בהמשך לפוסט הקודם שלי, אני רוצה להתייחס הפעם לאחד הרעיונות המפורסמים והמופצים ביותר בקרב פמיניסטיות – "כבשת הרש" של המשפטנית ד"ר אורית קמיר, פמיניסטית שמרצפת בהרבה מאוד כוונות טובות את הדרך של כולנו לגיהנום .

על הפיסקה הראשונה בטקסט של הגברת קמיר אני לא חולקת כלל. היא מתארת מצב בעייתי מאוד שאותו תיארתי בפוסט הקודם שלי. בין היתר היא כותבת "בפועל, במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר. עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים." ובהמשך משלימה את תיאור התמונה במילים "במרבית המשפחות, הנשים הן היודעות לטפל בילדים הרכים, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. במרבית המשפחות גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו." זאת התמונה המלאה ששתינו רואות אותה, אבל איכשהו אנחנו מגיעות למסקנות שונות לחלוטין בדבר מה שיש לעשות עם תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא "חזקת הגיל הרך".

הגברת קמיר מקוננת על כך שמשכורתן של נשים נמוכה יותר מזו של גברים ולכן הם יכולים להרשות לעצמם למשוך סרבנות גט, יכולים להרשות לעצמם עורכי דין חזקים יותר בעת גירושין וכו', מסבירה שלגברים גם יותר קל מתוקף כך להקים בשנית משפחה עם איזה צעירה יותר ואילו נשות מתקשות בכך. היא ממשיכה ומסבירה שיש לשנות את הגישה של החברה כלפי ההבדלים בין המגדרים, לשנות את תפיסתה את המשפחתי, להשוות משכורות וכו'. על כל העובדות הללו אין לי ויכוח איתה, אני רק אסייג אותן בכך שזה נכון לגבי רוב המקרים, לא לגבי כולם.

חילוקי הדעות שלי איתה מתחילים במשפט האחרון של הפוסט שלה: "עד אז, הניסיון לבטל את חזקת הגיל הרך היא התנכלות לכבשת הרש."

ילדים, בניגוד לנכסים וכסף, הם אינם עצמים דוממים, הם אינם רכוש שניתן לחלק, הם אינם חפצים סטאטיים חסרי תחושות, העדפות, נטיות, רגשות, מחשבות, תהיות ורצונות משל עצמם. אני רוצה להדגיש את זאת ככל הניתן משום שלתחושתי הגישה של גברת קמיר למעשה מתעלמת מטובת הילד, שלכל בר דעת ברור שצריכה לגבור על רצון ההורים לנהל מלחמות עולם, והופכת את הילד לבר ערובה.

קמיר בעצמה מכירה בכך שאבות באופן כללי לא פחות טובים מאימהות, היא פשוט לא מודה בזה בפה מלא, כי זה יפריע למאבק שלה, אז היא מרככת את זה ע"י הכרה בכך שישנם אבות כאילו שהם מיעוט קטן, והיא אפילו מכירה בכך שישנם מקרים מסויימים שבהם האם מרוויחה יותר מהאב. לשיטתה, גם במקרים כאלה, אין להחיל דין הפוך. את המלחמה הפמיניסטית היא מבקשת לנהל על גבם של ילדים כבני ערובה ועל גבם של אבות שדווקא מאוד מעוניינים לחלוק בנטל הגידול באופן שווה.

היא מקוננת על כך שגברים עשירים (יותר או פחות) עם עורכי דין יקרים הם בעלי הכוח, אבל מעצם החקיקה שקובעת שמקומם של ילדים עם אמא והאב מחוייב במזונות (אבל לא בכיוון ההפוך אפילו אם באותו זוג התקיימו תנאים הפוכים) למעשה לא סתם לוקחת חלק מהכוח מגברים ומאזנת את הכוחות אלא גורמת לחוסר צדק אדיר הפוך ולא פחות מכוער – נשים סוחטות את אבות ילדיהן רגשית וכלכלית – אם לא תשלם כך וכך, לא תראה את הילד.

צריך לזכור שהיכולת לסחוט נשמרת לאם ללא קשר לנסיבות שאליהן נקלע האב. אמנם לעיתים מדובר באבות שמעדיפים לברוח מאחריותם החומרית כלפי הילד ורק מעוניינים להנות ממנו, לעיתים מדובר באבות שמאמינים שהסכום הנתבע מהם הוא גבוה מידי, ולפעמים לאב פשוט אין את היכולת הכלכלית לשלם את הסכום הנדרש. המניעים לסחיטה כזו יכולים להיות נקמה בבן הזוג על פרידה, על מקרה ספציפי שהתרחש, על עניין עקרוני מסויים, בעקבות חילוקי דעות עם פערים גדולים לגישור, או פשוט חוסר הבנה וחוסר רצון לראות את הקושי האובייקטיבי של הצד השני לעמוד בתשלומים והמחשבה שבטח הוא עושה את זה מתוך קמצנות או "דווקא", או פשוט חוסר אכפתיות למצבו. תהנא הנסיבות האישיות של האב אשר תהנא, תהא הסיבה לסחיטה מעין זו אשר תהא, הסחטנות הזו מתקיימת והיא לרעת הילד.

הסחיטה הזו נעשית שלא לרווחתו החומרית או הרגשית של הילד. הדבר מסב נזק רב לילד שהמודל היחיד שהוא לומד לתא משפחתי ולהורות זה מודל של סכסוך תמידי, חוסר התחשבות, השפלה, וכאב. הסטטיסטיקה אומרת שלילדים להורים גרושים יש סיכוי גבוה יותר להתגרש בעצמם לכשיתחתנו בעתיד, וסביר להניח שהגירושים שלהם לא יהיו פחות מכוערים, ולא פלא – הם הרי לא מכירים משהו אחר. ישנן סטטיסטיקות שמדברות גם על אחוזי גבוהים יותר של התנהגות אלימה והדרדרות לשימוש בסמים, בעקבות המשבר שחווה הילד בתא המשפחתי המתפרק שמתנהלות בו מלחמות ללא הרף – אני לא חושבת שזה שונה בהרבה מילד שגדל בבית שבו הורים נשואים ומנהלים ביניהם מלחמות עולם.

כיצד אשם אב נסחט בזה שישנו ציבור נשי גדול שמצוי תחת אפלייה מגדרית? ויותר מזה, גם אם על מבוגר אפשר איכשהו לתפור באופן עקיף את האחריות, נשאלת השאלה במה אשם הילד? מדוע ילדים שלא בחרו אם לבוא לעולם ושעדין לא הייתה להם שום הזדמנות להשאיר בו שום חותם, צריכים לשלם על חוסר השיוויון שיצרו מבוגרים לפניהם? איזה מן "שיוויון" רוצות להשיג הגברת קמיר ושותפותיה לשיטת החשבונות בכך שהו מקדמות חקיקה שרק מנציחה את התא המסורתי הפטריאכלי ומגדילה את הפערים בין המגדרים?

צריך שניים לטנגו, וכדי להשיג שיוויון בין המגדרים צריך שיתוף פעולה של המין הגברי, אבל איך הפמיניסטיות מ"האסכולה הקמירית" מצפות לשיוויון ולשיתוף פעולה אם הן יוצרות אנטגוניזם דווקא בקרב אותם גברים שהיו יכולים להיות מועמדים נפלאים לתחילתו של שינוי כזה?

כבודה של הד"ר קמיר במקומו מונח. היא תרמה המון לקידום השיוויון המגדרי בישראל, אבל לפעמים צריך גם לדעת מתי לעצור לרגע או לפחות להאט, ולהזכר שפמיניסטיות זו דרך ולא מטרה. נראה שחלק מהאקטיביזם של הגברת קמיר חוטא למטרה, חוטא לשיוויון, ומטרתו לייצר אי-שיוויון שיצדיק את הפמיניזם, כאילו שהמצב הנוכחי לא מצדיק אותו מספיק.

בליבי עולה תהייה- אולי הגברת קמיר עושה זאת כי בחברה שיוויונית היא תאבד את הרלוונטיות שלה כי לא יהיה לה איך להצדיק את תפיסת העולם שממנה היא מתפרנסת? תהייה זו עלתה לאחר שגיגלתי מידע על הגברת קמיר כדי ללמוד עוד על פועלה, ונתקלתי במאמר הזה.

ולסיום, אני חושבת שאת המושג "אם חד הורית" ראוי לשמור למקרים שבהם אכן היא הורה יחיד, כשהאב נפטר או ברח או שהוא בכלל תורם זרע, משום שהיא אינה "חד הורית" במקרה של גירושין סטנדרטיים אלא היא הורה משמורן, מושג ראוי בהרבה, ובכלל אני חושבת שראוי לתמוך במודל שאימצו האמריקאים והאירופאים של משמורת משותפת.

לקריאה נוספת אני ממליצה לקרוא את המכתב הזה.