בערב יום השואה תשע"ג, 70 שנה לפרוץ מרד גטו ורשה, הרצאתי בפני מאה ניצולי רצח העם בדארפור על העם היהודי שהיה באירופה ועל השואה. הקהל הדארפורי, בסקרנותו העצומה, עם מחברות ועטים, שתה בצמאה כל מילה, כל ביטוי, כל דילמה שהצפתי. לא היה לי הזמן לענות על כל השאלות, 3 שעות עברו מרגע שהתחלתי להרצות והייתי חייב לסיים, למרות שברור היה כי לא הגענו למיצוי.

למחרת, ביום השואה, נסעתי עם חמישה בני דארפור לבית לוחמי הגטאות, כל הדרך הראו לי תמונות מדארפור וסיפרו לי בתמימות גמורה על הארץ הנפלאה שלהם, ברק נצץ מעיניהם כשדיברו עליה, סיפרו על ההרים והמעיינות, על האגם הגדול ועל הגידולים החקלאיים, סיפרו שהצוררים הערבים השחיתו הכל אך האדמה תצמיח במהרה את כל מה שנהרס. הגענו לבית לוחמי הגטאות, בתחילת ההדרכה במוזיאון שאל אותם המדריך גארי לוי, למה הם באו ומה הם יודעים על השואה. לא יודעים הרבה, רוב מה שיודעים רק מההרצאה אתמול. באו כי חשוב להם לציין אתנו את היום הזה, וללמוד על המאורע האיום ביותר בהיסטוריה האנושית. באו כי הם רוצים ללמוד מאתנו היהודים, איך אנחנו התמודדנו עם רצח עם, איך עברנו אותו, איך השתקמנו, איך אנחנו זוכרים אותו. הם רוצים ללמוד מאתנו בשבילם, בשביל העמים שלהם. היה סיור מרתק, השאלות שלהם, התעוזה, הרצון להתמודד עם האמת המרה, ההערצה שלהם למורדי הגטאות. לאחר הסיור עשינו שיחת סיכום, אחד מהם, מוטסים עלי אמר כי "מרד גטו ורשה מוכיח שבכל זמן ובכל מצב אדם יכול למרוד בגורל האכזר, וזה מלמד המון על התפקיד שלהם כדארפורים במאבק על ארצם וגם באתגרים שלהם כפליטים בישראל. מלמד שצריך למרוד ולהילחם, למרוד בגזענות וברוע, לא לפחד". הפליטים פגשו את חניכי תנועת הנוער העובד והלומד ונתנו בפניהם עדות על סיפוריהם האישיים ועל רצח העם בדארפור.

אחרי היומיים האלה עם פליטי דארפור, עלו בי שאלות רבות על הדמיון והשוני בין גורלות העמים; שלהם ושלנו. ניסיתי לנסח במילים וזה מה שיצא:

בני דארפור לומדים על השואה, בבית לוחמי הגטאות

Uniquely Unique
בפגוש זר בשואתנו
יש מילים
שלא ניתן
להסביר;
יודנראט
קאפו
שוטר יהודי;
אין בנמצא
בדארפור.
קשה לו להבין
לבן עם אחר
הבדלים בין השניים;
לוחמי הגטאות והפרטיזנים,
מרד דרור
תנועות הנוער והחלוץ
מוות על קידוש השם
דש בבגד:
דעו אני יהודי.
להעביר את טרבלינקה לוורשה
לך תסביר זאת לסינטי.
להדליק נרות חנוכה במחראות
לך תסביר.
יש מילים
שלא ניתן.
זה לא מסב לי צער
אלא הרהורים:
האמנם "אין הסער"?
איזהו "הזרע הטמון באדמה"?