ף הבית>מה זה?>מה הם מציעים?>איך זה עובד?>למה אנשים עושים את זה?> הערות?>ז'רגון?>היסטוריה
 

נכתב על ידי: קרול קולנדה, Ph.D., דר' ג'ודית רנולדס ואנקה רואיג', MD.

חווית הלנדמרק שלי

מתוך ההפינגטון פוסט – 5 יוני 2008

נכתב על ידי דיאנה אודאסו

חווית הלנדמרק שלי מתחילה ביום בו חבר נאמן תאר את סוף שבוע הלנדמרק שלו. בשקט אני חושבת לעצמי, "בחור מסכן. הוא קם והצטרף לכת".

שמעתי את השמועות – מדיניות השירותים הנוקשה, חוק האסור לאכול/אסור לשתות, השעות האינסופיות בכיתה, החובה לרשום את העמיתים והמשפחה שלך. את לנדמרק אדיוקיישן זרקו מצרפת. יש לה גם צלצול מעורפל של סינטולוגיה ואת כל השליטה בשכל בשיטה הקליפורנית של עזרה עצמית כמו תום קרוז ב"מגנוליה" או אמן המפתה נשים מתוך "המשחק". אבל סקרנותי שלי התעוררה, אז הזמנתי את עצמי לכיתת הערב שלו ונרשמתי במקום. (לגמרי לצורך עיתונאות, כמובן).

היום הראשון: אני חנטרישית

סוף שבוע קיצי אחד בניו יורק, אני שמה את גורלי במרתף קפוא ברח' 88 ושדרה 8, מוקפת במגוון של מאה זרים. (מאיפה באים האנשים האלו?). המאמן של לנדמרק עולה על הבמה, אישה צרפתייה עזת מצח. אני מיד מתרשמת ממנה; אני יכולה לראות שלא יהיו חיבוקים מאולצים תחת הגג שלה. אז מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות בכיתה במשך ארבעים וחמש השעות הבאות?

בקצרה: המשתתפים עומדים לפני המיקרופון ומשתפים את הסיפורים שלהם עם החדר. סיפור טיפוסי: האבא הרקוב שלי עזב כשהייתי בת שמונה, הוא הרס את החיים שלנו ועכשיו אני לא יכולה לבטוח בגברים. אני בגיל העמידה ורווקה. (אלוהים אדירים, מי האנשים האלו?). אחרי בדיקת כמה עובדות, המאמנת שלנו קורעת את הלוגיקה שלהם לגזרים במבטא צרפתי שנון. "הוא עזב בגלל שאמא שלך בגדה בו. מאחר ואת ילדה כפוית טובה, את מעולם לא החזרת לו טלפון. חבל שאת רווקה, זו אשמתך"".

חידדתי את מיומנויות הפסיכולוגיה שלי מהמכללה, ונעשיתי משקיפה מהצד מצוינת ועזרתי לנתח את המקרים המשוגעים האלו (הפרעה כפייתית טורדנית, דו-קוטבי, לגמרי סכיזופרני...) אבל עד סוף היום, שמעתי מספיק סיפורים כדי להתחיל להרגיש דברים מקבילים ודומים לא נוחים. אז אישה עם שיער מטורף (כנראה שיש לה 15 חתולים) מתחילה לספר את הסיפור העצוב שלה ו – לעזאזל – זה נוחת עלי. אני השתמשתי באותה שורה בעבר! מעורערת, אני מביטה סביב החדר ומבחינה במבט משותף של דאגה על הפנים של כולם.

אני מתחילה להרגיש תחושה מעוותת של הזדהות כשאחד אחר השני האנשים עולים לגרדום של המיקרופון. "אתם מבלים את כל החיים שלכם בלנסות להראות טוב ולהימנע מלהראות רע". הצרפתייה מרימה גבה, "והקול הקטן הזה בראש שלכם? זה שתמיד מעביר ביקורת ומנתח?" (איזה קול קטן?) "כן, הקול הזה.... הקול הקטן המדרבן הזה כל הזמן שופט את כולם ואת הכול. אתם חנטרישים. אתם הרצתם 'רקטים' על כל האנשים האהובים עליכם. (רקט הוא מונח של לנדמרק המסמל את שטף התירוצים בהם אנו משתמשים להצדיק את המעשים המטומטמים שלנו). אתם לא אותנטיים, אבל יותר גרוע, אתם לא אותנטיים על זה שאתם לא אותנטיים"..

אנחנו נשארים עם תחושה של ייאוש. זה ברור, אנחנו חנטרישים יותר גדולים ממה ששיערנו. אז עכשיו המשימה שלנו היא ללכת לספר את זה להר. אני חוזרת הביתה, מתקשרת לאמא שלי ומתנצלת על שהייתי כזו בת טיפש-עשרה נוראית. היא מופתעת, חושבת שההתנצלות שלי נחמדה, אבל לא התגברנו על זה לפני הרבה זמן?

היום השני: אני עדיין חנטרישית

אני מגיעה עם תחושה חמימה על שיחת החצות שלי לאמא. (נכון אני אדם טוב?) למעשה, לא. האמת היא: אני עדיין חנטרישית. זה מחוזק יותר אחרי ההפסקה, כשהקבוצה ננזפה על שהזדנבו חזרה מאוחר. לכולנו יש שבר באינטגריטי שלנו, הפרת הבטחות שמאלה וימינה, ואז אנו מחפים עליהם בסיבות ותירוצים. לבסוף, אנחנו נשלחים הביתה עם משימה מעצבנת: אני צריכה להזמין שלושה אנשים לסשן הפתוח של יום שלישי בערב. אני מזמינה את אחי, שהתגובה המיידית שלו היא "האם את מגייסת?" (טוב, אולי). אני הולכת למיטה עם תחושה עמוקה של ויתור.

היום השלישי: אני חנטרישית אפילו יותר גדולה

יום ראשון בבוקר, אני מגיעה מעוצבנת שביליתי את כל סוף השבוע שלי במרתף, מעוצבנת שעוד לא השגתי את "פריצת הדרך" המיתולוגית של לנדמרק. ואז בחורה אמיצה עם שיער בלונדיני עולה למיקרופון ומתארת את הערב הקודם שלה. היא התקשרה לשלושה אנשים כמעט זרים לספר להם על לנדמרק. למה? ראשית, בגלל שהיא חשבה שאולי זה יועיל להם. שנית, בגלל, טוב, למה לא? הדברים שהיא אמרה עוררו אצלי משהוא: אני משחקת את המשחק של לנדמרק בצורה מדי בטוחה.

בהפסקה, אני ממש רצה לרחוב, טלפון נייד ביד. אני יכולה לראות את כל הפילים בחדרים של היחסים שלי, את הדברים שלא נאמרו, את הכאבים והפרות האמונים שמעולם לא טופלו. אני קולטת את זה. פריצת הדרך שלי! אני מתחילה להתקשר.... ולהתקשר.... מציפה את המכרים, ידידים, חברים לשעבר עם התנצלויות. אני לוקחת אחריות מלאה לכל הדברים הבינוניים עד גרועים שעשיתי בחיים שלי. יותר חשוב, אני מנסה לא לשפוט אותם. ולמרות שאני לא מבקשת, אני מקבלת חזרה: מחילה, הכרת תודה ואפילו הערצה. משקל גדול יורד מהכתפיים שלי.

הקטע האחרון של סוף השבוע טבול בזן (בודהיסטי). כל מה שיש לנו זה עכשיו. אנחנו אחראים רק לעצמנו. החיים חסרי משמעות. אני שמה לב שהקול הקטן שלי יותר שקט בצורה משמעותית, למרות שהוא לקח על עצמו טון צרפתי פיקנטי (את עדיין חנטרישית גדולה). למרות כל הביקורות השליליות על לנדמרק, אני מודה שהייתה לי חוויה חיובית מדהימה.

מכר שלי מתלונן: "אם הם באמת מציעים ניסיון משנה חיים, למה זה לא בחינם?" אני חושבת לעצמי על צלחת הנדבות בכנסיה, מרסנת את השיפוטיות שלי, באופן לנדמרקי אמיתי, ומוסיפה בעדינות "אולי אתה יכול לבוא ביום שלישי בערב?"

 

  מה הקטע?

מה זה לנדמרק אדיוקיישן?

מה מציע לנדמרק אדיוקיישן?

איך עובד הפורום של לנדמרק?

איזה סוגי אנשים עושים את הפורום של לנדמרק ולמה הם עושים אותו?

מה אנשים אומרים על לנדמרק?

מה זה הז'רגון של לנדמרק אדיוקיישן?

מה קורה עם אמצעי התקשורת ולנדמרק אדיוקיישן?

מומחים וסימוכין אחרים

קיטעי וידאו

 

  מה הקטע?

 

 


Copyright © 2013 www.WhatIsLandmarkForum.co.il All Rights Reserved. Sitemap