היום מלאו 472 שנה לגילויו של הרננדו דה סוטו את נהר המיסיסיפי. דה סוטו היה 'מגלה ארצות' שנשלח על ידי מלך ספרד לחקור את צפון אמריקה עם מאות חיילים. לאחר מסע של שנה מפלורידה צפונה עד אזור שארלוט של היום, ומשם מערבה דרך נהר טנסי ואוהיו גילה את עמק המיסיסיפי. בשטחים אלו חיה בימים ההם אינדיאנים רבים, בני תרבות המיסיסיפי, הגדולה בתרבויות צפון אמריקה. תרבות שהורכבה ממספר שבטים והשתרע מנהר המיסיסיפי הרחק עד מפרץ הגולף והאוקינוס האטלנטי. הספרדים חתרו לכיוון בירת האינדיאנים, שאמורה הייתה להיות על גדת המיסיסיפי. הם עברו ערים אינדיאניות רבות, אלא שככל שהתקרבו למיסיסיפי, גילו יותר ויותר ערי רפאים נטושות וכפרים ריקים. הם חשבו כי רוח הקודש הבריחה את האינדיאנים וראו בכך סימן לצדקת דרכם, למעשה הם טעו. האינדיאנים לא ברחו, הם מתו במגיפות שהאירופאים הביאו איתם לצפון אמריקה. האינדיאנים העבירו ביניהם את החיידקים מהר יותר ממגלי הארצות, וכך הספיקו למות בהמוניהם שנים טרם הגיע האדם הלבן לעריהם. האירופאים הכירו רק את שאריותיה של תרבות המיסיסיפי. תרבות ענק זו חייתה בערים ובכפרים מפותחים שהתבססו בעיקר על גידולי תירס, קיימו דת ופולחן ייחודיים, ריקודים [למשל ריקוד הגשם], תלבושות צבעוניות ושירים קצביים, וניהלו מסחר עם אינדיאנים ברחבי צפון אמריקה מהאגמים הגדולים שבצפון ועד הרי מקסיקו שבדרום. הרננדו עצמו לא לחם באינדיאנים רבים אלא רק במי שהפריעו לו בדרכו, אלא שהגילויים שלו בפלורידה, ג'ורג'ה, קרולינה, טנסי, אלבמה וטקסס הובילו אירופאים רבים לשדוד ארצות אלה, להתקיף את האינדיאנים, לכבוש ובסופו של דבר לגרש את השבטים הגדולים הרחק אל מעבר לנהר המיסיסיפי במה שקרוי "מסע הדמעות". אינדיאנים רבים הבינו כי עליהם להשתנות לאחר המפגש עם האירופאים וניסו לסגל לעצמם "שיטות אירופאיות" אלא שהמתיישבים האירופאים המשיכו לראות בהם תמיד גזע נחות ופרימיטיבי.
"אנחנו העֵדוּת", שמות השבטים שחיו בצפון אמריקה לפני האדם הלבן, מוזיאון ילידי אמריקה בוושינגטון
נספר נא על אחד השבטים האלה, הצ'רוקי, שבט הילידים הגדול ביותר בארה"ב בימינו. צ'ירוקי הוא שבט שמקורו במזרח צפון אמריקה ודובר שפת אירוקווי. הצ'ירוקי קוראים לעצמם "אַה-נִי-קוֹ-טַה-נִי" (בתרגום חופשי: "עם העקרונות" או "אלה כל בני האדם") וזהו גם שם המסורת והדת שלהם. הצ'רוקי היו ציידים ודייגים מצוינים והשתמשו בחקלאות ענפה. מפגשיהם הראשונים עם המתיישבים עברו בשלום, המתיישבים שמרו מהם מרחק והצ'רוקי לא ראו במתיישבים אויבים ונהנו למכור להם עורות איילים ולרכוש מהם תחמושת, רובים וציוד מודרני לצייד ולחקלאות. קשרי המסחר עם הבריטים התפתחו לברית צבאית כנגד הצרפתים ובני בריתם. בשנת 1711 החלה מלחמת טוסקרורה בה הוכיחו הצ'רוקי את גבורתם ונחלו ניצחון. בשנים הבאות גברו המחלוקות בתוך השבט, חלקם עמדו על ייחודיות תרבותם וסרבו לכל קשר עם המתיישבים ואחרים רצו להיקשר לבריטים. חלקם ראו בבריטים בני השטן, רומסים את הטבע, הורגים ללא רחם, לא יודעים תרבות מהי, ואחרים ראו בקשר איתם פוטנציאל להתחזק וסברו כי משעה שאלה כבשו אדמות לא ניתן להזיזם. שיאה האירוני של המחלוקת התרחש כשהצ'יף מויטוי שהכיר במלך בריטניה כמלכו, הפליג בשנת 1741 ללונדון על מנת לחתום על הסכמים עם ג'ורג' ה-2 מלך בריטניה, עת בני עמו בחרו להם צ'יף חדש במולדתם אשר סרב להישבע למלך. בשנת 1771 התנחלו מתיישבים על אדמות צ'רוקי על גדת נהר טנסי, ההתיישבות הפרה את השקט וקרבות פרצו בין הצ'רוקי לבין המתיישבים. הצ'רוקי התגוננו מכל ניסיון של מתיישבים לכבוש את אדמותיהם וכך יצרו לעצמם אוטונומיה טריטוריאלית שהחזיקה זמן רב. הם הקימו אסיפה לאומית ופרלמנט ויצרו לעצמם מעין מדינה. אחד ממנהיגי הצ'רוקי ששמו סקוויה ראה שהלבנים רושמים סימנים וכי השימוש בסימנים האלה מסייע להם לרשום על נייר ולקרוא מן הנייר נאומים ארוכים. סקוויה לא ידע לדבר אנגלית, בטח שלא ידע לקרוא, אך הוא היה מנהיג חכם ויצירתי והוא הבין את החשיבות בהפיכת הצ'רוקי לחברה אוריינית גם מבלי שידע לקרוא בעצמו. מה עשה? בסביבות 1820 הוא החל לפתח סימנים מיוחדים לכתוב בהם הברות משפת הצ'רוקי. תחילה המציא 200 סימנים ולאט לאט צימצם אותם ל- 85, רובם מבטאים צירוף של עיצור ותנועה. היה בידו ספר לימוד אנגלית שקיבל ממתיישב אחד, הוא השתמש באותיות ובמספרים שהיו מצוירים בספר כדי להמציא סימנים להברות צ'רוקי. כך יצא שבכתב החדש הספרה 4 מייצגת את ההברה se והאות B מייצגת את ההברה si. סקוויה הכשיר מורים לכתיבת צ'רוקי וקנה נייר עטים, מחברות ומכונות דפוס. תוך זמן קצר הגיעו הצ'רוקי לכמעט 100% אוריינות והחלו להדפיס עיתונים בשפתם ולהשתמש בה לכתיבת חוקים, ספרים, רשימות והתכתבויות. הפתיחות לרעיון אירופאי הפכה אותם לשבט האינדיאני הראשון שהמציא כתב בצפון אמריקה. מנהיג אחר שפעל באותם ימים היה ג'ון רוס שהיה ממוצא מעורב, צ'רוקי וסקוטי. רוס היה כריזמאטי מאוד ושאף לקדם את השבט באמצעות רעיונות של "הלבנים" תוך שמירה על תרבות השבט. רוס הוכתר לצ'יף בשנת 1828, בארבעים שנות הנהגתו, עבר השבט תהליך מודרניזציה מהיר וביסס לעצמו מוסדות שלטון נבחרים, חוקה, משטרה, מערכת משפט ועוד. הציוויליזציה הצ'רוקית החדשה שפותחה באמצעות רעיונות אירופאים הייתה רחוקה מתרבות המיסיסיפי ושונה גם מהתרבות האירופאית. הציוויליזציה הזו סייע לצ'רוקי, שהיו שבט קטן, להפוך לימים לשבט הגדול ביותר בארה"ב. הצ'רוקי נהנו מהתרבות האירופאית מבלי שזו נכפתה עליהם אלא שהמתיישבים הביאו עמם גם רוע שאין לו גבולות.
נתיבי "מסע הדמעות"
המאה ה- 19 הייתה תקופה מרה עבור הצ'רוקי, תורות גזע שהגיעו מאירופה, הבהלה לזהב ותאוותם של המתיישבים להכשיר אדמות לגידול כותנה הובילו את ממשלת ג'ורג'יה לנסות לגרש שוב ושוב את הצ'רוקי מאדמותיהם. לאחר מספר כישלונות, הועבר בשנת 1835 חוק להעברת הצ'רוקי מערבה. ג'ון רוס שהוביל את ההתנגדות הגיש לסנאט עצומה ובה 15,000 חתימות של בני עמו אשר טוענים כנגד החוק, שנעשה מבלי לשאול את דעתם. מאמציו של רוס לא הועילו, הממשל הפדראלי שלח 7,000 חיילים מלווים באלפי חיילים צפון קרוליינים לגרש את הצ'רוקי מאדמתם אל מעבר לנהר המיסיסיפי ל"שמורת האינדיאנים" באוקלהומה במה שנודע לימים כ"מסע הדמעות". במהלך הגירוש ובמהלך מעשי טבח נוספים במאה ה- 19 נהרגו אלפים מבני הצ'רוקי ואדמתם נלקחה. אפילו המילה צ'רוקי נכחדה. כיום, השפה הצ'רוקית לא כוללת את העיצור "ר". המילה "צ'רוקי" מבוטאת כ"גַ'ה-לַה-גִי". יש הטוענים כי הסיבה לכך היא שסקוויה לא הכניס את העיצור ר' כאות בשפה הכתובה ויש הטוענים כי העיצור עצמו נכחד מהשפה בתקופת הטבח במאה ה-19, כשהקבוצות בהן כן היה עיצור כזה נרצחו ונעלמו כליל. בין כה וכה, סיפורם של הצ'רוקי מדגים היטב את האכזריות שבתרבות האירופאית ואת הפתיחות של השבטים הילידים, בניגוד למה שמלמדים בבתי הספר.
