ניסן תשל"ג, אפריל 1973

מצעד יום העצמאות של שנת תשכ"ז (1967) נערך בירושלים לפי כל הכללים הנקובים בהסכם שביתת-הנשק בין ישראל וירדן - בלי טנקים (אפילו בלי זחל"מים), בלי מפגן אווירי (ואפילו בלי מטוסי סיור קלים). ערב לפני כן, במפגן לילי באצטדיון של האוניברסיטה העברית, הוקרא קטע מ"הטור השביעי" של נתן אלתרמן בזו הלשון: "ערב, ערב, בטרם נפל הפור, / בטרם החשיך לשנינו אור חמה, / משכי ידך, מִשְׁכִיהָ מלהסיר / את בריח שערי המלחמה! / וראי את ההבדל / בין מְאֵרָה אין תואר לה ושם / ובין ברכת שלום ותור פריחה / כמוהו לא ידעו עמי בני שם". שעה קלה לאחר מכן, בעיצומה של מסיבת יום העצמאות בבית פרטי בירושלים, נקרא הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין לטלפון ושמע מראש אמ"ן אלוף אהרון יריב כי צבא מצרי החל לנוע לתוך חצי-האי סיני. כך החלה הספירה לאחור לקראת המלחמה שפרצה ב-5 ביוני 1967, נמשכה שישה ימים ומצאה בסופה את צה"ל פרוס על כל השטח שבין כתף החרמון ושארם א-שייח, הירדן ותעלת סואץ.

בניגוד לכל התסריטים המוקדמים, מלחמה זו התנהלה בשלוש חזיתות: תחילה נגד מצרים וירדן בעת ובעונה אחת, ואחר-כך נגד סוריה. במהלכה חוסלו חילות האוויר של המדינות השכנות, נפרצו מערכי שריון ומתחמים חפורים ומבוצרים, התנהלו קרבות בתוך שטחים בנויים והושגה אחיזה ישראלית איתנה ברמת הגולן. אגב כך הופעלו אמצעי לחימה חדשניים ונעשה שימוש בעוצמות אש גדולות. וכמו בכל המלחמות, שוב הוכחה חשיבותו הראשונה במעלה של הגורם האנושי. 803 לוחמים לא שבו לבתיהם משדה הקרב ורבים מהם נפלו בעת שחירפו נפשם והסתערו בגבורה אל תוך הסכנה. עימם בקהל הנועזים היו גם לוחמים שהצליחו לצאת בשלום. אחד הנועזים שלא חזר מן המלחמה היה סמל-ראשון בני ענבר ז"ל שנפל ביום השני למלחמה, 6 ביוני 1967.

מלחמה מקדימה

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה מקדימה, שנועדה לתקוף את האויב לפני שיתקוף הוא. ב-4 ביוני החליטה ממשלת ישראל על יציאה למלחמה, לאחר שנוכחה כי אין סיכוי להשגת השדר מדיני. מניעי ישראל ליזום את "הירייה הראשונה" בחזית המצרית היו:

§       בוטלו הישגי מבצע "קדש" (1956) – סולק כוח האו"ם ובוטל חופש השייט במֵצרי טיראן שבדרום מפרץ אילת. כמו כן נפגע כוח ההרתעה של ישראל ומבחינתה היה זה קאזוס בלי" (עילה למלחמה).

§       היערכות הצבא המצרי בסיני יצרה איום על ישראל, איום שגבר עם הצטרפות סוריה וירדן לחזית אחת עם מצרים. ישראל מצאה עצמה מוקפת על-ידי שלוש מדינות הקשורות ביניהן בברית צבאית המכוונת נגדה.

§       בגלל נתוניה הגיאוגרפיים ומשמעותם הצבאית (קרבת מרכזי אוכלוסייה לגבול, "המותניים הצרים" וכו') לא יכלה ישראל להסתכן במתקפת-פתע ערבית שבנתונים אלה הייתה יכולה להיות קטלנית מבחינתה. שאיפת צה"ל הייתה לנהל את הלחימה בשטח האויב ולנצל את היתרון שמקנה מהלך הפתיחה ליוזם.

§       צה"ל בנוי על מערך המילואים המהווה את עיקר כוחו. להחזקת מערך כזה לאורך זמן השלכות כלכליות, חברתיות ומורליות. ישראל שאפה להכרעה מהירה שתשים קץ למצב זה.

גיבור בקרב ושמו בני ענבר

בני, בן יחזקאל ומרים, נולד ביום כ"ו בכסלו תש"ה (12 בדצמבר 1955) בבגדד בירת עיראק. בשנת 1953 עלתה משפחתו לארץ. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הצרפתי "אליאנס" שביפו. לאחר מכן למד שנתיים בבית ספר תיכון ובשנתיים הבאות למד בבית ספר אמריקאי שטהרן שבאיראן ושם סיים את לימודיו בהצטיינות ועם תעודת בגרות. לאחר מכן חזר לארץ. בני אהב מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, במקצועות אלה הצטיין וציוניו היו גבוהים. גם במקצועות הומניים עשה חייל אך אהב יותר לעסוק בריאליים. היה לו חוש הומור עשיר ומבדר ביותר ובכל חברה היה המוקד. לצה"ל גויס בפברואר 1964 ושירת בחיל השריון. לאחר שהשתחרר מצה"ל היה יוצא מדי פעם לשירות מילואים.

באביב 1967 תכנן בני ענבר בן ה-23 לחבוש בשנה הבאה את ספסלי האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מילא את הטפסים המתאימים ושיגר אותם בדואר כנדרש. כשהגיע האישור החוזר על קבלתו ללימודים, במחצית השנייה של חודש מאי, כבר היה בני בגדוד הפטונים שבו הוצב לשירות מילואים, בדרגת סמל ראשון, אי-שם מול הגבול המצרי. ב-5 ביוני, היום הראשון למלחמה, הבחין מצריח הטנק שלו בשמונה טנקים מצריים הניצבים מולו ומול הטנק של מפקד הפלוגה. הוא פגע בחמישה מביניהם, ורק לאחר ששלושת הטנקים האחרים נמלטו, ראה שמדובר בטנקים מתוצרת סובייטית מסוג "סטלין". אז גם חש לפתע שהוא פצוע בעורפו, אך החליט שאין זו סיבה מספקת לעכב את התקדמות הטנק. רק כשהגיע לקרבת המתחמים של שייח' זווייד ונקלע להפוגה קלה בפעילות, ירד מהטנק וביקש שיחבשוהו. הצוות הרפואי שטיפל בו הבחין כי הבחור סובל מסחרחורת עזה והציע לו להתפנות לעורף, בגין הסחרחורת ובגין הפציעה עצמה. בני ענבר דחה את הצעה בתוקף. ביום השני למלחמה, 6 ביוני 1967, הטנק שלו המשיך לשעוט לכיוון ביצורי הג'יראדי, ירה ללא הרף והספיק לחסל עוד שלושה טנקים מצריים וכמה תותחי נ"ט. לפתע פגעו בטנק שני פגזים והטנק החל להתלקח. בני לא איבד את עשתונותיו. תחילה כיוון את הטנק לצד הדרך, כדי לא לחסום את ציר התנועה לכוח הבא בעקבותיו. אחר-כך גייס את התותחן שלו לפירוק אבזרים חיוניים במערכות הטנק, ובכלל זה נוקר התותח ומכשיר הקשר. אם השריפה תכבה, אמר לעצמו, המצרים לא יוכלו לעשות שימוש באבזרים הללו. רק אחרי כל הדברים הללו פנו השניים לזחול על פני הכביש הפתוח, בניסיון למצוא מחסה. תוך כדי הזחילה השיגתם אש האויב המחופר בשולי הכביש והם מצאו את מותם.

ב"ספר הגבורה" שהוציאו אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-בלזן, הוקדש עמוד לתיאור פעולת גבורתו האחרונה.

מיהו בני ענבר

בחלוף כ-37 שנה מאז מלחמת ששת הימים חיפשנו בני משפחה וחברים שיוכלו להרחיב את הסיפור על בני ענבר ז"ל. פנינו גם לענף נפגעים ולא נמצא בידם מידע. בני שירת בגדוד 79 בחטיבה 14. אנו מֵצֵרִים על כך מאוד ומבקשים מחבריו ליחידה ומכל מי שהכירו ומבן משפחה שיקרא כתבה זו שיתקשר למערכת או ישלח אלינו פרטים.

מקורות:

פרק "הצבא המצרי החל לנוע" מאת חיים הרצוג, מתוך ספר הגבורה, בעריכת מיכל בר-זֹהר