פנחס רוטנברג, מהנדס בוגר הפוליטכניון בפטרוגראד, שהיה פעיל במפלגת הס"ר ברוסיה , הגיע לארץ בסוף 1919, לאחר שהתאכזב מהמהפכה הבולשביקית. מיד עם הגיעו לארץ  החל לעסוק בנוסף על פעילותו בארגון ההגנה היהודית במאורעות תר"פ-תרפ"א בחקר הפוטנציאל המצוי בארץ להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית (מבוססת על מים). בספטמבר 1921, הצליח להשיג מממשלת בריטניה בתמיכת ההסתדרות הציונית ושר המושבות וינסטון צ'רצ'יל שני זכיונות: האחד להקמת תחנת כוח הידרואלקטרית על נחל עוג'ה (הירקון) והשני–  להקמת תחנה כזו על הירדן. כשנה וחצי לאחר מכן, כבר החלה התחנה הראשונה, באזור תל אביב, להפיק ולספק חשמל לסביבתה. תל אביב רכשה אמנם גנרטור כבר ב-1920 אולם ההספק שלו היה מוגבל, והעיר המתפתחת נזקקה לתחנת כוח שתספק לה חשמל לכל צרכיה, ללא מגבלה.

תוכניתו המקורית של רוטנברג הייתה לייצר חשמל באמצעות תחנה הידרואלקטרית שתוקם על הירקון ותספק חשמל ליפו, שהייתה אז הצרכנית הפוטנציאלית הגדולה ביותר, לתל אביב ולמושבות הסמוכות כמו פתח תקווה וראשון לציון. אולם מסיבות שונות, הקשורות בעיקר להתנגדות הערבים למכור לו שטחים בסמוך לירקון להקמת תחנת הכוח שלו, החליט לשנות את תוכניתו ולספק את החשמל לתל אביב באמצעות תחנת כוח קלורית (מונעת ע"י דלק). הוא ביקש משלושה אדריכלים לתכנן עבורו בניין מתאים לתחנת הכוח: ריכרד קאופמן, שהכין הצעה למבנה לתחנת הכוח ההידרואלקטרית, אלכסנדר ברוואלד שהציע שלוש הצעות (מבנה בעל כפה, מבנה מדורג ומבנה בסגנון מזרחי) ולבסוף בחר בתוכניתו של יוסף ברלין, למבנה שהוקם בין רחוב החשמל לדרך פתח תקווה של ימינו. המבנה תוכנן בתחילה להבנות ביפו, אולם בשל היסוסי ראש העיר יפו מסיבות לאומניות לחתום על הסכם אספקת חשמל ע"י חברה יהודית, הוחלט להקימו לבסוף בתל אביב. למרות ההיסוסים הרבים, התחברה לבסוף גם יפו לתחנת הכוח של רוטנברג, בנובמבר 1923.