, ולפחות באופן
מוצהר. היא התממשה בפועל יחד עם שבירת השליטה של הדתות ועלייתן של תפיסות
ואמונות אוניברסליות. כאן, בפעם הראשונה, צצו דילמות בכל התחומים.
האמנסיפציה דרשה מן היהודי המתערה להיכנס אל תוך הרנסאנס החדש והמשחרר,
כשהוא משיל מעליו את יחודיותו. על כרטיס הכניסה שלו אל העידן החדש, נחרטה
זהות חדשה שמחקה בהכרח את קודמתה. לא היה מי שהיטיב לבטא זאת מז'אן פול
סארטר (הרהורים בשאלה היהודית, ספריית הפועלים, 1988, 33‎-35) באומרו:" אין
כל הבדל בין הדמוקרט לבין האנטישמי. זה האחרון רוצה להשמיד בו את האדם כדי
שלא ישתמר ממנו אלא היהודי, הפאריה, האסור במגע. ואילו הראשון רוצה להשמיד
בו את היהודי כדי להציל ממנו רק את האדם, הנושא המופשט והאוניברסלי של
זכויות האדם והאזרח."

 
משבר האמנסיפציה לכשלעצמו לא היה מאיים איום קיומי של ממש על ההלכה
היהודית. האמנסיפציה לא היתה אלא סיסמאות ברובה ומציאות במיעוטה. היא פתחה
פתח צר מאוד, שבשעריו היו יכולים לבוא רק בעלי ממון או סגולות יחודיות יוצאות
דופן. אולם היה די בכך כדי לעורר את תחושת החירום. לראשונה, היה על ההלכה
להאבק במשבר מבית. לראשונה, היא עמדה בפני ה"מתקנים" של תנועת ההשכלה,
חכמת ישראל, והרפורמה לסוגיה.
 
המשבר התגבר עם עליית החלום של המהפכה המעמדית. באמצעותו, ראו רבים
וטובים את הפתרון לבעיית היהודים. החלום היה להקים חברה על מעמדית שתטשטש
את השונויות המדומות, אשר תעלמנה בבא היום הגדול והנורא שבו הפועלים יהיו גם
בעלי אמצעי הייצור. או אז יקרסו לאומים עמים ועממים, וכולם יחיו תחת חופה אחת
של מעמד, אשר לו שפה אחת ודברים אחדים.
 
ועדיין לא היה בכך כדי לזעזע את היסודות של הבית. בין מחולליהן של המהפכות היו
אנטישמיים מובהקים, והיהודי נדרש לשמן בדמו את גלגלי המהפכה. הישועה רחוקה
היתה לבוא, ויותר משהדברים ביטאו פתרון, הם ביטאו חלום שנולד מתוך יאוש גמור.
היתה זו המרה של משיח אחד במשיח אחר. אנשים היו מסתירים את עיניהם מפני
המציאות בקרב מובילי המהפכה. לא רק אצל היהודים, אפילו אצל סארטר, שלא היה
בן ברית, התפתחה תפיסה נאיבית עד כדי סמיות, לפיה "לעיתים רחוקות נמצא את
האנטישמי בקרב הפועלים" וזאת, משום "שמעמד הפועלים משקיף על מצב החברה
באורח סינתטי, אלא שאינו משתמש בשיטותיהם של האנטישמיים. הוא רואה
מכלולים במונחי תפקודיהם הכלכליים. הבורגנות, האיכרים, הפועלים - אלה הן
הממשויות הסינתטיות בהן הוא מעוניין... מרביתם של האנטישמיים שייכים למעמד
הבינוני והם מצויים בקרב אנשים שרמת חייהם שווה לזו של היהודי או גבוהה יותר.
כלומר, בקרב השכבות הלא יצרניות." (
שם, עמ' 21)
 
מה שזיעזע את היסודות, מה שאיים להפיל את הבית, ובסופו של דבר הצליח לגרוף
אחריו את המוני בית ישראל, היתה תנועת התחיה הלאומית. זו הפכה להיות צרתה
אויבתה של ההלכה. בנקודה הזאת ההתנגשות היתה חזיתית ונטולת פשרות, כי
השאלה היתה שאלה קיומית בהיות העם היהודי אפוף בדם ואש ותמרות עשן. כאן לא
ניתן היה לוותר. כאן היתה השאלה אחת, ואחת בלבד, הלנו אתה או לצרנו?!
 
הציונות המדינית, בתחילת דרכה, לא הבליטה באופן מיידי את ההתנגשות הקריטית.
פרופ' אליעזר שביד, בספרו לקראת תרבות יהודית מודרנית (עם עובד, תל-אביב
1986, ע' 133‎-138), עמד על כך, כי דווקא משום שמבשריה הראשונים של הציונות
המדינית, כמו הרצל, נורדאו, פינסקר, לילינבלום וז'בוטינסקי, באו מתוך שכבה
שהחלה להתבולל, הם ראו במרכזה את הפתרון המדיני. בעיית התרבות היהודית לא
עמדה בראש מעייניהם. בניגוד לציונות הרוחנית, הכריז הרצל, כי ההסתדרות הציונית
נוסדה רק למען מטרות ארציות חומריות, מבלי שיהיה לה עניין להתערב בקביעת
התכנים של היהדות ומהותה. הארגון המדיני יעסוק רק באינטרסים המדיניים וכל
השאר מופקע ממנו (שביד, שם, 140). לימים, יאמר על כך פרופ' ליבוביץ' בלשונו
החדה, כי הציונות משמעה: מאיסה בשלטון זר. אילו דברים נעצרו שם, עדיין היו
מתעוררות בעיות רבות, אך עוצמת המשבר היתה מוקהית.
 
דא עקא, הציונות לא היתה יכולה להסתפק במטרה חומרית מצומצמת. אין אדם
מקיים פרשת "לך לך" אם אין לו ציווי רוחני ומסגרת תרבותית המוליכה אותו.
הציונות, שחתרה למהפכה כוללת במציאות חייו של העם היהודי, לא היתה יכולה
להימנע ממתן פשר למשמעות הרוחנית והתרבותית. הרצל לא ראה צורך להכנס
לבעיית התרבות, משום שהנחתו היתה, כי עצם המהפכה שתקים את החדש תגרום
לכך שלתוך ההוויה החדשה יימסכו כל האלמנטים הנאורים. העובר החדש הזה, אשר
יקום מן האין, יהיה נקי מ"פגם גנטי" כלשהו, מה אם כן ימנע בעדו מלקלוט את
האמיתות האוניברסליות - ההומניסטיות. אילו האחרונות, הרי מפלסות את דרכן מכח
עצמן, ורק גורמים מעוורים מונעים מן האדם את קליטתם. בהעדר כאלה, הקליטה
מובטחת.
 
אפילו בהנחה סמויה זו, כבר היו מונחים היסודות להתנגשות הגדולה שתתחולל.
ואולם, לא היה צורך בהנחות סמויות. הציונות מעולם לא הסתפקה בחירות מדינית
בלבד, וזרמיה המרכזיים ביטאו את הרצון ליצור תרבות חדשה וזהות חדשה,
שבמרכזו עמד הצורך למחוק את האורתודוכסיה כתנאי לפתיחת החלונות החדשים.
 
יוסף חיים ברנר, אחד מאבות הציונות הסוציאליסטית, ראה את אחת ממשימותיה של
הציונות בשירוש הדת הממוסדת, על רבניה, חסידיה השוטים, אמונותיה התפלות,
ושאר המניפולציות שהיא עושה כדי להסיח את האדם מן האני האותנטי שלו. אפילו
הרעיון "לפרש" את המסורת הדתית, או להעתיק את המטאפורות והרעיונות שלה, כך
שהיא תעבור תהליך של "גיור" על ידי חילון, נראה בעיניו כ"מעין דתיות" הגרועה מן
הדת עצמה, שהיא לפחות צביעות אותנטית. לשיטתו, הרוצה בדת, יטלנה כמות שהיא,
ואל יעטוף אותה בשכבות נוספות הגרועות ממנה. הוא סלד, פשוטו כמשמעו, מהדתיות
החרדית האורתודוכסית. הדת לא היתה אלא פיצוי רוחני, פליאטיב מדומה על הסבל
שעבר על העם היהודי, המיועד למנוע את תפישת הקיום היהודי, כפי שהוא. הדת
היתה זו שסימאה את העיניים מלראות את מצבו האמיתי של העם היהודי וגרמה
לעיתוק המבט אל עולם הזוי.
 
מה שיבוא במקומה של הדת לא יהיה סוג של אשליה אחרת, אלא אמת ערומה, גם אם
זו כרוכה ביאוש תהומי. ארץ ישראל ביסורים וביאוש תיפדה. רק על ידי מגע שאין בו
בדל של זיוף עם המציאות הקשה. בכתבי ברנר ניתן למצוא את הפן האישי הצרוב
העולה מכל פינה ומכל זווית. הוא שנה ולא הצליח להיות בבחינת שנה ופירש. על כן,
בעט בשאריות שנותרו בתוכו ואיימו לאכל אותו באישם הזרה - מבחינתו. ברנר גם לא
הציע פתרונות מלבד הפתרון לעלות ארצה, להתקשר אל אדמתה, דבר המהווה את
הבסיס, הלוז והיסוד של היהדות, והשאר יקום מתוך היאוש. אילו שנה ברנר את
המשנות הפסיכואקסיסטנציאליסטיות, היה אומר כי אין אדם מגיע אל אמת כלשהי
אם לא חווה את המשבר הקיומי של האמת במערומיה והיאוש בטהרתו.
 
נכון הוא, כפי שמציין פרופ' שביד, כי בסופו של יום אימצה לעצמה תנועת העבודה
העברית פרשנות חדשה ומחלנת של יסודות דתיים, כשהיא חוזרת אל העברית, אל
התנ"ך, אל הספרות העברית, אל מוסר הנביאים ואל חגי ישראל, כנושאי מטען א-דתי.
נכון הוא גם שא.ד. גורדון ראה בעין אחרת את תנועת העבודה ואף דיבר על דת
העבודה. נכון הוא שא.ד. גורדון ניסה להמשיך, כביכול, את היהדות הקלאסית, על ידי
הסרת החתימה של התלמודים והמשך פיתוחה, ונכון שהיה מימד של רליגיוזיות
בתורתו. (לעניין זה ראה למשל שביד, שם, 236‎-254, וראה גם שרה שטרסברג-דיין,
יחיד אומה ואנושות, ספריית הילל בר-חיים, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1995). אולם
גם בכך לא היה כדי לגרוע מהבעיטה בדת האורתודוכסית הממוסדת ומוסדותיה.
 
אם כי ברדיצ'בסקי לא התבטא בחריפות כמו ברנר, והיו ניואנסים בינו לבין ברנר,
שניהם יחדיו בעטו בדת הממוסדת. אלא שברנר גירש אותה מכל פינות לבבו, ואילו
ברדיצ'בסקי הדגיש את הקרע ואת היסורים שהוא עובר בגין המעבר שעליו לעבור.
ברדיצ'בסקי, בניגוד לברנר, לא ראה באמונה הדתית חוויה כוזבת או צביעות. הוא
ראה בה תופעה אותנטית שיש להציע לה חלופה. יש המתארים את ברדיצ'בסקי כאבי
הניטשאניות היהודית. ואכן, יש מוטיבים בתורתו המזכירים את הציטטה הקלאסית
של ניטשה (כה אמר זרתוסטרה, ירושלים ותל אביב תשל"ו, 12):
"הנה אנוכי משביעכם, אחי, שימרו אמונים לארץ ואל תאמינו לכל המדברים אליכם
על תקוות שמימיות. נוסחי רעל המה, מדעת או שלא מדעת. בוזי החיים המה, נובלים
ומורעלים הם עצמם, אשר הארץ עייפה מהם: הניחו להם, איפוא, ויגוזו. החטא
לאלוהים היה לפנים גדול החטאים, אך הנה מת האלוהים ובזאת מתו גם החוטאים
ההם. כעת הדבר האיום ביותר הלא הוא לחטוא לארץ, ולהוקיר יותר את קרביו של
הסתום מכל סתום, מאשר את טעמה של הארץ.
"
 
ואכן, המשווה ציטטה זו לציטטה הבאה של ברדיצ'בסקי: "כי בנינו לנו עליות בשמים
יותר מדי, כי אנשים רוחניים אנו יתר על המידה ואומר למגר את ממשלת הרוח
ולהמליך את החומר, להשיב לנו את הכח ואת העוז, לעשות אותנו לבני אדם היודעים
את החיים והם לא רק לוויים שומרי דת
", רואה מיד את הדמיון. הוא הדין לגבי מי
שיעיין בכתביו של יעקב קלצ'קין, ובעיקר בספרו "שקיעת החיים" (ברלין, תרפ"ה),
ימצא את היסודות הניטשאניים באופן מובהק. השוואה זו, הובהרה הבהר היטב על
ידי פרופ' ב' קורצוויל (השפעתה של פילוסופיית החיים על הספרות העברית בתחילת
המאה העשרים, ספרותנו החדשה, המשך או מהפכה? ירושלים ותל-אביב, תש"ך) ועל
ידי אהוד לוז (שם, ע' 167‎-174). אך למען שלמות התמונה יאמר, כי לא היתה עקביות
בנושא הזה, וכי ברדיצ'בסקי עצמו ראה את הדת כחלק מן היצירה התרבותית וסטה
מתפיסתו של ניטשה. בעניין זה אימץ לעצמו ברדיצ'בסקי את תפיסתו של אמיל
דירקהיים, לפיה אלוהים הוא דימוי סמלי הנוצר על ידי החברותא הבין-אנושית,
כאשר היחידים בהתקבצותם מתנסים בחוויה התמזגותית לישות הנתפסת בעיניהם
כישות השונה מסך כל יחידיה. אלוהים, לפי ברדיצ'בסקי, כהגדרתו של שביד (שם, ע'
170), הוא מעין סופר-אגו קיבוצי המכיל את הרצון המחוקק של חברה אורגנית שיש
לה קיום מעל ומעבר ליחידים המרכיבים אותה. אם אלוהים הוא התגלמות האני
הקיבוצי של העם, הרי הדת הממוסדת, ברעיונותיה, ערכיה וסמליה היא דם הנפש של
התרבות הלאומית.
 
אשר על כן, לא היה לברדיצ'בסקי, כמו לברנר, יחס של אברסיה אל הדת. הביקורת
שהוא הטיח כלפיה היה הקידוש שקידשה את הטרנסצנדנטיות המוחלטת, הגורמת
לדיכוי הגוף, לדיכוטומיה שאינה ניתנת לישוב בין התשוקות הגופניות וזירמת החיים,
לבין העולם השמימי הטהור. מכאן קריאתו של ברדיצ'בסקי לשינוי ערכים. שינוי
ערכים זה לא היה בו משום התנגדות ליחס הדתי אל החיים בכלל. אך דבר אחד ברור,
גם ברדיצ'בסקי יצא חוצץ נגד האורתודוכסיה המימסדית, ואין ספק כי הוא היה נתון
להשפעה ניטשאנית חזקה, וכי גם הוא ראה באורתודוכסיה היהודית גורם מעכב,
מפריע ומונע, שעבר זמנו ויש לזעזע את הווייתו.
 
מבחינת יחסה של הציונות הרוחנית אל האורתודוכסיה, המדובר היה בניואנס אחר
של ביטול ודחיה. אחד העם העביר את הדת, אמונותיה ומצוותיה בתהליך של ביקורת
מדעית. הוא ראה בדת מחסן של תכנים, שאין לזלזל בו. למעשה, מה שניסה לעשות
היה להפוך אותה לדת תבונה. דבר זה איפשר לו להבדיל בין אמונות, מנהגים ומצוות
שעבר זמנם, לבין אלה שעדיין יש בהם תועלת, ולבין אלה שיש בהם משמעויות
ניצחיות - ערכיות. הדת נתפסה אצלו כמערכת שהשתלבה בתוך תשתית תרבותית
לאומית רחבה הרבה יותר. הוא סבור היה שישנם תכנים תודעתיים, המהווים חלק
בלתי נפרד מן העצמי ומן הלאומי. על ידי תערובת משונה שעשה בין צרכים מעין
דארויניסטיים של חפץ הקיום והעלאתם לרמה של ערכים, וזיהויים בתוך המירקם
התרבותי הרחב שהדת היא חלק ממנו, יצר למעשה את בסיסי התרבות החדשה. על
תפיסתו של אחד העם שבאה לביטוי במאמריו "תחיית הרוח", "משה", "דברי שלום",
"שלטון השכל", "המוסר הלאומי", "עבר ועתיד" (כל כתבי אחד העם, דביר, ירושלים
תשכ"א), עמד בהרחבה פרופ' שביד (שם, ע' 182‎-212). אין זה מעניינינו כרגע, אם
אחד העם היה פילוסוף שיטתי, אם הביקורת הקטלנית שהטיחו בו קורצוויל וליבוביץ'
נכונה היא אם לאו. לכאורה, היה הוא קרוב יותר אל האורתודוכסיה מהוגי הציונות
הקודמים שעליהם עמדנו. הוא בעצם אימץ את תפיסתו של יונג בדבר התת-מודע
הקולקטיבי, והניתוח שלו בדבר ההבחנה הידועה בין אמת הסטורית לבין אמת
ארכיאולוגית, מצוי בצורה מעמיקה בהרבה, בספרו של יונגAnswer to Job . הדת
היתה אצלו חלק מאותו תת-מודע קולקטיבי שאינו ניתן לשירוש, ואשר אסור לשרשו.
אך לא היה מסוכן ממנו לאורתודוכסיה. הוא אמנם לא בעט, אך הוא הכניס צלם
להיכל. הוא פתח למעשה את כתבי הקודש על ידי העברתם תהליך של ביקורת תבונית.
לשון אחר, התבונה היא הנורמה העליונה, והיא הרי מחייבת שינוי ותיקון, התאמה
והתפתחות, יצירת ענפים חדשים וזמורות חדשות. סוף דבר, גם הוא ראה
באורתודוכסיה הקפואה אסון רוחני.
 
מענין הוא, כי אחד העם תאר לעצמו את המרכז הרוחני כמרכז שבו ישבו חכמים
ויפתחו את התרבות הלאומית, כשהם נתמכים על ידי האומה כולה ומתפנים לכך. הוא
רצה ליצור מעמד של אברכי תרבות יהודית
.
 
הציונות היתה חדורה, אם כן, בתודעה עמוקה של טאטוא הישן. היא לא התייחסה אל
הישן ואל נציגיו בהתייחסות אנתרופולוגית מנותקת. היא חפצה היתה בהכחדתם, כי
תרבותם עמדה למכשול. מבחינתה, אי אפשר היה להגשים את שיבת ציון, בלי ליצור
עם חדש, בעל רוח חדשה ונפש חדשה. נכון הוא שהמלחמה בדת לא היתה מלחמה
לשמה, והיא היתה מוכנה לסבול מצב של מיעוטים דתיים נטולי מסה קריטית של
השפעה. אך באותם הימים, רובו ככולו של העם היהודי היה אורתודוכסי, והיה צורך
לשרוף את הקיים על מנת להשתמש באפרו כלבני הבית החדש. לכן, לא צדק משה סנה
בקובעו:
"הציונות לא ניהלה מעודה מלחמה, לא נגד הדת, לא למען רפורמה של הדת - היא רק
יצרה תוכן חדש של היהדות, תוכן המחזיר לקיבוצי היהודים בתפוצותיהם אופי של
לאום. בימים עברו היה יחסו של היחיד היהודי אל האמונה מכריע לגבי שייכותו של
אותו יחיד אל הכלל היהודי: מי שהתנער מתורת משה, חייב היה להשאיר מאחוריו גם
את בית ישראל; מי שניתק את הקשרים הרוחניים שקושרים אותו עם הדת היהודית,
היה חייב לנתק בעת ובעונה אחת גם את קשריו עם החברה היהודית ועם הציבור
היהודי, שבו לא היה עוד מקום בשבילו - היה אנוס לעזוב את היהדות. מפעלה של
הציונות אינו בא להגדיל את מספר היהודים הבלתי מאמינים, אלא לאפשר לאותם
יהודים חופשיים בדעותיהם ואתיאיסטים להישאר בתחומי היהדות. היום, יהודים
שאינם שומרי מצוות ואינם מאמינים בדת, לא זו בלבד שאינם אנוסים להינתק מן
היהדות, אלא הם עומדים בראש היהדות ונותנים כיוון לרצונה הקיבוצי, ויש להם קול
מכריע בענייניה החיוניים ביותר. שכן הציונות יצרה קנה מידה חדש של השתייכות
ליהדות: את הקריטריון הדתי הישן, המחלק ומפצל את היהדות למאמינים
ולא-מאמינים, החליפה בקריטריון חדש, לאומי, המלכד ומאחד את האורתודוקסים
והחופשיים בדתם, את כל המעמדות והשקפות העולם לקיבוציות אחת, המהווה את
העם היהודי".
 
(משה סנה, כתבים, 29‎-39, עם עובד, תל-אביב, 42)
 
 
אפילו אותו פלג, אשר ניסה להעניק מימד של קדושה לציונות, ראה באורתודוכסיה
דבר שיש לעוקרו מן השורש, ככל שהדבר נוגע לשלטון הרוח בכלל העם היהודי. ניקח
לדוגמא את מרטין בובר, שאין כמוהו לזיהוי עם מימד הקדושה שבציונות (אין אנו
מדברים על הגרא"י קוק זצ"ל, אשר ייחד מקום לעצמו וסלל נתיבות בתוך הקודש, על
מנת שהישן יתחדש והחדש יתקדש). מרטין בובר יצר תורה רליגיוזית בתוכנה
ובמהותה. כל תורת "החברותות" (על החברותא בתוך מ' בובר, נתיבות באוטופיה, עם
עובד תל-אביב 159‎-222), כל תורת "האני - אתה" לעומת "אני - לז", כל תפיסת הא-ל
כ"אתה המוחלט", מבטאות דתיות עמוקה. מרטין בובר אף קבע במפורש כי כוחה
היוצר של היהדות מזוהה עם דתיות המתגלמת בתנועת התחיה הציונית בימינו. לפי
הגדרתו, כח יוצר זה, מפרה ומעצב את יעודה של הציונות המתפרטת לשלושה סעיפים:
"מענה האדם לקול האלוהי, תשובתו של כל האדם כולו: וזה כאומר; איחוד הרוח
והעולם, קיום הרוח בממש וזיכוך מעשה העולם, קידוש הזיקה לכל הדברים, חירות
באלוהים" (מ' בובר, "חרות" בתוך תעודה ויעוד, 1919, 123, ר' גם א' שפירא,
חברותות מתהוות ותיקון עולם, בתוך נתיבות באוטופיה, שם, 289).
 
מרטין בובר הבחין בין דתיות לבין דת. בדת הממוסדת ובאורתודוכסיה ראה עבודת
אלילים נעלה, זה כל המעמד שהיה מוכן להעניק לה. האבחנה בין דתיות לבין דת
מצויה ברוב כתביו (ר' למשל דתיות יהודית, תעודה ויעוד, 70 - 79).
 
אחד מיסודי היסודות שדת ישראל עומדת עליהם, הוא יסוד האובייקטיביות של
ההלכה. לא היה מי שהיטיב לבטא זאת מהגרי"ד סולובייצ'יק בספרו, איש ההלכה גלוי
ונסתר, (ההסתדרות הציונית, ירושלים תשמ"ט).
 
ההבחנה בין איש ההלכה לבין איש הדת, בין הרליגיוזיות הסובייקטיבית - אמורפית,
לבין איש ההלכה בעל המידות והשיעורים, הציוויים החתוכים והאיסורים הקבועים,
עומדת במרכז חיבורו הסמינלי של הגרי"ד סולובייצ'יק. בעוד הראשון ממקם את
אלוהיו בשמי שמים ומנסה להפוך את כל הנגלה לנסתר, הרי איש ההלכה מוריד את
האינסוף אל תוך הסופי. "לא בשמים היא" היא אחת מהסיסמאות היסודיות ביותר של
ההלכה. האדם נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. אין עדיפות שמימית ליצירה
ההילכתית, שהיא כולה אמת אלוקית שהושלכה ארצה, צומצמה לעולמו האנושי של
האדם, עד כדי כך שהקב"ה אומר "ניצחוני בניי", ועד שהקב"ה מתחבט, כביכול, בדבר
פרשנותה הנכונה של ההלכה, על פי הדעות השונות של חכמי ההלכה בעלמא הדין
(גיטין, ו, ב; ברכות, ג, ב; עירובין, יג, ב).
 
איש ההלכה, לא זו בלבד שהוא רואה בדתיות רמה נחותה של מחשבה, אלא שהוא אף
רואה בה סכנה של ממש. דתיות היברידית, שאין לה גדרים וסייגים, ציוויים
ואיסורים, היא בסך הכל השתקפות של המצוי בתוך האנושי פנימה. כל מה שמצוי שם
יכול להתגלם בדתיות ההיברידית הזאת. פיוס ה- 12 היה אפיפיור ומיסטיקן מובהק.
דבר זה לא מנע ממנו לאהוד את מעשי הזוועה של הנאצים. האדם החוצב את אלוקיו
מתוכו הוא לא יוכל ליצור אלא פסל ומצבה, המשכפלים אותו עצמו, אלא שמעתה
ואילך תקום האשליה כי המדובר במיסטריום טרימנדום. עמדתו של בובר היא הפוכה
בדיוק. כל מימסד דתי הוא עבודת אלילים נעלה. האדם הוא זה שיוצר את הדו-שיח
עם האתה המוחלט.
 
לשון אחר: האורתודוכסיה היהודית נתפסה כגורם מפגר, שיש להיפטר ממנו ולבטל את
שליטתו בהמוני בית ישראל. היא נתפסה ככח חשוך, המנוגד לנאורות שהתגלתה
בעולם והחלה להזריח בתוכו את הרעיונות הגדולים של העידן החדש. זה היה המיתוס
הציוני באמת. לא רק עצמאות מדינית, אלא שבירה מוחלטת של השדרה הרוחנית
הקיימת, קרי: האורתודוכסיה ויהדות ההלכה
.
 
גם בימינו אלה, אחרי שמלחמת התרבות הוכרעה, מלומד כמו גרשון ויילר (בספרו
"תיאוקרטיה יהודית", עם עובד, תל אביב 1976) מביע עמדה מוקצנת עוד יותר.
לטענתו, שללה ההלכה המסורתית את כל הקשר של סיבה תוצאה כפי שהוא נראה
לעין, וכפי שהוא נתפס על ידי כל איש תבונה. כך למשל הוא מצטט בעמוד 257 את
דברי חז"ל: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי
עריות ושפיכות דמים" (יומא ט, ב). לשיטתו, אמירה זו מעמידה את הכל על האשמה
ועל היחס בין אדם לאלוקיו. היא מתעלמת לחלוטין מסיבת החרבן כדבר הנעוץ
בעוצמתו של הכובש. לפי ויילר (ולא זה המקום להוכיח שתפיסתו חסרת כל בסיס
עיוני אמיתי, ומבוססת על חוסר הבנה מוחלט של המקורות) האורתודוכסיה עומדת
כמכשול לכל התפתחות אינטלקטואלית.
 
 
 
ג. ההיסטוריוסופיה החרדית
 
גם בעניין זה נכתבו דברים רבים, חלקם נכונים חלקם פשטניים ושטחיים, ולא זה
הזמן לבוא עימם חשבון. להיסטוריוסופיה החרדית היו גוונים רבים. אבחר דוקא
בגוון מתון, של אחד מגדולי גאוני ישראל בדורות האחרונים, שהתייחס בסימפטיה
לרעיון של חיבת ציון. כוונתי לגאון ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בספרו "משך
חכמה", על פרשת בחוקותי:
"הענין הוא שנתבונן קצת בדרכי ההשגחה העליונה, קצת מה שיוכל להבין. וזה, כי
כאשר גזרה החכמה העליונה אשר ישראל יתנודדו בארצות, שנים רבות מאוד מאוד,
עד זמן אשר חקקה המטרה האלוקית, אשר ליבא לפומא לא גליא, חשבה אופנים
ותחבולות אשר ישראל יתקיימו לגוי ולא יתבוללו בעמים. והעירה על זה גדול האומה
לעשות בזה גדרים וסייגים, אשר האומה תתקיים בשאון גלי הים ולא תטבע במצולות
הסער השוטף ברוח אמיץ וכביר. והנה הראשון המורה דרך ומלמד ראשי האומה הוא
אבינו הזקן יעקב, אשר ראה את אשר יקרה אותנו באחרית הימים, חשב אשר אם
יהיה שבעים איש בגוי חזק ואמיץ כמצרים מלפנים, הלא יתבוללו ויתבטלו אחד
ברבבות רבבה, חשב תחבולה ועצה, אשר בניו יהיו מצויינים שם בבגדיהם ובשמותם.
ולכן, היו ישראל לגוי בפני עצמו. ואם היה יעקב, אבי כל שבטי ישראל, קבור שם, הלא
היו מתייאשים מארץ כנען והיו משתקעים במצריים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם,
והיה בטל הייעוד האלוקי עליהם, כי לא יהיה זרע אברהם רק חלק אחד מעם מצרים.
לכן, ציווה בכל עוז לקבור אותו בארץ כנען... ובזה נקבע בנפש בניו קישור טבעי
להשתוקק אל ארץ אבותיהם ולחשוב עצמם כגרים... ולכן, 'ויקוצו מפני בני ישראל'
(שמות א', יב) 'שהיו נחשבים בעיניהם כקוצים' (סוטה יא', א) שכמו שהקוץ אינו נסבך
ועושה שורשים בשאר נטעים ואילנות, כן היו נחשבים ישראל שלא דימו את עצמם
למצרים והיו נפרדים בתכונותיהם ובהרגשתם, עד כי היו בעיני המצרי כקוץ".

 
משמע, גזירת גורל היא שהעם היהודי יהיה בבחינת "קוץ", לא רק מבחינת היותו כזה
בעיניו של המתבונן האנטישמי, אלא בבחינת מי שנגזר עליו בגזירה עליונה להיות נבדל
ולא מתבולל בסביבתו. לשון אחר, הייסורים, הרדיפות והניכור אינם אלא טבע טבוע
שאינו ניתן לשינוי. הם מהווים חלק מחוק היסטורי שמעמדו כמעמד חוק טבע. ככל
שיתעלה היחוד, ככל שתגבר חובת השליחות וככל שתדרש החדרת התודעה של
הציפיה לישועה, שהיא התגלותו האוניברסלית של האל הנסתר בשפריר חביון, כן
יגברו מעוררי התודעה, החובה והציפיה, הלא הם היסורים וגזירת הבידול.
 
התפיסה ההיסטוריוסופית הזאת לא נעצרת כאן. בהמשך הדברים נאמר:
 
"והנה מעת היות ישראל בגוים, ברבות השנים, אשר לא האמינו כל יושבי תבל כי
יתקימו באופן נפלא אשר לא ישער מחשבות אדם משכיל, היודע קורות הימים
והמצולות, אשר שטפו באלפי שנים על עם המעט והרפה כח וחדל אונים... הנה דרך
ההשגחה כי ינוחו משך שנים קרוב למאה או מאתיים. אחר זה יקום רוח סערה, ויפוץ
המון גליו, וכלה יבלה יהרוס ישטוף לא יחמול, עד כי נפזרים בדודים ירוצו יברחו
למקום רחוק, ושם יתאחדו יהיו לגוי, יוגדל תורתם; חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח
היותו גר בארץ נכריה, יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ד' הרוחניות
בזמן המיועד שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן ברעש 'יהודי
אתה מי שמך לאיש לך לך אל ארץ אשר לא ידעת.'"

 
ההיסטוריה אם-כן איננה כדברי לורד צ'סטרפילד "גל של עובדות מבולבלות", או
כדברי לב טלסטוי "אוסף של מעשיות זוטות חסרות ערך שגובבו עם מצבור של
מספרים בלתי נחוצים ואוסף של שמות". ההיסטוריה טבועה בחוקיות אלוקית וללמד
יצאה. הגורל של העם היהודי הוא גורל שלא בכדי אינו אלא סובב סביבו. העם היהודי
זוכה למנוחה, או יותר נכון לרמיסיה בת מאה וחמישים עד מאתיים שנה, ואחר כך
יעלה הכורת, ישמיד ויכלה עד ששארית הפליטה תמצא את מקומה במקום אחר וחוזר
חלילה.
 
 
 
התופעה ההיסטורית הזו איננה מקרית. יש לה שתי סיבות. האחת, קיום האומה. רק
דרך היסורים מזכירה לעם היהודי את חובת ייחודו ומונעת אותו מלהתבולל, והשניה
מוגדרת על ידי הגאון ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שם, כך:
"לקיום הדת האמיתי וטהרתו. . .כי כאשר ינוח ישראל בעמים, יפריח ויגדל תורתו
ופלפולו, ובניו יעשו חיל, יתגדרו נגד אבותיהם, כי ככה חפץ האדם אשר האחרון יחדש
יוסיף אומץ מה שהיה נעלם מדור הישן. וזה בחוכמות האנושיות, אשר מקורן מחצבת
השכל האנושי, והניסיון בזה יתגדרו האחרונים יוסיפו אומץ, כאשר עיננו רואות בכל
דור. לא כן הדת האלוקי הניתן מן השמים ומקורו לא על ארץ חוצב. הלא אם היה
בארץ ישראל מלפנים, הלא היה להם להתגדר בתיקון האומה כל אחד לפי דורו - בית
דין הגדול היה יכול לבטל את דברי בית דין הקודם. ומה שנדרש בי"ג מידות אף בית
דין קטן היה יכול להראות אופן הישר בעיניהם. ... ומלבד זה היה תמיד הופעה
אלוקית רוחנית, מלבד מקדש ראשון, ששרה עליהם הרוח, והיו נביאים ובני נביאים,
ואסיפת בעלי חכמה והטהרה המוכשרים לזה, כאשר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי
התורה, והיה אורים ותומים. אף במקדש שני אמרו ששם שואבים רוח הקודש והיה
גלוי אור אלוקי תמיד חופף, אשר לא ידעו הדור מלפנים. ומההנהגה של האומה
בעניינים הזמניים כאשר היה המשפט מסור להם לדון להוראת שעה, שהשעה היתה
צריכה לכך. לא כן בגולה שנתמעט הקיבוץ והאסיפה בלימוד התורה שמטעם זה אין
רשות לשום בית דין לחדש דבר... ואין שום חוזה ונביא ומחיצה של ברזל מפסקת בין
ישראל לאביהם שבשמים. כך היה דרכה של האומה, שכאשר יכנסו לארץ נכריה, יהיו
אינם בני תורה, כאשר נתדלדלו מן הצרות והגזירות והגירוש. ואחר כך יתעורר בהם
רוח אלוקי השואף בם להשיבם למקור חוצבו מחצבת קדשם, ילמדו ירביצו תורה,
יעשו נפלאות, עד כי יעמוד קרן התורה על רומו ושיאו, הלא אין ביד הדור להוסיף מה
להתגדר נגד אבותם מה יעשה חפץ האדם העשוי להתגדר ולחדש?! יבקר ברעיון כוזב
את אשר הנחילו אבותנו, ישער חדשות בשכוח מה היה לעומתו בהתנודדו בים
התלאות, ויהי מה. עוד מעט ישוב לומר שקר נחלו אבותנו, והישראלי בכלל ישכח
מחצבתו ויחשב לאזרח רענן, יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא
ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם
כמתוקנים לא עשיתם. אז יבוא רוח סועה וסער, יעקור אותו מגזעו יניחהו לגוי מרחוק
אשר לא למד לשונו, ידע כי הוא גר, לשונו שפת קדשנו ולשנות זרים כלבוש יחלוף
ומחצבתו הוא גזע ישראל... ובטלטולו ישכח תורתו עומקה ופלפולה ושם ינוח מעט,
יתעורר ברגש קודש ובניו יוסיפו אומץ, ובחוריו יעשו חיל בתורת ד'...".

 
גזירת הגורל איננה מיועדת רק לקיומה של האומה. היא נוגעת לשורש תיאולוגי עמוק
בתפיסת ההלכה. ההלכה נדונה מיסודה להארה של אור גדל והולך. אך זה הכל בהיות
האומה נטועה על אדמתה כשהיא נוהגת בהליכות העולם שהבורא ציווה עליה, וכשהיא
זוכה לאור אלוקי חופף. כאשר אחד מן התנאים הללו אינו מתקיים, הרי שהעם
היהודי מצוי בגלות וההלכה יצאה לגלות יחד עמו. והנה גזירה היא שהאדם ירצה
לפתח, לשנות, לברוא עולמות ולהחריבם. אך דבר זה נובע משכחת הגזירה של הגלות,
אשר קיבעה את ההארה הגדולה. לכן, סובב הגלגל וגורר אחריו את מצוקות הגלות
המשיבה את העם להכרת מצבו.
 
ההשוואה בין הציטטה הזו לבין דבריו של אחד העם ב"חצי נחמה", (כל כתבי אחד
העם, ע- ע"א) תלמד על עומק התהום הפעורה:
 
"בדורות שעברו, כשהיו אבותינו מאמינים בפשטו של 'אתה בחרתנו' לא היתה החרפה
שחרפום האומות פועלת כלל על טוהר נפשם פנימה. הם ידעו את ערכם ולא התפעלו עד
מה מן ה'הסכמה הכללית' אשר מחוץ להם, בהיות כל חברת המסכימים נחשבת
בעיניהם למין מיוחד של בריות זרות להם ושונות מהם שינוי עצמי בלי כל יחס וכל
דמיון בינם ובינן. אז היה היהודי יכול לשמוע במנוחת -לב כל המגרעות המוסריות
והחטאים המעשיים שטפלה עליו הסכמת העמים, מבלי להרגיש בנפשו שום בושה או
שיפלות פנימית. כי מה לו ולמחשבת הנכרים עליו ועל ערכו? לו רק יתנו לו לישב
בשלווה. אבל בדור הזה אין הדבר כן. עתה, עולמנו נתרחב בהרבה וההסכמה
האירופית פועלת עלינו בחזקה בכל ענפי החיים."

 
 
הטיפולוגיה של ישעיהו ברלין, המדגים באמצעות משל הגיבן, את ארבע התגובות
הטיפוסיות של היהודי המודרני כלפי מצבו בחברה הנוכרית, תחדד את הניגוד שבין
התפיסה החרדית לבין התפיסה הציונית. לשיטתו, כנגד ארבעה גיבנים דיברה
ההסטוריה היהודית של הזמן האחרון:
 
א. יהודי המתכחש לגיבנת שלו וטוען כי כל הרומז לגיבנותו הוא רשע. תכונה זו
מאפינת את המתבולל.
 
ב. יהודי המכיר בגיבנותו, גאה בה, ומייחס לה יחוד וסגולה. תכונה זו מאפינת את
האורתודוכסיה.
 
ג. יהודי המתאמץ להסתיר את גיבנותו ומאמין שהסתרה זו תגרום להתעלמות ממנה.
תופעה זו מאפינת את אלה שהפנימו את הדמות השלילית עד כדי שנאה עצמית.
 
ד. יהודי המודה בפה מלא כי יש לו גיבנת, אך יחד עם זאת מוכן לעשות הכל, לרבות
ניתוח, להסרת גיבנותו. זהו היהודי השואף לנורמליזציה, בין אם המדובר בהמרת דת
ובין אם המדובר באימוץ התפיסה הציונית.
 
לענין זה ראו: I. Berlin, Jewish Slavery and Emanicipation, in Bentwitch
(ed) Hebrew University Garland, London 1952, 31‎-34.
 
כך ניצבו, זו מול זו, שתי תפיסות השונות זו מזו בכל נקודה ונקודה, בדבר גורלו של
העם היהודי.

האחת, היא תפיסה בת אלפי שנים שבמרכזה עומד גורלו של העם היהודי כגורל
הטבוע בסגוליותו, הבאה לביטוי בדבריו של רס"ג כי אין אומתנו אומה אלא בתורתה,
כי חוק טבע הוא שהעם היהודי לא יגיע אל המנוחה ואל הנחלה ומדי פעם יחלוף עליו
הסער אחת למאה וחמישים או מאתיים שנה, כי העם היהודי נושא לפיד אור שהוא,
ורק הוא, יכול וראוי לשמר אותו, וכי הגלות גוזרת גם קיפאון על התפתחות הלכתית.

 
השניה, היא התפיסה המודרנית שרצתה לא רק ריבונות, אלא גם בהסרת הגיבנת.
 
מה שנחשב בעיני הדוגלים בתפיסה הראשונה לקודש הקודשים, לא היה אלא חטוטרת
מאוסה בעיני בעלי התפיסה השניה. המונח "תלמיד-חכם", שהיה הסופרלטיב הנעלה
ביותר, הפך להיות סמל של איש תלוש, תשוש ואוורירי. המונח "הגשמה" התפרש
כניפוץ העולם שחי על מושגים ונותק מהמציאות ומזרם החיים.

אחרון אחרון: בעוד התפיסה הציונית רואה במדינת ישראל את המקלט האולטימטיבי
הבטוח, רואה היהדות החרדית את המשך קיומה כמשאלה וכתפילה. אין היא בטוחה
בשום פנים ואופן, כי בעוד חמישים או מאה שנה, לא ישוב יתחולל הסער שעליו דיבר
הגאון מדבינסק.
מעצם השונות הזאת, עולה בהכרח תפיסה שונה לגבי סדרי העדיפויות. מי שרואה
במדינה את המקלט האולטימטיבי, מי שרואה בתרבות הקיימת תרבות ישראלית
העולה לאין ערוך על התרבות הבזויה והחשוכה של אלפי שנות, לא יוכל להבין על שום
מה הגנה פיזית על המולדת איננה עיקר העיקרים. הוא סבור כמו קרוצ'ה, כי "הערבות
המעשית היחידה לכך שחירותם וכבודםשל בני אדם יזכו ליחס הכבוד ולהתחשבות
ההולמים אותם היא נכונותם של בני אדם להילחם למענם".
 
ואולם, אם הגורל הוא הגזור הוא לשאת את הלפיד, אזי ככל שהרוח תנשב בעוצמה
גדולה יותר, ככל שהאש תאיים להיכבות, ככל שהסכנה עולה, מתגברת ומתעצמת
החובה של נושאי הלפיד להפיח את האש יהא אשר יהא.
 
הישיבות אינן, מבחינה זו, בגדר התכוונות רוחנית עליונה בלבד, אלא, מילוי החובה
ההיסטורית שאין למעלה ממנה, להמשיך ולשאת את לפיד האש האלוקית עלי אדמות.
וככל שיבוזו אל האורתודוכסיה, ויכנוה בכל כינוי הנגזר מהשורש ח.ש.ך. כן תעלה וכן
תפרוץ ההכרה כי שם טמון האור.
 
היהדות החרדית, שלא כנטורי קרתא, איננה שוללת את קיומה של המדינה, לפחות מן
היום שבו הפכה המדינה לעובדה ומשיושב בה עיקרו ורובו של העם היהודי. משה סנה
הבחין בכך עוד בשנת 1934, במאמרו "האורתודוכסיה היהודית על פרשת דרכים",
שם, 44 - 45. אדרבה, היהודי החרדי מתפלל יום יום כי מדינת ישראל לא תהא
תופעה חולפת וכי גורלה לא יהא גורל מדינת הצלבנים. קיומו של העם היהודי הוא
קדוש מכל קדוש, ואין ספק כי העם היהודי יקבל מכה אנושה אם חלילה יקרה מה
שאסור להעלותו על דל שפתיים.
 
לכן התפיסה החרדית אינה נובעת משלילת המדינה ואין היא נובעת משלילת הערכים
התרבותיים האוניברסליים הכלליים. אלה, כבודם במקומם מונח. אולם, לפיד האור
האלוקי הוא יתום בודד וגלמוד ואין לו אלא נושאיו בלבד. בה בשעה שלכל הערכים
האחרים יש גואל ויש דואג, הרי שהגורל היהודי בן שלושת אלפים שנה ללא נושאיו
המעטים הוא בבחינת מת מצווה
.
 
אילו היה כל העם היהודי היושב בציון חי חיי דת ודין, ברור כי היה צורך בחלק
שיתנתק מהיכלי התורה ויגן על עמו ומולדתו. אך בהיות האורתודוכסיה החרדית מעט
מן המעט, אין מנוס משימור הקיים. לכן, מי שאינו מבין את הקשר בין שורשי הויכוח
המתנהל כמאה שנה, לבין הבעיה דהיום, אינו מבין דבר וחצי דבר.
 
 
ד. תפיסת חירום
על "חברת הלומדים" כתבו כבר רבים וטובים. ואולם מהכותבים בעניין זה נעלמה
עובדת יסוד. בכל חברה המצויה בשעת חרום, תהא אשר תהא, מוענקת עדיפות
לערכים מסויימים וערכים אחרים מושעים באופן זמני מיישום מלא. הדברים חלים
גם על ערכים מסדר ראשון, כמו חירות, חופש הביטוי, חופש התנועה וכיוצא בזה.
 
היהדות החרדית חיה מבחינת תפיסת עולמה בתקופת חירום. גם היא יודעת שחברה
איננה יכולה להתקיים כשהיא מורכבת מלומדים בלבד. יתירה מזו, תפיסת עולמה של
ההלכה היא כי כל יחיד בישראל חבר בשתי קהילות. אם להשתמש בלשונו של הגרי"ד
סולוביצ'יק זצ"ל, בחיבורו הידוע "איש האמונה הבודד", הרי שהיחיד נועד להיות חבר
גם בקהילה האזרחית הטבעית, וגם בקהילת התפילה והתורה (מכאן, אחת הסתירות
לתפישתו של פרופ' י. דן, בספרו "על הקדושה" - תפישה אותה הזכרנו לעיל). דבר זה
איננו חידוש של הגרי"ד סולוביצ'יק, הוא ניסוח של ההוויה היהודית הבריאה
במילואה כפי שהיתה מאז ומעולם בשעות הטובות. (לענין זה, ראה למשל דרשות
הר"ן, דרשה יא') היהדות מעולם לא היתה אסקטית והיא הטיפה תמיד לאהבת
המלאכה ולשנאת הרבנות.
ואולם, מאז תקופת ההשכלה, היהדות החרדית חשה את עצמה כשומרת החומות
שהקיעקוע שלהן נחשב לציווי הראשון של כל "קידמה". המשבר עוד החריף בעידן
החברה המתוקשרת שאינה מאפשרת הסתגרות פשוטה, שערכיה מועברים מכל עבר
לכל עבר. מכאן הקביעה המטאפורית של החתם סופר כי "חדש אסור מן התורה".
כאשר פרופ' יוסף דן בספרו "על הקדושה" כתב כי ביהדות ובאיסלם, באבחון מן
הנצרות, אין עולם של חול אלא עולם של קדושה מחד, מול חטא וטומאה מאידך,
וכאשר הוא הסתייע בהתנהגות של הציבור החרדי הדוחה את רחמנינוב, בקובעו או
הלכה וקדושה מחד, או רחמנינוב מאידך, הוא שגה מכל וכל. על טעויותיו העיוניות לא
זה המקום לעמוד. אך על אפיון החברה החרדית חייבות להאמר המילים הבאות.
אין לחברה החרדית ולהלכה, שום התנגדות עקרונית למוסיקה של רחמנינוב, לאופרה
"אלקו", לפנטזיה הסימפונית "הסלע", לפואמה הסימפונית "אי המתים" (אופוס 29),
או לשאר יצירותיו במוזיקה לפסנתר ובמוזיקה הווקאלית. רחמנינוב עצמו שייך להיכל
הקודש של חסידי אומות העולם, שבו מצויות הנשמות העליונות מסוגו, שהתנגדו
לנאציזם בגלוי, וסירבו להופיע בגרמניה הנאצית.
 
ואולם, "רחמנינוב" אינו מופיע במנותק. הקשרים תרבותיים מופיעים כמכלולים
וכחטיבות מגובשות. כאשר ההקשרים הללו רואים בתפיסת העולם של ההלכה משהו
ששייך לעולם שחלף, עולם מפגר, וכאשר ההקשרים הללו מנשבים בעוצמה עזה כל כך
ובוקעים מכל פתח וכאשר הפרץ עולה, מכל פירצה, הרי ש"עת צרה היא ליעקב". אין
צורך להרחיק נדוד או להתעמק כדי לסתור מכל וכל את מסקנותיו של פרופ' יוסף דן.
מי כמוהו צריך היה לדעת שכתבים קנוניים כמו התנ"ך, שלא לדבר על ספרות
הפילוסופיה כמו מורה נבוכים וכיו"ב, הושמו בצד מפחד השפעת ההשכלה ובשל
תחושת החירום. לא רק רחמנינוב מצוי בפינה הדחויה מפאת החירום, אלא חלקים
מתוך לב ליבה של הקדושה.
 
מכאן ההתבצרות, מכאן ההסתגרות, מכאן החובה העליונה המצווה על כל אחד ואחד
לשמור על העמדות שנותרו.
 
מכאן התשובה לשאלת הכמות המוצגת כלפי הציבור החרדי: "ומה יהיה אם כולם
ילמדו בישיבות?". התשובה לכך היא פשוטה: מצב כזה הוא מצב חדש.
 
 
ה. ערך לימוד התורה
 
הערך של לימוד התורה ומעמדה של התורה הם יחודיים מאוד לדת היהודית. הגרי"ד
סולוביצ'יק, בספרו "איש ההלכה", מגדיר אותה כאידיאה האפלטונית העליונה של
מכלול המציאות. התורה היא גם על-היסטורית וגם פרה-היסטורית. כך שנינו
בבראשית רבה (א, א):
 
"אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם: מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו
בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא
דיפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פישפשין -
כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".

 
התורה אף קדמה לעולם:
 
"בראשית ברא אלוהים - שישה דברים קדמו לבריאת העולם. יש מהם שנבראו ויש
מהם שעלו במחשבה להיבראות. התורה, וכיסא הכבוד נבראו... האבות וישראל ובית
המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות"
(בר"ר א', ד').
 
וכך מגדיר הגר"ח מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" את מעמדה של התורה. האדם נברא
בצלם. פירוש הבריאה בצלם הוא שהאדם הוא בעל כוחות אשר הושלט על "רבי רבון
כוחות ועולמות אין מספר ומסרם בידו שיהא הוא המדבר ומנהיג אותם על פי כל פרטי
תנועות מעשיו, ודבוריו ומחשבותיו, וכל סדרי הנהגותיו, הן לטוב או להיפך ח"ו
" (נפש
החיים, שער א' פרק ג').
 
האדם הוא מחולל ומוליד כביר. "וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בליבו
ח"ו כי מה אני ומה כוחי לפעול במעשי השפלים שום עניין בעולם. אמנם יבין וידע
ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע, לא אתאבידו
ח"ו, ומה רבו מעשיו ומאוד גדלו ורמו שכל אחת עולה כפי שורשה, לפעול פעולתה
בגבהי מרומים, בעולמות ולצחצחות האורות העליונים"
. (שם, פרק ד').
 
האדם הוא צלם אלוקים מבחינת היותו בורא השולט בעולמות הטמירים שבטמירים.
וחובתו העליונה היא לעסוק בעסק התורה.
 
"ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כולם על נכון. הוא רק כשאנחנו
עוסקים בה כראוי, כי קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד (זוהר, פ' אחרי, ע"ג)...
ולכן אמרו 'בראשית', בשביל התורה שנקראת ראשית"
(שם, שער ד', פרק יא).
 
הגר"ח מוולוז'ין מצטט את הקדמת הזוהר אשר זהו תרגומו בעברית:
 
"ר"ש פתח ואשים דברי בפיך, כמה יש לו לאדם לעמל יום ולילה כי הקב"ה מקשיב
לקולות של העוסקים בתורה ובכל מלה שמתחדשת בתורה ע"י אותו העוסק בתורה
עושה רקיע אחד, למדנו שבאותה שעה שד"ת מתחדש מפי האדם הדבר ההוא עולה
ומתעתד לפני הקב"ה, והקב"ה לוקח הדבר ההוא ומנשק אותו ומעטרו בשבעים עטרות
מפתחות ומחקקות ודבר החכמה שנתחדש עולה ויושב על ראש וכו' ומשם עף וטס
בשבעים אלף עולמות ועולה לעתיק יומין וכו', ואותו דבר חכמה הסתום שנתחדש כאן
כשהוא עולה הוא מתחבר באלו הדברים של עתיק יומין, ועולה ויורד עמהם ונכנס
בח"י עולמות צפונים אשר עין לא ראתה וכו' ויוצאים משם ומשוטטים ובאים מלאים
ושלמים ונועדים לפני עתיק יומין, באותה השעה עתיק יומין מריח באותו הדבור ורצוי
לפניו מכל, לוקח לאותו הדבור ומעטר אותו שלש מאות ושבעים אלף עטורים, והדבור
ההוא משוטט ועולה ויורד ונעשה רקיע אחד, וכן כל דבור ודבור של חכמה נעשים
רקיעים עומדים בקיום שלם לפני עתיק יומין. והוא קורא אותו השמים החדשים וכו'
סתומות של סודות החכמה העליונה וכל שאר ד"ת המתחדשים עומדים לפני הקב"ה
ועולים ונעשים ארצות החיים ויורדים ומתעטרים וכו' ונתחדש ונעשה הכל ארץ חדשה
מאותו דבר שנתחדש בתורה, וע"ז כתוב כי כאשר השמים החדשים וכו' אשר אני
עושה וכו' עשיתי לא כתוב אלא עושה שעושה תמיד. ואלו החדושים והסודות של
התורה וע"ז כתוב ואשים דברי בפיך וכו' לנטע שמים ולסד ארץ, אמר ר"א מהו ובצל
ידי כסיתיך א"ל וכו' ועתה שדבור זה עולה ומתעטר לפני הקב"ה הוא חופה על הדבר
ההוא ומכסה על אדם ההוא וכו' עד שנעשה מהדבור ההוא שמים חדשים וארץ חדשה
וכו' ולאמר לציון עמי אתה וכו' ולאמר לציון עמי אתה וכו' אל תקרא עמי אלא עמי
להיות שתף עמי, מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי וכו' אף אתה כן, אשרי הם העמלים
בתורה".

 
בחרנו לצטט את הגר"ח מוולוזי'ן אך אלה הם מושכלות יסוד. הקורא מופנה גם לענק
החסידות בעל התניא, (על יחסו הזהה ללימוד התורה ר' למשל דבריו בשער היחוד
והאמונה, פרק א'- ה', פרק י' ויא'). למעשה, בכל חלקיו של ספר התניא, אנו מוצאים
את מעמדה של התורה כדבקות המשכיל במושכל, כנשיקת האדם בשכל העליון וכאור
האלוקי המעמיד את העולם.
 
התורה אינה מדע, היא איננה תבונה, היא איננה מוסר. היא חלק אלוה ממעל, האמת
שהושלכה ארצה. האברכים הלומדים, כמו האנשים הפשוטים, מוכנים להקריב
הרבה. הם חיים ברובם בעוני מרוד ובתנאים המזכירים את דבריו של הנזיר הקטן
במחזה של ברתולט ברכט "חיי גלילאו" (תרגום אברהם עוז, הוצאות אור עם תל אביב,
1982, 85 - 86). וכל זאת, משום שהם מאמינים שלימוד התורה הוא דביקות
המשכיל במושכל, שהוא מהווה מגע, כביכול, בשכינה עצמה, שהוא היוצר את אבן
השתיה של העולם ושל העולמות. אין תפיסה כזו בדתות אחרות. זוהי היהדות
בתמציתה.
 
 
ו. התשובה לטיעון בדבר נטילה בהעדר נתינה
 
יש הטוענים כלפי היהדות החרדית: "כיצד אתם נוטלים מן המדינה בסרבכם לשרת
עבורה?". לשאלה זו הרבה תשובות. ספק אם היא לגיטימית מנקודת מבט של תפיסת
עולם ליבראלית. ואולם, תשובותיה של היהדות החרדית גם בעניין זה, הן תשובות
שבחלקן הגדול סמויות מן העין.
כדי להבין את התשובה הזו, יש לחזור אל מה שדיברנו עליו בפרקים הקודמים.
היהדות החרדית טוענת כי היא היתה כאן אלפי שנים לפני שנולד הציוני הראשון. כי
היא חיה כאן ושמרה על הרצף היהודי בתקופה שבה היא היתה העגלה הטעונה
היחידה. ואין הכוונה, כפי שטועים רבים לחשוב, כי משל החזון איש לבן גוריון בדבר
קדימות העגלה הטעונה על פני העגלה הריקה, מתיחס לעגלה מלאה בערכים לעומת
עגלה נטולת ערכים. לא זו הכוונה ולא בבואת הכוונה. הכוונה היא לעגלה הטעונה
באחריות היסטורית של אלפי שנים, לעומת מאה שנות ציונות שאינן אלא אקספרימנט
במונחים הסטוריים.
 
היהדות החרדית היתה כאן מאז ומעולם ותהיה כאן עד עולם. ולא היה בא ציוני אחד
לעולם אלמלא היתה אותה עגלה טעונה מהלכת בדרך בכל תנאיה ומכשוליה, מבלי
שתפנה ותאמר מה נאה אילן זה. אשר על כן, אין שום זכות לשום גוף, חברה או
מדינה, לשלול בצורה ישירה או עקיפה את אורח החיים הזה.
 
נסגור את המעגל במה שפתחנו בו, והוא הסתרת הטיעון המלא. הטיעון נשאר
באתכסיא משום שאין היהודי החרדי רוצה להתגרות בציפור הנפש של הרוב. ישנן
אמיתות שהצנעא יפה להן. אין הוא מעונין לתקוף את המיתוס הציוני, ואין הוא מעונין
להעלות את השאלה מי הוא זה אשר יבטיח את קיומה של מדינת ישראל בכל עת ובכל
תנאי, ומה יקרה ליהדות אם לא ישמרו על יבנה וחכמיה במקרה של חורבן חלילה.
בסוף כל הסופים ובמעמקי נפשו, כל יהודי חרדי שמח שמחת עולם בקיומה של מדינת
ישראל, על אף כל הכאב הנובע מן המחירים הרוחניים. לפני כל הויכוחים ואחריהם,
הציבור החרדי רואה בציבור החילוני את אחיו שלו, עצמו ובשרו. אולי דווקא משום
כך הוא מתיר לעצמו דברים ואמירות שאינן יאות אלא בתוך המסגרת המשפחתית
בלבד. הציבור החרדי מאמין שבתוככי ליבו בנקודת האמת, שהיא למעלה מכל משגיח,
אף הציבור החילוני מכיר בכך, שיש לשני הציבורים שותפות גורל ואף שותפות יעוד,
שאינן מושפעות מהשיח השבור שבדרך, וכי יום יבוא והאמת תזריח את אורה לכל
מחפשיה ומבקשיה מזה ומזה
.
 
 
 
 
ז. הערת סיום של הח"מ: ואף על פי כן נוע תנוע
 
דיברנו לעיל על המיתוסים השונים והמנוגדים. הקורא עלול לחשוב, כי אם כך הוא,
פתרון מנין וכי פתרון אין.
 
ואכן, מי שינסה למצוא פתרון מוחלט במישור המופשט - נדון לכשלון מראש.
 
אין אדם ואין וועדה היכולים לגשר בין אמיתות נוגדות, בין השקפות עולם סותרות של
ציבורים שונים. מי שינסה להכריע בכח אמת זו או אחרת, נדון לכשלון. אמיתות אינן
מוכרעות אינן מתות, ואינן מומתות.
 
הפתרון חייב לבוא מן הכיוון הפרגמטי, מתוך הידיעה שהמיתוסים ימשיכו להתקיים
בעולמם שלהם.
 
ההסטוריה עשתה את שלה. המתבונן בעינא פקיחא יראה כי תרבות יהודית חילונית
פרטיקולירית לא קמה. אחד העם, ברדיצ'בסקי, קלצ'קין, א. ד. גורדון, וכל בעלי
הפולמוס הפכו לרחובות, מאומה לא נותר. כך למשל, אפילו "המשפט העברי", שהוא
מונח משכילי טהור, ש"רב צעיר" מחסידיו של אחד העם היה מהוגיו וממניחי
יסודותיו, נבעט החוצה, וצחוק הגורל הוא שחלק מהאורתודוכסיה מנסה בכח לשמור
על כבודו הרמוס. כך למשל, עצם הגישה לארון הספרים היהודי שנויה בויכוח, וגם
לויכוח הזה אין משמעות מעשית, כי ארון הספרים היהודי נמכר בדרך כלל בין
עזבונות שאין בהם צורך. מדינת ישראל קמה, אך דרכי ציון, יהא הפירוש של ציון
אשר יהא, אבילות מבלי באי מועד. 70% מהעם היהודי בתפוצות הולך ומתבולל.
ניתוח הגיבנת נוסח ישעיהו ברלין הצליח, אך יחד עם הניתוח מת שיר היחוד.
 
גם היהדות החרדית לא המריאה לגבהים שהיא היתה אמורה לנסוק אליהם. מצב
החירום חנק פריצות מחשבה ודרך - ובצדק. ורק היום, כאשר היהדות החרדית
מאמינה לאור עובדת החידוש המופלא של עולם הישיבות לאחר הכבשנים, כי הגרעין
החיוני לשמירת החומות לא ייתם לעולם, כי אישה לא תכבה ותולעתה לא תמות, היא
מסוגלת לנשום כמה נשימות לרווחה.
 
הפועל היוצא הוא, שקם מכנה משותף מוזר מאד, המבוסס על יאוש לטנטי לצד
הכמיהה לאינסוף, יהיו התכנים לאותו אינסוף אשר יהיו. מכנה משותף זה, מצטבר
להכרת השיתוף שמעולם לא חדלה מלהתקיים בציבור החרדי. תינוק של בית רבן
שונה את הכלל הגדול, כי "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". הציבור החרדי לא
היה מוכן לוותר והוא איננו מוכן לותר על אחיו, תהא חריפות הפולמוס אשר תהא,
תהא עוצמת השינאה המוטחת אשר תהא. גם הציבור החילוני, לפחות בחלקו הגדול,
בהיותו שרוי, בינו לבין עצמו, במצבו האותנטי, מתעצב על מה שהיה יכול להיות ולא
היה, על אוצרות העבר שאבדו, ועל ניתוק הרצף בין חדש וישן.
 
לצד ההכרות הללו בתחום התודעה והתחושה, יש לזכור כי הבעיה איננה מתוחמת
במישור האינטרס הצבאי בלבד, אלא נוקבת עד תהום ונוגעת בהיפרדות עד התנתקות
של ציבורים יהודיים זה מזה. גם הפתרון שיווצר, אסור לו שימדד רק במישור
האינטרס הצבאי.
 
הפתרון שיווצר, אם ייוצר, יחזק גשר שקשה להגזים בחשיבותו. הוא יביא
לאינטגרציה הנוצרת דה פקטו מעצם המפגש שבין ציבורים. מי שמצפה למהפיכות בין
ציבורים בהרף עין, מתעלם מהדינמיקה של תהליכים חברתיים. תהליכים חברתיים
מתחילים תמיד בצעד אחד וציבורים מתקרבים זה לזה בצעדי צב. אינטגרציה כזו
חשובה לא רק לקיום הפיסי של העם היהודי, היא חשובה לכל אדם ואדם המכנה את
עצמו יהודי, מתוך הכרה ש"האחר" לעולם אינו זהה, אך מציב דרישות מוסריות.
 
הפתרון יכול להימצא רק בהפעלת מנגנונים מתוחכמים של גירוי תגובה במישור
הבהוויוריסטי. מי שיפעיל מנגנונים מתוחכמים כאלה, תחת לנגח את מה שמצוי
בקופסת מוחו של ציבור זה, עם מה שמצוי בקופסת מוחו של ציבור אחר, יראה כי
הפתרון שיקום ידהים את הכל.
 
חוקיותם של מנגנוני גירוי-תגובה היא, שככל שהגרוי חזק יותר התגובה חזקה יותר.
לכן יש להתמקד בגירוי.
 
גירוי זה יצור מגע, ולמגע זה יהיה את כוחו האדיר של הליטוף, העולה לעילא ולעילא
מריבי רבבות של מילים מדוברות. יש היום שעה של חסד. הציבור החרדי איננו מוכן
להסכים לשבירת העקרון לפיו לא יכפה גיוס על מי שרוצה באמת לבחור במסלול חיים
שתורתו אומנותו
, אך הוא מוכן להסכים למסלולי שירות מגוונים, שיעוצבו תוך
שמירה על האיזונים המתחייבים, שיועמדו לכל אלה שהתואר הזה - תורתו אומנותו -
הנשגב שבתארים, הוא אתגר בלתי אפשרי מבחינתו כדרך חיים מתמדת. אשר על כן,
לא בשמים היא.
 
יש להתרכז בקו הגבולין. קו זה הוא כה דק עד שהוא מתעלם, לפעמים, מן העין. אך קו
הגבולין, כמו בין השמשות, הוא תמיד קו דק מן הדק עד אין נבדק. ויחד עם זאת, הוא
כולל, כמו כל קו, אין סוף של נקודות.
 
התבונה מחיבת לחפש את הנקודות שבקו הזה ולמצות אותן.
 
לשם כך יש להשעות את ההתבוננות בכל המשטחים שמעבר לקו הגבולין. רק הדקות
שבין השמשות הן אלה שמאפשרות לנו לומר "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", ואלו הן
גם הדקות הגדולות של היצירה, של החסד והרחמים, מעל לכל דין, מעל לכל חוקיות
ואף למעלה מן התבונה הגוזרת.

ד"ר י' וינרוט, עו"ד
 
 
תוספת ד': הצעת החוק מטעם הועדה
 
הצעת חוק שירות בטחון (דחית התיצבות לתלמידי
ישיבות שתורתם אומנותם) (הוראת שעה), התש"ס -
2000

 
 
 
1. (א) בחוק זה -
 
"חוק שירות בטחון" - חוק שירות בטחון [נוסח משולב, התשמ"ו - 1986;
 
"ישיבה" - ישיבה או כולל, שמתקימים בהם לימודים תורניים בלבד,
והכלולים ברשימה שקבע לענין זה שר הבטחון לפי סעיף 8;
 
"עיסוק" - כל עבודה שמקובל לקבל עבורה שכר, בין שהיא נעשית בשכר ובין
שנעשית שלא בשכר, לימודים שאינם לימודים תורניים, הכשרה מקצועית,
וכן כל עיסוק אחר שייקבע בתקנות;
 
(ב) לכל שאר המונחים בחוק זה תהא המשמעות הנודעת להם בחוק שירות
בטחון.
 
 
פרשנות
2. לבקשת מיועד לשירות בטחון, רשאי שר הבטחון לדחות בצו את מועד
התיצבותו לרישום, לבדיקות רפואיות או לשירות בטחון (להלן - צו דחית
שירות) אם התמלאו בו כל אלה:
 
(1) הוא לומד בישיבה באופן סדיר, בהיקף שלא יפחת מארבעים וחמש שעות
בשבוע, למעט בתקופות חופשה אשר ייקבעו בתקנות;
 
(2) הוא אינו עוסק בכל עיסוק נוסף על לימודיו בישיבה;
 
(3) הוא הצהיר, בתצהיר שניתן בהתאם לסעיף 15 לפקודת הראיות
[נוסח חדש], התשל"א - 1971, כי מתקימים בו התנאים בפסקה (1) ו- (2);
 
(4) ראש הישיבה בו הוא לומד אישר בכתב כי מתקים בו התנאי שבפסקה
(1), והתחיב להודיע לפוקד, תוך 30 יום, אם חדל להתקים בו התנאי
האמור.

 
דחיית
שירות

3. (א) צו לפי סעיף 2 יינתן לתקופה שלא תעלה על שנה אחת.
 
 
 
(ב) שר הבטחון רשאי לחזור ולתת צו לפי סעיף 2 מעת לעת, ובלבד
שהתצהיר והאישור לפי סעיפים 2(3) ו- 2(4) יינתנו מחדש עובר לחידוש
הצו.
 
(ג) צו לפי סעיף 2 ינתן לכל מי שמתקיימים בו התנאים בסעיף האמור, אלא
אם שוכנע שר הבטחון שצרכי הבטחון של מדינת ישראל אינם מאפשרים
זאת.
 
 
הוראות
בדבר
מתן
הצו

4. צו לפי סעיף 2 ינתן בתנאי שימשיכו להתקיים במי שהצו חל עליו התנאים
האמורים בסעיפים 2(1) ו-2(2) כל עוד הצו בתוקפו, ויכול הצו להיות
מותנה בתנאים נוספים, כפי שיקבע שר הבטחון.
 
 
תנאים
לדחית
שירות

5. (א) מיועד לשירות בטחון שחל עליו צו לפי חוק זה במשך חמש שנים
לפחות, ומלאו לו 23 שנה, רשאי שר הבטחון לדחות בצו את מועד
התייצבותו לרישום, לבדיקות רפואיות או לשירות בטחון לתקופה שלא
תעלה על שנה אחת, גם אם לא יתקימו בו התנאים שבסעיף 2 באותה שנה;
צו לפי סעיף זה יכול שיהיה מותנה בתנאים, כפי שיקבע שר הבטחון.
 
(ב) לא יינתן צו לפי סעיף זה למיועד לשירות בטחון יותר מפעם אחת.
 
(ג) הוראות סעיף 3(ג) יחולו על צו לפי סעיף זה.
 
(ד) אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בסמכות שר הבטחון לחזור ולתת צו
לפי סעיף 2 ליוצא צבא ששוב התקימו בו התנאים שבסעיף 2.

 
שנת
הכרעה

6. (א) מיועד לשירות בטחון ששירת שירות אזרחי למשך שנה לפחות, פטור
מחובת שירות סדיר.
 
(ב) מיועד לשירות בטחון ששירת שירות אזרחי למשך 21 ימים בשנה
לפחות, פטור מחובת שירות מילואים באותה שנה.
 
(ג) שר הבטחון רשאי לדחות את מועד התייצבותו לרישום, לבדיקות
רפואיות ולשירות בטחון של מיועד לשירות בטחון המשרת בשירות אזרחי.
 
(ד) לענין סעיף זה, "שירות אזרחי" - שירות למטרות בטחון, בריאות, רווחה
או חינוך, בהתאם לתקנות שיקבע שר הבטחון בהסכמת השר לבטחון פנים,
שר הבריאות, שר העבודה והרווחה ושר החינוך, לפי הענין, ובאישור ועדת
החוץ והבטחון של הכנסת.
 
 
 
(ה) סעיף זה לא יחול אלא על מיועד לשירות בטחון שחל עליו צו לפי חוק זה
במשך שש שנים לפחות, ומלאו לו 24 שנה.
 
 
שירות
אזרחי

7. (א) מי שחל עליו צו לפי חוק זה חייב לקיים את התנאים שנקבעו בהתאם
לסעיף 4 או סעיף 5, לפי הענין.
 
(ב) מי שחל עליו צו לפי סעיף 2 וחדל להתקיים בו האמור בסעיפים 2(1) או
2(2) חייב להתייצב בלשכת הגיוס הקרוב למקום מגוריו תוך 30 יום
ולהודיע על כך.
 
(ג) הסתימה תקופת תוקפו של צו לפי חוק זה, חייב מי שמועד התיצבותו
נדחה להתייצב תוך שבעה ימים בלשכת הגיוס, אם לא נקבע מועד אחר
להתיצבותו.
 
 
חובות
מי שחל
עליו צו

8. שר הבטחון יקבע רשימת ישיבות המוכרות לעניין חוק זה, על פי המלצת
ועד הישיבות בארץ ישראל או איגוד ישיבות ההסדר, ובהתאם לאמות מידה
שיקבעו בתקנות; רשימת הישיבות אינה טעונה פרסום ברשומות, והיא
תעמוד לעיון הציבור בדרך שתקבע בתקנות.
 
 
רשימת
ישיבות

9. לענין סעיף 38 לחוק שירות בטחון, רואים צו שניתן לפי חוק זה כאילו
ניתן לפי סעיף 36 לחוק שירות בטחון.
 
 
ביטול
צו

10. (א) אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מסמכות שר הבטחון לפי סעיף 36
לחוק שירות בטחון.
 
(ב) בכל ענין שלא הוסדר בחוק זה, יחולו הוראות חוק שירות בטחון.
 
 
שמירת
הוראות
חוק
שירות
בטחון

11. חישוב גילים לפי חוק זה יהיה לפי הלוח העברי, וסעיף 2(2) לחוק
שירות בטחון לא יחול.
 
 
חישוב
גילים

12. סעיף 46 לחוק שירות בטחון יחול בכל הנוגע לחוק זה, בשינויים
המחויבים.
 
 
עונשין
13. שר הבטחון ראשי לאצול את סמכויותיו לפי חוק זה, למעט הסמכות
להתקין תקנות.
 
 
 
 
 
אצילת
סמכות

14. שר הבטחון ממונה על ביצוע חוק זה, והוא מוסמך, באישור ועדת החוץ
והבטחון של הכנסת, להתקין תקנות לביצועו, ובין השאר בעניינים אלה -
 
(1) דרכי הגשת בקשות לפי חוק זה;
 
(2) תנאים מוקדמים להגשת בקשה לפי סעיף 2;
 
(3) המועדים להגשת תצהירים ואישורים לפי סעיף 2;
 
(4) שירות אזרחי לפי סעיף 6, לרבות דרכי הקבלה לשירות אזרחי, מספר
המשרתים בשירות אזרחי, קביעת יעדי השירות, והפיקוח על המשרתים
בשירות אזרחי;
 
(5) התנאים והכללים להכרה בישיבה לפי סעיף 8.
 
 
ביצוע
ותקנות

15. (א) תוקפו של חוק זה חמש שנים מיום פרסומו.
 
(ב) ועדת החוץ והבטחון של כנסת רשאית, על פי הצעת הממשלה, להאריך
את תקופת תוקפו של חוק זה לתקופות נוספות שלא תעלינה על חמש שנים
כל אחת.
 
 
הוראת
שעה

 
 
 
 


1 ראו להלן.
2 ראו להלן.
3 אמונות ודעות לרב סעדיה גאון.
4 טרם פורסם.
5 שבת, דף פח'.
6 ראוי לציין, עם זאת, כי בפועל מעולם לא הופעלה מכסה על מספר התלמידים
(להבדיל ממספר המוסדות התורניים), במובן זה שמעולם לא נדחה תלמיד שבקש
להצטרף להסדר "תורתו אומנותו" בנימוק שהמכסה לאותה שנה כבר נתמלאה.
7 ס"ח התשמ"ו, עמ' 107.
8 יומא, כח'.
9 כתובות, קו'.
10 רש"י, שם.
11 רש"י, שם.
12 א' א' אורבך, בעלי התוספות, עמ' 17.
13 שם, עמ' 18.
14 שם.
15 יהושע א'.
16 איוב.
17 יורה דיעה סימן רמ"ו סעיף כח'.
18 שם, סעיף כא'.
19 שם, סעיף כג'.
20 שם, סעיף כה'.
21 שם, סעיף כא', הגהת הרמ"א.
22 שם, סעיף ד'.
23 ש' אסף, באהלי יעקב, 69.
24 נ' נטע הנובר, יוון מצולה.
25 ש' שטמפפר, הישיבה הליטאית בהתהוותה, מרכז זלמן שז"ר לתולדות
ישראל, (ירושלים, התשנ"ה), 92.
 
26 ראו, למשל, י' כהן, גיוס כהלכה: על שחרור תלמידי ישיבות מצה"ל, נאמני
תורה ועבודה - הקיבוץ הדתי (ירושלים, התשנ"ד), 29.
27 כל המסמכים ההיסטוריים הנוגעים להסדר "תורתו אומנותו" מובאים
בנספח ו' לדין וחשבון הועדה.
28 בג"ץ 7781/96 פלג נ' שר הבטחון, לא פורסם.
29 לצורך זה "יוצא צבא" - כמשמעותו בחוק שירות בטחון. חוק שירות בטחון
מגדיר את המונח "יוצא צבא" וכן את המונח "מיועד לשירות בטחון" (מלש"ב)
כדלקמן:
 
""יוצא צבא" - אזרח ישראלי או תושב קבוע שהוא אחד מאלה:
 
(1) גבר מגיל שמונה עשרה עד גיל חמישים וארבע;
 
(2) אשה מגיל שמונה עשרה עד גיל שלושים ושמונה;
 
"מיועד לשירות בטחון" - אזרח ישראלי או תושב קבוע שעדין לא התיצב לשירות
בטחון ושהוא אחד מאלה:
 
(1) גבר מגיל שבע עשרה עד גיל חמישים וארבע;
 
(2) אשה מגיל שבע עשרה עד גיל שלושים ושמונה."
 
30 מאז ישום המלצות ועדת ישראלי - אחת לחצי שנה לגבי תלמידי ישיבות עד
גיל 25.
31 יצוין, כי גם עולים חדשים נהנים משירות סדיר מקוצר, אם הגיעו ארצה
לאחר גיל 18, בתנאים מסוימים.
32 להבהרת הנתונים בגרף יצוין, כי בשנים 1992 - 1993 הוקפאו גיוסי
המילואים, וכי החל משנת 1991 הופסק החיול להג"א. עוד יצוין, כי במסגרת
הפורשים מן ההסדר נכללים גם תלמידים שמלכתחילה פנו ללמוד בישיבות לתקופה
קצרה. לבסוף יצוין, כי נתוני הגיוס לשירות חובה מתיחסים לגיוס לשירות ולא
לתקופת השירות ("השרידות בשירות", במונחים צבאיים); לנתונים בדבר מספר
תלמידי הישיבה המפסיקים את לימודיהם, מתגיסים לשירות סדיר ומשרתים בפועל
שירות משמעותי, ראו טבלה מפורטת להלן.
33 חלק ניכר של תלמידי הישיבות הפורשים מן הלימודים בישיבות מגיעים אל
המערכת הצבאית כאשר הם בעלי משפחות מרובות ילדים או נתונים אישיים אחרים
שאינם מאפשרים להם שירות צבאי ממשי, ובודאי שלא שירות ביחידות שדה.
תלמידים אלה מפוטרים משירות בטחון בהתאם לסמכויות הקבועות בסעיף 36 לחוק
שירות בטחון, אם בהתאם למדיניות הקבועה של שלטונות הצבא (ראו טבלת אורכי
השירות לעיל) ואם בהחלטה פרטנית לגבי כל אחד ואחד. החלטות פטור אלה, כולן
יחד, מוצגות בתרשים תחת "החלטת פטור".
34 ס"ח התשל"ז, עמ' 226.
35 ראו דין וחשבון מבקר המדינה 48 (ירושלים, התשנ"ח), 987.
36 החינוך העצמאי - 130 איש בשנה; מעין החינוך התורני - 140 איש בשנה;
חב"ד - 12 איש בשנה; קרית הילד - 12 איש בשנה; מרכז החינוך המקצועי - 5 איש
בשנה.
37 המכסות בהסדר זה הן של 20 איש בשנה לרשת מעין החינוך התורני וכן 15
איש בשנה לרשת החינוך של חב"ד.
38 החינוך העצמאי - 104 איש בו זמנית; מעין החינוך התורני - 104 איש בו
זמנית.
39 להסדר זה מכסה כוללת של 100 איש בו זמנית.
40 להסדר זה מכסה כוללת של 100 איש בו זמנית.
41 להסדר זה נקבעה מכסה של 20 איש בשנה.
42 להסדר זה נקבעה מכסה של 25 איש בשנה.
43 פירוט הרקע הכלכלי העיקרי נערך על יסוד סקירתה של גב' ורד דר, סגנית
הממונה על אגף הכלכלה והכנסות המדינה במשרד האוצר, הכל בנוגע להשלכות
המקרו כלכליות של הסדר "תורתו אומנותו". סקירה זו מצורפת לדין וחשבון הועדה
בנספח י'.
 
 
44 מר ח' פלץ, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, ועובדות אגף
התקציבים. הסקירה מצורפת לדין וחשבון הועדה בנספח יא'.
45 כאמור לעיל בסקירת הנתונים מטעם המשרד לעניני דתות, התמיכה בישיבות
ובכוללים עמדה בשנת 1998 על 534,000,000 ש"ח.
46 יצוין כי המנהל הכללי של ארגון "בת עמי", שהופיע בפני הועדה, הציג, על
יסוד עבודת העמותות המפעילות את השירות הלאומי בפועל, נתונים הנמוכים מנתוני
משרד האוצר בהיקף של 20% - 30% (מעבר לעלויות הקבועות, שהן זהות - כגון
זכויות לחיילים משוחררים, וכיוצא באלה).
47 ס"ח התשל"ו, עמ' 154.
48 ס"ח התש"ח, ע"ר תוספת א', עמ' 1.
49 ראו והשוו סעיף 17(ח) לחוק שירות בטחון. למעשה, דבר החקיקה העיקרי
המסדיר את פקודות הצבא הוא חקיקת משנה מדרג שני: הוראת הפיקוד העליון
3.0501 שירות הקבע בצה"ל, אשר מעמדה הוא מעמד של פקודת צבא, כמשמעות
מונח זה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, ס"ח התשט"ו, עמ' 171.
50 חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) נוסח משולב], התשמ"ה -
1985, ס"ח התשמ"ה, עמ' 142.
51 חוק שירות בטחון נוסח משולב] (תיקון מס' 10), התשנ"ט - 1999, ס"ח
התשנ"ט, עמ' 22.
52 ראו כתב אצילת סמכויות משנת 1998, י"פ התשנ"ח, עמ' 202.
53 בג"ץ 40/70 בקר נ' שר הבטחון, פ"ד כד(1) 238.
54 בג"ץ 448/81 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד לו(1) 81.
55 ד"נ 2/82 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד לו(1) 708.
56 בג"ץ 179/82 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד לו(4) 421.
57 בג"ץ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב(2) 441.
58 בג"ץ 3267/97, 715/98 רובינשטיין נ' שר הבטחון , פ"ד נב(5) 481 (בג"ץ
3267/97 - רובינשטיין; בג"ץ 715/98 - רסלר).
59 ק"ת התשל"ח, עמ' 2173.
60 ק"ת התשל"ח, עמ' 2176.
61 חוק שירות בטחון (תיקון מס' 11), התש"ס - 2000, ס"ח התש"ס, עמ' 64.
62 להסדר "תורתו אומנותו" שורה ארוכה של הסדרים נלווים, כמו למשל הסדר
רבנים בפועל, הסדר חוזרים בתשובה, הסדר רבנים בשליחות קהילתית בחו"ל, הסדר
אדמו"רים, הסדר "ללמוד וללמד", הסדר מורים בדחית גיוס, הסדרי מורים חיילים
במערכת החינוך החרדי על זרמיה השונים (החינוך עצמאי, מעין החינוך התורני),
ועוד. כל אלה יהיו טעונים עיון, התחשבות ובחינה בכל הסדר שיקבע בסוגית הסדר
"תורתו אומנותו".
63 המאמר מובא, בנוסחו המלא, ברשות המחבר.
64 ראו א' נון, "המגבלות החוקתיות על הצבא בישראל", משפט וצבא 13 79,
99 - 100 (1999).
65 לא פורסם.
66 טרם נפסק.
67 "רבנים ותלמידי חכמים אינם צריכים שמירה", דהינו הם מוגנים גם בלא
שמופקדת עליהם שמירה.
68 מתוך אגרת ד' בן גוריון לחיילי צה"ל עם התפטרותו מן הממשלה וירידתו
לשדה בוקר, א' בטבת התשי"ד (7.12.53). למקור ראו: ז' אוסטפלד (עורכת), הזקן
והעם - מבחר אגרות אישיות של דוד בן גוריון, משרד הבטחון - ההוצאה לאור (תל
אביב, התשמ"ט).
69 במדבר טו', טז'.
70 בבא קמא, טו, ע"א.
71 ברכות, לה', ע"ב.
72 יהושע א'.
73 שלא יעסוק בדרך ארץ - רש"י.
74 דברים יא'.
75 הנהג בהם עם דברי תורה מנהג דרך ארץ, שאם תבוא לידי צורך הבריות,
סופך ליבטל מדברי תורה - רש"י.
76 פרק ה' משנה ד'.
77 הלכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י'.
78 שם.
79 רבי שמעון בן צמח דוראן, צפון אפריקה, המאה הארבע עשרה.
80 שו"ת תשב"ץ, חלק א', סימנים קמ"ב - קמ"ח.
81 סוף הלכות שמיטה ויובל.
82 פרק ה', הלכה א'.
83 שם, פרק ז' הלכה ד'.
84 ראו י' כהן, לעיל הערה 26.
85 סוטה י' ע"א.
86 יורה דעה סי' רמ"ג.
87 תהילים קכ"ב.
88 מכות, י', ע"א.
89 הנתונים מוצגים ביחס לשנתון הגיוס העיקרי, ולפי מספר המצטרפים בגיל
18; בעבר הוצגו הנתונים על בסיס אחר, ועל כן עשוי להיות חוסר התאמה בין חלק מן
הנתונים שבטבלה לבין נתונים שהוצגו במסמכים ציבוריים אחרים ובדינים וחשבונות
אחרים.
90 נכון ליום 31 במרס של השנתון התורן (שנת הגיוס שלאחר שנת הגיוס
העיקרית).
91 מאז שנת 1995 הופסקו, מטעמי יעילות וחוסר כלכליות, הבדיקות הרפואיות
של תלמידי ישיבות "שתורתם אומנותם". הדבר הביא, כמובן, לגידול מסוים בהיקף
המצטרפים להסדר מדי שנה, אשר שעורו הוא בהיקף של 5% לערך - כנתון הממוצע
של פטורים משירות בטחון מטעמי בריאות בקרב האוכלוסיה הכללית בישראל (בדיוני
הועדה מסר ראש מנהל גיוס כי ותלמידי הישיבות לא היו שונים משמעותית לענין זה
מיתר האוכלוסיה עד לשנת 1995, בה הופסקו הבדיקות).
92 בשנה זו יושמה המלצת דו"ח ועדת ישראלי לדרג מחדש את גילאי הפטור
לתלמידי משפחות בעלי ילדים (ובין היתר לפטור משירות בטחון תלמידי ישיבות בגיל
31 ומעלה בעלי חמישה ילדים ויותר ותלמידי ישיבות בגיל 35 ומעלה בעלי ארבעה
ילדים. ישומה של המלצה זו הוביל לירידה תלולה במספרם הכולל של תלמידי
הישיבה "שתורתם אומנותם", אשר עשוי היה להגיע בשנת 1999, לפי ההערכות,
להיקף העולה על 32,000 איש.
93 הנתונים לגבי שנת 1999 הם חלקיים בלבד, שכן שנת הגיוס 1999 טרם
הסתימה במועד כתיבתו של דין וחשבון הועדה.
94 קיים, מנגד, מספר קטן מאוד, כמה עשרות בשנה לכל היותר, של מיועדים
לשירות בטחון הנכנסים למסלולי שירות המחיבים בסיומם שירות צבאי סדיר, אם
מלא ואם חלקי (מכינות ישיבתיות, ישיבות הסדר), והמקבלים אישור לעבור ללמוד
בישיבות במסגרת הסדר "תורתו אומנותו".
95 נתוני ההצטרפות, כפי שהוסבר לעיל, נמדדו בגיל 18, והם כוללים כמובן
כאלה שעזבו לאחר מכן לשירות צבאי - כמפורט בטורים הבאים בטבלה, וכן הם
כוללים, מאז שנת 1995, כאלה שיפוטרו משירות צבאי אם יבדקו, שכן מאז אותה
שנה הופסקו הבדיקות הרפואיות של המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו".
96 שירות העולה על ששה חודשים, שהוא אורך השירות המזערי המאפשר
לעבור הכשרה בסיסית למקצוע צבאי כלשהו וכן לשרת שירות סדיר באותו מקצוע לפי
צרכי הצבא. כמובן, שביחידות שדה ובתפקידי לחימה אורך השירות הסדיר
המשמעותי המזערי הוא גבוה הרבה יותר, והוא עומד על כשמונה עשר חודשים.
97 הנסיון מראה, כי המרבית המכריעה של העוזבים את הסדר "תורתו
אומנותו" והמתגיסים לשירות סדיר משמעותי עושים זאת בשלוש השנים הראשונות
ללימודיהם. אחרי גיל 21 קטנה באופן יחסי העזיבה של ההסדר עד לגילאים
המבוגרים יחסית (26 - 28 ומעלה), וגם אלה העוזבים הם בדרך כלל נשואים ובעלי
ילדים, והם מפוטרים משירות סדיר מטעמי משפחה ומועברים לשירות בכוחות
המילואים. לפיכך, לא ניתן להציג נתונים בעלי משקל ואמינות הולמת בהקשר זה אלא
לאחר תום שלוש שנים משנת הגיוס הרלוונטית.
98 הנתונים לגבי שנת 1999 הם חלקיים בלבד, שכן שנת הגיוס 1999 טרם
הסתימה במועד כתיבתו של דין וחשבון הועדה.
99 ההערה דלעיל יפה גם לענין נתון זה.
100 מיצוי שנתון הלידה נמדד, על פי הכללים המקובלים בצה"ל, בגיל 21.
101 מאחר ומיצוי שנתון הלידה נמדד כאמור בגיל 21, אין עדין נתונים
סופיים לגבי מספר המצטרפים להסדר "תורתו אומנותו" משנתון הלידה 1979 ואילך,
והנתונים הם הנתונים שכבר הוצגו לעיל בדבר ההצטרפות כשהיא נמדדת בגיל 18.
102 הנתונים לגבי שנת 1999 הם חלקיים בלבד גם במדידה לפי גיל 18, שכן
שנת הגיוס 1999 טרם הסתימה במועד כתיבתו של דין וחשבון הועדה.
103 הנתונים שבטבלה עובדו על בסיס תחזיות הנשענות על נתוני ילודה,
מגמות התפתחות החינוך הדתי והחרדי, וניתוחים בדבר תקופות השהות של
המצטרפים במסגרת הסדר "תורתו אומנותו".
104 רווח סמך עליון ורווח סמך תחתון משמעותם שולי הסטיה המוערכים של
התחזיות.
105 ס"ח התשמ"ה, עמ' 60.
106 תלמיד הלומד בכולל במחצית היום האחת חייב ללמוד בכולל אחר
במחצית היום השניה כתנאי לקבלת תמיכה בעבורו. מכיוון שכך, קימת חפיפה חלקית
במספרם של תלמידים אלה.
E. Berman, Sect, Subsidy and Sacrifice: An Economists 107
View of Ultra Orthodox Jews, The Jerusalem Institute for Israel Studies
(Jerusalem, 1998).
108 עמותת של"ך (שירות לאומי כללי) החלה לפעול בראשית שנת 1998,
כתנועה המבקשת לקדם את השירות הלאומי האזרחי הכללי בישראל. התנועה פרסמה
את עמדותיה ברבים וזכתה לתמיכה רחבה בציבור, תוך שאלפי פניות הגיעו למשרדיה.
התנועה יזמה גם קריאה ציבורית לחקיקת חוק שירות לאומי כללי, שיטיל חובת
שירות לאומי בישראל על כל אזרחי המדינה, לרבות מי שאינם משרתים שירות צבאי
מכל סיבה שהיא. קריאה זו הופצה בכתובים במתכונת של עצומה עליה חתמו עשרות
אלפים מאזרחי ישראל.
 
109 הזמנתו של מר אילן להופיע בועדה נעשתה על רקע נייר עמדה שהוכן על
ידו במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים ואשר הוגש לועדה.
110 א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית, לעיל, 332.
111 ראו דין וחשבון מבקר המדינה 48 (ירושלים, התשנ"ח), 987 - 1011.
112 שם, עמ' 16.
113 עירובין, כג', ע"ב. לפי רש"י, ארוכה - שמאריך הדרך, וקצרה - שמוצא
מבוא העיר פנוי ליכנס.
114 לא כל המצטרפים הם מהציבור החרדי. גם תלמידים בישיבות הסדר
מסוימות, הבאים מתוך הציבור המכונה "ציוני-דתי" או "דתי-לאומי" שוהים במעמד
"תורתו אומנותו" לתקופה של שנה או שנתיים, לפני גיוסם לשירות סדיר. כוונתם
הברורה והמוצהרת היא לדחות למשך זמן-מה את שירותם על מנת להמשיך בלימוד
תורה, ואח"כ להתגייס לשירות סדיר מלא או לתקופה משמעותית. צעירים אלה, למעט
אלה שאינם כשירים לכך מבחינה רפואית, משרתים, ככלל, ביחידות לוחמות. לא בהם
עוסקת ועדה זו.
115 התנאי לקבלת דחיית השירות הוא לימוד במשך שמונה שעות ביום. למדנו
כי דרישה זו היא גמישה. אפילו בישיבת מיר, ללא ספק מהמוסדות התורניים
הרציניים ביותר, נדרשים אברכי הכולל לחתום כי שהו בישיבה במשך שמונה שעות,
ברוטו, אף כי על גבי טופס הנוכחות נרשם כי ניתן לאחר בהגעה ולהקדים ביציאה, כך
שהזמן המינימלי הנדרש הוא שבע שעות "נטו".
Eli Berman, Sect, Subsidy and Sacrifice: An Economists 116
View of Ultra-Orthodox Jews,
The Jerusalem Institute for Israel Studies, 1998, p. 10.
117 איש לא טען לפנינו כי קיים איסור הלכתי לשרת בצבא, להבדיל מהחובה
ההלכתית ללמוד תורה. לעומת זאת, היו שטענו כי קיימת חובה על פי ההלכה לשרת
בצה"ל. אלה התבססו, בין השאר, על דברי המשנה: "במלחמת מצוה הכל יוצאין,
אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (סוטה פרק ח', משנה ז'). מובן שהשאלה, האם
השירות בצה"ל הוא חובה דתית, אם לאו, אינה עניין להכרעתה של ועדה זו.
118 ר' בין השאר: מנחם פרידמן, החברה החרדית: מקורות, מגמות
ותהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1991, עמ' 70 ואילך, וכן דבריו של פרופ'
פרידמן בפני הועדה; ד"ר גדעון ספיר, "שאלת גיוס בחורי ישיבות לצה"ל: הצעת מתווה
לשיקולים הנורמטיוויים הרלוונטיים" (מאמר העומד להתפרסם, אשר הועמד לרשות
הועדה בהסכמת המחבר); ברמן, לעיל הערה 114, 11‎-12, 15, 19; וכן רשימתו של
עו"ד ד"ר יעקב וינרוט שהוגשה לועדה (תוספת ג' לדין וחשבון הועדה).
119 מעניין לציין כי רבים מתלמידי ישיבת מיר באירופה הגיעו לישיבה לאחר
לימודים חילוניים בארצות מוצאם. בזיכרונותיו של הרב תיאודור לואיס, יליד
אירלנד, שהיה תלמיד בישיבת מיר בין השנים 1935 - 1938, הוא מציין כי
התלמידים מחוץ לארץ היו כולם בעלי השכלה כללית גבוהה, חלקים בעלי תארים
אקדמיים במשפטים, ברפואה ובמקצועות אחרים. גם היום, חלק ניכר מתלמידי
ישיבת מיר בירושלים הם תושבי חו"ל, מהם בוגרי אוניברסיטה. העובדה כי הקדישו
שנים ללימודים אקדמיים אינה מונעת מהם ללמוד תורה ברמה גבוהה בישיבת מיר
ולקיים אורח חיים של בני ישיבה.
120 ר' רש"י על שמות י"ב, י"ז, ד"ה ושמרתם את המצות, ע"פ המכילתא: "אל
תהי קורא את המצות אלא את המצות: כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין
מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך, עשה אותה מיד."
121 ר' בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הבטחון, פ"ד מב(2) 441, 456, בג"צ
3267/97 רובינשטיין נ' שר הבטחון, פסקה 38 לפסק הדין של הנשיא ברק.
122 שמו של הכותב שמור אצל יושב ראש הועדה.
123 ראוי לציין כי גם באותה תקופה, הושמעו דעות הלכתיות אחרות. בשנת
תש"ח, פרסם הרב שלמה יוסף זווין מנשר המופנה "למרנן ורבנן וראשי הישיבות",
הוא כתב: "זו מנין לכם, שבני תורה ותלמידי חכמים פטורים מלהשתתף במלחמת
מצוה של עזרת ישראל מיד הצר הצורר העומד עליו לכלותו ולהשמידו, חלילה? זו מנין
לכם, לפרסם בצורה של הלכה פסוקה ו"דעת תורה" שבני הישיבות אין להם לא
להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב ולא כלום? וכי לא כך שנינו שבהצלת נפש - לא
נפשות אלא אפילו נפש אחת מישראל - "אין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי
ישראל (יומא כ"ד ב'; רמב"ם, שבת פ"ב ה"ל) וחכמיהם (רמב"ם שם) "כדי להורות
לאחרים הלכה למעשה לרבים (ט"ז, או"ח, שכ"ח, ושו"ע הרב שם)? ... בהחשבון של
"מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" (פסחים כ"ה
ב') הרי אין שום הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם הארץ גמור". הדברים
מובאים בנספח לספרו של י' כהן, לעיל הערה 26, עמ' 217.
total institution 124 כלשונו של הסוציאולוג הקנדי Erving Goffman.
125 אף כי גם החשש מקשיים בשמירת המצוות יכול שהוא בין הסיבות
לרתיעה משירות צבאי, יש לכך פתרונות, וספק רב אם זו סיבה מכרעת.
126 לדיון נרחב בסוגיה זו ראו י' כהן, לעיל הערה 23, 103 - 207.
127 לעניין זה אין הבדל גדול בין אלה המוגדרים "דתיים", "מסורתיים"
ו"חילוניים". אדרבא: בין העמדות הקיצוניות ביותר ששמענו נגד העמדה החרדית היו
העמדות של אנשי הציבור הדתי-לאומי.
128 ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרב הראשי לישראל, פ"ד כה(1) 7.
129 ראו, למשל, בג"ץ אליצור נ' עיריית נהריה, פ"ד לז(3) 17.
130 כיוון שלדעתי, ההסדר אינו נובע בעיקר מהלימודים בישיבה אלא מאורח
החיים החרדי, אני סבור כי מתן אפשרות לדחיית שירות לבני ישיבות אינו מחייב
ואינו מצדיק מתן אפשרות דומה ללומדים אחרים - כגון סטודנטים - הממלאים אחר
תנאים דומים. אף אין מקום להוסיף הסדר בעייתי ובלתי-שוויוני נוסף רק על מנת
להצדיק הסדר בעייתי ובלתי-שוויוני קיים. הנהגת הסדר דומה לסטודנטים שאינם
עובדים תיצור פתח לצעירים משכילים, ממשפחות מבוססות, להימנע משירות, אם
ירצו בכך. לאלה שלא סיימו בית ספר תיכון לא תינתן אפשרות כזאת. אף לא
לסטודנטים שאין הפרוטה בכיסם, והם אינם יכולים ללמוד מבלי לעבוד. אין כל היגיון
חברתי במתן אפשרות זו דווקא לבעלי יכולת.
131 ראו למשל הצעתו של יו"ר הכנסת אברהם בורג, שצורפה כנספח טו'
לדו"ח הועדה. הצעה זו גורסת שילוב של הציבור החרדי בשירות צבאי ומסגרות
התנדבות אזרחיות, ועם זאת: "איש לא יאולץ להתגיס לצבא. מי שמתאים לבלות את
כל חייו בלימודים תורניים גבוהים יוכל לבחור לעשות כן." (סעיף 3.1 למסמך) הרחיק
לכת עוד יותר העיתונאי שחר אילן, בהצעת מדיניות אשר פורסמה על ידי מכון
פלורסהיים למחקרי מדיניות. לא זו בלבד שעל פי הצעתו, לא יגויס אף תלמיד ישיבה,
כל עוד הוא ממשיך בלימודיו, אלא שבגיל 24 יקבלו תלמידי הישיבה פטור מלא
משירות, ללא כל התניה, ויוכלו להשתלב בשוק העבודה מבלי שיהיו חייבים בשירות
מילואים שנתי או בשירות אזרחי כלשהו.
132 אין הכוונה, כמובן, שמי שגויס לצה"ל אינו יכול עוד ללמוד תורה, או
שהוא יוצא אוטומטית מהחברה החרדית. מובן שאין הדבר כך. אך מי שגדל בחברה
החרדית (להבדיל מ"בעלי תשובה") וחדל מרצונו מלימוד התורה ומתגייס לצה"ל כבר
אינו אותו "בן תורה" נורמטיבי בחברה זו.





© כל הזכויות שמורות, 2002, מדינת ישראל
נשמח לקבל את הערותיכם והצעותיכם לכתובת: feedback@knesset.gov.il