העיניים שלי מחמירות.
הרופא שלי בגובה מטר שמונים. יש פס אפור בשיער שלו, אחד, לא יותר. יש לו כתם חום על הלחי השמאלית. האהילים שלו בצורת חביות בצבע כחול כהה. לכל אחד יש שוליים מוזהבים. הם זהים. יש סימן חריכה שחור ועמוק בשטיח האינדיאני שלו. העובדות שלו ממושקפות, כל אחת מהן. דרך התריסים אני שומע את הציפורים שבגינה שלו. לפעמים אשתו מופיעה, בלבן.
הוא בבירור סקפטי בנושא העיניים שלי. על פי מה שהוא אומר העיניים שלי נורמליות, אולי אפילו טובות יותר מנורמליות. הוא לא רואה שום סימן שהראייה שלי מתדרדרת.
העיניים של מחמירות. זה לא שאני לא רואה. אני רואה.
העבודה שלי הולכת טוב. המשפחה שלי ואני עדיין חברים קרובים. שני הבנים שלי הם החברים הכי קרובים שלי. אשתי קרובה יותר. אני חבר קרוב של כל המשפחה, כולל אמא שלי ואבא שלי. לעתים קרובות אנחנו יושבים ומקשיבים לבאך. כשאני נוסע לסקוטלנד אני לוקח אותם איתי. אחיה של אשתי בא פעם אחת, והיה שימושי בטיול.
יש לי את התחביבים שלי, אחד מהם הוא שימוש בפטיש ומסמרים, או במברג וברגים, או במסורים שונים, על עץ, לבניית דברים או להפיכת דברים לשימושיים, מציאת שימוש לחפץ שלכאורה חסר ערך. אבל לא כל כך קל לעשות את זה כשאתה רואה כפול, או כשאתה מסנוור על ידי החפץ, או כשאתה לא רואה בכלל, או כשאתה מסנוור על ידי החפץ.
אשתי שמחה. אני משתמש בדמיון שלי במיטה. אנחנו אוהבים עם האור דולק. אני מביט בה מקרוב, הוא מביטה בי. בבוקר העיניים שלה זורחות. אני יכול לראות אותן זורחות דרך המשקפיים שלה.
כל החורף השמיים היו בהירים. גשם ירד בלילה. בבוקר השמיים היו בהירים. חבטת גב היד שלי הייתה הנשק החזק ביותר שלי. התייצבתי בעמדה מול אחיה של אשתי, מעבר לשולחן היקר, אוחז במחבט שלי ברפיון, פרק כף היד שלי מתמתח, חיכיתי לשחרר את חבטת גב היד שלי לחבטת כף היד שלו, לראות אותו (המום) מזנק ומובס, מפרפר וזועף. חבטת כף היד שלי לא הייתה כל כך חזקה, כל כך מהירה. כצפוי, הוא תקף את חבטת כף היד שלי. היה קול צלצול בחדר, קול גומי מהקירות. כצפוי, הוא תקף את חבטת כף היד שלי. אך ברגע שהייתי הרחק מימין על כף היד שלי, כשהמשקל שלי באמת מוסדר, יכולתי להשתמש בחבטת גב כף היד שלי, ללא מענה, לראות אותו מפרפר, מחליק ומובס. אלה היו משחקים קרובים. אבל עכשיו זה לא קל כל כך כשאתה רואה את כדור הפינג פונג כפול, או שאתה לא רואה אותו בכלל או כאשר, תוך כדי שהוא טס אליך במהירות, הכדור מסנוור אותך.
אני מרוצה מהמזכירה שלי. היא יודעת את העסק היטב ואוהבת אותו. היא אמינה. היא מתקשרת לניוקאסל ובירמינגהם בשמי ואף פעם לא מתחכמים אתה. מכבדים אותה בטלפון. הקול שלה משכנע. השותף שלי ואני מסכימים שהיא בעלת ערך שלא ניתן לאמוד אותו עבורנו. השותף שלי ואשתי מדברים עליה לעתים קרובות כששלושתנו נפגשים לקפה או משקאות. אף אחד מהם, כשהם מדברים על וונדי, לא יכול לשבח אותה די.
בימים בהירים, שמהם יש הרבה, אני מושך את התריסים במשרד שלי כדי להכתיב. לעתים קרובות אני נוגע בגופה התופח. היא מקריאה לי שוב, הופכת את הדף. היא מתקשרת לבירמינגהם. אפילו אם הייתי, בזמן שהיא מדברת (מחזיקה את השפופרת קלות, ידה האחרת מוכנה לכתוב הערות), נוגע בגופה התופח, השיחה שלה עדיין תימשך עד לסיומה. זאת היא שחובשת את עיני, בעוד שאני נוגע הגופה התופח.
אני לא זוכר שהייתי כמו הבנים שלי בשום צורה כשאני הייתי נער. האיפוק שלהם יוצא דופן. נדמה שהם אינם מונעים על ידי אף תשוקה. הם יושבים דוממים. מלמול משונה עובר ביניהם. אני לא יכול לשמוע אתכם, מה אתם אומרים, דברו בקול רם, אני אומר. אשתי אומרת את אותו הדבר. אני לא יכולה לשמוע אתכם, מה אתם אומרים, דברו בקול רם. הם בגיל מסוים. הם לומדים היטב בבית הספר, כך נראה. אבל בפינג פונג שניהם עלובים. כילד הייתי ערני, מתעניין בתשוקה, רהוט, מגיב במהירות, והראייה שלי הייתה מצוינת. הם אינם דומים לי בכלל. עיניהם מזוגגות וחמקניות מאחורי משקפיהם.
הגיס שלי היה השושבין בחתונה שלנו. אף אחד מהחברים שלי לא היה באותו זמן בארץ. החבר הקרוב בותר שלי, שהיה הבחירה הטבעית, נקרא לפתע מהעבודה. לצערו הרב, הוא נאלץ בשל כך לוותר. הוא הכין נאום נפלא לכבוד החתן, שייקרא בזמן קבלת הפנים. הגיס שלי לא יכל להקריא אותו בעצמו מאחר שהנאום התייחס לחברות ארוכת השנים של אטקינס ושלי, והגיס שלי ידע רק מעט עלי. לפיכך הוא עמד בפני בעיה רצינית. הוא פתר אותה בכך שהפך את אחותו לנקודת ההתייחסות העיקרית שלו. עדיין יש לי את המתנה שהוא הביא לי, מחדד עפרונות מגולף, מבאלי.
ביום בו ראיינתי לראשונה את וונדי היא לבשה חצאית טוויד צמודה. הירך השמאלי שלה לא הפסיק ללטף את הירך הימני, ולהפך. כל זה התרחש מתחת לחצאית שלה. היא נראתה לי המזכירה המושלמת. היא האזינה להתייעצות שלי פעורת עיניים וקשובה, ידיה משולבות בשלווה, מטופחת, גבשושית, שמנמנה, ורדרדה, תפוחה. היא בהחלט הייתה בעלת אינטליגנציה פעילה וחקרנית. שלוש פעמים היא ניקתה את משקפיה עם מטפחת משי.
אחרי החתונה הגיס שלי ביקש מאישתי היקרה להסיר את המשקפיים שלה. הוא הביט עמוק בעיניה. התחתנת עם גבר טוב, הוא אמר. הוא יעשה אותך שמחה. מאחר שהוא לא עשה שום דבר באותו הזמן הזמנתי אותו להצטרף אלי בעסק. לא עבר זמן רב עד שהוא הפך לשותף שלי, העשייה שלו הייתה כה נלהבת, הפקחות העסקית שלו כה חדה.
ההגיון הפשוט של וונדי, הבהירות שלה, האיפוק שלה, בעלי ערך שלא יתואר לחברה שלנו.
כשעיני לחור המנעול אני שומע מזמוזים, את החריקות שלהם. הסדק שחור, רק הטריז מחליק על התוף שלי, השריקה והחבטה של העונג שלהם. החדר יושב על ראשי, הגולגולת שלי מקומטת על הפליז וידית מתועבת שאינני מעז לסובב, מפחד שאראה צווחה ושריטה שחורה של המזכירה שלי מתפתלת עיוורת בכרס וג’ונגל של שותפי
אשתי מושיטה אלי יד למטה. האם אתה אוהב אותי, היא שאלה. אני אוהב אותך, ירקתי בעין שלה. אני עוד אוכיח זאת, אני עוד אוכיח זאת, איזו הוכחה יש, איזו הוכחה נשארת, איזו הוכחה עוד לא ניתנה. כל ההוכחה. (מצדי, אני מחליט על תכסיס יותר ערמומי, יותר מרומז.) האם את אוהבת אותי, הייתה התגובה שלי.
שולחן הפינג פונג מרוח ברפש. הידיים שלי נאנחות להשיג את הכדור. הבנים שלי צופים. הם מעודדים אותי. הם קולניים בנאמנותם. אני נרגש. אני מפסיד בחבטות, במהלכי פתיחה, שעברו מזמן, חובט, מניף, חותך, מפליק, ממציא כמה שאני יכול. אני משחק בכדור על פי האף. התאומים מריעים למאמצים שלי בהתפרצויות. אבל הגיס שלי לא פראייר. הוא חובט שוב, הוא חובט שוב, עמוק בחבטת כף היד שלי. אני מחליק, מפרפר, מביט מבלי לראות לתוך הצלפת המחבט שלו.
איפה הפטישים שלי, הברגים שלי, המסורים שלי?
איך אתה? שאל השותף שלי. התחבושת ישרה? הקשרים מהודקים?
הדלת נטרקה. איפה הייתי? במשרד או בבית? מישהו נכנס בזמן שהשותף שלי יצא? האם הוא יצא? האם זו הייתה דממה ששמעתי, השפשוף, חריקה, צווחה, גירוד, גרגור, ופספוס? תה נמזג. ירכיים כבדים (של וונדי? של אשתי? שתיהן? לחוד? ביחד?) רעדו בעקבים גבוהים. לגמתי את הנוזל. הוא היה מבורך. הרופא שלי בירך אותי בחום. בעוד דקה, קשישא, אנחנו נוריד את התחבושות האלה. תאכל עוגת שיש. סירבתי. הציפורים באו לאמבט הציפורים, קראה אישתו הלבנה. הם כולם מיהרו לראות. הבנים שלי העיפו משהו. מישהו? בטוח שלא. אף פעם לא שמעתי את הבנים שלי בכזה מצב טוב. הם פטפטו, צחקקו, דיברו על עבודתם בהתלהבות עם דודם. ההורים שלי היו דוממים. החדר נדמה קטן מאוד, קטן יותר מאיך שזכרתי אותו. ידעתי איפה כל דבר נמצא, כל פרט. אבל הריח שלו השתנה. אולי בגלל שהחדר היה צפוף מדי. אשתי החלה להשתנק אחרי פרץ צחוק, כפי שנהגה לעשות בימים הראשונים של נישואינו. למה היא צחקה? האם מישהו סיפר לה בדיחה? מי? הבנים שלה? לא סביר. הבנים שלי דנו בעבודתם על הרופא שלי ואישתו. אני אהיה אתך עוד דקה, קשישא, הרופא קרא לעברי. בינתיים השותף שלי הפשיט למחצה את שתי הנשים על במה נוחה. הגוף של מי תפח הכי? שכחתי. הרמתי כדור פינג פונג. הוא היה קשה. תהיתי עד כמה הוא הפשיט את הנשים. את חלקיהן העליונים או חלקיהן התחתונים? או שמא הוא כעת הרים את משקפיו על מנת לצפות בישבנה התפוח של אשתי, בשדיה התפוחים של המזכירה שלי. איך יכולתי לוודא זאת? בתנועה, במגע. אבל זה לא יעלה על הדעת. והאם מראה שכזה יכול להתרחש מול עיניהם של ילדי? האם הם ימשיכו לפטפט ולצחקק, כפי שהמשיכו לעשות, עם הרופא שלי? קשה להאמין. בכל אופן, טוב שהתחבושת הייתה ישרה והקשרים מהודקים.
© 2011 Shay K. Azoulay. All rights reserved.