בקרתי בכמאנה לפני יותר מעשרים שנה. זה היה לפני שהשלטונות הכירו בה רשמית בשנת 1995 וכמובן לפני שההיכרות הרשמית נכנסה לפועל בשנת 2010. הביקור אז חשף אותי לכפר שאין בו חשמל ומים, אין כביש ובית ספר ויש רק פחונים וצריפים ואנשים ששרדו את כל התנאים הקשים ולא הסכימו להתפנות ולעבור לכפר שהיה אמור לאכלס את כל הבדואים בצפון, ואדי סלאמה.

הרבה לחצים הופעלו על המשפחות בשביל לעזוב את אדמתם והסיבה היתה שהמדינה לא יכולה לספק להם מים וחשמל ותנאים נורמליים בשל מרחקם הגיאוגרפי ולפעמים בתואנה אחרת שהאזור הוא אזור צבאי סגור.

יותר מכל קשה לי עד היום להפנים שהילדים היו צריכים ללכת יותר מ-7 ק"מ כל יום בשביל להגיע לבית ספר בראמה, לעלות את העלייה הקשה, בקיץ ובחורף, להגיע רטובים ועם בוץ על הרגליים בסביבה שאינני יודעת האם וכמה היא היתה סולידרית ומכילה. 

הימים הוכיחו שהכוונה האמיתית היתה לפנות את כמאנה בכדי לבנות במקומה את כמון. החל משנות ה-80 התחילו להגיע יהודים רבים ליישובים יהודים שנבנו בגליל. מה שאני יודעת אז שהכוונה היתה יהוד הגליל, לעקור את הבדואים ולהצר על הכפרים הערבים הקיימים  כדי שיהודים יגורו במקומם ויתרחבו.

אבל, ובמעבר במנהרת הזמן, להגיע ב-2015 אל כמון וכמאנה, לפגוש את חַדְרָה בביתה של תמר, לבוא לבקר את עיד עם קבוצה של יהודים - ועיד הוא הפעיל החברתי שלחם למען ההכרה בכפרו - מוכיחים שלחיים יש כללים משלהם.

החשמל והמים שהגיעו לכמון לא רק שהוכיחו לאנשי כמאנה שהם יכולים להתעקש ולדרוש את זכויותיהם לחיים נורמליים ולשירותים שלהם זכו שכניהם אלא גם בסופו של דבר היו כאלה מכמון שעברו על החוק ועזרו לחבר את שכניהם בחשמל.

היום מדברים שם על שכנות שאפשר להגדיר אותה כטובה עם כל הקושי שכרוך בדבר, נכון יש הבדלים באורח חיים, במנטליות, אבל אם יש רצון לחיות בכבוד הדדי אפשר לדלג על הרבה ולהיעזר אחד בשני בשביל להגיע לפתרונות הולמים.

באותו שבוע ישבתי בבית בפלך שהוא יישוב מעל דיר אלאסד, בביתה של טלי עמיתתי בדוגרינט, טלי סיפרה שהיא מלמדת סטודנטית מדיר אלאסד אנגלית ובתמורה היא לומדת ערבית.יחסי שכנות טובים יש להרבה אנשים באזור עם הכפרים הגובלים, וההפך, וזה מחזיר אותי לתחילת שנות השמונים כשהתחילו לישב את הפסגות של ההרים מסביב לכפר שלי מג'ד אלכרום.  מה שאני זוכרת כילדה ומה שהשמועה שהיתה נפוצה אז זה שכשתבוא המלחמה היהודים מעלינו יגלגלו  עלינו סלעים וככה ינצחו אותנו... יכול להיות שזה נאמר אז בציניות ולא התכוונו, אבל מה שטבוע לי עמוק בלב שחיינו אז ועדיין אנו חיים היום במרחק של חמש דקות אחד מהשני אבל יש מחסומים אדירים של ניכור וריחוק שלא יתנפצו כל עוד יש מכונות השנאה ויש מי שמשמן אותן.

השנה היא 2015. כמאנה וערב אל-נעים קבלו מעמד של כפר מוכר אחרי שנים של חרב הריסה ותשלומי עתק של מיסוי על בניה לא חוקית, אבל להגיד שאנחנו מתקרבים לקבל אזרחות שווה, לא כולנו ולא בכל תחום. המרחק עדיין עצום.

לשמוע ב-2015 שבית המשפט העליון החליט ברוב של 2:1 לאשר את תכנית המדינה להרוס את הכפר הערבי-בדואי אום אל-חיראן ולהקים יישוב יהודי בשם חירן במקומו. הכפר אום אל-חיראן הוא המקרה המובהק ביותר של עקירה מטעמים גזעניים גרידא, כאשר הסיבה היחידה לעקירת הכפר היא הקמת יישוב יהודי ושטח מרעה על חורבותיו. 

כמה שנים של סבל ומאבק ייקח לתושבים של אום אל-חיראן להוכיח למדינה שהם לא יעזבו את אדמותיהם ושהיא צריכה לחזור בה מהחלטות גזעניות כאלה? כמאנה וכמון יכולים לתת מענה לניסיונות של המדינה ליישב יהודים במקום ערבים ויהיה עליה להפנים שאום אל-חיראן וחירן יכולו לגור זו ליד זו ולא אחת על אדמתה של השניה.

עוד בנושא הסיור

שכנך הקרוב - סיכום הסיור בהר כמון ובלוטם

לתמונות מהסיור

שכני ממשפחת שחאדה / יהושע רץ

עוד על שכונת שחאדה בכמון ניתן לקרוא בראיון עם יוסי מורג, יו"ר הישוב כמון.

כל הכתבות בנושא בדואים בגליל