ב-11 בפברואר 1979 הקים האייתוללה חומייני ממשלה זמנית באיראן. בזאת החל למעשה שלטונו על ארצו, והוא נמשך עד פטירתו של חומייני ב־1989 (בגיל 87). אולם המשטר האסלאמי שהקים עדיין עומד על תלו. בימים אלה מלאו 35 שנה להקמתו והמדינות המובילות בעולם מנהלות אתו מגעים שנועדו למנוע ממנו פיתוח נשק גרעיני, תהליך שמעניין  במיוחד את ישראל. ארכיון המדינה מבקש לשפוך אור על התהליכים שהביאו את האייתוללה חומייני לעמדת הנהגה דתית באיראן בשנות השישים של המאה ה-20, ולהקמת הרפובליקה האסלאמית בראשותו בתחילת 1979. הפרסום שלפניכם מציג 47 תעודות שרובן דיווחים של נציגי ישראל באיראן ואנשי משרד החוץ על המתרחש במדינה זו. התעודות מתפרסמות בפעם הראשונה וחלקן נחשפו במיוחד לפרסום זה.

לפרסום שני חלקים: (א) דיווחי נציגי ישראל על פעילותו של האייתוללה חומייני בשנות השישים; (ב) המהפכה החומייניסטית ב-1979-1978.


האייתוללה רוחאללה חומייני חוזר לטהרן, 1 בפברואר 1979, ויקישיתוף

פרקי הפרסום
חלק ראשון: האייתולה חומייני עולה לעמדת מנהיגות דתית באיראן בשנות השישים
א. הקדמה: מאבקו המוקדם של חומייני בשלטון השאה באיראן
ב. יחסי ישראל – איראן עד לשנות השישים
ג. דיווחי נציגי ישראל על פעילותו החתרנית של חומייני בשנות השישים

חלק שני: המהפכה החומייניסטית באיראן והקמת הרפובליקה האסלאמית, 1978- 1979
א. המצב באיראן ופעילותו החתרנית של חומייני 1978-1977
ב. הידרדרות המצב הפנימי באיראן והשפעתו של חומייני ממקום גלותו בעיראק ובצרפת
ג. דאגה בישראל למצב היהודים באיראן
ד. חומייני חוזר לאיראן ותופס את השלטון, ינואר – פברואר 1979
ה. פינוי נציגי ישראל באיראן לאחר הקמת המשטר החומייניסטי

חלק ראשון: האייתולה חומייני עולה לעמדת מנהיגות דתית באיראן בשנות השישים
א. הקדמה: מאבקו המוקדם של חומייני בשלטון השאה באיראן
מגיל צעיר פעל רוחאללה מוצטפאווי [Ruholla Mousstafavi] (כך נקרא קודם שאימץ לעצמו את שם המשפחה חומייני ב-1932) נגד מאמצי החילון של הקולונל
רזא ח'אן [Reza Khan] (לימים פהלווי [Pahlavi]), שליט איראן מאז 1921 אשר הכתיר את עצמו לשאה (מלך) ב-1925. מוצטפאווי חזר והתנגש עם שלטונות איראן החילוניים, שטיפחו את המורשת ההיסטורית של מלכות פרס הקדומה. בה בעת התקדם בהייררכייה של אנשי הדת המוסלמים השיעים באיראן וטיפח דוקטרינה ולפיה ראוי שהשלטון במדינות המוסלמיות יינתן לאנשי הדת.

המאבק בין חומייני למשטר באיראן נמשך גם לאחר שהשאה רזא פהלווי נאלץ לוותר על כסאו ב-1941 ובנו מוחמד רזא פהלווי [Mohammed Reza Pahlavi] ירש אותו. חומייני שבינתיים הגיע לדרגת 'אייתוללה' (הדרגה העליונה במדרג השיעי) לא הסתפק בתקיפת משטרו של השאה אלא תקף גם את העולם המערבי, את הציונות ואת מדינת ישראל. בין השאר הוא הטיל על ישראל את האחריות להמשך שלטונו של השאה.

חומייני בצעירותו, ויקישיתוף
ב. יחסי ישראל – איראן עד לשנות השישים
בין ישראל לאיראן התקיימו יחסים בעייתיים. מחד גיסא התנגדה איראן להקמת המדינה היהודית, לא הכירה בה דה-יורה ואף נמנעה מכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עמה. מאידך גיסא הכירה איראן דה-פקטו בישראל במרס 1950, לאחר שנרמז לה כי נרמול יחסיה עם ישראל יחיש את הטיפול בתביעות אזרחים איראנים שברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות והותירו מאחוריהם את רכושם, והוא נמסר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. איראן שיגרה לישראל נציג רשמי שנשא את התואר 'נציג מיוחד' (נמוך בדירוגו משגריר או ציר, כמקובל כאשר היחסים מבוססים על הכרה דה-פקטו). האיש התמקם בבניין ברחוב בלפור בירושלים, אשר שימש בתקופת המנדט קונסוליה כללית של איראן. אולם איראן סירבה לאשר לישראל צעד מקביל – כינון נציגות רשמית בטהראן.

ראש הממשלה דוד בן־גוריון (משמאל) משוחח עם רזא ספינה (Saffina), הנציג האיראני המיוחד בישראל, במסיבה שארגנו האיראנים. ביניהם שמואל דיבון, 1 ביוני 1950. צילם טדי בראונר, לשכת העיתונות הממשלתית

ביולי 1951 החליט ראש ממשלת איראן, מוחמד מוצדק [Mohammed Mossadegh] (1953-1951) לסגור את הנציגות בירושלים בתואנה של קשיים תקציביים. לאמתו של דבר נועד צעד זה לרכוש את תמיכתן של מדינות ערביות ומוסלמיות במאמציו להלאים את תעשיית הנפט באיראן, אולם ההכרה דה-פקטו לא בוטלה.

בשנות ה-50 היו ישראל ואיראן שותפות בעניינים כלכליים וביטחוניים בהתאם לתפיסתו של דוד בן-גוריון שיש להקים 'ברית פריפריה' בין המדינות הלא-ערביות במזרח התיכון, ובהתאם לרצונה של איראן למצוא בעלי ברית נגד חתרנותו של שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר נגדה בתמיכתה של ברית המועצות. ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון הגדיר את יחסי ישראל-איראן בדבריו בכנסת ב-4 באוקטובר 1960: 'יחסי ידידות בלתי רשמיים, אבל גם מוסתרים [...] וידידות זו עומדת וקיימת, באשר היא בנויה על תועלת הדדית ששתי המדינות מפיקות משיתוף הפעולה'. בדבריו אלה רמז בן-גוריון שמזה כמה שנים מתנהלים יחסי ישראל-איראן באמצעות נציגויות לא רשמיות בשתי המדינות. לראשי נציגות ישראל בטהראן העניק שר החוץ תואר שגריר, אולם איראן לא הכירה בכך. ארבעת ראשי הנציגויות הישראלים בטהראן (צבי דוריאל [Zvi Doriel], 1968-1956; מאיר עזרי [Meir Ezri], 1973-1968; אורי לוברני [Uri Lubrani], 1978-1973; יוסף הרמלין [Yosef Hermelin], 1979-1978) מעולם לא הגישו כתב אמנה לשאה, כנהוג לגבי שגריר.

ראש הממשלה לוי אשכול חותם בספר התנחומים שנפתח בשגרירות השוויצרית בישראל בעקבות רצח ראש ממשלת איראן חסן עלי מנסור, 28 בינואר 1965. על השולחן מונף דגל איראן. צילם משה פרידן, לשכת העיתונות הממשלתית

ג. דיווחי נציגי ישראל על פעילותו החתרנית של חומייני בשנות השישים
בתחילת שנות ה-60 החלו הדיפלומטים הישראלים באיראן לשים לב לפעילותו של חומייני ולדווח עליה למשרד החוץ בירושלים. בנובמבר 1962 שיגרה הנציגות בטהראן מברק ובו מידע על מנהיג בעיר קום ושמו 'AYATOLLAH KHOMEINI' התוקף את 'הציונים הנמצאים באיראן' (תעודה 1). השימוש באותיות לטיניות לכתיבת שמו של חומייני מעיד ששמו לא היה שגור אצל קוראי המברק בישראל. בשנים 1964-1963 שלחה הנציגות בטהראן דיווחים על הכרוזים האנטי-ישראליים של חומייני בליווי תרגום של חלק מהם (תעודות 2, 3).

ב-4 בנובמבר 1964 גורשו האייתוללה חומייני ובנו מוצטפא מאיראן לעיראק. לפיכך חדלו הנציגים הישראלים באיראן לדווח עליו עד 1978, ערב המהפכה האסלאמית באיראן. ניתוח מקיף של 'גורמי היסוד למהפכה' האסלאמית ראו במסמך שכתבה יעל ורד מנהלת מזתי"ם (מחלקת מזרח תיכון ואגן הים התיכון המזרחי) במשרד החוץ במרס 1979 (תעודה 44).

חלק שני: המהפכה החומייניסטית באיראן והקמת הרפובליקה האסלאמית
א. המצב באיראן ופעילותו החתרנית של חומייני 1978-1977
במהלך השנים שבין גירוש חומייני לפרוץ המהפכה התהדקו יחסי ישראל-איראן. צינור נפט הונח בין אילת לאשקלון, ולאחר שתעלת סואץ נחסמה ב-1967 הוא שימש לייצוא נפט איראני לאירופה. כמו כן שיתפו שתי המדינות פעולה בסיוע למרד הכורדים בעיראק עד 1975. אז החליט השאה להגיע להסכם עם סדאם חוסיין שליט עיראק. לפי ההסכם ויתר סדאם על תביעות עיראק בנהר שט אל-ערב ובתמורה חדלה איראן לסייע למרד הכורדי. ההסכם אילץ את ישראל להפסיק אף היא את הסיוע שלה בהיעדר קשר גאוגרפי ישיר אל הכורדים.

מאז 1975 החלה להיחלש אחיזת שלטון השאה באיראן ואילו אנשי הדת הגבירו את עצמתם בציבור האיראני. בדצמבר 1977 פרסם חומייני, שהתגורר אז בעיראק, פסק הלכה שהדיח את השאה. משטר השאה הלך ונחלש במהלך 1978. הפגנות המונים נגד משטר השאה היו לדבר נפוץ. ביוני חיבר השגריר אורי לוברני תזכיר על התסיסה באיראן והביע את דעתו כי המשטר הנוכחי ייפול בתוך חמש שנים. הוא לא יכול לקבוע מי יירש את השלטון (תעודה 4).

באוגוסט נפגש לוברני עם סמפכ"ל המשטרה ג'עפרי [Jafari]. הסמפכ"ל טען שללא שינויים דרמטיים בשלטון לכיוון של מלוכה קונסטיטוציונית ייפול המשטר. הוא הביע את חששו שהמנהיגות הנוכחית של המשטר – השאה וראש הממשלה ג'עפר שריף אמאמי [Jafar Sharif Emami]– אינם מסוגלים לבצע שינוי זה (תעודה 5).

בסתיו 1978, לרגל סיום כהונתו בטהראן, נפגש לוברני עם השאה וזה השאיר עליו רושם קשה: 'מצב רוחו קודר ובקושי מעלה חיוך על שפתיו. עצבני ומהורהר'. השניים דנו במצב במזרח התיכון בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. השאה ייחס את ההפגנות ההמוניות באיראן לקומוניסטים והביע את אכזבתו מהאמריקנים, שאינם מבינים זאת. 'לסיכום – התרשמותי מהאיש היא קשה. אינו אותו האיש שהיה מוכר לנו. עשה רושם מרוחק ולעתים אף בוהה. אין ספק שעל האיש עבר סיוט ממנו טרם התאושש לחלוטין. הנו מלא פחדים ואינו בטוח לגבי העתיד. המדאיג ביותר היא התחושה שהאיש נשמע כמשלים עם גורלו מבלי שמצאתי אצלו רצון נחוש לכוון פני הדברים ולשנותם', כתב לוברני (תעודה 6).

חומייני המשיך בפעילותו מעיראק, מהעיר נג'ף הקדושה לשיעים. הדבר לא מנע ממנו להמשיך לפרסם את דעותיו באיראן באמצעות קלטות שמע וכרוזים. באוקטובר שלח היועץ עזריאל קרני מהנציגות בטהראן שני כרוזים בחתימתו של חומייני (תעודה 7). באותו חודש נפגשו שרי החוץ של ישראל ואיראן, משה דיין ואמיר ח'וסראו אפשר [Amir Khoshrow Afshar], בניו יורק בעת כינוס העצרת הכללית של האו"ם. בשיחתם דנו במכלול הבעיות במזרח התיכון. בין השאר דנו במצב באיראן ובפעילותו של חומייני (סעיף 5 בתעודה 8).

ב. הידרדרות המצב הפנימי באיראן והשפעתו של חומייני ממקום גלותו בצרפת
באותה עת נעתר סדאם חוסיין לבקשתו של השאה וגירש את חומייני מעיראק. ב-6 באוקטובר הוא נחת בפריז. אבשלום מגידון מצוות השגרירות בפריז דיווח על פעילותו של חומייני שם (תעודה 9) וכך עשה גם השגריר מרדכי גזית (תעודה 10). הקב"ט בטהראן מסר שאש"ף מסייע למתנגדי השאה באיראן (תעודה 13).
בדצמבר החריף המצב באיראן בשל שילוב של מהומות ושביתה. חלק מהרשויות חדלו לתפקד ועל כך דיווחו אנשי הנציגות מטהראן (תעודות 12, 16). בעקבות זאת החליט קב"ט הנציגות לאסור על נציגי ישראל לצאת מבתיהם למשך '4 ימי המצור' (תעודה 15). יעל ורד הגישה שלושה תזכירים שהבליטו את התחזקותו הצפויה של חומייני ואת השלכותיה השליליות על יחסי ישראל-איראן (תעודות 17, 18,19).

ג. דאגה למצב היהודים באיראן
הידרדרות המצב באיראן והסכנה שחומייני יעלה לשלטון עוררה דאגה לשלום היהודים שם. באיראן חיו אז כ-80,000 יהודים. ביטוי ראשון לדאגה זו והחלטות בנידון באים לידי ביטוי במברק ששלחה מחלקת מזתי"ם בדצמבר לאחר פגישה עם יהודה דומיניץ ממחלקת העלייה של הסוכנות (תעודה 14). ב-7 בינואר 1979, בעת שהממשלה דנה בגורלם של פליטים וייטנמים, העלה שר החינוך והתרבות זבולון המר את סוגיית יהודי איראן, 'הלוא בשביל זה קמה מדינת ישראל'. ראש הממשלה מנחם בגין השיב שאילו רצו יהודי איראן לעלות ארצה 'היינו מעלים אותם באלפיהם', אולם לא זה המצב (תעודה 20). בסוף ינואר  קיים בגין דיון עם גורמים שונים ובו סוכמו הדרכים להמשך העלייה מאיראן (תעודה 26). בעקבות ישיבה זו נשלחו לאיראן מטוסי 'אל על' ובהם יצאו כ-1,500 יהודים.

בפברואר שלח חומייני לארצות הברית שליח בשם שהריאר רוחני [Shahriyar Rouhani] שביקש להיפגש עם ראשי ארגונים יהודיים בארצות הברית: 'אייפ"ק' (השדולה הפרו-ישראלית) והליגה למניעת השמצה (אד"ל), כדי להרגיע את חששם שחומייני מתכוון לפגוע ביהודי איראן (תעודה 32).

ד. חומייני חוזר לאיראן ותופס את השלטון, ינואר-פברואר 1979
ב-4 בינואר 1979 נאלץ השאה למנות את שהפור בכטיאר [Shapour Bakhtiar] (1991-1914) לראש ממשלה. בכטיאר היה איש אופוזיציה ותיק שכיהן כסגן שר העבודה בממשלתו של מוצדק. ב-16 בינואר עזב השאה את איראן. בכטיאר הנהיג חופש פוליטי, שחרר אסירים פוליטיים, פיזר את ה'סאוואק' (המשטרה החשאית), התיר לחומייני לחזור מגלותו באיראן ואף קיבל בברכה את שובו (תעודה 27). נציגות איראן באו"ם בניו יורק הוציאה הודעה רשמית על כך (תעודה 28). למרות זאת פסל חומייני את בכטיאר והדיחו מראשות הממשלה וב-11 בפברואר הקים רפובליקה אסלאמית ומינה את מהדי באזרגאן [Mehdi Bazarghan] לראש הממשלה. באפריל יצא בכטיאר לגלות בצרפת ושם רצחו אותו שליחי המשטר האסלאמי האיראני.

בעקבות הדחת בכטיאר שלחה מחלקת מזתי"ם מברק ובו הציגה את עמדת הצבא באיראן ותיארה איך תפס המון איראני את בית הנציגות הישראלית לאחר שננטש (תעודה 29). בתחילה לא היה ברור שאכן חומייני תפס את השלטון ועל כך מעיד המברק ששלחה מזתי"ם ב-12 בפברואר (תעודה 30) אך לאחר מכן התבררו העובדות. ימים אחדים לאחר מכן הגיע יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת לטהראן, נפגש עם חומייני והפך את בניין הנציגות הישראלית לשגרירות אש"ף. מחלקת מזתי"ם הביאה תגובות נוספות לאירועים באיראן (תעודה 33).

האייתוללה רוחאללה חומייני (משמאל) נפגש עם יושב ראש אש"ף יאסר ערפאת בטהראן, פברואר 1979. מעליהם תלויה כתובת בערבית: "ניצחון קרוב". לשכת העיתונות הממשלתית

ה. פינוי נציגי ישראל באיראן לאחר הקמת המשטר החומייניסטי
לנוכח המצב באיראן והרגשות האנטי-ישראלים שגאו בה נוצר איום על ביטחונם האישי של עובדי הנציגות הישראלית בטהראן והחלו מגעים נמרצים לפינוים המידי (הנשים והילדים פונו כבר בסתיו 1978). הציר בוושינגטון חנן בר און דן על כך עם תת-מזכיר המדינה דייוויד ניוסום (תעודה 36). לעניין זה ראו גם תעודות 34 ו-35 שמתעדות את המגעים עם הממשל האמריקני שנועדו להסתייע בו בפינוי הישראלים מטהראן. אירג' טקיזדה [Taghizade], מנהל המחלקה השמינית (ענייני ישראל) במשרד החוץ האיראני, דרש מכל הישראלים לצאת במהירות מאיראן (תעודה 37). האפשרות היחידה הייתה בטיסות שהופעלו לפנות אזרחים אמריקנים. תחילה סברו שאת הישראלים יפנו בכמה טיסות. יוסף הרמלין (לשעבר ראש השב"כ) סירב להתפנות בטיסה הראשונה (תעודה 38). מאוחר יותר התברר כי יש אפשרות להטיס את כל הישראלים בטיסה אחת (תעודה 39). ב-16 בפברואר הודיעו האיראנים על ניתוק היחסים עם ישראל (תעודה 40). ב-18בפברואר הוטסו הישראלים לגרמניה ומשם שבו לישראל. למחרת הודה ראש הממשלה מנחם בגין לנשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר על הסיוע האמריקני בחילוץ הישראלים מטהראן (תעודה 41).

לאחר ניתוק היחסים ביקשה ישראל מקנדה שתייצג את ענייניה באיראן (תעודות 43, 46) ואילו איראן ביקשה משווייץ לייצג את ענייניה בישראל (תעודות 42, 45).
כאמור לעיל הייתה איראן מקור של חלק חשוב מהנפט שצרכה ישראל ואף השתמשה בצינור הנפט אילת-אשקלון לצורך ייצואו לאירופה. קשרים מסחריים אלה נקטעו בעקבות הקמת הרפובליקה האסלאמית באיראן. ב-20 במרס 1979, בדיון בכנסת שבו ביקש בגין את אישור הכנסת לחתימה על חוזה השלום עם מצרים, הוקדש קטע מדבריו לעניין זה. הוא סיפר שעוד בימי שלטונו של השאה פנה אל שר האנרגיה יצחק מודעי וביקש ממנו למצוא לישראל חלופה לשוק הנפט האיראני וכך נעשה (תעודה 47).

עורכי הפרסום: ברוך גלעד וארנון למפרום
עריכת תוכן באינטרנט: אורנית לוי
עריכה לשונית: יהודית שמש