אחדות שבורה – הליגה הערבית והמשבר האזורי

תפקידם המרכזי של ארגונים אזוריים או בינלאומיים הינו פעולה למען יישוב סכסוכים והבטחת יציבות וביטחון, לצד קידום שיתופי פעולה בתחומים כלכליים, תרבותיים ואחרים. אך יעילותם של ארגונים אלו למלא את ייעודם הוכחה לא פעם כמוגבלת. הארגון האזורי המאגד את מדינות ערב, הליגה הערבית, הוא הארגון האזורי הוותיק ביותר הפועל כיום, ולמרות זאת, הארגון כשל בהרגעת האלימות הכמעט חסרת תקדים המשתוללת באזור בשנים האחרונות. עובדה זו מעלה את השאלה: איך ניתן לאפיין את פעילות הליגה לאורך השנים, וכיצד היא השפיעה על יציבות האזור, שנמצא כיום במצב כאוטי מתמיד?

הליגה הערבית, או ליגת המדינות הערביות, הוקמה במרץ 1945 כשחברות בה 6 מדינות בלבד. אלה היו מצרים, עיראק, עבר הירדן, לבנון, ערב הסעודית וסוריה. מיד לאחר מכן הצטרפה לשורותיה גם תימן, וכיום חברות בה 22 מדינות ששפתן הרשמית היא ערבית (כשביניהן פלסטין, המיוצגת על ידי הנהגת אש"ף) ו-3 מדינות משקיפות שאינן ערביות. המטרה הרשמית לשמה הוקמה הליגה היא לקרב ולחזק את היחסים בין המדינות החברות, לתאם שיתוף פעולה ולקדם את האינטרסים הכלליים של העולם הערבי. זאת תוך כדי הבטחת עצמאותן וריבונותן של החברות השונות. בדומה לאו"ם, גם תחת ארגון זה פועלות ועדות ותתי- ועדות בתחומי החינוך, התרבות, הכלכלה ותחומים נוספים. הזירה המרכזית בארגון הינה עצרת הליגה המשמשת להצבעות, מתן הצהרות וניסיונות לתיווך בין סכסוכים, אשר פורצים חדשות לבקרים מאז היווסדה.

הקמתה וצמיחתה של הליגה התרחשו לצדן של מגמות פאן- ערביות חזקות, דוגמת השלטון הנאצריסטי במצרים ומשטרי הבעת',  שראו באומה הערבית גוף אחד אשר פולג על ידי כוחות זרים. עם זאת, תפיסה זו נתקלה בהתנגדותם של גורמי כוח שמרניים שראו בה סכנה לאינטרסים שלהם ואף איום קיומי. מאבקי כוח אשר חיבלו בלכידות הערבית ניתן לאתר בנקל. המאבק על דומיננטיות והובלת העולם הערבי בשנות ה- 50 וה- 60 שם את מצרים ועיראק במסלול התנגשות. מאבק נוסף התנהל בין מונארכיות שמרניות במשטרן דוגמת ירדן וסעודיה אל מול משטרים מהפכניים כשל "הקצינים החופשיים" במצרים או משטרו של קדאפי בלוב. כתוצאה מכך, הליגה הערבית סבלה מיריבויות פנימיות וניגודי אינטרסים אשר הפכו אותה לארגון משותק במידת רבה. גם תהליכים עולמיים, ובראשם המלחמה הקרה, יצרו קיטוב בשורות חברותיה של הליגה הערבית, כאשר מרביתן השתייכו לגוש הסובייטי, ואחרות החלו נוטות יותר ויותר לכיוון ברית נאט"ו והמערב. לאחר מכן היתה זו מלחמתה של ארצות הברית כנגד עיראק, שפיצלה פעם נוספת את חברות הליגה. בעבר הלא רחוק פיצלה את העולם הערבי היריבות בין בעלות בריתה של איראן במרחב לבין המשטרים הסונים בעלי בריתה של ארה"ב, כאשר כיום נוסף גורם מפלג בדמות תנועות האסלאם הפוליטי, שזוכות לתמיכתה של קטר אך נתפסות כאיום קיומי על ידי משטרים אחרים באזור דוגמת סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות.

ריבוי החיכוכים בקרב מדינות הארגון הקשה מאוד על השגת הסכמה כללית בנוגע לסוגיה כלשהי שעל סדר יומו, לא כל שכן התוויית מדיניות ברורה לטווח ארוך שתתרום לייצוב האזור. מחקר שפורסם בשלהי העשור הקודם הראה כי מתוך 36 מלחמות בין- מדינתיות משמעותיות באזור, הליגה התערבה ב- 7 בלבד, ומתוך 22 מקרים של מלחמות אזרחים, התגייס הארגון לפעולה מדינית כלשהי ב- 5 מקרים בלבד. ההסבר לכך אינו טמון רק באינטרסים המנוגדים ובמאבקי ההשפעה של המדינות החברות, שכן ישנם גם פגמים מבניים המעיבים על פעילות הליגה: בהצבעות הנערכות בפורום העצרת, רק המדינות שהצביעו בעד החלטה כלשהי מחויבות ליישמה. להחלטות אלה אין משמעות מחייבת כלפי כלל חברות הליגה, מה שפוגע מאוד ביכולתה לייצר מדיניות אחידה ולאכוף נורמליזציה של סכסוכים.

גורמים אלו ואחרים אשר קצרה היריעה מלתארם, יצרו לארגון בפתחו של העשור הנוכחי מוניטין של גוף חסר שיניים ועצל. היו אף שכינו אותו "ליגת האוטוקרטים". תדמית זו קיבלה תפנית בשנת 2011 עם התלקחותו של "אביב העמים הערבי". בדילמה בין נאמנות לדיקטטורות הותיקות לבין תמיכה בצעירים הדורשים חירות, בחרה הליגה באפשרות השנייה, ובשונה מבעבר, לקחה חלק במספר מהלכים משמעותיים. אחד מאלו היה קידום הפעולה ליישם בלוב אזור ללא טיסה, על מנת לנטרל את עליונותו האווירית של קדאפי הטובח באזרחיו. פעולות נוספות היו הפעלת סנקציות על סוריה, ושליחת ועדה שתחקור את המתרחש במלחמת האזרחים המקומית. הן בסוגיה הלובית והן בזו הסורית הציגה הליגה עמדה חד- משמעית, ואף השעתה את חברותן של המדינות משורותיה באותה העת. למעשה, השעייתה של סוריה עדיין בתוקפה.

אף על פי כן, הרוח האקטיביסטית שנשבה במסדרונות הליגה ב- 2011 הלכה והתפוגגה, ואיתה התקווה לייצוב מהיר של האזור. המשלחת אשר יצאה לסוריה מטעם הליגה היתה שנויה במחלוקת והתבררה כלא אפקטיבית, ובמקום לפעול למען פעולה הסכמית שתשים סוף למרחץ הדמים במדינה, הפכה מלחמת האזרחים הסורית ל"מלחמת שליחים", בה מדינות הליגה ואחרות מממנות ומפעילות ארגונים חמושים בתוך המדינה באופן המשרת את האינטרס שלהן, ובכך רק מוסיפות שמן למדורה. סוריה אינה המקרה היחיד בעולם הערבי בו הלחימה מאז שנת 2011 לא פסקה, ואף הוחמרה. לרשימה זו ניתן להוסיף את לוב, תימן וכמובן עיראק. את מקומן של פעולות נחרצות חזרו לאייש על בימת העצרת קריאות דקלרטיביות וחלולות, וחילופי האשמות הדדיים.

ישנם אלו המקווים כי מתוך המשבר הנוכחי תגיע קריאה לשינוי מבנה הליגה ואופן פעילותה, בדומה למקרה האפריקני. בעקבות הטלטלה שגרם הטבח ברואנדה בשנת 1994, עבר "הארגון לאחדות אפריקנית" (OAU) רוויזיה משמעותית, ובשנת 1999 יצא לדרך חדשה. ב- 2002 הוקם "האיחוד האפריקני", שבשונה מקודמו קידם מטרת- על של מניעה, ניהול ופתרון של סכסוכים, זאת על חשבון עקרון הריבונות ואי- ההתערבות המקודש גם בכתב המינוי של הליגה הערבית. למרות שמצבן של מדינות אפריקה השונות רחוק מלהיות מושלם, הארגון שבעבר נקרא "מועדון הדיקטאטורים" מוביל כעת קו אקטיביסטי בהרבה, כאשר בשנים האחרונות הוא מתערב באזורי סכסוך רבים ביניהם חוף השנהב, בורונדי, דרפור, מאלי ועוד. בשונה מהליגה הערבית, החלטותיו של "האיחוד האפריקני" מחייבות את כלל החברות בו, דבר המאפשר לו לייצר מדיניות אחידה והחלטית. כמו כן, מרבה הארגון להטיל סנקציות על חברותיו שאינן הולכות בתלם, זאת בשונה מהליגה הערבית שבמאמצים ניכרים הטילה סנקציות (שיעילותן מוטלת בספק) פעמים ספורות בלבד בשנים האחרונות.

אין זה מדויק להגיד שמדינות הליגה הערבית אינן מחזיקות בדעות מוסמכות כלל. סוגיה שבמרבית המקרים זוכה להסכמיות היא מאבקו של העם הפלסטיני לעצמאות. הצעות וקריאות העוסקות בסוגיה זו כמו הטלת סנקציות על ישראל, או לחילופין יוזמת השלום הערבית, זכו פעמים רבות לקונצנזוס בקרב מדינות הליגה. אולם בעת הנוכחית וכן פעמים רבות בעבר, הנושא הפלסטיני "נבלע" על ידי סוגיות דחופות יותר, דוגמת המאבק למיגור "המדינה האסלאמית" בשטחי הלבנט.

כלל התופעות המוזכרות כאן מגולמות היטב בפסגת הליגה האחרונה שנערכה בחודש מרץ בכוויית. המדינות המשתתפות דחו את רעיון ההכרה במדינת ישראל, אולם לא עלה בידן להסכים על סוגיות נוספות. בימת העצרת שימשה בעיקר לחילופי האשמות הדדיים. מחלוקות חריפות במגוון נושאים כגון הלחימה בסוריה, "האחים המוסלמים", איראן ורצועת עזה, יצרו קיפאון אשר גרם לכך שמנהיגי מדינות חשובות באזור כמו סעודיה ואיחוד האמירויות כלל לא הגיעו לפסגה. האירוע בן היומיים, למי שתהה, הוכתר כרגיל על ידי דיפלומטים כהצלחה. נראה כי למזכ"ל הנוכחי של הליגה נביל אל- ערבי ולחברות המרכזיות בה דרושות עוד עבודה רבה והחלטות קשות על מנת לשנות את פני הארגון ולהופכו בשנתו ה- 70 לגוף דינמי ובעל השפעה חיובית באזור מדמם זה.

FacebookTwitterGoogle+

One thought on “אחדות שבורה – הליגה הערבית והמשבר האזורי

  1. הליגה הערבית מעולם לא ייצגה אחדות כלשהי, הפך, היא רק הבליטה את הניגודים והמשבריות בהתנהלות מדינות ערב. אני חושש שהכותב נפל לרטוריקה החלולה המשמשת את דיוני הליגה. מדינות ערב מעולם לא היו מאוחדות בתמיכתן בהקמת פלסטין למשל. יש הבדל גדול בין תמיכה למס שפתיים שהרטוריקה מחייבת.
    מאז הקמת הליגה הקרע בין הנאצרסטים לבין תומכי המערב בלט בכל דיוניה ולמעשה שיתקו אותה. כיום לליגה הזו אין כל חשיבות מעשית ואף מתחילה להתכנס לעתים רחוקות יותר וטוב שכך. למשל למרות מצבע צוק איתן, הליגה לא טרחה להתכנס, דבר ששידר לפלסטינים נטישה וחוסר עניין.
    הליגה ודיוניה אינם אלא פסאדה לגוף חלול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.