1

 

   

בתי המשפט

 

בית הדין להגבלים עסקיים ירושלים

בית המשפט המחוזי בירושלים

 

ה"ע 4630/01

 

לפני: השופטת מ' שידלובסקי-אור - אב בית הדין

         פרופ' ראובן חורש, חבר

 

31/08/2006

 

 

 

 

 

 

                                

 

 

 

 

 

המבקשים

הצדדים להסדר הכובל

 

ויזה בינלאומית

1. בנק לאומי לישראל בע"מ

   ע"י עו"ד ישראל קנטור ואח'

 

2. לאומי קארד בע"מ

    ע"י עו"ד יובל לוי ואח'

 

3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ

4. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

5. כרטיסי אשראי לישראל בע"מ

    ע"י עו"ד פישר, בכר, חן  ושות'

 

 

6. VISA INTERNATIONAL SERVICE ASSOCIATION

   ע"י עו"ד יוסי לוי  ושות'

בעניין:

 

 

 

 

 

הממונה על ההגבלים העסקיים

ע"י עו"ד א' בנבנג'י

 

1. סופר פארם (ישראל) בע"מ

   ע"י עו"ד וינשטוק-זקלר ושות'

2. אייס רשתות שיווק מוצרכי צריכה בע"מ

    ע"י עו"ד א' לבנון ואח'

3. תשלובת כיתן בע"מ

4. גולף כיתן בתי אופנה בע"מ

   ע"י עו"ד גולדפרב ושות'

5. שופרסל בע"מ

    ע"י עו"ד רון גזית ושות'

                           הממונה

 

 

 

 

 

 

 

 

המתנגדות להסדר הכובל

 

ה ח ל ט ה

 

1.       עניינה של החלטה זו הוא בשאלה, מהי המתודולוגיה הראויה לקביעת גובה העמלה הצולבת המשתלמת למנפיקי כרטיסי אשראי מסוג ויזה עבור סליקתם, והאם יש מקום לקבוע שיעורים שונים של עמלה עבור קטגוריות שונות של בתי עסק.

החלטה זו ניתנת במסגרת בקשה שהגישו המבקשים, לאישור הסכם ביניהם בו תיאמו את שיעור העמלה הצולבת עבור בתי העסק השונים. המבקשים הם בנקים וחברות אשראי המנפיקים וסולקים כרטיסי ויזה מכל הסוגים.

 

הרקע לבקשה

2.       כרטיס אשראי מוגדר בסעיף 1 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 כ"לוחית או חפץ אחר לשימוש חוזר המיועדים לרכישת נכסים מאת ספק ללא תשלום מיידי של התמורה." כרטיס האשראי הנו למעשה אמצעי תשלום, המונפק במשותף על-ידי חברות כרטיסי האשראי והבנקים, ללקוחות. כרטיס האשראי מאפשר למחזיק בו לרכוש בבית עסק המכיר באותו כרטיס, טובין ושירותים, ומשמש אמצעי תשלום אלטרנטיבי למזומן ושיקים. השימוש בכרטיס האשראי מתאפשר בהתקיים מערכת כרטיסי אשראי, המהווה מסגרת מוסכמת על צרכנים ובתי עסק, ומאפשרת ביצוע עיסקאות לרכישת מוצרים ושירותים, הן כאשר קיים מפגש פיזי בין הקונה למוכר (ברכישה פיזית בבית העסק) והן כאשר אין מפגש פיזי בין הקונה למוכר, כגון בעיסקאות טלפוניות או עיסקאות באמצעות האינטרנט.

 

3.       מערכת כרטיסי האשראי משמשת להעברת מידע רלוונטי בין המשתמשים בה לשם הסדרת התשלומים עבור העסקאות בין צרכנים לבתי עסק אשר תמורתן שולמה בכרטיס האשראי. מערכת כרטיסי האשראי מסוג ויזה מורכבת ממנפיק - שהוא מוסד פיננסי המנפיק ללקוחותיו כרטיסי אשראי; לקוח - מחזיק הכרטיס; בית עסק המכבד את כרטיס האשראי, והסולק - אשר הוא המוסד הפיננסי באמצעותו מקבל בית העסק את התשלום. הלקוח משלם למנפיק בגין הנפקת הכרטיס. לעתים, המנפיק מנפיק את כרטיס האשראי ללקוח ללא תמורה, ובלבד שייעשה בו שימוש לרכישת מוצרים בסכום מסוים. בית העסק קשור בקשר חוזי קבוע עם הסולק. במסגרת זו מתחייב הסולק, כנגד עמלה, לזכות את בית העסק הקשור עמו באופן מובטח מראש, בתמורה המגיעה לבית העסק בגין העיסקאות שביצעו אצלו הלקוחות המחזיקים בכרטיס אשראי מאותו מותג. העמלה אותה גובה הסולק עבור מתן שירותי הסליקה לבית העסק, היא עמלת בית עסק. הסולק מצדו משלם למנפיק עמלת מנפיק, הקרויה אף עמלה צולבת (interchange fee - IF). עמלה זו מגולמת בעמלת בית העסק שגובה הסולק. כלומר, עמלת בית העסק מורכבת מעמלת הסליקה ומעמלת המנפיק.

 

          תיארנו לעיל מערכת בת ארבעה מרכיבים. זוהי מערכת כרטיסי הויזה שעניינה נדון כאן.

 

4.       מקובל להבחין בין שני סוגים של מערכות כרטיסי אשראי: מערכות סגורות (כמו מערכת הישראכארט), בהן קיימת זהות בין המנפיק לסולק. דהיינו למותג כרטיס האשראי יש מנפיק יחיד, אשר הוא גם סולק יחיד. ומערכות פתוחות, בהן לכל מותג של כרטיס אשראי יש מספר מנפיקים ומספר סולקים, כמו כרטיסי הויזה.

 

          משמעות המערכת הפתוחה - כמו בענייננו, כאשר קיימים מספר מנפיקים ומספר סולקים - היא, שעשוי להתעורר צורך בשיתוף פעולה הסכמי בין חברות כרטיסי אשראי שונות על מנת להסדיר מצבים בהם חברה אחת נדרשת לסלוק עסקאות אשר בוצעו באמצעות כרטיס אשר הונפק על-ידי חברה שנייה. בין השאר, חברות האשראי נוהגות לקבוע עמלה צולבת המשמשת להעברת כספים מתחום הסליקה לתחום ההנפקה, ולהיפך. כמו-כן הן נוהגות להסדיר את החיבור ההדדי של מערכות המידע שלהן.

 

נציין כאן, כי כאשר הסליקה נעשית על-ידי הגוף שהוא גם המנפיק, נקראת סליקה זו on us, ומשתלמים בין החברות תשלומי איזון קבועים ולא עמלת סליקה צולבת. החלטתנו איננה מתייחס לעיסקאות אלה.

 

5.       הסכם סליקה צולבת, כמו זה נשוא הדיון, מבטיח קישוריות מלאות בין כל אחד מהמנפיקים לבין הסולקים של כרטיסים מסוג מסוים. קישוריות אלה נדרשות לסולק על מנת שיוכל לסלוק עבור בית העסק את כל העסקאות שבוצעו בכרטיס של אותו מותג. ההסכם מאפשר איפוא לסולק לסלוק עסקאות ששולמו באמצעות כרטיסים של כמה מנפיקים. הן אלה הקשורים אליו בקשר של בעלות, דהיינו כשהמנפיק והסולק נמנים על אותה קבוצה, והן אלה שהונפקו על-ידי גורמים אחרים. דהיינו, בקשר שבין הסולק לבית העסק, יכול הסולק להתחייב כלפי בית העסק לסלוק את כל העסקאות אשר בוצעו אצלו בכרטיסי ויזה.

 

6.       עד לשנת 1996 נסלקו עסקאות ששולמו באמצעות כרטיסי ויזה על-ידי חברת כרטיסי אשראי לישראל (כ.א.ל.), אשר הייתה בבעלות בנק לאומי ובנק דיסקונט. בשנת 1996, הפך הבנק הבינלאומי לחבר בויזה בינלאומית וקיבל רשיון להנפיק ולסלוק כרטיסי ויזה בישראל, ובעקבות כך הוקמה חברת אלפא קארד. מערכת הויזה הפכה להיות למערכת פתוחה והסכם הסליקה הצולבת בין חברות הויזה קיבל פטור מהממונה. לאחר מספר שנים כשלה אלפא קארד. בנק דיסקונט רכש מבנק לאומי את חלקו בחברת כ.א.ל, אשר נשלטת כיום על-ידי בנק דיסקונט והבנק הבינלאומי. בנק לאומי מצדו הקים חברת כרטיסי אשראי חדשה - לאומי-קארד ורכש את התשתית התפעולית של אלפא קארד.

 

 

 

 

 

מבנה הבעלות בחברות כרטיסי האשראי של ויזה הוא כדלקמן:

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

 

בנק דיסקונט בע"מ

 

אחרים

 

בנק לאומי בע"מ

 
 

כככחחכחכ

 


לאומי קארד

 
 

כ.א.ל.

 
 

 

 


וביתר פירוט: בנק לאומי בע"מ מחזיק (באמצעות חברת בת אחרת) ב-100% ממניות לאומי קארד, בעוד שכ.א.ל. מצויה בבעלותם של בנק דיסקונט בע"מ, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ובעלי מניות אחרים.

 

          חברות כרטיסי האשראי הן המנפיקות, במשותף עם הבנקים, של רוב כרטיסי האשראי של ויזה. לפיכך, בנק לאומי הוא "המנפיק במשותף" של כרטיסי האשראי "לאומי קארד" (ויזה), בעוד המנפיקים במשותף של כרטיסי האשראי כ.א.ל. (ויזה) הם הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, בנק דיסקונט ובנקים אחרים שיש להם הסכמי הנפקה עם כ.א.ל. (התרשים ומבנה הבעלות בחברות כרטיסי האשראי של ויזה לקוחים מתוך חוות הדעת מאת חיים פרשטמן וניל גנדל, שהוגשה מטעם המבקשים).

 

7.       כאמור לעיל, קיימים שני שחקנים עיקריים במערכת הויזה בישראל. כל אחד משני השחקנים הוא גם מנפיק (או מנפיק במשותף) וגם סולק. בית עסק, אשר מכבד כרטיסי ויזה - כולל כרטיסי ויזה המונפקים על-ידי לאומי קארד וכ.א.ל. - רשאי לחתום על הסכם סליקה עם אחד מבין שני הסולקים. זאת, מפני שאחת משתי חברות כרטיסי האשראי יכולה לסלוק עסקה שהתבצעה על-ידי מחזיק כרטיס של חברת האשראי השניה, וכן עיסקאות שנעשו על-ידי מחזיקי כרטיסים שהונפקו על-ידי בנקים זרים.

 

8.       אין חולק כי הסדר הסליקה הצולבת מיטיב עם הציבור ומאפשר חופש פעולה בשימוש כרטיס האשראי וקבלת כל ההטבות שהוא מקנה, מבחינת פריסת תשלומים, קביעת מועד תשלום, מתן נקודות וכד'. נראה גם שעל-פי תקנון ויזה בינלאומי, היה ולא יהיה הסכם בדבר סליקה צולבת בין החברות, ימשיכו הן לסלוק האחת את כרטיסי השניה, ואולם הסליקה תהיה נכה במובן מתן ההטבות ופרישת התשלומים. קיימת גם אפשרות שויזה בינלאומית תאפשר לחברות לסלוק בנפרד (SPLIT). או-אז לא תתקיים כלל סליקה צולבת, וכל בית עסק ייאלץ להיות קשור עם שני סולקים גם יחד, או שיבחר שלא לכבד כרטיס אשראי מסוג מסוים. נתייחס לאפשרויות אלה בהמשך.

 

9.       המתנגדים להסדר הכובל הם בתי עסק מהגדולים בישראל. יצוין, כי כל המתנגדים סוברים שיש מקום להפחתת עמלת הסליקה הצולבת. באשר לקטגוריות של בתי עסק המשלמים עמלת סליקה שונה, עמדת המתנגדים שונה. מתנגדים 4-1 מבקשים את ביטול הקטגוריות, ואילו מתנגדת 5 מבקשת להשאיר את הקטגוריות על כנן. העמדה השונה של המתנגדים נעוצה בכך שעל-פי הקטגוריה בה סווגה מתנגדת 5, שופרסל, היא משלמת עמלת סליקה נמוכה יותר משאר המתנגדים, שכן הקטגוריה בה היא נמצאת היא של רשתות מזון.

 

10.     נסקור בקצרה את טענות הצדדים, תחילה באשר לגובה העמלה ולאחר מכן באשר לקטגוריות ונכריע בחילוקי הדעות. נאמר כבר כאן, כי הצדדים הביאו את טענותיהם בפירוט, ואם לא כל הטענות נסקרו בהחלטתנו זו, אין זאת אלא משום שסברנו כי די באלה שנזכרו כאן לצורך הכרעתנו.

תמצית טענות הצדדים בעניין גובה העמלה

11.     לטענת המבקשים, הבנקים וחברות כרטיסי האשראי, יש לחשב את עמלת הסליקה הצולבת ביחס למכלול הוצאות ההנפקה. דהיינו: יש לחשב את כלל ההוצאות הקשורות בהנפקת כרטיסי האשראי, וכנגדן יש לחשב את מכלול ההכנסות מכל המקורות האפשריים, כלומר ממחזיקי הכרטיס ומבתי העסק ולהוסיף רווח סביר. לכן, עמלת המנפיק צריכה לשקף את ההפרש שבין מכלול ההוצאות למכלול ההכנסות וליתן רווח סביר. לטענת הממונה והמתנגדות עמלת המנפיק צריכה לשקף אך ורק את התועלת הישירה אשר בתי העסק מקבלים מהמנפיקים, דהיינו הבטחת התשלום לבתי העסק.

 

מכאן, כי השאלה הראשונה בה עלינו להכריע, היא, מהי המתודולוגיה לפיה  יש לחשב את העמלה הצולבת. האם זו נועדה לכיסוי כלל הוצאות ההנפקה (בהפחתת הסכום המתקבל ממחזיקי הכרטיסים) או שעמלה זו נועדה לכיסוי ההוצאות הישירות הקשורות לתועלת הישירה אותה מפיקים בתי העסק, שהיא הבטחת התשלום.

 

מתודולוגיית המבקשים

12.     המבקשים מסתמכים על חוות דעתם של פרשטמן-גנדל, ומציגים את משנתם לחישוב עמלת המנפיק, שלשיטתם צריך שתכלל בעמלת הסליקה הצולבת.

 

13.     למוצר "כרטיסי האשראי" שני מאפיינים ייחודיים: (1) צריכה משותפת; (2) השפעות רשת. בשל הצריכה המשותפת, הביקושים מצד מחזיק הכרטיס ומצד בית העסק תלויים זה בזה. כלומר, בית העסק נזקק לשירותי סליקה כאשר מחזיק הכרטיס מבקש לעשות בו שימוש, ומנגד המחזיק יכול להשתמש בכרטיס רק בבית עסק המכבד אותו.

 

המשמעות של ביקוש תלוי והיצע "משותף", היא שבהעדר עמלות העברה, עשוי להיות מספר תת-אופטימלי של עסקאות. בכדי להביא לאופטימיזציה של רמת הצריכה המשותפת, מגלגלת עמלת מנפיק אופטימלית שיעור גדול יותר של העלויות על הצד הפחות גמיש של השוק, משמע, על צד השוק בעל נכונות גבוהה יותר לשלם. לפיכך, היעילות במערכת של ארבעה שחקנים, דורשת שימוש בעמלות מנפיק. זהו המצב, אפילו אם לא קיימות השפעות רשת כלשהן. בכדי להשיג את האופטימום החברתי, כל התמחור חייב להתחשב בגמישויות הביקוש השונות (הנכונות לשלם) של שתי קבוצות המשתמשים. אם הביקוש של בתי העסק הוא יותר קשיח מהגמישות של ביקוש מחזיקי הכרטיס, הרי שהיעילות דורשת שעמלות בתי העסק יכללו שיעור גדול יותר מהעלויות הכוללות, מאשר עמלות מחזיקי הכרטיס.

 

14.     במערכות כרטיסי אשראי קיימות השפעות רשת במובן זה, שהביקוש מצד מחזיק הכרטיס תלוי וגדל בהתאם למספר בתי העסק המכבדים כרטיסי אשראי. באופן דומה, רווחיהם של בתי העסק המכבדים כרטיסי אשראי תלוי וגדל בהתאם למספר מחזיקי הכרטיס והשימוש בכרטיס. כך התועלת שמפיקים בתי העסק הולכת וגדלה עם מספר מחזיקי הכרטיס המחזיקים ומשתמשים בכרטיסים, ומידת הגידול של התועלת כאמור עשויה להשתנות מבית עסק אחד למשנהו, בהתאם לאופי פעילותם. בנוסף, מחזיקי הכרטיסים מרוויחים מהעלייה במספר בתי העסק המכבדים את הכרטיס. בהתאם, כרטיסי האשראי מראים השפעות רשת במובן זה, שהביקוש של מחזיקי הכרטיס תלוי ועולה בהתאם למספר בתי העסק המכבדים את כרטיס האשראי, ומספר בתי העסק המכבדים את כרטיסי האשראי תלוי ועולה בהתאם למספר מחזיקי הכרטיס בהתאם. עמלת המנפיק ממלאת תפקיד נוסף ביחס להשפעות הרשת. אם עמלות המנפיק יופחתו לרמה נמוכה מדי ועמלות מחזיקי הכרטיס יהיו גבוהות מדי, חלק ממחזיקי הכרטיס יעזבו את הרשת. כפועל יוצא מכך, תאבד הרשת מהאטרקטיביות שלה לבתי העסק וחלק מבתי העסק יבחרו לצאת מהרשת. כך ירד ערכה של הרשת למחזיקי הכרטיס הנותרים וחלקם יעזבו את הרשת. לכן, עשויה להתפתח תופעת "כדור שלג". לפיכך, קביעת עמלות מנפיק נמוכות מדי עלולה להוביל לצמצום היקף הרשת לרמה נמוכה יותר מהגודל האופטימלי מבחינה חברתית. עזיבת בתי עסק את הרשת תביא בסופו של עניין להעלאת העמלות הנגבות מבתי העסק, הואיל והמנפיקים יצטרכו לכסות את עלויותיהם הקבועות. משמעות קיומן של השפעות רשת היא שלצדדים המעורבים יש תמריץ נוסף להבטיח שעמלות המנפיק אינן גבוהות או נמוכות מדי.

 

15.     עמלת המנפיק אינה תשלום בגין שירות, אלא מנגנון להשגת איזון בין מחזיקי הכרטיס לבתי העסק בכדי להביא לאופטימיזציה של היקף השימוש (נפח העסקאות) במערכת כרטיס האשראי לתועלת כל הצדדים. הווה אומר, בהתעלם ממהות עלויות המנפיק ביחס למערכת האשראי, סביר להניח כי יהיה צורך לקבוע את שיעור עמלת המנפיק בשים לב להיצע המשותף, הצריכה המשותפת והשפעות הרשת האינהרנטים למערכות כרטיסי אשראי עם ארבעה שחקנים.

 

כדי לחשב את עמלות המנפיק האופטימליות, יש לדעת מהן פונקציות הביקוש של בתי העסק ומחזיקי הכרטיס, וכן מהי עוצמת השפעות הרשת. המתודולוגיה לחישוב עמלות המנפיק נגזרת מהאילוץ הנובע מנכונות מחזיקי הכרטיס לשלם. ניתן לטעון בעקרון, כי קיים אילוץ אחר שיש לקחת בחשבון: נכונות בתי העסק לשלם, אולם, בפועל מדידת ביקוש בתי העסק השונים אינה מעשית מחמת היותה סבוכה ומפאת השונות הרבה בין בתי העסק השונים. לפיכך, במסגרת המתודולוגיה כלולה ההנחה, שהוכחה אמפירית על-פי ניסיון העבר, והיא שנכונות בתי העסק לשלם גבוהה מספיק, באופן שהיא אינה יוצרת אילוץ מגביל ולראיה שבתי העסק משתתפים ברשת במסגרת מערכת עמלות המנפיק הנוכחית ואף השתתפו ברשת בשנים קודמות אשר התאפיינו בשיעורי עמלות גבוהים יותר באופן משמעותי.

על-פי המתודולוגיה, יש לכסות את הוצאות ההנפקה במלואן אחרת למנפיקים לא יהיה אינטרס להנפיק. לשם כך, יש לחשב את כלל הוצאות המנפיק אשר אין מקור לכסותן אלא מבתי העסק, דהיינו, גרעון ההנפקה. גירעון ההנפקה הוא סך הוצאות המנפיק, פחות הכנסות המנפיקים מהשימוש בכרטיס ופחות ההכנסות שהמנפיקים יכולים לקבל מעמלות מחזיקי כרטיס. את ההכנסות האפשריות מעמלות מחזיקי הכרטיס יש לחשב באמצעות נכונות מחזיקי הכרטיס לשלם. את גירעון ההנפקה התוצאתי יש לכסות בדרך של גביית עמלת מנפיק מהסולקים, אשר מצידם יקחו אותה בחשבון בחישוב עמלת הסליקה שתידרש מבתי העסק. חישוב שיעור עמלת המנפיק הוא, אם כך, גרעון ההנפקה כשהוא מחולק בנפח העסקות הרלוונטיות לאותו כרטיס.

 

הנוסחה המתמטית היא:                  IF=IR/V

 

כאשר:                             IR=TCI-II-zNI

 

 

וכאשר:        

IF  - עמלת המנפיק.

Z   -   הנכונות הממוצעת (המקסימלית) של מחזיקי הכרטיס לשלם.

  TCI - סך עלויות המנפיק.

II   -   הכנסות המנפיק מהשימוש של מחזיקי הכרטיס (הקטגוריה אינה כוללת עמלות אחזקת   הכרטיס).

NI  -   מספר מחזיקי הכרטיס של מנפיק מסויים.

V  -    נפח העסקאות עם כרטיסים של מנפיק מסויים.

 

את שיעור הגירעון שיש לכסות יש לחשב לכל מנפיק בנפרד, דהיינו, לקבוצת לאומי קארד בנפרד ולקבוצת כ.א.ל. בנפרד ולקבוע על-פי התוצאות עמלת מנפיק משותפת משוקללת.

 

את עמלת המנפיק יש לחלק לפי קטגוריות של בתי עסק. הקטגוריות נקבעות על-ידי חברות כרטיסי האשראי, כאשר השונות בין הקטגוריות היא בהתאם ל"עקרון התמחור של רמזי". "עקרון התמחור של רמזי" קובע, כי ניתן להגדיל את היעילות הכלכלית כאשר עמלות המנפיק משתנות בין קטגוריות בתי עסק ועומדות ביחס הפוך לגמישות הביקוש של בתי העסק לשירותי תשלום בכרטיסי אשראי. זאת, מאחר והדיפרנציאציה עשויה בעקרון, להגדיל את גודל הרשת ואת העודף החברתי הכולל. מ"עקרון התמחור של רמזי" נובע, כי יש לקבוע שיעור עמלה גבוה יחסית בשווקים בעלי ביקוש קשיח יחסית, ושיעורים נמוכים יחסית בשווקים בעלי ביקוש גמיש יחסית.  משמעות הקטגוריות היא, כי העמלות מחושבות לפי סוגי בתי עסק, כמו רשתות מזון, חברות דלק, תשלומי עיריה וממשלה, ובתי עסק אחרים.

 

16.     לטענת המבקשים, כפי שפורט בתקציר לעיל, לכרטיס האשראי אין קיום אם רק בתי עסק מכבדים אותו או אם רק מחזיקי הכרטיס משתמשים בו. על מנת שניתן יהיה להשתמש בכרטיס האשראי יש צורך בשני הצדדים לעסקה, יש צורך בצריכה משותפת. לפיכך, גם התועלות הן משותפות, ולא ניתן לומר שיש תועלות בשימוש בכרטיס אשר ניתן לייחס אותן רק לבתי העסק ותועלות אחרות אשר ניתן לייחס אותו רק למחזיקי הכרטיס. המבקשים צטטו את פרופ' פרשטמן בחקירתו, אשר הסביר:

 

"אני חושב כעקרון ההסתכלות על השוק היא לא צריכה להיות מצומצמת, כי המוצר הוא מוצר משותף למעשה שכדי ליצור כאן איזה שהוא ביניפי[ט] צריך לבוא בעל כרטיס וחנות, והחיבור ביניהם יוצר את המוצר. זה לא מצב שאתה יכול להפריד את שני הדברים ביחד. יש בעל כרטיס שיש לו את הביניפיט מזה שהוא מחזיק את הכרטיס, ויש בעל חנות זה שהוא מקבל כרטיסי אשראי, הוא כבר נהנה מזה שיש כרטיסי אשראי. צריך להביא את שני הצדדים ביחד. כאשר מביאים את שני הצדדים יחד, כך שנוצר המוצר. המוצר הוא למעשה מוצר משותף של שני הצדדים אז צריך להסתכל על מבנה העלויות המשותפות, ביחד, של כל המערכת. איזה מערכת במקרה הזה היא רלוונטית? כל המערכת של ההוצאות של ההנפקה וזה הצורה שאנחנו הסתכלנו".

 

מוסיפים המבקשים 3, 4 ו-5 כי היה ועמלת המנפיק תיקבע ברמה נמוכה מדי והמנפיקים יאלצו להעלות את מחיר החזקת הכרטיסים, יפסיקו חלק ממחזיקי הכרטיס להחזיק בכרטיס, ויעזבו את הרשת. או-אז, תאבד הרשת מהאטרקטיביות שלה לבעלי העסקים וחלק מבעלי העסקים יבחרו לא לכבד כרטיס אשראי, היינו לעזוב את הרשת. בשל ההשפעה החוזרת עלולה להיווצר תופעת "כדור שלג", אשר תגרום לכך שמערכת כרטיסי האשראי "תחדל מלהתקיים באופן שאנו מכירים אותה היום"  (ס' 10 לסיכומי המבקשים 3, 4 ו-5 – ההדגשות במקור) וכל מערכת התשלומים במשק תשתנה לחלוטין.

המצב שייוצר לדעת המומחה פרשטמן הוא בלתי רצוי.

 

המבקשים אף טוענים, כי אחת מתוצאות עליות העמלות למחזיקי הכרטיס תהא דווקא פגיעה בשכבות החלשות, אשר יוותרו על החזקת כרטיסי אשראי וההטבות המתאפשרות לצרכנים ממערכת כרטיסי האשראי לא תהיה נגישה להם. יוזכר כי הסליקה הצולבת אשר, כאמור, הכל מסכימים כי היא לטובת הציבור, מאפשרת הטבות למחזיקי הכרטיסים מסוג ויזה בפרישה לתשלומים רבים, במתן הנחות והטבות בצבירת נקודות המאפשרות רכישה במחיר מוזל, במתן אשראי נוסף וכן בהצטרפות למועדון נוסע מתמיד של אל-על. אין אלה הטבות מיוחדות לבעלי הויזה דווקא. גם מחזיקי כרטיס מסוג ישראכרט נהנים מהטבות אלו. אולם, אצל מחזיקי כרטיסי הויזה על סוגיהם, ההטבות מתאפשרות בזכות הסליקה הצולבת של חברות כרטיסי האשראי. אם תופסק אותה סליקה צולבת, יהיו כרטיסי האשראי מסוג ויזה "נכים" במידה מסויימת לעומת הכרטיסים האחרים.

המסקנה היא לסברת המבקשים, כי על העמלה להביא בחשבון את מאפייני מערכת כרטיס האשראי – צריכה משותפת והשפעת רשת. כל שיטה אחרת אשר תשרת את כל העלויות על מחזיקי הכרטיס למעט רכיבי עלות, תשנה את סדרי עולם התשלומים ועלולה לגרום להשפעות מרחיקות לכת אף מעבר לכך.

 

17.     ויזה בינלאומית, אשר תומכת בטענות המבקשים, סוברת אף היא כי עמלת המנפיק צריכה להיקבע בשיעור הפער בין סך כל עלויות המנפיק לבין סך כל ההכנסות הפוטנציאליות ממחזיקי הכרטיס. לדברי בא-כוחה, יש בידה מתודולוגיה הכוללת מספר רכיבים חדשניים אשר לא עמדה עדיין למבחן בפני רשות רגולציה כל שהיא. גם בית הדין לא צפה באותן מתודולוגיות חדשניות וחוות הדעת שהוגשה תחילה על-ידי ויזה בינלאומית נמשכה על ידה, לאחר שעורך חוות הדעת לא היה מוכן להגיע לישראל.

 

18.     נציין כבר כאן, כי ניתן היה לקרוא בעמדותיהן של חברות האשראי והבנקים מעין "איום" כי אם העמלה שתיקבע לא תשביע את רצונן ותגרום להם לגרעון עקב הוצאות ההנפקה, הם יפסיקו את הסדר הסליקה הצולבת ובכך יינזק הציבור.

 

19.     המבקשים אף טוענים, כי מערכת הויזה מופלית לרעה בהשוואה למערכת הישראכארט, שכן שם הגיעו הממונה וישראכארט להסכמה על צו מוסכם לפי סעיף 50ב לחוק ההגבלים העסקיים. על-פי ההסכמה, טוענים המבקשים, העמלה הממוצעת המוסכמת גבוהה מהעמלה שנקבעה בהיתר הזמני. מאחר ובמערכת הישראכארט קיימים רק 3 גורמים (מערכת סגורה כפי שהוסבר לעיל) ואין הסדר של סליקה צולבת, הרי שהוצאות ההנפקה מכוסות באמצעות עמלת בית העסק, ובכך מופלות חברות הויזה לרעה.

 

אשר לטענה זו, אכן הוגש לעיוננו הצו המוסכם וכן הסבר הממונה בדבר השוני בין ההסדרים. אולם, בינתיים חזר בו הממונה מהצו המוסכם, והכריז על ישראכארט כעל בעלת מונופולין, וניתן להניח כי הממונה יפעל למתן הוראות בנוגע לעמלות בית העסק אותן גובה ישראכארט, היה ועמלות הסליקה הצולבת של חברות הויזה יופחתו. לאור שינוי המצב בעקבות הכרזת ישראכארט כמונופול, אין אנו רואים לנכון לדון באפליית מערכת הויזה לרעה לעומת מערכת הישראכארט.

 

עמדת הממונה

20.     לסברת הממונה, אם המבקשות תקבענה במסגרת ההסדר הכובל מחיר מונופוליסטי מתואם, כבקשתן, על יסוד עלויות כל ההנפקה, יימנע הדבר בקרה וריסון. הממונה סובר כי על עמלת המנפיק  הכלולה בעמלת בית העסק לשקף אך ורק את התועלת הצומחת למשלמי העמלה – דהייינו בתי העסק – באופן ישיר. לדידו, זהו האינטרס הציבורי החולש על הסמכות לאשר הסדרים כובלים במקרה זה.

 

הממונה סבור כי היה ותתקבל גישת המבקשים, לא יהיה טעם בתחרות ואף לא בהתייעלות ויינתן פרס לבזבוז. היה והעמלות תהיינה גבוהות מדי, ייגרם נזק לאותו ציבור אשר אינו משתמש בכרטיסי אשראי שכן בתי העסק יביאו בחשבון הוצאותיהם את עלות העמלה. עובדה היא שבשל ההיתר הזמני ופעולת הממונה שקדמו לכך, ירד שיעור העמלות, ולא נראה כי המבקשים נפגעו. גם לא הייתה זניחת משתמשים. נהפוך הוא – קיים גידול הולך וגובר בשימוש בכרטיסי אשראי. הממונה תוקף את הנימוק אותו מביאים המבקשים, לפיו עקב גמישות נמוכה של בתי העסק לנכונותם לשלם, היעילות דורשת שעל בתי העסק יוטלו הוצאות ההנפקה בכללה. הממונה אף טוען, כי טענת המבקשים, לפיה לבתי העסק יכולת להסיט לקוחות להשתמש באמצעי תשלום זה או אחר על-פי העלות של אותו אמצעי תשלום, לא הוכחה.

לסברת הממונה, בידי המבקשים כח שוק אדיר, הן כלפי מחזיקי הכרטיסים והן כלפי בתי העסק ומכאן המסקנה היא כי כרטיסי האשראי מסוג ויזה הם שוק נפרד מאמצעי התשלום האחר. הממונה מצביע על העובדה שחל גידול ניכר בשיעור מחירי החזקת הכרטיסים ואף הושתו עמלות חודשיות ואולם עובדה היא שלא היתה נטישה המונית של מחזיקי בויזה. מסקנת הממונה היא כי כרטיסי הויזה הם נעדרי תחליף הן כלפי המחזיקים והן כלפי בתי העסק.

 

21.     הממונה אף יוצא חוצץ נגד טענת המבקשים, כי גלגול עלויות כפי שנעשה במקרה דנן על-ידי חברות כרטיסי האשראי, כאשר עלויות מערכת הויזה מגולגלות על בתי העסק, היא תופעה כלכלית נפוצה. הממונה מסכים, כי פירמה עשויה להיטיב עם קבוצת לקוחות אחת לעומת קבוצה אחרת, אולם במקרה דנן, גלגול העלויות נובע מהסדר כובל כאשר בידי הצדדים להסדר כח שוק. דהיינו, כאשר קיים תמחור דיפרנציאלי עקב הסדר כובל החולש על כל השוק, אין לצרכנים הנפגעים מוצא בדמות אפשרות לרכוש את המוצר בשוק אחר.

 

הממונה אף סובר, כי עמלת מנפיק גבוהה לעומת עלות נמוכה של החזקת הכרטיס תביא לשימוש יתר בכרטיסי אשראי, דבר אשר מביא לעיוות בהקצאת המקורות במשק. לסברת הממונה, עמלה צולבת גבוהה מאפשרת לסבסד את צד ההנפקה. בעלי העסקים מגלגלים את עלויות העמלה על כתפי לקוחותיהם, ביניהם גם אלה מחזיקי הכרטיסים שאינם משלמים בכרטיס הויזה. המסקנה היא, שעקב סבסוד עלות כרטיס אשראי של המחזיקים, המתאפשר באמצעות עמלת המנפיק הגבוהה, ניתן תמריץ למחזיקים להשתמש בכרטיסיהם הרבה מעבר למידת השימוש שהיו עושים בכרטיס אלמלא אותו סבסוד. שכן, מחזיקי הכרטיסים אינם נדרשים להביא בחשבון את העלויות האמיתיות הכרוכות בשימוש בכרטיס.

22.     באשר לקטגוריות סבור הממונה, כי אם תכלול עמלת המנפיק קטגוריות שונות עבור בתי עסק שונים, יופלו לרעה בתי העסק המצויים בקטגוריות הגבוהות וישלמו עמלות בית עסק גבוהות ובכך יהיה קיים תמחור דיפרנציאלי של עמלת בית העסק ואפליית מחיר בין בתי עסק. לטענת הממונה, קביעת הקטגוריות על-ידי חברות כרטיסי האשראי דומה לתמחור של בעל מונופולין. כאשר בפני בעל המונופולין מספר קבוצות צרכנים ניתנות לזיהוי, הוא יקבע מחירים דיפרנציאליים לכל קבוצה על מנת להשיא את רווחיו ולגרוף מלקוחותיו את מלוא עודף הצרכן. לסברת הממונה, המבקשים לא הציגו קריטריון או אמת מידה אובייקטיביים לקביעת הקטגוריות ולא ברור כיצד הן מחשבות את גמישויות הביקוש של בתי העסק השונים. לסברת הממונה, עמלות מנפיק שונות צריכות להיקבע על בסיס קריטריונים ברורים.

 

לדעת הממונה, יש לשקול קטגוריות בשני מקרים: האחד, כאשר יסתבר שקיימים הבדלי עלויות משמעותיים בהספקת שירותי הבטחת תשלום עבור סוגים שונים של עסקאות; השני, במקרים חריגים בהם יוכח שבתי עסק מסויימים אינם מפיקים תועלת משירותי הבטחת התשלום המוענקים על-ידי המנפיקים, למשל מתשלומים למדינה או לרשויות מקומיות.

 

עמדת המתנגדות 1-4

23.     לסברת המתנגדות 1-4 יש לחשב את עמלת המנפיק בהתבסס על עלויות הבטחת התשלום כאשר תתווסף לחישוב גם עלות מימון האשראי שבין מועד העברת הכסף לבית העסק לבין חיוב הלקוח. המתנגדות 4-1 סוברות כי המתודולגיה המוצעת על-ידי המבקשים עומדת בניגוד לעקרונות יסוד של דיני התחרות ופוטנציאל הפגיעה בציבור של מתודולוגיה שגויה הוא עצום.

 

לטענת המתנגדות 4-1, תמחור עמלת המנפיק על-פי המתודולוגיה המוצעת על-ידי המבקשות גורמת לעליית עמלות בית העסק, והיא בהכרח תהיה גבוהה מעמלת מנפיק אשר תקבע לפי עלויות הבטחת התשלום והאשראי. דבר זה יגרום לעליית מחירי המוצרים הנמכרים בבתי העסק שכן בעלי העסקים יגלגלו את עלות עמלת בית העסק על הצרכנים. מתודולוגיה זו מגבירה באופן מלאכותי את השימוש בכרטיס אשראי וגורמת לעליית מחירים כללית, לפגיעה בחלשים ולאבדן משאבים חברתיים. לסברת מתנגדות 4-1, המבקשים לא הביאו ראיות של ממש להוכחת טענותיהם, חוות הדעת של המומחה מטעמן מבוססת על הנחות יסוד עובדתיות אשר אינן מתקיימות במציאות.

 

24.     אף המתנגדות 4-1 יוצאות נגד הגברת השימוש בכרטיסי האשראי. לסברתן, עלות השימוש בכרטיסי האשראי יקרה יותר מאשר עלות שימוש במזומן או בשיקים, אולם מחזיקי הכרטיסים אינם ערים לכך שכן התשלומים שעליהם לשלם נמוכים. לטענת המתנגדות 4-1, לא הוכח על-ידי המבקשות כי עלויות בית העסק בתשלומי מזומן ובשיקים אינה פחותה מעלויות השימוש בכרטיסי האשראי, וגם אמרתו של המומחה מטעמן בעניין אינה מבוססת על בדיקה אמיתית. המתנגדות סבורות כי חברות הויזה מסתירות ממחזיקי הכרטיסים את עלות האחזקה והשימוש בכרטיסי אשראי על-ידי העברת הנטל הכספי הכרוך בהנפקת כרטיסי האשראי לכתפי בתי העסק ובכך הן גורמות לבחינה מעוותת של השימוש באמצעי תשלום על-ידי ציבור הצרכנים – הצרכן עושה שימוש בכרטיסי אשראי גם מקום בו היה יותר זול לבצע את העסקה באמצעות מזומן או שיקים. הבחינה המעוותת מובילה להגברת השימוש בכרטיסי אשראי.

 

25.     המתנגדות 4-1 יוצאות נגד קביעת קטגוריות על-ידי חברות האשראי, אשר גורמות, לטענתן, לפגיעה בתחרות בין בתי עסק מתחרים הנמצאים בקטגוריות שונות. נפרט יותר את טענותיהם בעת דיוננו בקטגוריות.

עמדת מתנגדת 5

26.     מתנגדת 5 סבורה כי עמלת המנפיק צריכה להיות תמורת שירותים ישירים אשר בתי העסק מקבלים מהמנפיקים, לאחר קזוז סכומים המתקבלים כיום ממחזיקי הכרטיסים עבור אותם שירותים. הכוונה  היא לשירות עיבוד העסקאות, הבטחת תשלום וקבלת אשורים לעסקאות. לסברת מתנגדת 5, על מחזיקי הכרטיסים לשלם עבור השירותים הניתנים להם ואז תהיה תחרות בין הבנקים על מחזיקי הכרטיסים, והדבר יתבטא הן בירידת מחירים והן במגוון אפשרויות שיוצעו לציבור על-ידי הבנקים.

 

27.     באשר לטענות נגד עמדת המבקשים, המתנגדת 5 סוברת כי לא הוכחו ההנחות שהיו בבסיס חוות הדעת של המומחה פרשטמן. לא הוכח מהו גודלה האופטימלי של רשת כרטיסי האשראי, לא הוכח כמה מחזיקי כרטיסים יעזבו את הרשת, אם בכלל, היה ויועלו דמי החבר, ולא הוכח שעזיבת מחזיקי כרטיסים תגרום גם לבתי עסק לעזוב את הרשת, וחוזר חלילה. מתנגדת 5 מדגישה את העובדה שגודלה האופטימלי של רשת כרטיסי האשראי לא הוכח, וזאת לאור דברי המומחה פרשטמן כי מטרת הנוסחה המוצעת על ידו היא לשמור על גודלה הנוכחי של הרשת.

 

ב"כ מתנגדת 5 אף ציין כי טענות המבקשים כי בתי העסק "מרוויחים" מכרטיסי האשראי במידה העולה על העמלה הנדרשת מהם, לא הוכחו, ואף לא הוכחה הטענה שהעלויות הקשורות בקבלת תשלום במזומן עולות על אלה הכרוכות בקבלת תשלום באמצעות כרטיס אשראי. נהפוך הוא. לדבריו, באוסטרליה נקבע כי עלות תשלום בכרטיס אשראי כפולה מתשלום במזומן. לטענת המתנגדת 5, אף לא הוכחה תחליפיות בין כרטיסי אשראי לאמצעי תשלום אחרים, כרטיסי אשראי הם שוק נפרד וכך גם נקבע בארה"ב.

 

28.     מתנגדת 5 תומכת בקיום קטגוריות. היא מצביעה על המצב באוסטרליה, שם, לדבריה, חברות כרטיסי האשראי קובעות את הקטגוריות וכך גם באירופה. מתנגדת 5 סבורה, כי יש ליישם בעניין הקטגוריות את עקרון רמזי, ובעניין זה דעתה כדעת המבקשים.

 

המצב במדינות העולם

29.      הן הממונה, הן המתנגדות והן ב"כ ויזה בינלאומית נדרשו למצב  העמלות הצולבות במקומות אחרים בעולם. רשויות תחרות ובנקים מרכזיים, וכן גופים נוספים במדינות העולם, ראו לנכון לבחון את מערכת העמלות הצולבות, ובחלק מהמקרים הגדירו את ההוצאות אותן יביאו בחשבון לעניין קביעת העמלות הצולבות. מאמרם של S. E. Weiner & J. Wright "Interchange Fees In Various Countries: Developments And Determinants" 4(4)  Review Of Network Economics (December 2005) 290  הסוקר את ההתפתחויות שחלו בענייני העמלות הצולבות בעולם.

 

אירופה

30.      ביולי 2002 פרסמה הנציבות האירופית החלטה בעניין עמלת מנפיק השוררת במערכת הויזה באירופהCommission Decision of 24 July 2002, Case No. Comp/29.373 - Visa International Multilateral - Interchange fee. OJ (2002) L 318 p. 17. (להלן: "ההחלטה האירופית"). ב"כ ויזה בינלאומית מסכים, כי החלטה זו של הנציבות מעגנת פשרה שהושגה בין  מערכת הויזה לבין הנציבות האירופית.

 

            ויזה טענה בפני הנציבות כי עמלת המנפיק משמשת כתשלום העברה המאזן בין עלויות ההנפקה והסליקה, ובין הרווחים המופקים ממחזיקי הכרטיסים ומבתי העסק. על-פי האמור בהחלטה , עמדתה היתה כי -

 

"The MIF is, according to Visa, necessary as a financial adjustment to the imbalance between  the costs associated with issuing and acquiring and the revenues received from cardholders and merchants"             .(סעיף 14)

 

           ההסכמה בין הצדדים קובעת, כי עמלת המנפיק תיקבע על בסיס שלוש קטגוריות עלות: עיבוד עסקאות, עלויות מימון ועלות הבטחת התשלום. הנציבות האירופית הכירה בתועלת הצומחת לבתי העסק מפעילות זו (אף כי התייחסה בעיקר לפעילות בינלאומית; סעיף 85 להחלטה האירופית).

          

           אכן, כדברי ב"כ ויזה בינלאומית, הנציבות הותירה בידי ויזה את האפשרות לקבוע את גובה העמלה, אולם זאת בתנאי שהעמלות לא יעלו על הסכום המצטבר של  שלוש הקטגוריות:

 

“Under the modified scheme, Visa will use three categories of issuers’ costs involved of supplying Visa payment services as an objective criterion against which to assess the Visa intra-regional MIFs currently paid by acquirers to issuers on POS transactions. These three categories are: 1) the cost of processing transactions, 2) the cost of the free funding period for cardholders and 3) the cost of providing the  payment guarantee”.

 

אוסטרליה

31.      החל משנת 1996, הבנק המרכזי האוסטרלי ערך סקרים ומחקרים מקיפים אודות כלל אמצעי התשלום באוסטרליה, זאת במסגרת חקירת המערכת הפיננסית (wallis Inquiry), שמטרתה הייתה לבדוק את התוצאות הנובעות מאי התקנת תקנות במערכת הפיננסית האוסטרלית. הדו"ח המליץ, כי הבנק המרכזי האוסטרלי ייטול אחריות להסדרת מערכת התשלומים, וכי יוקם גוף חדש Payments System Board PSB, אשר תפקידו יהיה ליישם מדיניות לשיפור יעילות מערכת התשלומים, תוך התייחסות למסגרת התחרותית. בין היתר הוסמך אותו גוף לבדוק את מערכת הצליבה בכרטיסי האשראי בשיתוף רשות התחרות האוסטרלית ככל שיהיה צורך בכך (סקירת תפקידו של אותו גוף מובאת במלואה בפסק הדין האוסטרליVisa International Service Association v Reserve Bank of Australia [2003] FCA 977 (להלן: "פסה"ד האוסטרלי"). הממשל באוסטרליה החל לחוקק חוקים, אשר הוציאו לפועל את המלצות דו"ח ווליס והקים את הגוף עליו הומלץ.

 

בשנת 1999 יצאו הבנק המרכזי האוסטרלי, יחד עם רשות התחרות האוסטרלית, בהודעה משותפת בה הכריזו על מחקר משותף בעניין העמלות הצולבות בכרטיסי אשראי וכרטיסי חיוב, ובמסגרתו הועברו שאלונים מפורטים למוסדות הפיננסיים. בעקבות זאת פורסם מחקר בהתייחס לעמלות מנפיק, ולאחר מכן הוצעה בשנת 2001 רפורמה בתחום כרטיסי האשראי. בשנת 2002 פורסמו מסקנותיו הסופיות של הבנק המרכזי, לאחר שמיעת כל הגורמים, ובהם ויזה. המסקנה הסופית היא, כי העלויות שיש להכיר בהן לעניין העמלה הצולבת, בדומה להחלטה האירופית, הן אלה הכרוכות בשירותי הבטחת התשלום, שירותי עיבוד העיסקאות ועלויות מימון.

 

“(i) issuer’s costs incurred principally in processing credit card transactions, including the costs of receiving, verifying, reconciling, and settling such transactions;

 (ii) issuer’s costs incurred principally in respect of fraud and fraud prevention in connection with credit card transactions;

(iii) issuer’s costs incurred principally in providing authorization of credit card transactions; and

(iv) issuer’s costs incurred in funding the interest-free period on credit card transactions, calculated using the average of the cash rate published by the Reserve Bank of Australia over the three financial years prior to the date by which the cost-based benchmark must be calculated;”

 

           הנספח לדוח האוסטרלי מפרט גם עלויות נוספות כמו שכר תוכנה וחומרה ובתנאי שהן עלויות ישירות.

 

אנגליה

32.      בפברואר 2003 פרסם המשרד לסחר הוגן  OFT (Office of Fair Trade), דו"ח מקדמי לפיו -

“The OFT’s preliminary conclusions is that MasterCard has not justified the level at which it has set its MIF. The OFT accepts that the MIF could be justified if it was set at a level which covered the costs of the payment system services which issuers provide to merchant acquirers and retailers. These payment system costs would include the costs of processing transactions, for example”.

 

           בהודעות המשרד האנגלי לסחר הוגן מספטמבר 2005  ומאוקטובר 2005  נקבע, כי העמלות הנגבות על-ידי חברת מסטרכארד וחברת ויזה גבוהות מהרמה התחרותית, ואלו הוזמנו להציג את טיעוניהן בעניין.

 

דיון והכרעה

33.     כאמור, בין הצדדים לא נתגלעו חילוקי דעות מהותיים באשר לצורך בהסדר הסליקה הצולבת כשלעצמו. חילוקי הדעות הם ראשית בשאלת מחיר הסליקה הצולבת. אין גם חולק כי מדובר בענייננו בהסדר כובל בין מנפיקים וסולקים, אשר קובעים עמלה המהווה מחיר רצפה לעמלת בית העסק. יש בחבירה זו של הצדדים ובקביעת מחיר אחד, תמריץ לחקות התנהגות מונופול אשר מחיריו עולים על מחיר תחרותי. המחיר התחרותי נקבע על-פי העלות השולית. כאן המחיר המבוקש הוא מחיר גבוה. מחירים תחרותיים הם אלה המשקפים את העלויות הישירות בייצור המוצר או השירות. מחירים מונופוליסטיים גבוהים גורמים "לחלק מעודף הצרכן" להישאר בידי המונופול. עודף הצרכן (Consumer's Surplus), הנו ההפרש בין מה שצרכן היה מוכן לשלם עבור מצרך או שירות, לבין הסכום המשולם בפועל, המהווה את ההפרש בין שווי סך התועלת שצרכן מפיק לפי דעתו ממוצר או שירות לעומת הסכום ששילם.

 

34.     לאור האמור לעיל, יש לבחון האם המתודולוגיה המוצעת על-ידי המבקשים מוצדקת במקרה דנן, והאם אינה מהווה למעשה קביעת מחיר מונופוליסטית. המבקשים מציעים להביא בחשבון את כל עלויות ההנפקה והסליקה, דהיינו המבצעים והמתנות אשר מקבלים מחיוב הכרטיסים, עלות נקודות הניתנות למחזיקי הכרטיסים על-פי רכישותיהם, כל עלויות הפרסום והשיווק, עלות פקידי הבנק המטפלים בכרטיסים, עלות יחסית של מנהלים גם אם היא חורגת משכר ממוצע. ובקיצור: כל ההוצאות הרלוונטיות להנפקה, בתנאי שלא יהיה שימוש לרעה בהעמסת ההוצאות (חוות-דעת פרשטמן-גנדל בעמ' 137-140).

 

35.     בשל היות מהות ההוצאות להן טענו המבקשים, וסכומן, בגדר סוד מסחרי (שאף לא גולה בין שתי קבוצות המבקשים), לא נבדקו ההוצאות. אך גם בלא בחינת מהות העלות המסוימת וגובהה, נראה כי קיימת בעייתיות רבה בהבאת עלויות כל ההנפקה בחשבון. המבקשים יוכלו לשלם כל שכר שירצו לעוסקים בהנפקה, כאשר אין הם נושאים בהוצאות אלה. למבקשים לא יהיה כל תמריץ להתייעלות. נהפוך הוא: יווצר תמריץ לבזבזנות. קיים גם קושי רב, שהמבקשים עצמם מודעים לו, לשייך חלק מהעלויות דווקא להנפקה ולא להוצאות הכלליות של הבנק (ראו עדות בצלאל לבנה, המשנה למנכ"ל לאומי קראד).

 

          נדגיש, כי כרטיס האשראי מחובר לחשבון הבנק של המחזיק, ומהווה רק מכניזם לשימוש בו (דברי מר לבנה בעמ' 215 לפרוטוקול). לכן, הוצאות ההנפקה אשר אינן קשורות ישירות בביצוע העסקאות, הן הוצאות ליצירת רווח הנובע מהעמדת אשראי לצרכנים. הוצאות אלה, בשונה מההוצאות הישירות ההכרחיות לביצוע העסקאות, נגרמות על-פי החלטה סובייקטיבית של המנפיק (למשל קידום מכירות על כל הקשור בכך, כמו שיטת הנקודות, שכר לעובדים, פרסום וכד').

 

36.     הראיה אשר הביאו המבקשים לתמיכה במתודולוגיה מטעמן היא חוות דעתו הכלכלית של פרופ' פרשטמן, שעיקרה הובא לעיל בהתייחסות לטענות המבקשים. דא-עקא, הנחות היסוד העובדתיות שעליהן התבסס המומחה, לא הוכחו. ובמה דברים אמורים.

 

הטענה הראשונה של המומחה היא, כי ההכנסות המתקבלות ממחזיקי הכרטיס אינן מספיקות לכיסוי עלות השירות, ולכן נוצר גרעון אשר יש לגבותו מבתי העסק. אולם, הגרעון העשוי להיווצר, לא הוכח. על-פי דעתו המלומדת של פרופ' פרשטמן, אשר בדק את עצם עלויות המבקשות (אשר כאמור היוו סוד מסחרי ולכן לא נדונו), עמלת מנפיק ממוצעת בשיעור של 1.8% היא עמלה הגורמת לאיזון בין הוצאות ההנפקה וההכנסות ממנה, והנה על-פי ההיתר הזמני מכוחו פועלים הצדדים מספר שנים, עומדות עמלות המנפיק על 1.25% בממוצע. במקביל, אף הועלו דמי החזקת הכרטיסים הן בדמי טיפול, הן בגביית עמלה בגין תשלומים והן בדמי החזקת הכרטיס. והנה, חרף ירידת עמלות המנפיק ועליית דמי החזקת הכרטיס, לא חלה אותה ירידה עצומה בנכונות מחזיקי כרטיסי האשראי להחזיק בהם תמורת דמי החזקה. נהפוך הוא, היקף רכישות של משקי הבית בכרטיסי אשראי הולך וגדל מדי שנה. לאחרונה חל גידול של 8.4% בהיקף הרכישות בכרטיס אשראי (העלייה הגדולה הייתה בשירותי עירייה וממשלה, הלבשה הנעלה ורהיטים, כאשר ברכישות מזון נרשמה עליה של 6.3%; ראו: הודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אודות מדד רכישות בכרטיסי אשראי על-ידי צרכנים פרטיים בינואר יולי 2006), בנוסף לגידול אשר היה בשנים הקודמות. נוסיף, כי "גרעון",   הוא מטיבו מושג הגדרתי.

 

הנחת יסוד נוספת שלא הוכחה, היא נכונות נמוכה של בעלי הכרטיסים לשלם דמי החזקה. אמנם פרופ' פרשטמן הסתמך על האמור בסקר "מותגים" והסיק ממנו כי מחזיקי הכרטיסים לא יהיו נכונים לשלם עמלה העולה על 50 ש"ח לשנה, אולם נראה כי לא ניתן לסמוך על ממצאי אותו סקר, שכן עורך הסקר לא ידע בעת עריכתו שחברות כרטיסי האשראי גובות כספים ממחזיקי הכרטיסים, ולא ברור האם הנשאלים עצמם ידעו או יודעו על-ידי הסוקרים שהם משלמים בפועל דמי החזקת הכרטיס. עורך הסקר הסכים כי התשובה עשויה הייתה להשתנות בהתאם לרמת הידיעה של הנשאל. הסוקר גם הביא בחשבון רק חלק אחד של האוכלוסייה, אוכלוסיה יהודית דוברת עברית (לא הובאה בחשבון אוכלוסייה ערבית ואוכלוסיה דוברת רוסית). אנו ערים לכך שגם בלא קיום סקר, ברור כי מוכנות מחזיקי הכרטיסים לשלם עבור החזקת הכרטיס, מוגבלת. כמובן שלא נוכל לציין מהו הסכום המקסימלי שיסכימו לשלם, שכן לצורך קביעה כזו היה צריך להציג שאלות שונות מאלו שהוצגו תוך ציון הסכום הממוצע המשתלם בפועל.

 

התוצאה היא, כי הנחת העבודה שעמדה ביסוד המתודולוגיה של הממוחה פרשטמן באשר לגמישות הביקוש אצל מחזיקי הכרטיסים, לא הוכחה.

37.     למעשה, משמעות המתודולוגיה המוצעת על-ידי המבקשים היא סבסוד המחזיקים על-ידי בתי העסק. יחד-עם-זאת, מאחר והעלויות של בית העסק מגולגלות חזרה על הלקוחות, הרי שייתכן כי אותם מחזיקים משלמים עבור הטובין או השירותים מחירים יקרים יותר בלא שיהיו מודעים לכך, שכן ייתכן שדמי החזקת הכרטיס אינם מגיעים לתוספות המחיר שנדרשים הלקוחות לשלם לבית העסק בגין עמלת בית עסק גבוהה יותר. אכן, קביעת עמלת המנפיק כפי שמבקשים המבקשים, הנה חלק מההסדר הכובל של הסליקה הצולבת, אשר כאמור הנה נחוצה לקיום המערכת. אולם, טענותיהם באשר לדרך חישוב העמלה הצולבת אינן מתקבלות על-ידינו. אנו מקבלים את טענות הממונה והמתנגדים באשר לאי-קבלת המתודולוגיה המוצעת על-ידי המבקשים. הן הממונה והן המתנגדים העלו את כל הטענות האפשריות נגד קבלת אותה מתודולוגיה, וכאמור, כאן דעתם מקובלת עלינו.

 

נוסיף, כי דעתנו היא, שאין ביטחון שההפחתה בעמלות בית העסק תוזיל את מחירי המוצרים ללקוחותיהם, אף שראוי היה לעשות כן. לצערנו, ומתוך ידע כללי, אך לעיתים רחוקות הוזלת מחיר לבית העסק מגיעה לצרכן. עם זאת, אנו ערים לחסרונות הסבסוד של מחזיקי הכרטיסים על-ידי בתי העסק. שימוש יתר בכרטיס אשראי הוא תופעה שבכל העולם מתייחסים אליה כאל תופעה שלילית, מצב לא יעיל הפוגע ברווחה החברתית (דברי המומחה מטעם הממונה, מר גבריאל ברון, בעמ' 638 והסבריו בעמודים הבאים). סבסוד מעוות את הקצאת המשאבים במשק (ראה הדיון בעניין זה ב -D.W. Carlton, J. M. Perloff, Modern Industrial Organization (3RD ED. 2000), P.596).

 

גם המומחה עוז שי עמד על כך, שצרכנים העושים שימוש יתר בכרטיס האשראי אינם ערים למעשה למחיר האמיתי של שימוש היתר, ובעיניהם נוחות השימוש בו להוצאה, קטנה כגדולה, היא הקובעת.

38.     ראינו לציין, כי בסעיף 178 לפסק הדין האוסטרלי, צוין כי המחקר המשותף שנערך זיהה את העמלה הצולבת כמאפיין ייחודי של רשת תשלומים בכרטיסי אשראי, מבחינה זו שהרציונל של העמלה הצולבת הוא לעודד רשת תשלומים לגדול מעבר לגודל אליו הייתה מגיעה, אם המוסדות הפיננסיים היו מקבלים הכנסות רק מהחיובים הישירים של לקוחותיהם (על מנת למנוע בריחת לקוחות). בצד שיקול זה לא נמצא ניתוח כלכלי אשר יצביע על הדרך בה תחושב העמלה הצולבת. דהיינו, לא נמצאה מתודולוגיה הנשענת על ניתוח כלכלי, מתוכו ניתן להסיק כיצד לחשב את העמלה הצולבת. יחד-עם-זאת, ראה המחקר המשותף צורך להצביע על שני מבחנים כלליים בהם צריכה לעמוד העמלה הצולבת: האחד, לא לתת פיצוי יתר למוסדות הפיננסיים בגין ההוצאות; והשני, לחזור ולבדוק באופן סדיר את כל התנאים והשינויים ברשת, הכל תוך בדיקה פרטנית של כל רשת תשלומים.

 

39.     שאלה שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים במהלך הדיון היא, מהי עלות הטיפול מבחינת בית העסק בכרטיס אשראי לעומת מזומן או שיקים, והאם לבתי העסק יכולת להסיט את הלקוחות לשימוש בכרטיס אשראי מסוג מסוים, או במזומן או בשיקים. עניין זה בא לידי ביטוי בעיקר בסיכומיהם של מבקשים 5-3, וכן בסיכומי המתנגדות. לטענת מבקשים אלה, אם עמלת בית העסק לשימוש בכרטיס אשראי הייתה גבוהה מדי יחסית לעלות שימוש באמצעי תשלום אחרים, הרי לבית העסק יש כלים להסטת הרכישות באמצעות כרטיסי אשראי לרכישות באמצעות כלים אחרים הזולים יותר עבור בית העסק. התעוררה גם השאלה האם עלות תשלום בכרטיס אשראי יקרה יותר מאשר באמצעים אחרים (מזומן או שיקים) וכן השאלה אם שוק הויזה הוא שוק נפרד לאמצעי תשלום אחרים אם לאו.

 

אין בכוונתנו לדון בשאלות אלו, שכן לא הובאו לגביהן ראיות שניתן לסמוך עליהו. בדיקת עלות של אמצעי תשלום אחד לעומת אמצעי תשלום אחר צריכה להיעשות באופן מדעי אשר יביא בחשבון את ממוצע בתי העסק, או יחלקם לקבוצות ויטפל בכל קבוצה, על מנת להגיע (אולי) לעלות ממוצעת של כל אמצעי תשלום. בענין שלפנינו, אמנם העד יוסף צבי מטעם סופרפארם העיד על כך שמבחינת סופרפארם עלות תשלום בכרטיס אשראי יקרה מאמצעי תשלום אחרים, אולם אין ללמוד מכך על שאר בתי העסק ולא ניתן להסיק מסקנה חד-משמעית. גם לא ניתן לסמוך על אמרה כזו או אחרת בדו"ח או במחקר שנעשו מחוץ לישראל באשר לעלות תשלום בכרטיס אשראי לעומת אמצעי תשלום אחרים. אין אנו מוכנים להסיק מסקנה באשר לעלות תשלום בכרטיס אשראי לעומת אמצעי תשלום אחרים, בהעדר בדיקה אמיתית בעניין.

 

גם אין אנו רואים לנכון להתייחס לשאלה של תחליפיות שוק הויזה לעומת אמצעי תשלום אחרים, שכן אין צורך בהכרעה בה לעניין שלפנינו, הגם שניתן לומר כי שוק הויזה הוא שוק נפרד מבחינת אמצעי התשלום, על-פי המבחנים הנהוגים בהגבלים העסקיים (ראו בעניין זה סיכומי הממונה, סעיפים 49-43).

 

המתודולוגיה הראויה לקביעת העמלה הצולבת

40.     דעת הממונה והמתנגדות, באשר למתודולוגיה הראויה בקביעת העמלה הצולבת, אינה אחידה. הממונה סובר, כי יש לקבוע את העמלה על בסיס העלויות הכרוכות בפעילות הבטחת התשלום לבתי העסק, ועליהן להגזר מהעלויות הנובעות מנזקים ישירים הנגרמים למנפיק בשל מרמה או חדלות פירעון. כלומר, עלויות הנובעות מביצוע פעולות לניהול סיכונים, כגון מתן אישורים לעסקאות, ועלויות הנובעות מעיבוד העסקאות בהן מתבצעת הסליקה הצולבת .

 

המתנגדות 1-4 סוברות, כי מרכיבי ההוצאה הבאים בחשבון הם עלות ביצוע פעולת אישור העיסקה על-ידי המנפיק (עלות אישור העסקה): עלות התחייבות המנפיק לפרוע תשלום שבוצע בבית העסק על-ידי כרטיס שהונפק על-ידי המנפיק, גם במקרה של תרמית (עלות הבטחת תשלום): עלות מימון האשראי בין מועד העברת הכסף לבית העסק לבין מועד חיוב הלקוח (עלות מימון האשראי).

 

המתנגדת 5 סוברת, כי יש להביא בחשבון את תמורת השירותים הישירים אשר בתי העסק מקבלים מהמנפיקים, לאחר שמעלויות המנפיקים יקוזזו סכומים המתקבלים ממחזיקי כרטיס האשראי בגין אותם שירותים. לדעת ב"כ מתנגדת 5 השירותים הניתנים לבתי העסק הם עיבוד עסקאות, הבטחת תשלום, קבלת אישורים לעסקאות. דעתה של מתנגדת 5 היא כי בגין ההטבות אשר מקבלים מחזיקי כרטיסי האשראי כמו כוכבים מתנות או שירותים אחרים, ישלמו הם עצמם עבורם ולא יגלגלו תשלומים אלה על בית העסק.

 

41.     הממונה סומך את המלצתו לחישוב העמלה הצולבת על העובדה שבתי העסק מפיקים תועלת אך ורק מפעילות הבטחת התשלום. עמד על כך המומחה מטעם הממונה מר ברון, כאשר ציין כי המבקשים לא הביאו כל ראיה לתמיכה בטענתן שיש תועלות נוספות לבתי העסק בשל "השפעות רשת" או כל תועלות, נוסף ליתרון של הבטחת התשלום. המבקשים אכן ניסו להציג בפני מר ברון את העובדה שבית העסק מפיק תועלת מכרטיס אשראי, שכן הלקוח המחזיק בכרטיס אשראי ירכוש יותר מכפי שתכנן מלכתחילה. עובדה זו לא הוכחה. גם אם לא ניתן לשלול את העובדה שקיימים מקרים בהם ירכוש הלקוח בבית העסק יותר מכפי שתכנן, לא הוכח כי הדבר נעשה בשל כרטיס האשראי המצוי בידו. ייתכן כי הלקוח ירכוש יותר מהמתוכנן בשל פריסת  תשלומים נוחה המוצעת לו על-ידי בית העסק,  או-אז עשויה העמלה הצולבת להיות גבוהה יותר. גם עובדה זו לא הוכחה והיא בגדר השערה בלבד. מכל מקום, לא הוכח כי ההטבות בצורת כוכבים הפירסום והשיווק הנעשים על-ידי המבקשים במסגרת ההנפקה נחוצים לבתי העסק ומועילים דווקא לבית העסק ולא למחזיק הכרטיס.

 

אנו מקבלים את דעת הממונה, כי תמחור העמלה הצולבת לפי העלויות הישירות הכרוכות בהבטחת התשלום שואף לחקות מצב בו המחירים נקבעים באופן תחרותי, שכן במצב של תחרות משוכללת מחירי המוצרים נגזרים מן העלות השולית הכרוכה באספקת המוצר. לכן, קביעת עמלות המנפיק על בסיס המתודולוגיה המוצעת על-ידי הממונה, תביא לתוצאה תחרותית המבטיחה יעילות ומיקסום הרווחה המצרפית.

 

42.     כאמור, בכל המקומות בעולם בהם נכפתה עמלת סליקה צולבת על חברות האשראי על-ידי הרגולטור, ההוצאות אשר הובאו בחשבון לצורך חישוב העמלה הן  ההוצאות אשר הוצעו על-ידי הממונה והמתנגדות 1-4. כפי שציינו בסקירת המצב בעולם הרגולטור באיחוד האירופי, באוסטרליה ובבריטניה ראה לנכון לקבוע את העמלות הצולבות בהתייחס להבטחת התשלום. הרשויות הזרות אשר ביצעו בדיקה מקפת של רשתות כרטיסי האשראי שמעו הן את טענות הציבור והן את טענות המוסדות הפיננסיים לפני קביעתם. השאלה העולה היא, האם ניתן להסיק  משווקים זרים על השוק בישראל.

 

המבקשים, אשר המלצת הממונה הייתה מונחת לפניהם, לא טענו כי אין להסיק מסקנות מהשווקים הזרים. גם על-פי המתואר בדו"חות אשר הוגשו ניתן לראות, כי טענות חברות האשראי היו זהות וכי כל החסרונות של קביעת העמלה הצולבת על-פי הוצאות ההנפקה נותחו באופן זהה. כל הרשויות אשר עסקו בהסדרת העמלות הצולבות סברו, כי עובר להתערבות בקביעת העמלות, היו אלה גבוהות מדי והביאו לכל התופעות עליהן עמדו הממונה והמתנגדות.

43.     אין אנו מקבלים את דעת ב"כ מתנגדת 5, לפיה מחישוב עלויות הבטחת התשלום יש לנכות את הסכומים המתקבלים ממחזיקי הכרטיסים. ברור כי מה שמשתלם על-ידי מחזיקי הכרטיסים מכסה חלק מהוצאות ההנפקה, כאשר המחזיקים נהנים מההנפקה על-ידי קבלת כרטיס אשראי וההטבות הכרוכות בו. אין לעניין זה כל שייכות להבטחת התשלום ממנה נהנים בתי העסק.

 

44.     דעתנו היא, כי יש לאפשר עמלת סליקה אשר מביאה בחשבון את תקופת האשראי החפשי. בהקשר זה נציין, כי המנפיק משלם לבית העסק בגין העסקה שעשה הלקוח בסמוך למועד עשייתה בעוד הלקוח מחויב במועד מאוחר יותר, עם תום החודש שבו נעשתה העסקה. כלומר, המנפיק מעמיד אשראי הקשור בעסקה לתקופה שבין התשלום לבית העסק לבין חיוב הלקוח. ייתכן שלכאורה ניתן היה לומר שהמנפיק זכאי להחזר בגין עלות מימון האשראי אלא שנשאלת השאלה למי הועמד האשראי ואת מי יש לחייב בעלותו (הריבית). 

 

נראה, כי האשראי הועמד לבית העסק בעובדה שהתשלום לו הוקדם, אלם באם נשווה את עסקת האשראי לעסקת מזומן, אשר הייתה מתחייבת בהעדר מנגנון כרטיס האשראי, הרי שהלקוח הוא שנהנה מדחיית התשלום. דהיינו, הלקוח הוא מקבל האשראי. דיון בסוגיה זו הוא תיאורטי בלבד משום שלמעשה קיים קושי רב, הכרוך בעלות מרובה, בחיוב הצרכן בעלות האשראי. חיוב כזה צריך שיעשה לגבי כל עסקה ועסקה ויתייחס לתקופה שבין ביצועה לבין יום החיוב. דעתנו היא, שעלות שיטה זו עולה לאין ערוך על עלות חיובו של בית העסק ולפיכך היא מייקרת את מנגנון כרטיסי האשראי ופוגעת ביעילות הכלכלית של המערכת.

 

בחישוב העמלה על-פי עלות תקופת האשראי שבין מועד הרכישה ומועד חיוב הלקוח בה, יש לערוך ממוצע של החיוב בין כל הצרכנים והעלות תוטל על בית העסק, שכן זהו עניינו והתועלת של כרטיס האשראי ללקוח, והוא התשלום הנדחה. כאשר החיוב יהיה מוטל על בית העסק, ידאג בית העסק לתמחור המתאים. מבחינת המנפיק, שהוא מוסד בנקאי, חישוב האשראי החופשי במסגרת העמלה הצולבת מהווה מבחינתו רווח, שכן עניינו של מוסד בנקאי, הוא מתן אשראי שתמורתו הוא גובה ריבית. העובדה שהעמלה הצולבת כוללת את מרכיב החיוב בריבית בין יום התשלום לבית העסק לבין ניכוי התשלום מחשבון הלקוח, מהווה מבחינתו רווח סביר ומקובל.

 

45.     לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את דעת ב"כ מתנגדות 4-1, לפיה תחושב העמלה הצולבת על יסוד עלות אישור העיסקה, עלות הבטחת התשלום ועלות מימון האשראי.

 

46.     סוגיה אחת נשארה פתוחה, והיא, מהן אותן עלויות הנכללות בהבטחת התשלום כפי שפירטנו לעיל. ברור כי שירות מעין זה כרוך בביצוע שורת פעולות על-ידי עובדים, שימוש בתוכנות מיוחדות, אבטחת מידע וכד'. בפני בית הדין לא הובאו סוגי העלויות ולכן אמות המידה שנקבעו על-ידינו הן כלליות. על מנת שניתן יהיה לבצע חישוב פרטני של העלויות, יש למנות מומחה חיצוני ובלתי תלוי אשר יקבל מהמבקשים את הנתונים הרלוונטיים וייקבע  את העלויות על-פי אמות המידה שנקבעו לעיל. מאחר ותקופת ההסדר הכובל עומדת לפוג, יודיעו הצדדים האם רצונם שימונה מומחה כזה.

         

          עוד נאמר, כי כל הפחתה בעמלה, ראוי שתהיה הדרגתית, כפי שגם נקבע במקומות אחרים בעולם.

         

הקטגוריות

47.     כאמור לעיל, הן הממונה והן המתנגדות 1-4 מבקשים לבטל את הסדר הקטגוריות. המבקשים והמתנגדת 5 מבקשים להשאיר את הקטגוריות על כנן. המבקשים מבקשים לקבוע את העמלות הצולבות של בתי עסק שונים על-פי קטגוריות בתי עסק. הקטגוריות הן:

 

1.    תחנות דלק, משרדי ממשלה, עיריות, חברות עירוניות, בזק, רשות השידור, חברת חשמל, ביטוח לאומי, מכירת כלי רכב חדשים ואופנועים חדשים, מכירת דירות חדשות, תכניות חיסכון, פקדונות וקרנות נאמנות. השונות בהתאם לקיום POS [עסקאות מקוונות].

2.    שירותי תקשורת, סוכני נסיעות, תעופה, ביטוח, קופות חולים, מתנ"סים ותנועות נוער, טלביזיה רב ערוצית, חברות גז, סופרמרקטים בעלי מחזור מכירות שנתי של מעל 100 מיליון ש"ח, רשתות שיווק מזון. השונות בהתאם ל-POS.

3.    עסקאות מקוונות POS וכרטיס חכם כגון רוב העיסקאות ברשתות השיווק לרבות סופרפארם.

4.    בתי עסק אחרים.

 

המבקשים סומכים את טענותיהם לקיום הקטגוריות על חוות-דעתו של המומחה פרשטמן, אשר מבסס את דעתו על עקרון כלכלי הוא "עקרון רמזי". וכדברי המומחה:

 

"עקרון התמחור של רמזי קובע כי ניתן להגדיל את היעילות הכלכלית כאשר עמלות המנפיק משתנות בין קטגוריות בתי עסק ועומדות ביחס הפוך לגמישויות הביקוש של בתי העסק לשירותי תשלום בכרטיס אשראי. זאת מאחר והדיפרנציציה עשויה, בעיקרון, להגדיל את גודל הרשת ואת העודף החברתי הכולל".

 

דהיינו, "עקרון רמזי" קובע כי ניתן לקבוע מחיר שונה על-פי גמישות הביקוש של בתי העסק לשירותי המנפיק. ככל שגמישות הביקוש של בית עסק  נמוכה יותר, כך ניתן לגבות ממנו עמלה גבוהה יותר.

 

48.     המתנגדות 1-4 מעלות שורה של טענות נגד יישום "עיקרון רמזי", כאשר הן טוענות שקביעת הקטגוריות מקורה במצב של מבנה שוק מונופוליסטי, אשר שרר טרם הפנייה לבית הדין והצידוק הכלכלי בא רק בדיעבד. לסברת המתנגדות 1-4, חלוקת בתי העסק לקטגוריות על-פי "עיקרון רמזי", מהווה פגיעה קשה בתחרות המתקיימת בין בתי העסק ומעניקה יתרונות משמעותיים ובלתי מוצדקים לבתי העסק, אשר משלמים עמלות נמוכות יותר עקב סיווגם בקטגוריות הנמוכות. הסביר זאת ד"ר עוז שי בחוות-דעתו ובתרשים אשר התייחס לעיוות מחירים של חיתולים הנמכרים בשני בתי עסק, כאשר בית עסק אחד נהנה מעמלה נמוכה יותר עקב שייכותו לקטגוריה הנמוכה יותר. (עמודים 17-18 לחוות הדעת).

 

הממונה והמתנגדות 1-4 מציינים, כי חלוקת בתי עסק על-פי קטגוריות, כפי שמבקשות חברות האשראי, אינה קיימת במקומות אחרים בעולם ו"עקרון רמזי" לא שימש את רשויות התחרות במדינות אחרות. אמנם רשות התחרות באוסטרליה התירה לגבות עמלת מנפיק שונה מבתי עסק שונים, אולם זאת כאשר קיימים הבדלים בעלויות הישירות בביצוע העסקאות לבתי עסק שונים, כלומר גביית עמלות שונות על-פי סוגי העסקאות.המתנגדות 1-4 מציינות, כי אף בשוק התקשורת נדחה עיקרון רמזי והתמחור נעשה לפי העלויות הישירות (דו"ח הועדה להסדרת תעריפי חברת בזק מספטמבר 1998).

 

49.     לטענת הממונה, יש בקביעת הקטגוריות אפליה לרעה של בתי עסק המצויים בקטגוריות הגבוהות, אשר עשויה להביא לפגיעה ביכולת התחרותית שלהם. גם כאשר בית עסק הנהנה מעמלה נמוכה יותר, אינו מתחרה באופן ישיר בבית העסק המצוי בקטגוריה הגבוהה אלא רק במקטע מסוים, נפגעת יכולת התחרות של האחרון עקב עמלה צולבת גבוהה יותר החלה על אותו מוצר המשווק על-ידי שניהם.

 

50.     המתנגדת 5 מבקשת להשאיר על כנו את הסדר הקטגוריות. הסיבה לכך ברורה, שכן היא נהנית מסיווגה בקטגוריה השנייה, ולכן יש לה יתרון משמעותי לעומת בתי העסק המוכרים מוצרים דומים לאלה הנמכרים אצלה ומשלמים עמלה גבוהה יותר עקב היותם מסווגים בקטגוריה השלישית. המתנגדת 5 מפנה למאמר מאת Baumol & Swanson. W.J. Baumol, D. G Swanson, "The New Economy and Ubiquitous Competition Price Discrimination: Identifying Defensible Criteria of Market Power", 70 Antitrust Law Journal 661.

 

מהמאמר מסיקה המתנגדת 5, כי אפליית מחירים יעילה היא הכרחית ועשויה להתבצע בשוק תחרותי לחלוטין (סיכומי המתנגדת 5, פסקה 48).

 

51.     אנו מקבלים את עמדת הממונה כי אין להסיק מן המאמר דבר. ראשית,  אפליית מחירים המתבצעת בשוק תחרותי על-ידי חברה עצמאית נעדרת כוח שוק, אינה שקולה לאפליית מחירים שהיא פריו של הסדר כובל בין כל השחקנים הפועלים בשוק. במקרה האחרון - המקביל למצבנו כאן - אפליית המחירים עשויה לפגוע בתחרות בין בתי העסק בשל ההשפעה של כוח השוק של הצדדים להסדר. שנית, המאמר מתמקד באפליית מחירים המתבצעת בשווקים עתירי התפתחויות טכנולוגיות, בהם פירמות נדרשות בהשקעות חוזרות ונשנות, בכדי שלא לפגר אחר מתחריהם. מצב דברים זה אינו מזכיר בשום אופן את תכונותיו של שוק הסליקה של כרטיסי הויזה בישראל.

 

52.     על-פי טענה אחרת שנטענה על-ידי המתנגדת 5, אפליית המחירים בעייתית אך ורק כשהיא מתבצעת על-ידי מונופול (או קרטל שאינו מפוקח). אם יוחלט להגביל את שיעור עמלת המנפיק - ייעלם החשש הטמון באפליית המחירים, ולכן יש להתיר למבקשות לקבוע קטגוריות של עמלת מנפיק כרצונן.

 

בהקשר זה יצוטטו דבריו של המלומד Hovenkamp:

“Sporadic price discrimination is an every day occurrence in competitive markets. However, persistent price discrimination requires that a seller (or group of sellers) have market power. Price discrimination is persistent when a seller or group of sellers establish a policy of obtaining a higher rate of return from some customers than from others. In a competitive market disfavored purchasers will simply seek out a different seller willing to sell to them at the competitive price.”

H. Hovenkamp, Federal Antitrust Policy. The Law of Competition and Its Practice. (2nd Ed. 1999)”.

 

החשש שאותם צרכנים שהם "disfavored" - ובמקרה שבפנינו, בתי העסק שימצאו בקטגוריות העמלה הגבוהות - יפגעו, נותר בכל מקרה על מכונו. החשש קיים ללא קשר לשאלה מה יהיה השיעור הממוצע של עמלת המנפיק, ולשאלה אם שיעור זה ייקבע על-ידי בית הדין או כל גורם אחר. בין אם השיעור הממוצע ייקבע על-פי הצעת המבקשות, ובין אם על-פי מתודולוגיית הממונה, בתי העסק שימצאו בקטגוריות העמלה הגבוהות - יופלו לרעה, ויתכן שימצאו בנחיתות תחרותית. כך או כך, האפליה תבוא לידי ביטויה במחירים החלים בשוק הסליקה של כרטיסי ויזה כולו, ומכאן הפגיעה באותם בתי העסק שהם "disfavored".

 

53.     לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בעניין זה של הקטגוריות הגענו למסקנה, כי יש לקבל את עמדת הממונה והמתנגדות 1-4 ולא לאשר את חלוקת בתי העסק לקטגוריות אותן מציעים המבקשים. אין אנו חולקים על "עיקרון רמזי" וישימותו בחיי הכלכלה. עם זאת, בעניין שלפנינו לא הובאה כל ראיה אודות היכולת למדוד את גמישויות הביקוש של בתי העסק השונים לעמלת בית העסק. אשר-על-כן, אנו בדעה כי לא ניתן ליישם את "עיקרון רמזי" באופן שישיג את היעילות הכלכלית, ומכאן כי אין אנו יכולים לאשר את הכללת הקטגוריות בהסדר הכובל, למעט ייחוס הוצאות ישירות על-פי מהות העסקה, באישור העסקאות והבטחת התשלום. בהיעדר מדידה מושכלת של גמישויות הביקוש של בתי העסק אנו בדעה, כי ייווצר עיוות אם יסווג בית עסק זה או אחר בקטגוריה שאינה מתאימה לו. עיוות כזה יפגע ביעילות הכלכלית ואין לקבלו.

 

אנו מקבלים את עמדת הממונה, כי במידה וקיימים הבדלים משמעותיים בעלויות הכרוכות בהבטחת התשלום בין עסקאות שונות, ייקבעו עמלות מנפיק שונות לכל סוג כזה של עסקאות. כמו כן, אנו מקבלים את העמדה, כי יש לקבוע עמלת מנפיק מופחתת עבור אותם בתי עסק שאינם מפיקים תועלת מהבטחת התשלום, למשל תשלומים שהמדינה והרשויות גובים מהציבור.

 

סוף דבר

54.     אמרנו כי הסדר הסליקה הצולבת הוא לטובת הציבור ואין חילוקי דעות בעניין זה. המבקשים הבהירו בכל טיעוניהם כי תפקידה של עמלת המנפיק שהיא גם עמלת הסליקה הצולבת הוא לאזן את כל עלויות ההנפקה וכי הסדר הסליקה הצולבת הוא מיקשה אחת שחלק בלתי נפרד ממנה היא עמלה אשר תכסה את כל הוצאות ההנפקה.

 

המבקשים לא שכנעונו בטיעוניהם כי יש לחשב את עמלת הסליקה הצולבת על פי המתודולוגיה המוצעת על ידם, ובהחלטה מנומקת הסברנו מדוע לא קיבלנו את טענתם וכיצד לסברתנו יש לחשב את עמלת הסליקה הצולבת. אכן, המבקשים יכולים לממש את  איומם" ולהפסיק את הסדר הסליקה הצולבת.

 

 אנו מקווים וממליצים כי לא יעשו כן.

 

נראה כי רשת כרטיסי האשראי כולה ובתוכה גם כרטיסי הויזה הולכת וגדלה ומשרתת את מחזיקי הכרטיסים ואת בתי העסק. הפסקת הסליקה הצולבת בכלל או ביצוע סליקה צולבת "נכה" מגרום נזק לכלל הציבור וכן למנפיקים ולסולקים,  היה אם תהיה עזיבה מסיבית של הרשת בעקבות הפסקת הסליקה הצולבת.

 

55.     תוצאת כל האמור לעיל היא, שהמתודולוגיה הראויה לחישוב עמלת הסליקה הצולבת, היא עלות אישור העסקה, עלות הבטחת התשלום ועלות מימון האשראי – עלויות ששיעורן ייקבע על-ידי מומחה חיצוני ובלתי תלוי, על-יסוד נתונים רלוונטיים שיימסרו לו (סעיפים 45-46 להחלטה).

 

הקטגוריות שיובאו בחשבון לעניין העמלה הצולבת, ייקבעו על-פי עלויות הבטחת התשלום בעסקאות השונות, עלות אישור העסקה ועל-פי הפקת התועלת מהבטחת התשלום (סעיף 53 להחלטה).

 

56.     החלטה זו ניתנת במותב קטוע, כאמור בסעיף 17 לחוק בתי-דין מינהליים, התשנ"ב-1992, זאת לאחר שהצדדים הסכימו לכך.

 

ניתנה היום, ז' באלול התשס"ו ( 31 באוגוסט 2006).

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. כמו-כן נשלחו העתקים לצדדים באמצעות הדוא"ל.

 

      ___________________                               ________________

         מיכאלה שידלובסקי-אור                                             פרופ' ראובן חורש

                                         אב בית הדין                                                                  חבר