חינוך והוראה מתוקשבת
"רוח היצירה לא סרה ממנו"[1]
לזכרו של אברהם סוצקבר (2010-1913)
ביום רביעי, ה' בשבט תש"ע (21 בינואר 2010), נפטר המשורר וניצול השואה אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש וחתן פרס ישראל לספרות. הוא הותיר אחריו שתי בנות ושתי נכדות.
אברהם סוצקבר נולד בסמרגון (SMARGON), ביילרוס בשנת 1913. במלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לאומסק שבסיביר. שם התייתם מאביו. בשנת 1922 עבר סוצקבר עם אמו ושני אחיו לוילנה, אז תחת שלטון פולין. שם נפטרה אחותו אסתר. סוצקבר התחנך בחדר ואחר כך בגימנסיה ובגיל 17 הצטרף לתנועת הצופים היידישיסטית "בין" (דבורה), שדבקה בתרבות היידיש ובאהבה לטבע. בגיל 13 החל לכתוב שירה, בתחילה בעברית ולאחר מכן ביידיש. בשנת 1934, בהיותו בן 21, פרסם את שירו הראשון בכתב עת ספרותי. ספרו הראשון יצא לאור בורשה על ידי איגוד סופרי היידיש ושיריו פורסמו אף בכתב העת "אינזיך" שיצא לאור בניו-יורק.
בין השנים 1941-1934 גיבש סוצקבר את סגנונו השירי הייחודי ביידיש. ספרו "וואלדיקס" (יערית), הספיק לצאת לאור בתקופת ליטא העצמאית (חורף 1939 – יוני 1940) והיה זה אולי הספר היידי האחרון שנדפס באירופה לפני תחילת הרצח ההמוני.
מסוף יוני 1941 חי סוצקבר תחת שלטון הכיבוש הנאצי בוילנה ובגטו לאחר הקמתו בספטמבר אותה שנה. בגטו הועסק על ידי הגרמנים במיון כתבי יד, ספרים ויצירות אמנות שהיו מיועדים להישלח לגרמניה במסגרת מבצע רוזנברג או לבית חרושת לנייר. סוצקבר וחבריו ל"בריגדת הנייר" הבריחו לגטו, תוך סיכון חיים, מאות ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות על מנת להצילם מידי הגרמנים. העבודה מחוץ לגטו עזרה ביצירת קשרים עם החוץ ובהשגת נשק למחתרת היהודית בגטו. בין פעילויותיו הרבות בגטו, סוצקובר לימד שירה ולקח חלק בבחירת חומרים להצגות באחד מהתיאטראות שפעלו בגטו. בזכרונותיו מן הגטו כתב:
"חיי התרבות בגטו וילנה, החלו בו ביום שנכנסנו לגטו. פעם נדמה היה לי כי בשביל נידון למוות, או מגורש לאי אין שום הגיון ליצור ערכי-אמנות. החיים הוכיחו לי כי לא כן הדבר. האדם היוצר, בין אם הוא מתגורר בבית מלון מודרני או במדבר חולות ותנים; בין אם הוא ניצב תמה ומלא ערגה מול השמש השוקעת על שפת היום - או על עברי פי קבר, אשר הוא כרה במו ידיו - רוח היצירה לא סרה ממנו"[2]
סוצקבר חי בגטו עד ה-12 בספטמבר 1943, אז יצא עם פריידקה אשתו ועם חברו שמרקה קצ'רגינסקי את הגטו אל יערות נארוץ' שבביילרוס, במטרה להצטרף ליחידות פרטיזנים. במקביל פעל הועד היהודי האנטי פשיסטי בברית המועצות להצלתו של סוצקבר. בתקופה זו הגיעה לברית המועצות הפואמה שלו, "כל נדרי", שביטאה את מלוא הזוועה של הפתרון הסופי. אל הפואמה נחשף אף ראש ממשלת ליטא בגלות, שהכיר את סוצקבר ושירתו קודם לכן. בעקבות זאת, נשלח בחודש מרץ 1944 מטוס מיוחד ליערות נארוץ' והבריח את סוצקבר ואשתו למוסקווה. תחת שלטון הגרמנים כתב סוצקבר יותר מ-80 שירים ופואמות. שיריו מתקופה זו עוסקים בחיי היום יום בגטו, חלקם נכתבו לרגל אירועי התרבות בו.
עם שחרור וילנה ביולי 1944 שב סוצקבר אליה והוציא מבין שטחי הגטו רבים מאוצרות התרבות שקבר בשנות המלחמה. מאוחר יותר העיד סוצקבר במשפטי נירנברג ובשנת 1947 הגיע עם רעייתו פריידקה ארצה. בשנת 1949 יסד סוצקבר, רבעון תרבותי-ספרותי ביידיש "די גאָלדענע קייט" (שרשרת הזהב), שהמשיך לראות אור בעריכתו עד לשנת 1998. כתב העת הייחודי פרסם יצירות של סופרי יידיש ומשורריה מן העולם הרחב. בשנת 1985 זכה סוצקבר בפרס ישראל לספרות יידיש.
מבחר חומרים מקוונים אודות אברהם סוצקבר: