בנימין דוידוביץ': "ניר הוא הניצחון שלי"

בתקופה זו היה דוידוביץ' נער צעיר בן 12 שהתגורר כמו 140 אלף יהודים צ'כים נוספים בגטו בטרזין. בתוך המציאות הבלתי אפשרית של הגטו, הייתה לדוידוביץ' הצעיר נקודת אור אחת בשבוע: משחקי הכדורגל. ליתר דיוק, שחקן אחד ספציפי: יירקה טאוסיג, שוערה של קבוצת "מחסן הבגדים" ואף השוער הלאומי של נבחרת צ'כיה שבביצועיו המרשימים הפך למושא הערצה לאלפי חובבי כדורגל הכלואים בגטו. בנימין הצעיר היה מגיע אחת לשבוע כדי לצפות בביצועיו של טאוסיג, כשבליבו החלום להפוך יום אחד, לכשתסתיים המלחמה, לשוער בעצמו.

השנים חלפו, בנימין הועבר בטרנספורטים לאושוויץ והצליח לשרוד גם את המקום הנורא הזה. המלחמה נסתיימה, ובני בן ה-13 הגשים את חלומו בראשית שנות ה-50, והפך לשוער בקבוצת מכבי חיפה ואף לשוער בנבחרת המשטרה (פעם, מסתבר, עוד היה דבר כזה).

סגירת מעגל מיוחדת

השבוע, כשפגשתי אותו בטורניר הזיכרון שנערך בקיבוץ גבעת חיים איחוד, כל שיכול היה דוידוביץ' להגיד לי ביחס למשחק מול באיירן, זה שהוא יראה אותו בטלוויזיה בבית עם אשתו, וגם, ההימור שלו, נכון ליום שישי בצהריים, הוא לא אופטימי במיוחד. אף שכשדיברנו, הוא לא ידע מטבע  דברים את תוצאת המשחק אותה אתם כבר יודעים, גם הוא ידע שתהא התוצאה אשר תהא, העובדה שבנו משחק במפעל הכי יוקרתי של הכדורגל העולמי, ועומד שווה מול שווה נגד קבוצה גרמנית היא הניצחון הגדול ביותר עבור בנימין מגטו טרזין.

"זו בהחלט סגירת מעגל מיוחדת מבחינתי", אמר בראיון נדיר, "ניר פספס כידוע את הפעם הקודמת שבה חיפה הייתה בצ'מפיונס ליג,  ומעבר לכך זו הפעם הראשונה שלו מול קבוצה גרמנית. יש כאן ניצחון משפחתי שהמשחק הראשון בצ'מפיונס ליג זה מול גרמנים, ואפשר להגיד שניר הוא הניצחון הכי גדול שלי".

 מפגש נוסטלגי. צילום: יוגב עמרני

ספר על התחושות של להיות בליגת כדורגל באמצע הגטו.

"זו הייתה נקודת האור שלנו, כל משחק היה יום חג. אני גדלתי על השוער הזה, יירקה. הכישרון שלו היה ענק ואני לא אשכח איך הייתי צופה בו כמו מהופנט. הוא היה ברמה גבוהה מאוד, חודורוב לידו היה יכול מקסימום לקשור לו את הנעליים".

דוידוביץ' לא ליקק דבש בילדותו, בלשון המעטה. מלחמת העולם השנייה ריתקה אותו לבית יתומים, ולאחר המלחמה הוגלה לקפריסין. הוא התגייס למשטרה ובהמשך קיבל גם את אפודת השוער הראשון של מכבי תחת שרביטו של דוד פרקש. בשנת 61 ' הוא עבר להפועל קריית חיים מליגת המשנה בשורותיה שיחק לצידו של דוביד שוויצר ז"ל, כעבור שנה שב למכבי חיפה והחליט לפרוש ממנה כדי לעבור למכבי זכרון יעקב ושם לסיים את הקריירה בגיל 33.

כיום, מספר דוידוביץ' שדמותו של השוער הצ'כי ליוותה אותו בכל שלבי הצמיחה שלו כשוער: "לא הפסקתי לחשוב עליו. זו הייתה דמות, לא רק שוער, אלא אדם. אז גם לא הייתה גישה לשחקנים כמו שהיום כל ילד רץ לניר עם דף ועט והוא מבקש חתימה. רק 60 שנה אחרי, בזכות הטורניר, זכיתי לקבל מכתב ממנו וזה היה ללא ספק רגע מרגש מאוד".

אתם האב והבן היחידים ששיחקו כשוערים במכבי חיפה. יש קווי דמיון?

"קווי דמיון? אמרתי לך קודם איך חודורוב היה לעומת יירקה? ככה אני מול ניר, מקסימום אני יכול לצחצח לו את הנעליים. יש לו אופי אחר לגמרי, אני הייתי קצת משוגע, עצבני, הוא מאוד רגוע. שנינו עבדנו קשה, הוא לא הסכים שאעזור לו בכלום. היו לי קשרים עם ג'וני הרדי ויכולתי לעזור, הוא לא הסכים שאתערב".

"יש כאן ניצחון משפחתי". ניר דוידוביץ' במשחק מול באיירן. צילום: AFP

שלושה ימים לפני המשחק, והבטן שלו מתהפכת. חלק גדול מהתחושות הללו, נובעות מכעס על הביקורת המוגזמת לטענתו אותה ספג ניר מהתקשורת: "כל טעות

גם נושא הנבחרת בכלל והשם "קשטן" לא מוסיפים לו בריאות: "מי שעומד בשער הוא זה שנתן נשיקות לקשטן. מי שמרכיב שוער שלא שיחק חצי שנה הוא לא מאמן. קשטן הוא נקמן. הוא לא ישכח לניר שהיה באיטליה כשהוא רצה שיהיה בנבחרת".

בוא נחזור למשחק. מה זה יהיה עבורך לראות את ניר מול הגרמנים?

"האמת היא שאני עצמי יליד גרמניה וגם אוהד של באיירן מינכן, אז אין לי רצון לראות איזו נקמה או משהו כזה. רק חשוב לי שניר לא יהיה מסננת, כי האמת, אני לא חושב שיש לנו איזשהו סיכוי מולם".

זה אומר שהתחושה שלך לא ממש אופטימית לגבי המשחק?

"גם לגבי המשחק וגם לגבי כל שלב הבתים. יומיים לפני כל משחק שלו בנבחרת אני בלחץ, ובתקופה הזו במיוחד. התחושה שלי מאוד לא טובה".

תתעודד, בפעם האחרונה שחיפה הייתה בצ'מפיונס היא צברה 7 נקודות.

"אז זו הייתה תקופה אחרת, היה רוסו, פראליה, הייתה קבוצה. היום המצב שונה".