"זה היה אחד מאותם אחרי צהריים קיציים של ימי שלישי שבהם אתה מתחיל לתהות אם העולם חדל להסתובב על צירו. מכשיר הטלפון על המכתבה שלי קיבל את המראה הזה של משהו שיודע שמתבוננים בו. תנועה טפטפה למטה ברחוב והתערבבו בה כמה הולכי רגל, גברים במגבעות שאינם הולכים לשומקום".
***
בפעם האחרונה שבדקתי ריימונד צ'נדלר היה עדיין מת, 54 שנים למען הדיוק, מאז 24 במרץ 1959, והוא טמון עדיין בסמוך לסיסי היקרה שלו בבית הקברות בלה-הויה, קליפורניה, המקום שבו גלי האוקיינוס השקט מלחכים חופים זהובים ושחפים צועקים ללא סיבה. זה מורבידי ונקרופילי להגות בשייריו המתכלים של צ'נדלר חצי מאה אחרי מותו, שנגרם מצירוף של שתיית יתר, שיברון לב ומיאוס גורף מפעולת הנשימה; אבל אלה החומרים שמהם שזר צ'נדלר קריירה קצרה, מיתית, איקונית ותקפה עד עצם הימים הללו.
אז מדוע הציטוט בפתח הטקסט הזה נראה כמו משהו שצ'נדלר כתב ביום רע? באחד מהערבים שבהם ישב מול מכונת הכתיבה, לחייו שטופות דמעות, ידיו מוכות הספחת עטויות כפפות לבנות, הנוזל הענברי בבקבוק לידו עומד כמוצג התביעה מס' 4 עם מפלסו הנמוך, מקטרתו קרה כישבנו של קוף מת, חתולו הפרסי טאקי שרוע על השולחן בתנוחה שאינה מכאיבה לכליותיו הזקנות וצ'נדלר מתבונן בדף הלבן התקוע במכונה כמי שביצע פשעים חמורים נגד האנושות ונמלט ממשפטי נירנברג.
העובדה שצ'נדלר מת איננה עדות בעידן החומרני והחמדני שבו אנו חיים, שפיליפ מארלו, הבלש המוסרני ונקי הכפיים שצ'נדלר הפיח בו רוח חיים - מת יחד איתו. אני יכול לא לאהוב את זה אבל גיבורים ספרותיים אינם מתים יותר בהכרח עם מחבריהם.
כבר היינו בספר הזה כאשר סיים רוברט פרקר ב-1989 את ארבעת הפרקים שהשאיר צ'נדלר מ"פודל ספרינגס", ואפילו היו מי מאיתנו שמחאו כפיים להוקוס-פוקוס הספרותי הזה משום שפרקר גדל על סגנון הכתיבה הרזה, הציני והעוקצני של צ'נדלר, עם המשפטים הקצרים המצליפים כמגבות רטובות. מכיוון שפשע מוצלח אחד מזמין נוסף, קיבל פרקר רשות מבעלי העיזבון הספרותי של צ'נדלר לכתוב עוד מארלו; 1991(Perchance to Dream), הספר הממוקם בכרוניקה הצ'נדלריאנית לפני "השינה הגדולה".
ריימונד צ'נדלר וטאקי. יתרונם של אוהבי חתולים. איור: נעמי ליס-מיברג
פרקר מת לפני שלוש שנים ומאז - כפי שכתבתי כאן לפני כחודש - ליגיון גדול של שכירי עט ממשיכים להנשים את שלוש סדרות הספרים שלו. מלאכתם של צדיקים, כידוע, נעשית בידי אחרים, ולכן היה כה חשוב שמרטין אמיס, הסופר הבריטי, זינב בפרקר ב"ניו יורק טיימס": "למארלו אין נפש מסוכסכת ולא קונפליקט פנימי שבו הוא אמור לשלוט. מר פרקר אינו מבין ואינו מכבד את עכבותיו של מארלו; הוא מזיז אותן הצדה בחיפוש תת-הכרתי אחרי אידיאל מעודכן של נחמדות קשוחה. בסופו של הספר הופך מארלו לבריון נעים הליכות".
לצד מעשי הסדום שנעשו בצ'נדלר היו גם יוזמות ראויות; כמו הפנייה למיטב מחברי הבלש-נואר להזמין מהם סיפור קצר בכיכובו של מארלו. הקבצים האלה עלו יפה, משום שכולם רוצים לכתוב כמו צ'נדלר והביאו את מיטבם לכמה אנתולוגיות שלקחו את מארלו למקומות ראויים שאליהם לא היה מגיע. האנתולוגיות אינן מתקזזות עם המתנקשים הספרותיים, וחובה לגרור אותם בבוץ ולטבול אותם בזפת ונוצות. פרקר הרפה ממארלו אחרי שני ספרים. אולי התעשת. אולי הטמיע את הערותיה של ג'ואן רעייתו. התעורר והבין את הפשע שעשה נגד האנושות. הודה, עזב ונוחם.
אבל לחמדנות יש סוכנים ומו"לים, ובשנה שעברה הכריזה הוצאת "הנרי הולט" כי פיליפ מארלו ישוב ב-2013 באדיבותו של ג'ון בנוויל, סופר מתח אירי שלעתים חותם בשמו האמיתי ולעתים בפסבדונים הספרותי בנג'מין בלק. הציטוט למעלה הוא משפט הפתיחה של "הבלונדינית שחורת העין", שמו של ספר מארלו הבא שמזכיר את המנגינה של "האישה באגם", צ'נדלר אסלי, שיראה אור בקרוב בהוצאת כתר.
בצוק העתים נדחתה הבלונדינית ל-4 במרץ 2014, מועד עם קריצה תאריכית ליום מותו של צ'נדלר: 55 שנה למותו. קווי המתאר של העלילה נמסרו גם הם, אבל כל שאני מוכן לומר הוא שהספר יהיה בן 304 עמודים.
***
ההיסטוריה של צ'נדלר בעברית היא נושא עגום בפני עצמו, מה שאינו גורע מנקודות הזכות המגיעות לכתר על התעוזה והיוזמה. משיחותי עם אוהד זמורה המנוח, מגדולי המו"לים שקמו בישראל ומי שידע להתעלות מעל שיקולים בלעדיים של תחשיב כלכלי והיה איש ספר ולא רואה חשבון, אני יודע שלא הייתה תועלת כלכלית בהוצאה לאור של ספרי מתח אמריקאיים וכי המנסחים המובהקים של הז'אנר, אלמור לנארד, רוברט פרקר, דאשיל האמט, רוס מקדונלד וצ'נדלר, היו יותר דומים לכיבוש הקסטל מאשר לחגיגת מזומנים.
המותחנים הללו היו כה קשים לטיפוס ולא משתלמים, שיהיה צורך בתחקירן במשרה מלאה כדי לגלות מי אחז בזכויות התרגום לעברית של צ'נדלר ואיבד אותן, פעם אחר פעם, משום שלא עמד בדד-ליין. היו ימים שהבלגן היה כה גדול עד שספרים תורגמו במקביל בהוצאות שונות. אינני מוכן להישבע, אבל נדמה לי שיש שלוש גרסאות בעברית של "השינה הגדולה", ספרו הראשון של צ'נדלר.
מכיוון ששר האוצר עסוק היום בענייני משרדו הסבוכים, אני נוטה להאמין שהוא לא יצוץ כהרגלו במרוצת השנים כדי להתווכח איתי כמה ספרים כתב צ'נדלר וכמה מהם תורגמו לעברית. לפיד אהב למנות גם את אוספי הסיפורים הקצרים וכך הגענו למניין שונה. צ'נדלר כתב שבעה ספרים וגוגל המהולל בעברית לא עזר לי להבין כמה מהם תורגמו לעברית. ממה שידוע לי "Playback" ו-"The high Window" טרם תורגמו, אבל לא אופתע אם הם מופיעים בסדרה של כתר אחרי "האישה באגם".
לפיד. עסוק מכדי להתווכח. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90
למרות התחושה של כמה עיתונאים שצ'נדלר היה אביהם הרוחני והיקף כתיבתם עליו היה חסר מידתיות ואחראי לאשליה שצ'נדלר נמצא בקאנון הישראלי בין עוז ליהושע, נמכרו ספריו של צ'נדלר במהדורות של 1,500-2,000 במקרה הטוב. קשה לרמות אותי בעניין הזה, משום שגם אני הוצאתי לאור צ'נדלר אחד, "שלום ולא להתראות", הנחשב בעיני רבים כטוב בספריו, לפני 30 שנה ולא מכרנו אלף עותקים. חייבת האמת להיאמר שהספר היה מתורגם וערוך ברשלנות ויצא כמוצר לוואי של עיתון וכך גם נראה. זה היה פשע חמור ואני משלם עליו בחרטה מתמשכת.
"השינה הגדולה" היה מונח על שולחני חמש שנים תמימות, ממתין שאממש את חלקי בחוזה עם אוהד זמורה זצ"ל ואתרגם אותו לעברית. תרגומיו של צ'נדלר לעברית באו לעולם בזכות ניג'וס קטלני של עיתונאים צעירים בשלב שבו מבקש הפרפר לבקוע מן הגולם. רוח הקלגסות התרבותית שנשבה במקומותינו העדיפה את הקאנון הפרנקופילי של ז'ורז' סימנון על פני צ'נדלר.
הדעת לא תופסת מדוע נהה צרכן הספרים הישראלי אחרי אותן קוביות הונגריות משמימות בדמות "צופן דה וינצ'י" ושאר זוטות ספרותיות המדיפות יומרה, צחנה אינטלקטואלית ואקדמית עזה ולא אימץ לחיקו את המיטב האמיתי של ספרות הפשע. פסקה צ'נדלריאנית אחת - שנכתבה בבוקר של הנגאובר רצחני באצבעות מוכות מחלת עור ועטויות כסיות לבנות - שווה 300 עמודים של דן בראון, הרלן קובן ודומיהם גם יחד. בכירי סיפורת הפשע האמריקאית כצ'נדלר, האמט, שני המקדונלדים (רוס וג'ון ד.) וג'יימס קיין בזמנם, לצד הקאדר האטרקטיבי של ימינו (אלרוי, לי ברק, לנארד, פרקר, ליהיין, פלקאנוס, לוגן, הנטר והיאסן) לא נקלטו באהבה כאשר תורגמו בחריקת שן של מו"ל עיקש.
***
ל"האישה באגם" מלאו השנה 70 ושיני הזמן נגסו בו. הספר נכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ב-1943, ובין מעריצי צ'נדלר קיים ויכוח לגבי איכותו. צ'נדלר מעולם לא כתב רע, חוץ מאשר הטקסטים הראשונים שלו שכללו נובלה ויקטוריאנית שהייתה מביכה את ג'קי קולינס, אבל אם מינון הציניות, ההומור היבש והעלילה הסמיכה ב"האישה באגם" נמוך במקצת, אין זה נמצא בסתירה לאופן שבו ממלאה כתר את חובתה לקורא הישראלי ומתעקשת לגמור משימת תרגום של שבעה ספרים בלבד שנמרחת יותר מ-50 שנה.
תרגומו של אסף שור יעיל ושמיש אבל תמיד התקיימה דיכוטומיה קשה לגישור בין צ'נדלר לעברית. הצורך למצוא תשובה עברית לחיבתו של צ'נדלר לדימויים, הצלפות לשון שנונות ואותה אירוניה מודעת לעצמה השורה על כל ספריו, אינו קל כלל והוא מסביר מדוע מתרגמים מעטים בלבד מוכנים להתרסק על יורשיו הבכירים של צ'נדלר כמו ג'יימס אלרוי. הסופרים האלה אינם מתיישרים עם חוקי התחביר באנגלית, כותבים ללא מילות חיבור ומשכללים את השפה הרזה והציורית שהגדירו צ'נדלר, האמט ובני דורם.
כאשר אתה מתרגם את צ'נדלר, העברית אינה ניגשת אליך ומחככת את ראשה המתולתל ברגלך או משתרעת בחיקך. היא ניצבת על רגליה האחוריות ככלב שמירה עירני והודפת פתרונות יצירתיים שאינם עומדים בחוקי האקדמיה ללשון. כל תרגום חדש לצ'נדלר נבנה על קודמו. כל מתרגם עובר דרך החור בגדר שפרצו קודמיו. אפשר לקחת את "האישה באגם" ולתרגם אותו בתנופה שונה לחלוטין, אבל אין מי שיבטיח שהתרגום היצירתי והנועז יותר ימצא יותר קוראים מהתרגום הצייתני והמנומס.
בעוד שאת ספריו וסיפוריו הקצרים של האמט, שקדם לצ'נדלר והיה הראשון שצייר את קווי המתאר והאופי של הבלש הפרטי עם סם ספייד ואחרים, לא נעשה מאמץ אמיתי לתרגם לעברית, אצל צ'נדלר ניתן לזהות כי מפעל התרגום המגמגם והקטוע מתקרב לסיומו. אני ודאי מדבר מהישבן, אבל כמה נחמד היה אם שר האוצר שנפנף בצ'נדלר מול אפינו במהלך קריירת הכתיבה שלו, היה שם בצד מלגת תרגום ראויה.
בשלב זה של חיינו, עם ויקיפדיה ושאר מנועי חיפוש זמינים, נותרנו פטורים מהחובה להקליד בשקדנות את קורות חייו של צ'נדלר. נאמר רק שצ'נדלר נולד ב-1888 בשיקגו, נדד לבריטניה שם רכש את השכלתו הפורמלית ובה עוצבה אנינותו המתנשאת שעצבנה את בני תקופתו.
הוא היה בן לאב שיכור ולאם דומיננטית שהיטיבו עם עצמם ועם בנם ונפרדו מוקדם. צ'נדלר שב לאמריקה עם אמו, התגייס לצבא ושירת במלחמת העולם הראשונה בנסיבות שבהן לא נשקפה סכנה לחייו.
בקרוב בחנויות. "האישה באגם"
צ'נדלר התגלה כבטלן מושבע בגיל צעיר, התגלגל בין משרות שונות, מרואה חשבון זוטר ועד מנהל מדרג בינוני בחברת נפט, החליף כמאה כתובות, נישא לסיסי פסקל, דוגמנית-שחקנית מצודדת שעוררה את הליבידו הפעלתני שלו אך שיקרה לו בדבר גילה והסתירה ממנו את העובדה הביולוגית כי הייתה מבוגרת ממנו ב-17 שנה. מה שצמצם קשות את טווח הקשר המיני ביניהם והותיר את צ'נדלר, גבר עצוב ומורבידי בדרך כלל, עם נטיות אובדניות מובהקות בשארית חייו בלעדיה.
כאשר החל לכתוב בגיל 44 זחל צ'נדלר לתוך בקבוק וויסקי ולא יצא ממנו עד מותו. אילו היה נטען בישראל כי הרתיעה ההיסטורית מצ'נדלר הייתה בגלל האנטישמיות הלא סמויה שלו - הייתי מבין. צ'נדלר תיאר נבלים סוטים כגייגר, הפורנוגרף מ"השינה הגדולה", ויהודים רבים אחרים. זה לא נעים אבל זה חלק בלתי נפרד מהחוויה שלנו כקוראים.
סיסי פסקל, שאחרי נישואיה התעקשה לבטא את שם משפחתה החדש בעגה צרפתית מעושה, שונדלה, הייתה כורת זהב מהסוג הנחות על אף שריי שלה היה מכרה דל במיוחד. אשת העולם הגדול הכניסה למיטתו של צ'נדלר חדווה ותנוחות שלא היו בה לפניה והיא נתנה דרור לליבידו של בעלה שידע עדנה קצרה במיוחד ואיבד מחיוניותו כאשר סיים צ'נדלר את הקורס לשתייה מוגזמת וזכה בתואר אלכוהוליסט מדופלם.
צ'נדלר היה איש חברה רעוע, אדם מר נפש ונרגן בדרך כלל, ששיחת חולין בנסיבות האינטימיות של לוס אנג'לס לא התאימה לו. הוא דיבר כשם שכתב ורבים מבני שיחו ראו עצמם נפגעים, ואמצעי הקשר המועדף עליו היה כתיבת מכתבים, שהייתה אז אמנות אמיתית. ברגע שבו נגמרו הספרים שכתב והחלו ניסיונות ההתאבדות המגושמים אחרי מותה של סיסי, לא נותרה למו"לים ברירה אלא להתחיל ולקבץ לספרים הרצאות שנשא, דברי ביקורת נוקבים שכתב על הוליווד ומכתבים ששלח לבני שיח קבועים. הוא תמיד היה מרתק ומשעשע ודבק באמת שלו על חשבון הפופולריות, ומי שרוצה לשרשר את תולדות הכתיבה באמריקה יגלה במהירות שאלמלא צ'נדלר לא היו טום וולף, הנטר תומפסון, פי. ג'יי. אורורק ומניפי עט אחרים.
מנהלת העיזבון שלו הלגה גרין שחיממה את מיטתו של צ'נדלר אחרי מות אשתו ובשנים ששקעה אל השינה הגדולה והסתגרה בחדר השינה שלה בביתם בלה-הויה וקיבלה את בעלה בעיקר לביקורי תה ורקיקים, היא שהרשתה להדפיס כל מה שהיה חתום עליו.
בקדנציה הקצרה שלו כתסריטאי בהוליווד שִכתב צ'נדלר תסריטים להיצ'קוק ("זרים ברכבת") ולבילי וויילדר ("סיכון כפול"); כתב את התסריט "הדליה הכחולה" עם ורוניקה לייק ואלן לאד; ניסה להסביר לבמאי הווארד הוקס מי הרג את שון ריגן ב"השינה הגדולה", תסריט שוויליאם פוקנר שִכתב ובעיקר אבחן בשנינות קטלנית את תחלואיה של עיר הסרטים המפורכסת.
כמו סיור הכתובות, הספרים והמפות שהיו התעשייה הנלווית לכתבי האמט בסן פרנסיסקו, שהם עירוב של מציאות ודמיון, כך היה צ'נדלר השראה ליצירות דומות שהיו חינניות לפני שהפכו לנצלניות. את מארלו גילמו בקולנוע המפרי בוגרט, דיק פאואל, רוברט מיצ'ם (פעמיים), רוברט מונטגומרי וג'יימס גרנר, אבל מארלו המשובח באמת היה אליוט גולד ב"שלום ולא להתראות" של רוברט אלטמן (1973). בות' פאוארס גילם את מארלו בסדרת טלוויזיה שלא האריכה חיים אבל שווה את ההשקעה בחיפוש אחריה. צ'נדלר כתב על פגישתו עם המאפיונר הגולה לאקי לוצ'אנו באירופה וסיקור נפלא של טקס האוסקר.
לאוהדיו השרופים שקראו את ספריו וסימנו בהם את קטעי הכתיבה המשובחים, היה צ'נדלר גורו, דת ובית מקדש. אין לי עניין לפשפש בכליהם של אחרים, אבל אני יודע שהבטחָתי לעצמי שפעם בשנה אקרא את כל כתבי צ'נדלר כדי לא לשכוח מהיכן באתי, לא החזיקה מעמד. יש מעט זמן וספרים כה רבים לקרוא, כולל את אלה של מי שהרימו את המקל ששמט צ'נדלר מידו ונשאו אותו במרוץ שליחים, שלא קל היה לקיים.
פעם נהגתי לקנות כל הדפסה חדשה ומעוצבת יפה של ספריו, כולל חיפוש אספני של מהדורות ראשונות, אבל מתישהו הפך הפולחן הזה, כמו פולחנים אחרים, מגוחך וחסר פשר. בעיקר לא נותרו מי שאפשר לדבר איתם על צ'נדלר ועל דמותו המוסרית והמיוסרת של מארלו. אני מוקיר את המאמץ של כתר ואופתע לטובה אם ישברו את השוק. המינימום שמגיע לקורא הישראלי הוא כל כתבי צ'נדלר בעברית. אפשר לוותר על הרשימות שלו למכולת.
ronmaiberg@hotmail.com
naomilees@earthlink.net